נטווייבס, revisited

לפני שנה וחצי איתמר כתב על נטווייבס. ×–×” ×”×™×” מן פוסט מעולה שכזה, שנחרת בזיכרון שלי. בין היתר משום שהוא צדק, מקרה נדיר כלשעצמו. קורא הרססים נטווייבס, אמר אז האיתמר בתכלית התכליתיות והאמת, הורג את האינטרנט. " אין צורך לבדוק מה התחדש באתר ”הארץ“, כמו שאין צורך לרפרש את ”הפנקס”. הם כולם מרוססים אצלך, באתר אחד, מתרפרשים עצמאית. כל שנותר הוא לשבת ולהביט כיצד הרסס שיעמם לך את הגלישה לנצח."

היום, שנה וחצי אחרי, אפשר להגיד בוודאות שנטווייבס אינו כשהיה. מה נוסף בו? נוספו בו שלושה פיצ'רים מרכזיים; האחד הוא כפתור קטן ותמים למראה שנקרא "הצג אתר". לחיצה על הכפתור הזה מציגה בפניך את האתר עצמו. לא כמה שורות שהגיעו לרסס, אלא את האתר כולו. לכאורה, שינוי בלתי חשוב, ולמעשה שינוי שמאפשר לך להיחשף לעיצוב ובכך להיחשף לעולם הקונבנציות של אותו אתר ולסט ההתנהגויות המלווה אותו וכך לטייל בעולם בלי לזוז מהכורסא בנטוויבס.

פיצ'ר אחר נקרא יקומים (הם קוראים לו עולמות בעברית. אני מבינה למה לא יקומים, כי בכל זאת, עברית זה לא. אבל יקומים מייצג בעיניי הרבה יותר את המוצר עצמו). מה זה אומר? משהו כזה: משעמם לך בנטוויבס שלך? האתרים שאתה מרוסס עליהם לא מתעדכנים לעולם? אין שום בעיה. גלוש ליקומים מקבילים. קח את העכבר ביד ימין, והצץ לשולחן העבודה של מייקל ארינגטון, האיש מאחורי tech crunch. שם אפשר, למשל, לראות כיצד ארינגטון משווה עצמו לווירד על בסיס יומי, מגלה למי יש יותר, ומחייך לעצמו בשביעות רצון. מוצא חן בעיניך? אין שום בעיה. קח את כדור הארץ שלו, כפי שהוא מכיר אותו, והוסף אותו ליקום שלך. זה כבר לא האינטרנט כמו שאתה אוהב אותו, אלא האינטרנט שלך ושל ארינגטון. איחוד מרגש שכזה לא קרה מאז היום שבו גילית את היכולת לפתוח את המנעול הקטן על היומן של מישהו אחר.

 

הפיצ'ר השני מרגש פחות. ווידג'טים. אותן פיסות תוכנה, שמאפשרות לך לעשות כל מיני דברים שלא ידעת שאתה רוצה לעשות. גם כאן, כמו בכל עולם ווידג'טים, פתאום כל מיני אנשים מוסיפים שעונים מעוצבים. מישהו פעם יצטרך לחקור את תופעת השעונים המעוצבים הזו – לעזאזל, יש אחד קטן ×›×–×”, קומפקטי, אומר מה השעה, בכל פינת מסך – אבל עד שזה יקרה, אפשר לדעת ×›×™ גם לנטוויבס שלך אתה יכול להוסיף שלל פונקציות שלרוב אינן שימושיות, אבל הן מטפלות, בדרכים שונים, ברעה הגדולה מכולן – נו, אין כלום בטלוויזיה, ואין לי כוח לכל האנשים האלו ברסס שלי שכותבים דברים, אף אחד לא שולח לי מייל, אני עומד להתפגר פה משעמום, ואם אפנה את מבטי אגלה שאני צריך ללמוד או לעבוד. אז בבקשה בבקשה, אינטרנט מסריח שכולם אומרים שלעולם יש בו הפתעות, תביא איזה משהו לעשות לכמה דקות.

