בשנה הבאה אתחיל ללמד בתיכון. אהיה מורה לתנ"ך ותושב"ע. כבר השנה אני מלמד שני שיעורים בשבוע בתיכון בירושלים, כסטאז' (אם כי כמובן לא בימים אלו, הרי שביתה). בתור המורה היחיד (נדמה לי) מבין כותבי הבלוג חשבתי שלא אוכל להתחמק מלכתוב משהו לפרויקט, ולמרות שאין לי תזה מגובשת יותר מדי להגיש, הרשו לי להציע כמה אבחנות שעלו לי מתוך הביוגרפיה שלי.

אתחיל דווקא בסוף: אני הולך להיות מורה (גם) מתוך מה שנקרא "מניעים אידיאולוגים", אבל כשסיפרתי לפני כשנה וחצי לחברי הטוב יקי על החלטתי צחקנו יחד על כך שאהיה למעשה סוכן אלים של "המערכת", גרוע יותר מנאצי, שכן האלימות שאפעיל תהיה לא ברורה ומוחצנת, אלא מסווית ומופעלת תחת כסות של "חינוך". כך הלא למדנו באוניברסיטה.

אחזור, אם כן, לשנות האוניברסיטה שלי, ואתחיל דווקא בזה:

מורה הזן רַיאוּן ראה את פרחי האפרסק והבין. הוא אמר שיר: אני הנודד חיפשתי אחרי מורה שלושים שנה. שוב ושוב נשרו העלים, שוב ושוב לבלבו הניצנים. אך מאז שראיתי את פרחי האפרסק לא הטלתי עוד ספק.

זו אגדת הזן האהובה על יואל הופמן. הוא תרגם אותה (תרגום נהדר, לא? תרגום שמילותיו ומקצבו עצמם "אומרים שיר") והציב אותה בראש ספרו "לאן נעלמו הקולות". אני יודע שמשפטים אלה אכן אהובים עליו ביותר כי שמעתי אותו אומר זאת, ואף יותר מפעם אחת. ב- 1997, אחרי שחזרתי מהמסע הראשון שלי בהודו, התחלתי ללמוד בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, ובמסגרת אותם לימודים לקחתי כמעט כל קורס שהייתי יכול עם הופמן, אז פרופסור לפילוסופיה מזרחית בחוג. שוב ושוב הוא היה חוזר לשיר הזה ומבקש מהתלמידים שיסבירו לו מה בדיוק הבין ריאון. מה הוא הבין?!?

לבד מהקורסים של יואל הופמן, אהבתי במיוחד גם קורסים שלקחתי מהחוג לחינוך, עם אילן גור-זאב, שאף הפך, ועל כך אני מוקיר לו תודה עמוקה, למעין ידיד לזמן מה. בקורסים הללו (שהיו רובם סמינרים של תואר שני) דיברנו הרבה על כמה שחינוך, כל חינוך, הוא דבר אלים. מילים כמו "נירמול" ו"שיעתוק" מילאו את חלל החדר ואת ראשי, ולמדתי לשנוא יותר מכל את "ההגיון האינסטרומנטלי" של "חרושת התרבות" שמדכא את ה"אחרוּת" שלנו בשם "ההגמוניה ההיפר-קפיטליסטית". לשם דוגמא מאותה רטוריקת פו-מו (שאני לא בהכרח שולל), הנה הפסקה הפותחת את ספרו של גור-זאב "פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל":

לידתו של ספר זה בדיאלוג ביקורתי מפרך ומתמשך שהתחיל בתקופת נעורי עת קיבלתי חינוך רוויזיוניסטי […] ולמדתי להכיר באופן בלתי ביקורתי, כי חינוך הוא אלימות יוצרת, שאין להפריד בה בין הכוח ובין האמת, בין ה"אני" לבין שלילת ה"אחר".

שתי הפסקאות הללו, שפותחות שני ספרים כל כך שונים, התחברו אצלי אז בהרמוניה מושלמת. לא היה לי ספק (ועדיין אין לי) שיש בין הרעיונות המובעים בהן קשר עמוק, וכשתי סוסות אציליות נתתי להן לשאת אותי הלאה אל שדות המרעה שלהן, וגמעתי איתן תבן מלוא האבוס: העמקתי את השכלתי בזן ובפילוסופיה פוסטמודרניסטית של החינוך.

