לצבאנו המהולל יש נטיה לעקוב בשקדנות אחרי תנודות בחשיבת בני הנוער, ומסיבה טובה: הם חוששים שם ממשבר מוטיביציה, ומנסים לעקוב אחרי הגורמים המשפיעים על המלש"בים. הגורם המשפיע ביותר על המתגייס הטרי, על פי ממצאי צה"ל, הם חברים, עם 30%; קרובי משפחה מאותה שכבת הגיל – אחים, בני דודים – נמצאים במקום השני, עם 20%; ההורים מגיעים למקום השלישי, עם 15%; התקשורת צולעת למקום הרביעי, עם 5%; ולמקום האחרון, עם שברי אחוזים, מדדים המורים. מחקר של הצי האמריקני, שנראה שנכתב תחת הלם קשה – הוא מתייחס (זהירות, מצגת פאוורפוינט) ל"דור מייספייס" כאל "צורת חיים זרה" – מביא נתונים דומים.

שביתת המורים נמשכת יותר מ-40 יום. היא משבשת את אורח החיים הרבה יותר משביתה בנמל התעופה, שמשפיעה על חייהם של מעטים ביחס. ועם זאת, לא נראה שהיא מטרידה את ההורים יותר מדי, ודאי לא את הממשלה. נראה שהתלמידים דווקא מסתדרים, ודאי אלה מהם שהליכה לבית הספר היא עבורם חשש יומיומי מאלימות.

אם מישהו מתלונן על השביתה, הוא מתלונן על כך שהמורים לא מספקים את שירותי השמרטפות שלהם התרגלנו: ההורים נאלצים לטפל בילדים בעצמם במקום לשלוח אותם לבית הספר. התלונות על הפסקת שירותי אספקת המידע והקניית הערכים, אותם תפקידים משניים של בית הספר, בולטות בהיעדרן. העובדה שבתי הספר הישראליים ממילא כושלים, כל שנה מחדש, בביצוע התפקידים הללו, גם היא נשארת בכותרות יום אחד, מקסימום שניים. מדי פעם, מגמיש משרד החינוך את הקריטריונים לקבלת תעודת בגרות, שאם לא כן הנפילה היתה ניכרת מדי.

ישראל משקיעה בחינוך סכומים עצומים – 26.6 מיליארדי שקלים בשנת 2006 – והתפוקה נמוכה למדי. נכון, תקציב החינוך קוצץ חמש פעמים בתקופתה של בוגרת התיכון לימור לבנת, אבל לבנת לא היתה לבד: הכנסת אישרה את התקציבים והציבור הכללי לא מחה.

נוצרה אווירה של בוז לחינוך. גם בוז למורים – יצורים נלעגים בחברה מוכוונת-רווחים, שלעולם יפרפרו על קו שכר המינימום, שנתפסים, לא תמיד שלא בצדק, כמי שלא יכלו לארגן לעצמם ×’'וב מכניס יותר – אבל קודם כל בוז להשכלה עצמה. ×–×” לא התחיל ב"פרו-פ-סור" של דוד לוי, מסוף שנות השמונים; בתחילת אותו עשור, הבחין בתופעה אחד העיתונאים היותר מחוננים בישראל, אהרן בכר.

"עם הספר הופך מרצונו הטוב והחופשי לעם של בעלעגולעס. הוא מוצא אלף ואחת סיבות להתברך בכך. שני אנשים כבני 40, אבות לילדים, הודו שלא אכפת להם אם ילדיהם חוזרים מבית הספר לא יאוחר משעה 12 בצהרים. לא רוצים ללמוד, אמרו, שלא ילמדו, אנחנו חיים עכשיו טוב, בבית לא חסר כלום. הליכוד נטע בלב האנשים האלה תחושה ברורה, שהבורות משתלמת. היא הופכת בהדרגה לסטטוס חברתי. מקופחים מקצועיים משייטים להם במכוניות אמריקניות ומודים לאלוהים, שעשה מהם בעלי בסטות ולא פרופסורים.

"דורות של יהודים מסרו נפשם במרוצת ההיסטוריה, על הזכות להעניק לבניהם חינוך נאות. אינסטינקט חבוי במעמקי נפשם אמר להם, שבלעדיו אין כמעט קיום לעם היהודי. דורות של יהודים הטילו עצמם אל האש ואל הכבשנים, כדי להציל ספר אחד. גווילים עלו באש והם האמינו שאותיות פורחות באוויר ונשזרו בתוך הנצח בקיומו של העם היהודי. כל זה פורח עתה כעשן: אם יהודיה שוב איננה חולמת על בנה הדוקטור, היא רוצה לזכות ולראותו עצמאי, אולי כדי שגם בחלקו יפול נתח טוב מן האינפלציה. מי יודע".