 

תגידו, אתם חושבים שהאנשים שממציאים את המשחקים ממציאים גם טבלת high scores דמיונית?

האם משהו מהפיצ'רים האלו הוא חדשני מבחינה טכנולוגית? לא. ברגע שיש לך אגרגטור מותאם אישית של רסס, אתה כנראה יכול לחשוף אגרגטור של אדם לרעהו. ווידג'טים גם הם נמצאים עימנו כבר זמן מה. והחידוש היחיד הוא בשילוב בין כל התחומים. בנטווייבס הבינו דבר חשוב: רק עבודה, בלי משחקים בכלל בכלל, הופכת את ג'ק לילד משועמם מאד. וילד משועמם הולך לאינטרנט, לחפש חברים וסקס.

ולמה אני טורחת לציין בפניכם את זה, שהלא כמה מאות מכם כבר מגיעים אלינו דרך נטווייבס, אומר הגוגל אנליטיקס? כי נטווייבס הוא דוגמה למוצר שהגיע לדרגת אל-דנטה. הוא עדיין מספיק פריך בשביל להיחשב אצל מביני העניין או במעגל השני והשלישי של מביני עניין, אבל כבר מספיק מבושל בשביל שלא תרגיש שרימו אותך. והוא הגיע לדרגה הזו לא רק בגלל הטכנולוגיה, אלא בגלל הטכנולוגיה בשירות האדם. כי אנשים, בניגוד למה שמטיפי לינוקס חושבים, לא עושים מה שהם יכולים, אלא מה שהם רוצים. והם רוצים, לרוב, הפתעות וכיף.

אגב, לא כולם מסכימים אתי.

זה זה זן

"הייתי אתמול בחנות ספרים, וראיתי שם את 'המדע החדש' של ויקו", אמר לי פעם ליכטש, "ידעתי שאני לא אקרא את זה בקרוב, אבל הפיתוי לקנות היה בלתי נסבל". "הקריטריון שלי, מהבחינה הזו, הוא די פשוט," עניתי. "אם לבורחס יש את זה בספריה, זה צריך להיות גם אצלי". למחרת הוא קנה את הספר. אני גם.

"ספר הזן של ג'וֹשוּ" הוא אחד מאותם ספרים. יש שוק שלם של ספרים, שקהל הלקוחות שלו מורכב מפטישיסטים של תרבות, אנשים שספרייתם מורכבת מספרים ש"מן הראוי" שיהיה להם. אין בכך רע. אני כזה, וסביר להניח שגם האנשים שיקנו את "ספר הזן של ג'ושו" הם כאלה. הם יחזיקו את הספר בספריה, ימוללו מעט את דפיו הנאים (כריכה קשה, סימניה בילט-אין), ואולי אפילו יקראו את כולו. אחר כך יעבור הספר אחר כבוד לעולם שיחות הסלון, והשם ג'ושו יקשט אנקדוטות על הסינים המשונים הללו. ככה זה.

ג'ושו הקליד: WTF

"נזיר שאל, 'מילתו של ×’'ושו – מהי?'
ג'ושו אמר, 'אין אפילו חצי מילה'.
הנזיר אמר, 'מורי, אבל האם אינך כאן?'
ג'ושו אמר, 'אינני מילה'".

הבנתם? סביר להניח שלא. ג'ושו אינו מסוג הנזירים שמתאמצים מדי להבהיר את עצמם. הוא סתום, והוא סתום במכוון. בכדי להבין, יהיה עליכם להבין קצת זן, וכנראה שגם זה לא יעזור יותר מדי. גם ההקדמה אינה מסייעת במיוחד, וההערות, שמשבצות חלק מקטעי הספר, ממשיכות באותו קו של ג'ושו.

ציטוט שהיה באמת:

"מישהו שאל, 'הירח המלא באמצע השמים – מה מקור אורו?'
ג'ושו אמר, 'מה מקור הירח?'

הערה: מה מקורה של ההערה הזאת?"

