תגית: ממשק משתמש

רטווטו אותי

קבוצות בפייסבוק הן דבר מוזר. לא קבוצות ה"אני מתנגד ל", אלא קבוצות השנינה (אתם מכירים את הסוג: dont do drinks- do drunks, Do NOT join this group, אני דובר/ת צינית שוטפת). במקום ליצור הודעה בסטטוס, מישהו החליט לפתוח קבוצה. השנינות הופכת למאפיין קבוצתי, לקבוצת כל האנשים שחולקים את השנינות הזו. בחלק מהמקרים, ההתחכמות משתנה, והופכת לגנרית ככל האפשר, כדי להתאים לכמה שיותר אנשים ("אני דובר/ת צינית שוטפת"). ופתאום כל רשימת החברים שלך מתמלאת באותה התחכמות בדיוק, מאנשים שונים. זה לא נראה הגיוני.

לקבוצות האלו יש זמן מדף קצר, יחסית. הן נועדו להופיע ברשימת העדכונים ולהיעלם. אני לא בטוח, אבל מחיפוש קצר שערכתי נראה לי שסוג הקבוצות הזה מתחיל להיעלם, מפנה את מקומו לטובת שורת הסטטוס. הן היו פרי הבאושים של העיצוב הישן של פייסבוק, ועם ההתמקדות בעדכוני הסטטוס של החברים, הן מאבדות הצדקה.

אבל דבר דומה קורה גם בטוויטר. שם יש את ה-RT, ה-ReTweet – ציטוט ישיר של משתמש אחר. הוא הומצא על ידי הגולשים, ואומץ במהירות. גם ציטוט וגם קישור. קשה להגיע ליותר מזה ברשת.

המהירות שבה אומץ ה-RT מעיד על משהו שהוא מעבר למגבלות ממשק. איכשהו, ברשת, לציטוט יש ערך. זה נכון גם לגבי העולם הממשי, אבל לא באותה המידה. הרשת שדרגה את מעמדם הבלוי של המתווכים, המפיצים מחדש, סוחרי האנקדוטות המשומשות. אני מעלה קישורים בדלישס, חולק פוסטים בגוגל רידר ובגם-שם, מרטווט בטוויטר ומאמבד סרטים מיוטיוב, וזה לגמרי בסדר. אפילו רצוי.

אין לכך סיבה אחת, כמובן. ממשקים שונים מציעים אפשרויות שיתוף שונות, ובכל ממשק יש סיבות אחרות לשתף. ה-RT, למשל, הוא גם הצהרת "אתה בסדר, אתה"; ועל ה-Share כבר דיבר שחר היטב. אבל יש כאן משהו חוצה ממשק, וזה לא רק הצורך, בים המידע וכו', לברור את המוץ מהתבן ושאר מטפורות שחוקות. נעשה קל מאוד להפנות לטקסטים אחרים, קל מספיק כדי לחשוף צורך שהיה שם תמיד, לפני האינטרנט, ושהרשת העצימה.

זה נראה לי קשור, איכשהו. התמונה של kurtxio

אומרים שהיו פה צ'אטים לפני שהגעתי

אני זוכר קצת מהרשת בעידן הצ'אטים. העיתונים התמלאו כתבות על אטיקט הצ'אט, פדופילים שאורבים בצללים, בגידות וירטואליות, התחזויות וירטואליות, תהיות על מהות האנונימיות. אחר כך עברנו לפורומים. העיתונות נרגעה, וכולם דנו עם כולם על פוליטיקה ודת ב-IOL.

אז הגיעו הבלוגים, והסלימו את המהפכה הבסיסית של הפורומים – ניהול הזהות. בצ'אטים אנשים בנו זהות אד-הוק, ובדרך כלל היא לא נותרה עמם זמן רב. המערכת לא זכרה אותך, רק המשתמשים, ורובם התחלפו כל הזמן. הפורומים כבר דרשו הרשמה, וגם אם לא – הם תגמלו את מי ששמר על אותו שם משתמש. יכולת לבנות מוניטין. היה בכך טעם. כאשר באו הבלוגים, השתנה גם מוקד העניין, ממקומות שמאוגדים באמצעות נושאי שיחה או תחביבים, קיבלנו מקומות שמוקדשים לאנשים. כמו גיאוסיטיז, אבל הרבה הרבה יותר טוב. הזהות המקוונת קיבלה בית.

במובן הזה, הרשתות החברתיות לא היו מהפכה גדולה כל כך. הם רק ענו לצורך שכבר קיבל ביטוי בבלוגים. זה לא מפתיע שב-LiveJournal היו פיצ'רים חברתיים זמן מה לפני מייספייס או פרנדסטר. אם כבר איגדת את הזהות שלך למקום אחד, מוטב שיהיו לה גם חברים.