כאמור, בדיוק חזרתי אז מהודו. שם, המסע שלי, שהחל ביומרה לחקור ולהוכיח לעצמי שכל אותן פילוסופיות מזרחיות הן בבל"ת מוחלט, נגמר באהבה רבה לאותו חלק שגיליתי (וזו כמובן ההתרשמות שלי) שאיננו בבל"ת. בקורס ויפאסנה מסויים, מתוך ספרים מסויימים, בלילה מסויים בו כרסי היתה מלאה חשיש, בטיולים בינות לפסגות ההימלאיה – בכל מני סיטואציות הרגשתי שהבנתי. טעמתי מאותה הבנה שהבין ריאון כשראה את פרחי האפרסק.

ההבנה ההיא – אם נחזור אליה, כפי שאכן ראוי, שוב ושוב – היא הבנה שכמובן אינה ניתנת להבעה במילים. היא הבנה קיומית, מעין תפיסה חדשה-ישנה של העולם והקיום והחיים. מכיוון שהיא איננה ניתנת להבעה במילים, מכיוון שהיא כאילו מתחתיהן או ראשונית להן, הרגשתי שהיא קשורה לאותו מצב טהור ותמים שבו נמצא הילד לפני שהחינוך האלים אונס אותו לתוך תבניות מחשבה מסויימות. לכאורה (כזו היתה תמונת העולם שלי אז) האדם נולד טאבולה ראסה, ותהליכי החיברות הופכים אותו למה שהוא. בהפעלתם "אלימות יוצרת" (לפעמים היא מכונה "סימבולית")שכזו הם גוררים אותו, בועט ומתייפח, מהחופש הטבעי והמוחלט שהוא נחלתו המולדת, וכופים עליו זהות ומיקום וזמן, שמשעבדים אותו תחת שלשלאות חייו. אבל – וזה היה הסוד שהסתרתי מפני הפוסטמודרניסטים – לאו דווקא באופן בלתי הפיך, שכן הנה לפנינו אותו ריאון (וכמוהו רבים אחרים), שהצליח לכאורה לשבר את קירות תא הכלא ולצאת שוב לחופשי. גם אחרי הנפילה בעקבות אכילת פרי עץ הדעת אפשר לשוב ולחזור לגן העדן האבוד, ומהמערה של אפלטון ניתן להיחלץ ולהביט באור.

פוקו היה הגיבור שלי אז, ותפיסת ה"עוצמה" שהוא הגה נראתה לי מבריקה: החברה כולה מכוננת משדות של כוח, כמעין "מטריקס" שבתוכו אנחנו חיים וממנו אף אנחנו מכוננים. אין טוב ורע אובייקטיבים, כי כל תופעה בעולם היא ממילא תוצר אלים של חרושת התרבות. על כן כל שאיפה לחופש שיבוא בתוך עולם התופעות (בגן עדן שמימי, על ידי אקסטאזה מינית, אחרי מהפכה פוליטית כלשהי) היא רק שכלול מתוחכם של מערך העוצמה, שמנתב את הכמיהה שלנו לחופש לתוך שדות אחרים, ולא פחות דכאניים, של שעבוד.

שלא כמו בסרט, אצל פוקו אין מציאות אחרת ("ציון"), אמיתית וחופשית, שאליה ניתן להתעורר, אבל בנוגע לזה, כאמור, לא הסכמתי איתו: לי היתה מציאות אחרת, מציאות אבסולוטית ונצחית, שהיתה מעל ומעבר לעולם הכוח הדקאני. כמובן, אותה מציאות איננה (כמו בסרט, או במני דתות ואידיאולוגיות) עולם המאוכלס בתופעות וזמנים – לא לא, היא מציאות מוחלטת, ריק טהור, אַיִן אינסופי. זו בדיוק הסיבה שהיא איננה תוצר תרבותי – הלא התרבות היא תוצר שלה! פוקו המסכן, חשבתי לעצמי, הוא ראה רק את הצד השטני של הקיום; אם רק היה נחשף לאלוהות שמתוכה עולה אותו קיום אולי לא היה כל כך עצוב ופסימי.