×’'ושו מוזר. הוא מוזר בכוונה. הוא מוזר ×›×™ אחד מעמודי התווך של זן הוא חשד נורא במילים. אחת מנקודות המוצא של הבודהיזם, היא שהעולם משתנה תמיד, ושכל "דבר" בו קשור לכל "דבר" אחר. אם ×–×” המצב – ואין שום סיבה להניח אחרת – המילים מטעות אותנו. הן מחלקות את העולם לחלקים, ומניחות שיש לכל חלק ×›×–×” מהות משלו. אנחנו אומרים "כיסא", ונדמה לנו שתפסנו משהו בעולם. אך בעולם אין כיסא, יש רק חומר. השפה מבלבלת, ומי שלא מאמין בכך, מוזמן להמשיך להתחבט עם שאר הפילוסופים של תרבות המערב ב"בעיית העצם".

זו אחת מהסיבות לחוסר הבהירות של הספר הזה. אם זן חשדן כלפי מילים, ג'ושו חשדן פי כמה. הוא מדבר, אך בורר מילים; מדבר, ומעדיף שלא.

וזו הסיבה השניה: זן הוא לא פילוסופיה; הוא פרקטיקה. הוא נועד להביא אותך להארה, להפנמת האמיתות הבסיסיות לגבי העולם, לא רק לידיעה שכלית שלהן. לכן הסתימוּת. אם תבינו מיד, תבינו הבנה שכלית. הסתימות מאפשרת לקטעים הקצרים הללו לתפקד כפצצת זמן קוגניטיבית. אינך אמור להבין; קודם עליך להתגלגל עמם מעט. יום אחד תבין, והקוּאן הקצרצר יתפוצץ לך במוח, וכשזה יקרה, אולי זו לא תהיה הבנה מילולית. כך הגיע להארה ג'ושו עצמו.

בריון רוחני

ב"איך עושים דברים עם מילים" (רסלינג. תרגום: גיא אלגת), אוסף הרצאות של ×’'ון אוסטין, מפנה אוסטין זרקור לסוג דיבור, שעד אז נעלם מעין. הוא מכנה אותו "מבע ביצועי" – דיבור שלא נועד לתאר דבר מה, אלא לבצע פעולה. כומר שמכריז על זוג כנשוי; הורים שמכנים את ילדם בשם; אדם שמתערב על דבר מה – כל אלו הן פעולות שמתבצעות באמצעות מילים. עצם הבעת המילים, היא הפעולה.

במובן מסוים, אפשר להתייחס לאוסף הקוּאנים ×”× "ל כצרור מבעים ביצועיים. אך אם ברוב הדוגמאות של אוסטין, המבע הביצועי פירושו פשוט לכנות משהו בשם, אצל ×’'ושו שמור למילים תפקיד אחר. ×’'ושו לא מנסה לתאר את ההארה – התיאור פירושו לעבור מהעולם עצמו לעולם המושגים המופשטים, לעולם המילים – הוא מנסה לעורר אותה. "מה משמעות 'אם תחזור אל המקור, תשיג את האמת'?" שואל אותו מישהו. "אם הייתי עונה לך," משיב ×’'ושו, "לא הייתי ראוי לאמונך" (ספר הזן של ×’'ושו, 342).

ג'ושו, במילים אחרות, הוא בריון רוחני. מילים הן רק חלק מקשת התנהגויות שלמה, שכל מטרתה היא ניתוץ המופשט לטובת הקונקרטי. כדי להצליח לעשות זאת, הוא חייב לצאת מהמסגרת ששאלות הנזירים כופות עליו. לכן הוא עונה תשובות שונות לאותן השאלות; לכן הוא עונה שלא לעניין; לכן הוא צוחק.

פתאום, אחרי כ-100 עמודים

אבל גם ג'ושו, כאשר הגיע להארה, כבר תרגל זן. סביר להניח שגם יואל הופמן, שתרגם את הספר מסינית לאנגלית (דרור בורשטיין תרגם לעברית מהתרגום האנגלי) והוסיף את ההערות, מכיר את הנושא. כנראה שזה לא נכון לגבי רוב קהל היעד של ספר זה. בשבילם, הספר יהיה אסופת חידות חסרת פשר, הבל סיני מתמשך.

