נשברתי, או רחמיי על נרי לבנה

זהו, נשברתי.
גם אני התאכזבתי לא אחת, הופך בארבעת עמודי המוסף, מחפש לשווא משהו שיהיה רלוונטי וקריא, גם אני נמלאתי חימה לנוכח הבמה שניתנה להגיגיו של אורי הולנדר, או לנוכח הבריונות הלאורית. ואף על פי כן עד היום נטיתי סוג של חסד לציפר, מצאתי את עצמי נהנה לא אחת מהפרובוקציות בגרוש שלו, קראתי בחיוך חלקים נרחבים מספרו האחרון, זקפתי לזכותו כמה פנינים שגיליתי עם השנים דרך 'תרבות וספרות'. לא עוד. נשברתי.
כבר כתבתי במקום אחר על ההתרגשות שאוחזת בי בכל פעם שאני פותח את 'תרבות וספרות' של ערב פסח, על ההמתנה הדרוכה לפרצופיהם של הזוכים, הבטחתי להתייחס לסיפורים הזוכים של השנה.
השלמתי עכשיו את קריאת הסיפורים, ורע לי, אני כועס, ציפר ובני מינו כבר לא מצחיקים אותי. לא שהסיפורים רעים, חלקם טובים, אפילו טובים מאוד, אבל לא זה העניין. לא, לא מדובר ביצירות נלעגות כמו שטען הפרויקט החגיגי שנערך כאן בשנה שעברה, אבל הנזק של התחרות הזו לספרות העברית הוא גדול בהרבה מאשר אילו אפשר היה לבטל את הזוכים כנלעגים. 'תחרות הסיפור הקצר של הארץ' היא הבמה היוקרתית ביותר שקיימת כאן לכותבים חדשים, אבל היא הופכת לנגד עינינו לבדיחה חסרת טעם. כמעט בכל אחד מהסיפורים, הזוכים והמומלצים, אפשר להרגיש את הציפר הדמיוני מציץ מעבר לכתפו של הכותב אל המסך, גוער בו כשהוא סוטה מהקו, מעודד אותו כשהוא ממשיך בכיוון הנכון. כן, הכותבים הצעירים והמוכשרים שלנו לומדים לנסות ולכוון לטעם ולחוסר הטעם של ציפר, הזוכים עושים את זה בכשרון לא מבוטל, אבל אני משוכנע שגם האחרים מנסים לכוון אל אותה מטרה.
רחמיי נכמרים על נרי לבנה, מגיעה בצעד נמרץ לפגישה עם נערי הפלא הציפריים, אלמוג בהר ואורי הולנדר, שולפת רשימה שהכינה אחרי קריאה של מאות סיפורים. "תראו, היא אומרת, היה הסיפור ההוא, עלילה מקורית, טיפול מעניין בדמויות., "נו באמת, " נוחרים לעברה השניים בבוז "תראי מה יש לנו פה, איזה לעג מעודן לתעשיית הספרות הישראלית, איזו רב תרבותיות משעשעת, ואיזה שם חתרני, אודיסעה בעי"ן, את קולטת?! ותראי את זה, נוסטלגיה למעברה, למרוקו, והשיא, יש לנו אפילו יחסי מין של צעיר יהודי עם קצין נאצי ועם סמל בריטי, כל הגיחוך הציוני בסדרת זיונים פראיים על רקע השואה, זה גדול."
"כן" ממלמלת לבנה במבוכה, אתם בטח צודקים.
בשנה הבאה, אם לא יקרה שום דבר דרמטי עד אז, אפשר כבר לדמיין את אורן קקון, "הילד הרע" החדש של ציפר, זוכה לכהן כשופט, אפשר כבר לקרוא את קיתונות הבוז שיישפכו בדבר השופטים על ריבוי של קולות בורגניים ושבעים, ואת הבחירה המתבקשת להמשיך ולרומם כאן דור של תואמי ציפר, כאלה שיוכלו לשפוט בתחרויות של השנים הבאות.
נשברתי, כאמור. גם אני מצטרף-
יודח בני ציפר לאלתר.
 
ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדרפור.