כאמור, היה בכך צורך. אנשים מדברים ברשת, אבל אין להם גוף. אין מה שיאגד את כל הדיבורים האלה תחת אותה קורת גג. אתם תמצאו את עצמכם בפורום א' ובפורום ז', בתגובה ב-ynet וכמשתמשים בוויקיפדיה. המון המון דיבורים שהם אתם, חסרי הקשר וזמן. בלי מקום שהוא הבית, כל הדיבורים הללו מופיעים ונעלמים, מאוגדים באמצעות חיפוש גוגל לאינדקס מוזר, עם היגיון נעלם.

ואז באו הבלוגים ובאו הפרופילים ברשתות החברתיות. הרשת תמיד שימשה גם כצורת תקשורת וגם כמרחב, כפי שיעידו "כתובות האינטרנט" שלכם, אבל הגולש, שבתחילה נע ממקום למקום, נעשה עכשיו "משתמש", והוא יוצא תמיד ממקום אחד. מקום אחד שהוא אנחנו. ואם יש יותר מאחד, נמצא שירות שיאחד אותם. כך או כך, עכשיו ברור: סטודנט, 30, ספרות, עיתונות, טכנולוגיה. זה מי שמדבר.

השינוי הזה לווה בהמון שינויים קטנים. הפוסט של שחר עסק, בין היתר, באנשים שנתקעו עם כינוי הרשת שלהם בג'ימייל, וגם זו נקודה טובה. עברנו להשתמש בשם האמיתי. אנחנו מנהלים עכשיו זהות. כינוי אד-הוקי לא מספיק כבר.

אבל, בה בעת, האינטרנט עדיין דורש לדבר המון. אם אתה לא מדבר בטוויטר, אתה נקבר, כמעט מילולית, תחת עשרות הציוצים. כנ"ל בפייסבוק. כנ"ל ברשימות ה-RSS. אולי יש לך מקום ברשת, אבל כדי שישימו אליו לב, עליך לדבר.

וכאן נכנסים ה-RT והשיתוף בגוגל-רידר והקבוצות השנונות בפייסבוק. הרשת גדולה מספיק בשביל להזדקק למתווכים. ותיווך היא דרך קיום נהדרת, מכיוון שהיא דיבור שמבנה זהות. אתה גם מדבר וגם מייצר את עצמך, מבלי להתאמץ. קצת כמו להראות לאנשים את הספרייה שלך. או, נכון יותר, לנפנף בז'אנרים האזוטריים שאתה קורא בקביעות, אלו שהם מעולם לא שמעו עליהם. כי זה תיווך, בעצם, העברת אלמנט ממעגל חברתי אחד למעגלים חברתיים אחרים. המתווך הוא מי שקיים בנקודת החיתוך של כל המעגלים האלה. הוא מכיר. הוא חשוב. הוא מדבר.

נטווייבס, revisited

לפני שנה וחצי איתמר כתב על נטווייבס. זה היה מן פוסט מעולה שכזה, שנחרת בזיכרון שלי. בין היתר משום שהוא צדק, מקרה נדיר כלשעצמו. קורא הרססים נטווייבס, אמר אז האיתמר בתכלית התכליתיות והאמת, הורג את האינטרנט. " אין צורך לבדוק מה התחדש באתר ”הארץ“, כמו שאין צורך לרפרש את ”הפנקס”. הם כולם מרוססים אצלך, באתר אחד, מתרפרשים עצמאית. כל שנותר הוא לשבת ולהביט כיצד הרסס שיעמם לך את הגלישה לנצח."

היום, שנה וחצי אחרי, אפשר להגיד בוודאות שנטווייבס אינו כשהיה. מה נוסף בו? נוספו בו שלושה פיצ'רים מרכזיים; האחד הוא כפתור קטן ותמים למראה שנקרא "הצג אתר". לחיצה על הכפתור הזה מציגה בפניך את האתר עצמו. לא כמה שורות שהגיעו לרסס, אלא את האתר כולו. לכאורה, שינוי בלתי חשוב, ולמעשה שינוי שמאפשר לך להיחשף לעיצוב ובכך להיחשף לעולם הקונבנציות של אותו אתר ולסט ההתנהגויות המלווה אותו וכך לטייל בעולם בלי לזוז מהכורסא בנטוויבס.