אפשר לומר שהלך הרוח שלי אז, גם אם הייתי מכחיש נמרצות, היה גנוסטי למדי. העולם נראה לי תפל, אם לא ממש רע, אל מול האין המוחלט שמתחתיו. לחזור אל האין רציתי, ובוודאי שכל התבוססות ביש נראתה לי חסרת טעם. הפילוסופיה הפוסטמודרניסטית, אותה גמעתי בשקיקה, נראתה לי אז כרנסנס גנוסטי במערב, אף אם ההוגים עצמם (כמו חיילי האימפריה הרומית בברית-החדשה) לא מבינים את אשר הם עושים כאשר הם מפרקים לגורמים את העולם: הם חושבים שהם מביאים לחורבנו, אבל למעשה הם יהיו עדים לתחייתו הניסית, לא עוד כעולם ארצי כי אם כאין המבהיק בשמי הנצח. בכך שהם אינם יודעים את אותה מציאות מוחלטת, אין להם אלא להסיק שאנחנו כלואים לנצח במערה האפלטונית, אך לא היא, ואפלטון עצמו היה יכול להראות להם את האור לו רק היו קוראים אותו נכונה.

החזרה

הרבה גלים נשברו מאז בשבילי על חופי "הים של היפה", אך כדי לא להלאות את קוראיי האתיאיסטים לא אאריך כתוב על התמורות הנפשיות והתיאולוגיות שעברתי, ואגש כמעט מיד אל ההשלכות שלהן לגבי חינוך. אומר רק שהבנתי שני דברים חשובים: ראשית שהאין איננו, בסופו של דבר, שונה מהיש, ולכן העדפת הראשון על חשבון האחרון מביאה לאותה אומללות שבהעדפה ההפוכה (כזכור ממקרה פוקו); ושנית, שהקיום עצמו, על כל תופעותיו, הוא בבסיסו טוב.

במילים חילוניות אפשר לומר שהבנתי יותר לא רק את הצורך, אלא את החדווה שבבניית העולם. כלומר כיום לעניות דעתי הפעלת אותה "אלימות יוצרת" היא לרוב לא רק הכרח, אלא דבר משמח. בנוגע לחינוך אני חושב היום שיש צורך גדול (שלא לומר גבוה) בעיצוב הכרתו של הילד, ולהפך: שהשארת תודעתו עד כמה שאפשר במצב פרמורדיאלי (ואינפנטילי) של טאבולה ראסה לא רק שאיננה עושה עמו חסד, אלא שהיא חוסר אחריות שיוביל אותו לחיים של סבל.

כמובן, גם כאן יש עניין של מידה ואיזון, וודאי שבין חוסר החינוך והצבת הגבולות שמאפיין הרבה מהמשפחות החילוניות היום, לבין האינדוקטרינציה הברוטלית של כל חינוך דתי פנאטי או אידיאולוגי קיצוני חייבים למצוא נקודת ביניים (שלעניות דעתי קרובה יותר לקוטב החילוני), אבל אין לי ספק, כאמור, שמידה מסויימת של "אלימות יוצרת" היא בלתי נמנעת אם ברצוננו ליצור בני אדם (וככאלה, מאושרים).

כי המיסטיקה של הגנוסטים (וחלקים מדתות המזרח), והפילוסופיה של ההוגים הפוסטמודרניסטים (בחלקם), למרות שהיא נושאת זרע אמת בקרבה, לא מאפשרת לאמת הזאת לפרוח, שכן היא מתעקשת להעדיף את חולות המדבר הנודדים ובלבד שלא תתאכזר לכלוא ולהגביל את הזרע בעציץ קטן ומוגדר. במילים פחות מטאפוריות: השאיפה לאַיִן היא חשובה, אבל היא צריכה להישאר ברקע עד לזמן שבו אנחנו כבר גדולים, מגובשים ומלאים ביש. טעיתי כשחשבתי שמתוך ההרס המוחלט תבוא הישועה: אין צורך להחריב עולם ישן עדי יסוד כדי להביא את הגאולה. יש צורך רק לראות אותו בכל רגע כעולם חדש.