ג'ושו נטוע עמוק בתוך עולם אחר, עמוס רמיזות למשלים של הבודהה ולסוטרות בודהיסטיות. חשוב מכך, הטקסט שקוע עמוק בתוך כמה משאלות היסוד של הזן-בודהיזם: כיצד ניתן להגיע להארה שהיא חסרת תשוקות, אם אתה משתוקק להגיע להארה? כיצד ניתן להשתמש בשפה, מבלי להיתפס לעולם האבחנות? מהי ה"דרך", ואיך ניתן לפסוע בה? כל הדברים הללו מרחפים שם, מעל כל דיאלוג. לעתים ההערות מועילות מאוד, לעתים לא. והאמת, אולי זה לא משנה. כי גם נזיריו של ג'ושו, שלא חסר להם רקע בבודהיזם, לא תמיד מצליחים להבין. וכי קריאה בספר הזה, גם כשלא מבינים, בונה דבר מה. פתאום, אחרי כ-100 עמודים, הקואנים הללו מצטברים לכדי תחושה של סדר. וגם אם אינך מבין קטע מסוים, משהו בו מתחיל לדגדג מוכר, כמעט הגיוני.

קטע זה פורסם לראשונה, בשינויים קלים, בנענע 10. אני לא לגמרי מרוצה ממנו, כי יש עוד המון לומר, ופחדתי לחרוג ממגבלת המילים ומהדד-ליין. דיון יתקבל בברכה.

הנצחה ומלנכוליה – מחשבות בעקבות ביקור בברלין

או: אשליות של פרספקטיבה שארכיטקטורה יוצרת

1.

במאמרו "אבל ומלנכוליה" מפריד פרויד בין שני סוגים של התאבלות: ההתאבלות הרצויה, וההתאבלות שאינה רצויה, זו שאלו שמבצעים אותה "חשודים בעינינו כבעלי רגישות חולנית" (חולה על היופימיזמים של פרויד).

אם נשרטט זאת באופן גס, בתהליך האבל הרצוי, המתאבל עובר תהליך כלשהו ביחסיו עם המת. בתהליך הזה, המת הופך מסובייקט לאובייקט. כלומר, מאדם שמולו המתאבל מכונן את עצמו לאובייקט בלבד. במצב הלא רצוי, לעומת זאת, המתאבל אינו מצליח להפוך את הסובייקט המת לאובייקט, והוא ממשיך לנהל אתו מערכת יחסים ולהשקיע בו ליבידו. למצב הזה קורא פרויד מלנכוליה.

אפשר כמובן להתווכח עם פרויד על ההבדל בין מצוי (מה שהוא טוען שהוא מתאר) לבין רצוי (מה שמבקרים רבים, מכל מיני כיוונים, אומרים שהוא מתאר), כמו גם על המחשבה שיש איזה תהליך מוגדר ולינארי בעל גבולות סופיים. אבל נניח לזה כרגע. ניקח לעניינו את האבל התקין מצד אחד ואת המלנכוליה מן הצד השני.

2.

המוזיאון היהודי בברלין, בעיצובו של דניאל ליבסקינד, הוא מוזיאון מונומנטלי. הכל בו בנוי ממטאפורות גדולות מהחיים. שלוש דוגמאות:

1.ליבסקינד צייר על מפת ברלין את האיזורים בהם חיו יהודים. לקח את השרטוט הכללי של הבניין, דימה אותו למפת ברלין, ושרטט בו את ה"חלל" של היהודים. כלומר, יצר חורים במקומות שבהם גרו פעם יהודים ואינם עוד. בחורים שם ליבסקינד חלונות. והנה לנו מטאפורה נאה: היהודים המתים מאירים את המוזיאון שמנציח אותם.


במותם,כמו שאומרים, ציוו לנו את אור היום. (צילום: המוזיאון היהודי)

2. ההולך במוזיאון מטייל לאורך שלושה צירים: ציר ההמשכיות, ציר ההגירה וציר השואה. וכל מילה נוספת מיותרת.