פיצ'ר אחר נקרא יקומים (הם קוראים לו עולמות בעברית. אני מבינה למה לא יקומים, כי בכל זאת, עברית זה לא. אבל יקומים מייצג בעיניי הרבה יותר את המוצר עצמו). מה זה אומר? משהו כזה: משעמם לך בנטוויבס שלך? האתרים שאתה מרוסס עליהם לא מתעדכנים לעולם? אין שום בעיה. גלוש ליקומים מקבילים. קח את העכבר ביד ימין, והצץ לשולחן העבודה של מייקל ארינגטון, האיש מאחורי tech crunch. שם אפשר, למשל, לראות כיצד ארינגטון משווה עצמו לווירד על בסיס יומי, מגלה למי יש יותר, ומחייך לעצמו בשביעות רצון. מוצא חן בעיניך? אין שום בעיה. קח את כדור הארץ שלו, כפי שהוא מכיר אותו, והוסף אותו ליקום שלך. זה כבר לא האינטרנט כמו שאתה אוהב אותו, אלא האינטרנט שלך ושל ארינגטון. איחוד מרגש שכזה לא קרה מאז היום שבו גילית את היכולת לפתוח את המנעול הקטן על היומן של מישהו אחר.

 

הפיצ'ר השני מרגש פחות. ווידג'טים. אותן פיסות תוכנה, שמאפשרות לך לעשות כל מיני דברים שלא ידעת שאתה רוצה לעשות. גם כאן, כמו בכל עולם ווידג'טים, פתאום כל מיני אנשים מוסיפים שעונים מעוצבים. מישהו פעם יצטרך לחקור את תופעת השעונים המעוצבים הזו – לעזאזל, יש אחד קטן כזה, קומפקטי, אומר מה השעה, בכל פינת מסך – אבל עד שזה יקרה, אפשר לדעת כי גם לנטוויבס שלך אתה יכול להוסיף שלל פונקציות שלרוב אינן שימושיות, אבל הן מטפלות, בדרכים שונים, ברעה הגדולה מכולן – נו, אין כלום בטלוויזיה, ואין לי כוח לכל האנשים האלו ברסס שלי שכותבים דברים, אף אחד לא שולח לי מייל, אני עומד להתפגר פה משעמום, ואם אפנה את מבטי אגלה שאני צריך ללמוד או לעבוד. אז בבקשה בבקשה, אינטרנט מסריח שכולם אומרים שלעולם יש בו הפתעות, תביא איזה משהו לעשות לכמה דקות.

 

תגידו, אתם חושבים שהאנשים שממציאים את המשחקים ממציאים גם טבלת high scores דמיונית?

האם משהו מהפיצ'רים האלו הוא חדשני מבחינה טכנולוגית? לא. ברגע שיש לך אגרגטור מותאם אישית של רסס, אתה כנראה יכול לחשוף אגרגטור של אדם לרעהו. ווידג'טים גם הם נמצאים עימנו כבר זמן מה. והחידוש היחיד הוא בשילוב בין כל התחומים. בנטווייבס הבינו דבר חשוב: רק עבודה, בלי משחקים בכלל בכלל, הופכת את ג'ק לילד משועמם מאד. וילד משועמם הולך לאינטרנט, לחפש חברים וסקס.

ולמה אני טורחת לציין בפניכם את זה, שהלא כמה מאות מכם כבר מגיעים אלינו דרך נטווייבס, אומר הגוגל אנליטיקס? כי נטווייבס הוא דוגמה למוצר שהגיע לדרגת אל-דנטה. הוא עדיין מספיק פריך בשביל להיחשב אצל מביני העניין או במעגל השני והשלישי של מביני עניין, אבל כבר מספיק מבושל בשביל שלא תרגיש שרימו אותך. והוא הגיע לדרגה הזו לא רק בגלל הטכנולוגיה, אלא בגלל הטכנולוגיה בשירות האדם. כי אנשים, בניגוד למה שמטיפי לינוקס חושבים, לא עושים מה שהם יכולים, אלא מה שהם רוצים. והם רוצים, לרוב, הפתעות וכיף.

אגב, לא כולם מסכימים אתי.

