הפוסט של אתמול, על אם תרצו, הכעיס אותי מאד, כי הוא היה שובניסטי במובן הכי בסיסי, והגעיל אותי, כי הייתה עליו קארמה רעה כל כך שלדעתי לא נראתה פה מעולם, והתמיה אותי, כי יש כל כך הרבה דברים רעים לגיטימיים שאפשר להגיד על החבורה הזו שאני לא מבינה למה לרדת לגובה הזה.
בכל אופן, זה היה שם, בראש הבלוג שלי, ולא יכולתי ולא רציתי למחוק את זה, כי אנחנו לא עושים דברים כאלה וכי זה היה סתם משאיר חור על הקיר בצורה שלו, אז החלטתי לכתוב פוסט שידחוק את הפוסט על אם תרצו מראש העמוד, ואולי אפילו מהדיון במקום הזה, וככה אני אוכל להחזיר לעצמי את הרחובות.
רציתי לכתוב אותו פה לפני כמה ימים והתביישתי, כי חשבתי לעצמי מה אני מטרידה אותם עכשיו עם מוזיאונים כשהארץ בוערת. ובכן, הארץ אף פעם לא מספיק בוערת כדי להצדיק דיון פוליטי במיטתו של השכן.
תנו לי בבקשה מוזיקה של מכונת אריגה!
טיול במוזיאון הטכני – כותרת שנייה
ב-1625 הזמין המלך השוודי מוכה הגאווה גוסטב אדולף סירה גדולה במיוחד, שעימה יוכל להפליג בימים ולהוכיח את עליונותו. זו הייתה הסירה עם עוצמת האש הגדולה ביותר שנראתה עד אז וכללה 64 תותחים ימיים, קישוטים מלכותיים מצופי זהב, ואין ספור מפרשים. הסירה, שנקראה ואסה, יצאה לדרכה ב-10 באוגוסט 1628, לאחר טקס רב רושם. פחות ממייל ימי לאחר מכן הסירה טבעה לעיני עשרות המוזמנים המכובדים. היא הייתה כל כך גדולה וכבדה שלא הצליחו למשות אותה במשך כמה מאות שנים. עד שב-1961 אנדרס פרנצן הצליח לעשות זאת. מייד לאחר מכן התחילו בשיפוצה, והיום יש לה מוזיאון משלה. במוזיאון הטכני בברלין יש דגם מוקטן שלה.
כל כך מגניב, שאתם לא מאמינים (צילום: wasadream)
פרחים מברזל שבעזרתם עשו פעם הטבעות על בגדים. מכונת אריגה שיוצרת חוטים בצבעים שונים, שאותה מפעילה המדגימה.
תחנת קשבים שבעזרתה היו מאזינים פעם, ואולי גם היום, לתחנות רדיו בכל העולם, והציבור מוזמן להקיש על המסך שעליו מצוייר גלובוס, ולהקשיב לתחנות מכל העולם.
קרון של רכבת מהמאה ה-19, כולל הקישוטים של המחלקה הראשונה, המזוודות של המחלקה השנייה וספסלי העץ הפשוטים של המחלקה האחרונה, בו יכולים כולם לשבת.
יציקת גומי של מחשב, מדפסת, מצלמה ומסור שעליהן יכול הציבור ללחוץ, כדי לשמוע איך עושה "עיבוד נתונים", "הדפסת ספר", "צילום" ו"נגריה", בהתאמה. וכן, אפשר ללחוץ על כולם ביחד ולנגן את הסימפוניה האורבנית השלמה.
דגם מוקטן של מטוס שתלוי מהאוויר.
קמרה אובסקורה.
כל אלו נמצאים במוזיאון הטכני בברלין, שמסביר את הכל. כל מה שאפשר לדעת על איך פועלות טכנולוגיות בעולם נמצא שם. ואני מדברת על כל הטכנולוגיות: אניות, מטוסים, רכבות, ייצור נייר, ייצור טקסטיל, ייצור תכשיטים, צילום, צילום תמונות נעות, טלוויזיה, רדיו, ייצור רדיו ומכוניות.
אבל לא סתם תלוי על הקיר. נמצא בחלל. אפשר להקיף אותו. אפשר להקשיב לו. אפשר להעריך את גודלו. אפשר ללחוץ על כל מיני כפתורים. אפשר ללחוץ על מסכים שמסבירים דברים לעומק. אפשר לשבת רגע בתוכו ולראות איך זה מרגיש. כל כך הרבה הרפתקאות אפשרויות במוזיאון.
וזה גרם לי לחשוב על מוזיאונים. על כמה שאני אוהבת אותם. על כמה שתמיד יש בהם את הפוטנציאל לפוצץ לך את המוח. כי יש בהם שילוב מדהים של ידע ושל מנוחה ושל מסדרונות חשוכים ושל מסדרונות מוארים ונותנים כבוד לכל פרט ולכל משיחת מכחול, ואפשר ללמוד שם, ואפשר סתם להסתכל, ואפשר להשתעמם, ואפשר להתרגש, ואפשר לקבל השראה, ואפשר לעשת סיבוב מהיר וללכת.
הגרמופון של היטלר. סתם, נו. (צילום: sheeppurple)
וזה גרם לי לחשוב על תל אביב. ועל חולדאי. על זה שכועסים עליו שהוא סוגר פאבים בשביל מתחמי בילוי. על זה שהוא לא משקיע בתרבות ואמנות בעיר. על זה שהוא חונק כל אפשרות ליצירתיות בעיר הזאת. ועל ראש עיריית חולון. שנתן את ידו ואת תקציבו להקמת מוזיאון העיצוב המהמם ומוזיאון הקומיקס ועוד מוזיאונים שבטח אני לא מכירה.
וחשבתי לי שאולי מוזיאונים הם סימן. מוזיאונים הם המיינסטרים המכובד. מוזיאונים כאלו מתוקצבים על ידי העירייה ומנוהלים על ידי אנשים רבי שם ומעמד, והם יוצרים מרחב ונוכחות לתרבות ולאמנות. בתוך המרחב הזה אנשים יכולים למצוא מקום לנשום בו אוויר עם מעט שאר רוח. בשולי המרחב הזה חיים אמנים ואנשי תרבות ששוליים זה הקטע שלהם. קצת אחרי השוליים של המרחב הזה נמצאים אנשים שרוצים להגיע למרחב הזה, ובמהלך הניסיון שלהם להגיע אליו עושים דברים נפלאים.
וזה העציב אותי. אני אוהבת את תל אביב.