היו לרגע קורבנות האלימות היוצרת

הביטו באיור הזה:

 

אני מקווה שאתם לא רואים בו שום דבר מוגדר. מי שרואה בו דמות מסויימת כבר ברא בו עולם מתוך האין. מי שלא, עומד לעבור אונס תודעתי ברגע שהוא יקליק כאן, שכן בו ברגע שתתגלה לפניו הדמות שבאיור, ומרגע זה הוא לעולם לא יוכל לראות את התוהו ובוהו שהוא מצא בו קודם. הכרתו תינעל לנצח על אותה אפשרות אחד, והפוטנציאל האינסופי של האין יצטמצם לכדי "משהו" אחד ויחיד. במילים פשוטות: ברגע שראיתם את הכלב לא תוכלו לא לראות אותו.

השאלה היא כמובן האם עלינו אכן לשאוף, כמו הגנוסטים, למצב שבו אותה דמות תפורק חזרה למרכיביה (ומרכיביה למרכיביהם, וכך הלאה עד לאיון מוחלט של כל דבר באשר הוא דבר – ואם כן, שאלו את עצמכם למה היה לכם כל כך חשוב לראות מלכתחילה באותו איור את הדמות), או האם יש, ראשית, ערך בבניית דמות מסויימת, ושנית, אפשרות לתפוס את אותה הדמות על רקע התוהו שממנו היא באה. אני מציע את האפשרות השנייה כנכונה, והייתי מגדיר חינוך טוב ככזה שראשית מחבר לנו בין הנקודות ובונה לנו מהן את העולם, ושאחרי זה גם לא שוכח להראות לנו איך בעצם העולם בנוי מנקודות – כלומר שתשתיתו של העולם היא אין.

החינוך הטוב אם כן תומן בחובו מהלך דיאלקטי של בנייה ופירוק, כאשר הפירוק מוצב בצורה אינהרנטית, וכחלק בלתי נפרד, מכל תהליך של בנייה. העניין הוא שבשביל אותו מהלך של פירוק אין כל צורך ממש לפרק את העולם לנקודות, גם לא מבחינה רעיונית. זה יהיה דומה לתלישת עלי הכותרת מפרח כדי להבין שהיופי שלו אכן מורכב (גם) מהן. יש צורך במשהו עדיו הרבה יותר, משהו שלא מוותר על העולם ולא בורח ממנו, משהו שלא עושה אידיאליזציה מאותו מצב של תמימות ראשונית או תוהו קדמון, ולא רואה בעולם רק ממלכה של כוח או רוע, רק מערך של שדות-שיח דכאניים. יש צורך לזהות את האין בכל דמות, ולזהות שהדמויות אינן נפרדות מהאין. יש צורך בפניה אל אותה הבנה שהבין ריאון אל מול פריחת האפרסק.

אפילוג

שנים אחרי המסע הראשון שלי בהודו נזכרתי בשיחה שהיתה לי שם לקראת סופו עם מטיילת אחת, אירופאית, שתוך כדי טיול כתבה את התזה שלה. היא חקרה כל מני מחפשים רוחניים, וראיינה אותי במסגרת הזאת. אני הרציתי לה בלהט על כל מני חוויות מיסטיות אחדותיות ועל כמה שחשוב להבין שהכל אחד ושאין למעשה שום משמעות לעולם. סיפרתי לה על איך חוויות כאלה קורות לא רק למני יוגים בהימלאיה, אלא לכל מני אנשים בכל מני סיטואציות: הרבה פעמים זה קורה לספורטאים. למשל, אמרתי, כל מני כדורגלנים שתוך כדי הריצה על המגרש מרגישים פתאום שהם "כל המשחק", או "המשחק עצמו" ומאבדים את זהותם האינדבידואלית. בשביל זה יש לשכוח את כל החוקים, הטפתי לה. אבל, היא אמרה, אותו שחקן שאיבד את עצמו והפך למשחק כולו, הרי הוא עדיין יודע לאיזה כיוון לבעוט, לא?

היא צדקה כמובן: לא צריך לשבור את הכלים ולשכוח את הכללים. צריך רק לראות אותם בקונטקסט הנכון שלהם, כחלק אורגני של המשחק האחד הגדול.