"ואז, הוא ביצע בי את זממו"

"אף אחד לא באמת יודע מה קורה באינטרנט הזה", טען איתמר באוזניי בפעם כזו או אחרת ב"תחתית". זה שימח אותו, כי זה אומר שיום אחד גם הוא יוכל לעבוד בעבודה מגניבה באמת או סתם להיות מיליונר. זה ביאס אותי כי זה אומר שכל העבודה שלנו – האנשים שעובדים בתוכן ברשת – היא לגמרי חסרת ערך. וחוץ מזה, לא הסכמתי איתו. ואני אסביר. אני חושבת שבאינטרנט, כמו בכל תחום אחר בעולם, רעיון טוב וביצוע מוצלח מובילים להצלחה. כדי להעלות רעיון טוב, צריך להבין היטב את מה שקורה היום, ואז לעשות לזה איזה מין טוויסטון קטן, שיהיה מספיק קרוב לדברים הטובים שקורים היום ומספיק רחוק כדי לקחת את כל העסק צעד אחד קדימה. כן, יש יוצאי דופן חסרי כישרון שמצליחים גם בלי הרעיון הטוב, אבל אני חושבת שהם לא הכלל אלא היוצא מן הכלל. כשמדברים על יוצאי הדופן האלו לרוב מציינים – תלוי ברמת החדירה לאינטרנט של הדובר, כמובן, ועיתונאים שעכשיו גילו את ווב 2.0 אינם דומים למי שחיים את הרשת – כל מיני אנשים כמו גרי ברלסומה או אלו שעומדים מאחורי לונלי גירל 15, שבסה"כ עמדו מול מצלמה ודיברו או רקדו בתנועות אידיוטיות (שיהיה ברור כאן ועכשיו. אני מעריצה את ברלסומה. כשאני אהיה גדולה, אני אהיה הוא). אבל אני חושבת שזו דוגמה גרועה. משום שמדובר באנשים שהפנימו את חוקי הרשת, ופעלו לפיהם. גרי, למשל, בבירור נהנה מהריקוד הקטן שלו. והוא השתמש ברשת באמצעי הפצה. השאר קרה מעצמו. רוצה לומר, הוא לא מנסה לכפות על הרשת דברים שהיא לא יכולה להציע.

אלו האנשים שמנסים לכפות על הרשת לעשות דברים שהיא לא רוצה לעשות שהם האנשים הרעים. ואפשר לדבר, לדוגמה, על אתר "הארץ". אתר "הארץ" הוא אתר מחפיר. הוא עמוס מדי, הוא לא מאורגן היררכית, והוא דורש הרבה יותר מדי גלילה. בקיצור, הוא לא ידידותי כלל למשתמש. וכן, משתמשי פיירפוקס צריכים לעבור לאקספלורר אם הם רוצים לקרוא כמו שצריך כתבה שכוללת גם מספרים או אותיות לועזיות. אבל אתר "הארץ" הוא באמת חדשות של השנה שעברה. החדשות של השבועיים האחרונים, לעומת זאת, הוא ערוץ "הספרים" של אתר "הארץ”. העלאת ערוץ "ספרים" הוא אירוע משמח עבור חובבי הספר קוראי העברית, ולו רק מהסיבה הכמותית: ערוץ שלם דורש הרבה תכנים, והרבה תכנים יכולים אולי לייצר מרכז וירטואלי עבור חובבי הספרות, שסובלים כל כך מחוסר בתחום הזה בעיתונות המודפסת. ובאמת ערוץ הספרים מקפיד להתעדכן, והוא כולל כמה דברים טובים שלא היו קודם (בראש וראשונה הבלוג של מיכאל הנדלזלץ, כמו גם כמה טורים אחרים).

אבל למה ככה? למה כותרות שאינן צבועות בצבע אחר? למה חצי מהחלק העליון של הדף מבוזבז על תפריט הניווט של האתר כולו? למה אין אפשרות לתגובות? למה להציף את הגולש בארבעה גדלים שונים של תמונות כבר בחצי העליון של הדף? למה להעלות דפים שנראים כמו עמוד של עיתון שמעוצב רע? זה לא מספיק שחצי מהעולם מדבר על תוכן גולשים? זה לא מספיק שיש אלפמאות מחקרים שמסבירים כי גולש מחליט אם הוא רוצה להישאר באתר תוך שנייה אחת עד שש? זה לא ברור שאתר צריך לייצר דיאלוג מהיר? מה הם חשבו לעצמם? הם חשבו לעצמם שזה כמו עיתון. הם חשבו שמספיק לעשות כותרות בכמה צבעים, כדי לעשות את האתר "חינני" או "קופצני" או "חדשני" או כל מילה אחרת שכזו. אבל זה לא. כי לרשת יש חוקים. ונכון שהם משתנים במהירות, ונכון שהם לא חוקי ברזל. אבל יש דברים שכל חובב אינטרנט יודע שהם מתאימים לפורמט רשת, ויש כאלו שלא. ולכן, כן, יש אנשים שמבינים משהו באינטרנט הזה. ואם "הארץ" היה שוכר את שירותיהם, הם היו יכולים לומר לו זאת. וככה, בפשטות של עיוורון, מאבדים עוד הזדמנות ליצירת מקום אמיתי לשיח. וזה, מעצבן אותי.