הודעה מנהלתית

 
 ××– הקבצים שלנו עברו ממקום אחד למקום שני (או יותר נכון מבייביסיטר אחד למשנהו). ×–×” קורה לקבצים. בדרך כלל, כשזה קורה, אז יש כמה קבצים שנאבדים בדרך. אין מה לעשות, קבצים הם לא דבר ממושמע, ולפעמים הם מתפרעים א-לה-השחף-של-ריצ'ארד-באך. אני הייתי אחראית על ×–×” ואיתמר ידע על ×–×”. ובכל זאת, אף אחד מאיתנו לא חשב על המילה גיבוי. רק איתמר. אבל אחרי המעבר.
הנזק: עמודים מספר 504-511, התגובות להם, והשינוי בבר הימני.
בטח אפשר לצעוק על האיש שאחראי על האחסון שלנו. אפשר גם פשוט להחזיר את הכל לקדמותו ידנית. אבל למי יש כוח?
 
בקשה מנהלתית
כי בכלל, אין לנו כוח יותר. אז סיון בסקין. אז פסטיבל שירה בתל אביב. אז מנחם פרי בראיון מיוחד. אז שבוע הספר העברי. למי יש כוח להגיב, לחשוב, להתלהב, לצעוק, לכעוס? זה לא שאין לנו יותר מה לומר, ואנחנו לא הולכים לשום מקום, אבל הכל כל כך מייגע. ונדמה שאני/אנחנו לא היחידים שמרגישים ככה (קראו את זה, זה דרור פויר במיטבו. למעשה, זו תמצית דרור פויר. הכניסו למים רותחים וסחטו היטב, ומייד תרגישו תחושת רוקנרול מתערבבת לכם בדם, זורמת בעורקים).
וזו לא רק ישראל בגלובלי. אלו גם הדברים הקטנים. רצינו לשים תיבה ובה לינקים מתחלפים בבר הימני. אנחנו טובים בזה, בלמצוא לינקים. אז רצינו. כי התוסף ההוא לא עבד. וזה עבד, רק לא ידענו איך לשלב אותו. ואפשר לבקש טובה מכל מיני אנשים שהם באמת ובתמים נחמדים, אבל לא נעים, והם לא חייבים לנו כלום, וגם אם הם יעשו את זה, תמיד יהיה עוד משהו שאנחנו לא יודעים לעשות.
ורצינו, מזמן, באפריל 2005, שזה, מיינד יו, לפני יותר משנתיים, לעשות מקום שבו אפשר יהיה להתדיין על ספרות ועל תרבות. לאחוז בהן בשתי ידיים, למדוד את גודלן, לחוש את מרקמן. ובמובן מסויים, מקומי מאד מאד, הצלחנו. אבל תמיד יש גם את המובן האחר, את הזעיר אנפין שבו אנחנו פועלים. את התחושה התמידית שאנחנו קטנים מדי, לא-חשובים מדי. ומולה את התחושה הלא פחות מטרידה, שאין מישהו חשוב, כי אין דבר כזה ספרות עברית ותרבות עברית. שהכל נשטף מזמן באסלה. להתראות בים.
אז אנחנו לא הולכים. ויש לנו עוד מה לומר. אבל אנחנו צריכים זריקת עידוד. משהו שיגרום לנו ולכם לפתוח את הבלוג בהתלהבות בבוקר. משהו שיזרים דם חדש במפרקים מוכי השיגרון שלנו. משהו שישנה את הפרופורציות של הכל. חשבנו אולי על ערב בעולם האמיתי, או אולי על ויקיפדיה רנדומלית או על פרסום חוצות. כרגע, אין שום החלטה.
לפני דקות מספר איתמר העלה מחדש את הפוסטים האחרונים. אני העליתי מחדש את המחאה הוויזואלית נגד חוק 892. ואתם, אי שם,  חשבו על הדבר הגדול הבא של המקום ×”×–×”.

זהו, לילדים בלבד

יום אחד יכתוב מישהו את התנ"ך הגדול של הגיקים, בהנחה שזה עדיין לא התרחש. ובתנ"ך יהיו דיברות, כנראה עשרה, ואחד מהם יאמר משהו בנוסח: צא מביתך אשר אהבת, ולך לצפות בכל סרט גיבורי-על וקומיקס אשר אראיך.

ועד עכשיו, כמעט ללא יוצא מהכלל, זה בדיוק מה שעשיתי. ואולי הגיע הזמן להפסיק.

 

הסרטון הנ"ל הוא פרודיה משובחת באמת הן על הפרסומות הידועות של אפל והן על סרטי גיבורי-העל החדשים. חפשו ביוטיוב את המשך הסדרה הזו. מומלץ לאללה.