מנשרים מארה"ב

א. היסטריית בטחון. אם חשבתם שקב"טים ישראלים הם עם לחוץ – ואני יכול לחשוב על קב"ט מסוים, שתלה את דגל ישראל מאחוריו, מוחזק על ידי סיכות, ושתלה לראווה את אוסף מקבצי האקדח שלו – ובכן, אי אפשר לומר שאתם טועים, אבל בארה"ב הכל יותר גדול, ובמקרה ×”×–×” יותר פסיכי.

מאבטחים ישראלים, בדרך כלל, אינם חמושים בגלוי. כלומר, כולם יודעים שהם חמושים, אבל כשאתה מתקרב למאבטח, גם בנתב"ג, הוא בדרך כלל לא משדר את הרושם שאם תעשה איזושהי טעות, אמא שלך תזהה אותך רק לפי רישומי שיניים.

הייתי בכנסת. אבטחה לחוצה, גם כשאתה נושא מכתב שמעיד שיש לך פגישה עם ×—"×›. אבל האבטחה שם היא כלבלב – מין פודל צרפתי ×›×–×”, עם סוודר של מעצב אופנה; מסוג הדברים שמאיר שטרית קונה – לעומת הפרוצדורות של השגרירות האמריקנית.

הישראלי שאיתרע מזלו לבקש רשות לבקר בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ייאלץ לעבור דרך שלושה חדרים שונים, שלעיני המקצועית-למחצה נראו כאילו היו מיועדים לעמוד בפיצוץ. גדול. כלומר, בהנחה שאחד מהאנשים בשלושת החדרים ×”×’×™×¢ למקום עם חגורת נפץ, והצליח להסתיר אותה מהמאבטחים ומהמכשירים, הוא יהרוג רק את הנמצאים באחד מן החדרים. שזה, יש להודות, מקצועי – אבל גם מאד פרנואידי.

והאבטחה בשדות התעופה – אלוהים אדירים. שורה של בני אדם מסירים בצייתנות את הסוודר, את הנעליים, את החגורה, והולכים אל תוך מכונות השיקוף, כששני שומרים מודדים כל אחד מהם במבטו.

וכל כמה שניות, כל כמה שניות, הודעה מנסרת בחלל: "נוסע יקר! מסיבות בטחון, אסור לך להשאיר את מטענך לבדו! אנא שמור על המטען בכל עת! מטען שיושאר ללא השגחה יוחרם או יושמד! אל תקבל חבילות מאנשים אחרים!".

למה זה טוב? כן, כן, אני יודע. היה מפגר שניסה לפוצץ מטוס באמצעות נעל. ובדרך כלל אני מציית בחיוך. וזה עדיין תיאטרון אבסורד.

ב. שפה אחת? אל תהיו מגוחכים. אם השלטים קובעים את ההוויה, אם נוכחותם של הרוסים הוטבעה בישראל בזכות העובדה שבכל מקום יש שלטים ברוסית או תרגום לרוסית, הרי שמשהו דומה קורה לארצות הברית: כמעט בכל מקום, גם בצפון המערב, השלטים דוברים אנגלית וספרדית כאחד. העתיד יהיה מעניין.

ג. החזית לשחרור הפרגית: אנחנו יושבים בדיינר בפורט-טאונ (שאר השם הושמט מתוך שאיפה לצמצם את מספר הישראלים במקום) שבמדינת וושינגטון. ד. לא מרוצה מהביצים המוצעות; היא מקדימה ומבהירה שהיא איננה משתייכת ל-Chicken Liberation Front אבל למרות זאת היא רוצה ביצי free range, היינו ביצים שהוטלו על ידי תרנגולות שתנאי השבי שלהן נוחים יותר. המלצרית עונה שבדרך כלל הם מחזיקים כאלו, אבל הבוקר, אללי, אזלו. אני חושב על איך היה נראה דיאלוג כזה בישראל, ומצליח להחניק צחוק פרוע.

פורט-טאונ, מבט מן המזח

ד. תודה: בכניסה לפורט טאונ., מעל מוסך, מתנוסס שלט "Back in Business Because of you, thanks!". אני שואל את ד. לפשר הדבר.

מסתבר שהמוסך הוא בבעלות "אחד הבחורים האלה, כאלה שיודעים הכל על כלי רכב ואיך לגרום להם לעבוד, ושתמיד קוראים להם ×’'ון או ×’'ימי או טוני. טוני ×”× "ל הוא בחור שתמיד עזר לאנשים – אם רצית רכב מסוים, הוא ×”×™×” נותן לך עצות עליו, והיה ממליץ איפה לקנות אותו אם לא מכר אותו בעצמו. מאד פופולרי.