3.בחצר המוזיאון נמצא גן הגירוש. בגן יש 48 ( נו, באמת!) עמודי בטון ובהם צומחים עצי זית (נו, באמת 2!). העניין הוא שהעמודים אינם ממש אנכיים לרצפה, וכך, כשאתה הולך בגן, אתה מרגיש תחושה של שיפוע. השיפוע, ילדים, הוא מה שחש העקור מביתו, המגורש, הנע ונד. אין לו אחיזה יציבה בקרקע. כל שיש לו הוא להביט אל השמיים ולחלום על היום בו יוכל סוף סוף לנטוע עץ זית.


חייבים, אבל ממש, להפסיק עם עצי הזית. זה כל כך בריסטול שחור עם טוש זהב (צילום: המוזיאון היהודי)

3.

ברובע היהודי הישן בברלין, בגרוסהמבורגר שטראסה, ניצב בניין דירות שנהרס בהפצצה אווירית בפברואר 1945. בשנת 1990 ביצעו האמן הצרפתי כריסטיאן בולטנסקי והסטודנטים שלו מחקר על האתר, ומצאו כי בבניין התגוררו יהודים. הם החליטו להנציח את "החלל". הם הותירו את המקום כבניין דירות רגיל למראה עם שלוש "כניסות". "הכניסה" האמצעית גולחה, והותירה רק לבנים שבורות בדפנותיה. החלל וההרס. כל שנותר הוא שלטים על דפנות ה"כניסות" הקיימות ועליהם שמות המשפחות שהתגוררו בבניין.

מלבד זאת, בברלין כולה יש לוחות קטנים מוזהבים על המדרכה לפני בניינים מסויימים. הרוכן אל הרצפה ומנסה לקרוא, מגלה כי מדובר בלוחות שמנציחים יהודים שפעם התגוררו באותו בניין, ונספו. שם, תאריך לידה, תאריך גירוש, תאריך מוות. עשרות. ואולי מאות. בכל העיר.

 

4.

מה ההבדל בין המוזיאון המונומנטלי של ליבסקינד לבין "הבניין הנעדר" של בולטנסקי ולוחות ההנצחה?

הראשון הוא מקום של אבל "תקין" ו"מסודר". מקום קבוע שמייצר אובייקט. היהודים המתים תחומים בו ואינם מציקים לנו עוד. נבוא, ולא נשכח. נבוא, ונפנים את הלקחים שהמטאפורות הארכיטקטוניות מורות לנו להפנים. נבוא, פעם בשנה, פעם בשנתיים, שש פעמים בשנה, ונמלא את חובנו להנצחה ולזיכרון.

השני, לעומת זאת, מייצר מלנכוליה. זה איננו עוד מקדש מקובע שמייצר אובייקט רחוק. הילדים הולכים על לוחות ההנצחה ושואלים: אמא, מה יש פה? הבניין המת מייצר חלל אמיתי ברחוב. ממש מעל בית הקפה שבו שותים את משקה הבוקר. אלו שכבר אינם, נוכחים. היהודים המתים הם סובייקט שמתערבב ומטמיע את חותמו ברקמת העיר המתחדשת.

5.

כשהיינו בברלין, טיילנו במקומות האלו עם דיטה, חברה של ההורים שלי ובעלת עוד כל מיני תארים מקצועיים שקשורים למערכת החינוך הישראלית. והיא אמרה לי שכל הזמן לא מניחה לה השאלה איך אנחנו ננציח את הפשעים שלנו. בסדר, יעברו חמישים שנה, מאה שנה, אבל מתישהו אנחנו נצטרך להכיר במעשים שלנו ולהצטער עליהם. איך אנחנו נעשה את זה?

ובכן, דיטה, אין לי מושג. אבל אני מקווה מאד שאנחנו נשכיל לייצר מלנכוליה. לוחות מוזהבים ביפו ובור ענקי במרכז אוניברסיטת תל אביב, בין גילמן לסוראסקי.

6.

מלבד זאת, אני סבורה שמשרד החינוך צריך להעביר את הכסף שהבטיח לנכים. באמת!

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.