מאחורי הצעידה האוטומטית הזו לספיידרמן או לאקס-מן 3, למשל, עומדת ההנחה המובלעת שזה יהיה שווה את זה, לפחות במובן מסוים. והסיבה שזה יהיה שווה את זה היא שזה סרט על גיבורי על, ודי באלמנט הזה כדי להחזיק כל סרט. גיבורי על, יודע כל גיק, מדגדגים בך משהו עמוק וחבוי, משהו שהוא יותר מפנטזיה ילדותית, יותר מ"גם אני רוצה להיות כזה", ויותר מאפקטים מיוחדים.

אני פחות ופחות בטוח לגבי זיכרונות רבים שלי, אולם נראה לי שהחיבה לגיבורי על התחילה אצלי בגיל מאוחר יחסית. זו אינה חיבת ילדות. כך או כך, לפחות כיום מדובר במשהו קצת אחר. אני אוהב גיבורי-על כי הם מעניינים אותי כאייקונים תרבותיים; בגלל שאפשר לומר המון דברים מעניינים על סוג האינטרטקסטואליות המשפטית שלהם (הגיבורים של מרוול כבולים בעולם של מרוול על ידי זכויות יוצרים נוקשות, למשל, לצד הגיבורים של D.C., שכבולים בעולם מקביל); אני אוהב גיבורי-על כי יש משהו מופרך ומרתק בשלב ה-becoming שלהם; ואני אוהב סיפורים על גיבורי-על בגלל שהם, בעיני, האפוסים של העולם המודרני. גיבור-על נמצאים באחד מאותם אזורים תרבותיים שבהם מותר לייצג גבורה ונבלות, ובשנים האחרונות זה נעשה אפילו כמעט לגיטימי. אני אוהב את זה. סיפורים גדולים על אנשים גדולים. חסרים לנו יותר כאלה.

ופעם היתה גם סיבה נוספת, שנשמעת מעט נלעגת כיום – אפקטים מיוחדים. עברו פחות משני עשורים מאז, אולם פעם אפקטים היו דבר מה. הם היו הוכחה לניצחון הטכנולוגיה, הנפת אגרוף אל מול השמיים ורמיזה שהעתיד כבר כאן. היזכרו בספיידרמן 1, אם תרצו, ובתחושה שקיבלתם כשהוא עופף בין בניינים. אפקטים מיוחדים היו דבר מה. הם היו גילוי הפרספקטיבה בציור, הם היו היכולת לעשות כרצונך, לתאר את שברצונך לתאר כפי שיש לתאר. לא עוד.

כי אם הלכתם, כמוני, לראות את ספיידרמן 3, הבנתם שמישהו עשה משהו קר ואכזרי עם הדבר היפה הזה. כנ"ל לגבי אקס-מן האחרון. איכשהו להרוס סרט גיבורי-על מרגיש לי נורא יותר, ציני יותר, מהרס סרט בלש או מד"ב או פנטזיה. זה מרגיש מלוכלך וטמא. כאילו מישהו לוקח את אחד מהדברים התמימים שעוד נותרו, ויורק עליו. ואני כבר ילד גדול, ויודע שאין דבר תמים בסבך המרוול-D.C., באינטרטקסטואליות המשפטית שלהם. ובכל זאת.

ואולי הסרטים האלו כבר אינם בשבילי. קהל היעד אחר. ואפוסים, גבורה או נבלות עשו מעגל כלכלי קצר, וחזרו להיות חומר לילדים בלבד.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור 

בזכות הפחחח

הפחחח, כמו "אני ראשון", זכה עד עתה בעיקר להרמת אף. כאחד מנציגיה המובהקים של תרבות הדיבור הטוקבקרית, לא היה לפחחח סיכוי אמיתי לקבל תשומת לב חיובית. ודווקא מגיע לו, לפחחח.

כי זאת יש לדעת, הפחחח הוא אי, קרקע מוצקה, שמסביבו מימי הפוסט-מודרניזם גועשים מרה. כאשר הכל מוטל בספק, נבחן מחדש, נקרע לגזרים, נותר הפחחח כעדות אחרונה לאמונה בייתכנותו של המופרך. אמרת 'פחחח', שילבת 'מגוחך' ו'אינו ראוי לדיון' בארבעה עיצורים עוקבים. הפחחח, אם תרצו, הוא אונומטופיאה של בוז, כך בוז נשמע כשהוא גולש מן הקרביים אל החיך. בדקו נא, כך זה נשמע בדיוק.

ומי שמגלה את נפלאות הפחחח, קשה לו הגמילה. כי הפחחח מאפשר לנו לראות מעבר לצד השני של המטבע, מעבר לעמק השווה, והיישר אל עבר המובן מאליו. וישנם דברים שאמורים היו להיות מובנים מאליהם, גם אם זה אינו המצב בנוגע לכל בני האדם. לבטל את מצעד הגאווה בירושלים? פחחח. אהוד ברק לראשות הממשלה? פחחח. זיהוי ביומטרי למבוגרים? פחחח ופחחח ופחחח.

ולומר יותר מכך זה לומר יותר מדי.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.