"ויום אחד נשרף המוסך שלו, והביטוח לא ×”×™×” קרוב לכסות את הכל…"

"כמה היה חסר?"

"סכום גדול. 20,000 או משהו כזה. בכל מקרה, הלקוחות שלו התכנסו, עשו מגבית, ושילמו את החסר. עכשיו המוסך שוב פה, והוא שם את השלט".

ה. המם של סטיב: אחרי כמה ימים אני כבר לא יכול יותר, ואני שואל את ד. וד.' "איפה הסוד האפל"?

"איזה סוד אפל?"

אני מתקשה להסביר. פורט טאונ. היא עיירה קטנה שהוקמה במאה ה-19: חלק גדול מהמבנים, בעיקר הבתים, הם שרידים לתקופה ההיא. יש לה נמל ומספר רציפים ומאות סירות וספינות ודייגים; חיית המחמד של המחוז היא דג סלמון העונה לשם Fin.

האנשים נחמדים ומאירי פנים. בישראל, אם תאמר לזר ברחוב "בוקר טוב", הוא לא ישיב לך במאור פנים, אלא ינעץ בך מבט חשדני, תוהה מה אתה זומם, האם אתה כייס או מאנשי הצוות של יצפאן. בפורט טאונ., האנשים מקדימים לברך אותך לשלום; ילדים החולפים על אופניים נדים בראשם; נהגים פותחים את החלון ואומרים "יום טוב". המקום רוחש פעילויות חברתיות: כמעט כל מי שפגשתי חבר במקבילה של שתיים או שלוש עמותות.

הנוף מדהים. ים, וים כמו שהוא צריך להיות, כמעט בכל מקום. יערות מסביב. לעשן מקטרת, מול מפרץ בעת שקיעה, צווחות שחפים ברקע, סירת מפרש נכנסת למעגן….

בקיצור, בדיוק המקום שבו סטיבן קינג היה בוחר למקם את אחת מעיירות הזוועה שלו (כן, אני יודע, הוא מתעסק בעיקר עם מיין. בכל זאת.) למעשה, חלק מהצילומים של בסדרה האיקונית "טווין פיקס" נערכו בקרבת מקום.

×–×” לא שהעיירה נטולת צרות: גרים בה שני עברייני מין מועדים – ומוכרים לציבור; ×–×” צריך להיות ×›×™×£, במקום ×›×–×” – ולפני כחודש בוצע בבנק המקומי שוד שלומיאלי למדי, שתפס את הכותרות הראשיות של השבועון המקומי, The Leader, שבימים כתיקונם מקדיש מקום נרחב לאבל על מותם של פעילים למען זכויות הדייג הקטן.

ופורט טאונ. איננה עיירה קטנה טיפוסית. היא הצביעה נגד בוש ב-2000 וב-2004, דבר המוסבר באמצעות המספר הגבוה של היפים-לשעבר ופנסיונרים מקליפורניה המתגוררים במקום.

ובכל זאת: עיירה שלווה, נוף אידילי, אנשים נחמדים – ומיד אתה חושב על אימה מעולמות אחרים, רצח פולחני ושאר אביזרים מילקוטו של ×§×™× ×’. בחמישים השנים האחרונות הפכה העיירה האמריקנית, זו השואפת ל"שנות החמישים, מושדרגות", לסמל של טירוף המסתתר מאחורי נורמליות. המם המושלם: הוא מופיע מעצמו.

×§×™× ×’ לא יצר את התפיסה הזו – הוא ממשיך את מסורתו של הווארד פיליפס לאבקראפט (Howard Philips Lovecraft), אחד מסופרי האימה המשפיעים ביותר, והגרועים ביותר, במאה ×”-20.

לאבקראפט מגיע מכיוון מעניין יותר – על פי המיתוס שפיתח, התבונה האנושית היא נסיון להמלט מן האימה הקוסמית, להכחיש את קיומה; העיר היא הפניית גב מכוונת, מודעת, לכפר (וכפרי, אחרי הכל, הוא paganus), מנוסה נואשת מן האמת המצמיתה אל הזיוף המרגיע.

קינג, מבחינה זו, הוא ממשיך של קו כתיבה "עירוני" בתרבות האמריקנית, שמנסה להתמודד עם תביעתה של העיירה האמריקנית לאותנטיות (ועד כמה חזקה התביעה הזו, יעיד הביטוי my home town), באמצעות לגלוג והשחרה. רוצחים סדרתיים הם תופעה עירונית במובהק; הם זקוקים להמונים ולאנונימיות של הנרצחים. אבל, סטריאוטיפית, הרוצח הסדרתי פועל כמעט תמיד בעיירה או בכפר.

העיר האמריקנית משליכה על העיירה את פחדיה שלה. ובאמצעות סטיבן קינג ודומיו, היא מצליחה לייצר מם מרתק מאד, כלי מנצח במלחמת התרבויות.

(לפני כמאה שנים, אגב, נעלם ראש העיר של פורט טאונ. ולא נראה עוד. על מה חשבתם עכשיו(?

ו. עשן מעל סיאטל: ערב הטיסה חזרה, אני עומד בחזית החדר שלי ומעשן מקטרת. חזית החדר, המשקיפה על החצר, היא המקום היחיד בו מותר לעשן.

מישהי מבקשת אש. מפתחם של חדרים רבים עולה הבהוב אש זעיר. סיאטל – עיר נמל ענקית – פרוסה מתחתנו, וכ-20 בני אדם נאבקים ברוח הבאה מן המפרץ כדי להינות מן העשב האסור, הנאה שבמרחק 30 סנטימטרים וחלון אחד היא בלתי חוקית.

וארה"ב, רצוי לזכור, היא אחת מיצרניות הטבק הגדולות בעולם.

קאטו הזקן, דרפור, והבלוגוספירה – בקשה צנועה

פורסם במקור ב"תודעה כוזבת" וב"תודעה מוקצפת", אחיו בקפה

מתוך הויקיפדיה העברית

חבר הסנאט הרומאי מארקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס ("קאטו הזקן"), ראה בקרתגו הפיניקית סכנה חמורה לרומא. מסופר שהוא נהג לחתום את כל נאומיו בסנאט במשפט: "מלבד זאת אני סבור שיש להרוס את קרתגו" (Ceterum censeo Carthaginem esse delendam).דבר זה היווה זרז לרומאים, שהחליטו בסופו של דבר להחריב אותה.

רצח העם בדרפור ממשיך.

 

ביום שישי האחרון החליט במערכת 'הארץ' שהזוועה של דרפור ראויה לכותרת ראשית. ולווט התלוננה על המיסטיקה שפשתה במסדרונות 'הארץ', אבל לא התייחסה לעצם ההחלטה.

 

שלושים ושלושה הרוגים בקמפוס של וירג'יניה טק הספיקו כדי להעלות יוזמה ליום דומיה בכל הבלוגוספירה.

 

מודה, אני יודע על דרפור הרבה פחות ממה שראוי לדעת, ובדעתי לפנות זמן בימים הקרובים כדי ללמוד את הנושא מעט יותר לעומק. אפשר להתחיל בעמוד הסיקור המיוחד של הגרדיאן, או בזה של הניו יורק טיימס, אפשר להמשיך לעקוב אחרי סדרת הכתבות ב'הארץ'.

 

אני לא חושב שאפשר, או שרצוי, לדרוש מהבלוגוספירה לזנוח את כל תחומי העיסוק האחרים שלה, גם לא ליום אחד סמלי. אבל אפשר לנהוג כמו קאטו הזקן. כל פוסט שלי שיעלה כאן, או בכל במה אחרת בה ייצא לי לכתוב ייחתם במשפט כמו כן, אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדרפור. אני קורא לכל בלוגר לעשות כמוני, לא חשוב על מה בחרתם לכתוב, זה יכול להיות על שביתת הסטודנטים או על סיכום תולדות השיח, רגע לפני שאתם חותמים את הפוסט, גם אם היה שם פאנץ' ליין מוצלח במיוחד, תיזכרו בדרפור, תוסיפו את המשפט האחד הזה, בעברית או באנגלית, או בכל שפה אחרת, כדי שגם מי שקורא ייזכר.

 

מלבד זאת אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדרפור.

 

Moreover, I advise that the genocide in Darfur must be stopped.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.