זה לא היה הליכוד, אם כי היה לו חלק בכך. זה היה גדול על התנועה הלאומנית-ליברלית הזו, שהחלה דווקא כתנועתם של מלומדים ושמעולם לא הגיעה לתהומות הבוז לאינטלקט שטיפחה תנועת העבודה, שהאנטי-אינטלקטואליות והבוז האנטישמי כמעט למלומד היהודי היו לחם חוקה מיום הקמתה.

מפתה להטיל את האשמה על הדור הצעיר. כלומר, זה אינסטינקט בסיסי. "הארץ משחיתה את דרכיה בימינו. שוחד ושחיתות פושים בכל. ילדים אינם מצייתים להוריהם, כל אחד רוצה לכתוב ספר, וברור כי קץ העולם מתקרב במהירות". הטקסט הזה, שלא השתנה הרבה מאז נכתב ב-2800 לפני הספירה ועד "זה נוער זה? זה חרא" של אברהם שפירא, הוא תלונה שמרנית קלאסית. אבל דור המדינה עלה על אבותיו, והדור שהכריז באוקספורד ב-1933 ש"הבית הזה מסרב להלחם פעם נוספת למען המלך והמולדת" רשם את אותה שורה מזהירה, אחרונה, בהיסטוריה הבריטית פחות מעשור לאחר מכן. רוב המבוגרים של ימינו לא יוצאים טוב, אומרים לי, מתחרות נוסח "האם אתה חכם מילד בכתה ו'" (והנה דוגמא מזעזעת במיוחד).

לא, הפאק הפעם הוא מערכתי, והוא לא בעיה ישראלית, אלא כלל-מערבית.

* * * * *

לקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס היתה בעית תדמית. מילא זה שלחשו שהוא היה התוצר של הזדווגותה של אמו עם שד; שמועות מהסוג הזה היו בעיה של רבים מהפוליטיקאים בעיר המופלאה ההיא, באותה תקופה שבה "העגלון מודיע לך שהאב והבן אינם שווים, ושכאשר אתה מבקש מהבלן להגביר את חום המים, הוא משיב לך שלאדוננו היה רק טבע אחד".

הבעיה האמיתית של יוסטיניאנוס היתה שהוא עבר על חוקיו-שלו. הוא ×”×™×” מאוהב עד טירוף בתיאודורה, שתהיה שותפתו לחיים שנים רבות. היתה כאן מכשול כבד: יוסטיניאנוס ×”×™×” אציל, בעוד שתיאודורה השתייכה למעמד נחות במיוחד – ×–×” של שחקני התיאטרון. על פי הקריטריונים המחמירים והחקוקים באבן של התקופה, שחקנית תיאטרון היתה מדרגה אחת בלבד מעל לזונה. ונראה שתיאודורה שיחקה משחק צמוד מאד עם הקו המפריד הרופף ×”×–×”. יוסטיניאנוס מצא את השטיק שאיפשר את הנישואים, אבל שילם מחיר כבד.

הקריטריונים המחמירים הללו שרדו יפה את ביזנטיון, והיו בתוקף עוד בתחילת המאה ×”-20. שחקנים וזמרים, במיוחד אלו בני המין היפה, נחשבו לתחתית החבית; שחקניות התקשו להוכיח ×›×™ נאנסו, משום שההנחה הרווחת – והיא היתה לא רק דעה חברתית, אלא גם תקדים חוקי – היתה ×›×™ הן זמינות-מינית. הם היו יצורים נחותים, שהשרדותם תלויה בצורתם החיצונית וביכולת הבמה והשירה שלהם, ושלא ייצרו שום דבר בעל קיימא. בעידן שהעריך יציבות מעל לכל – כלומר, כל התקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה – הם היו נזילים.

ב-1300 השנים שחלפו מאז יוסטיניאנוס, רק שליט אחד חזר על התרגיל שלו – לודוויג הראשון מבוואריה, שלקח לו כפילגש את השחקנית מונטז, שכתיאודורה רקדה על הקו הדק שבין שחקנית וזונה – וההחלטה הזו החישה את קיצו הפוליטי, כאשר תושבי בוואריה גילו פחות הבנה מתושבי קונסטנטינופול למעבר הבזק של מונטז ממעמדה של שחקנית זרה לזה של אצילה מקומית.

בדרנים, אם כן, נחשבו לסוג נחות במיוחד של אזרחים במשך רוב התרבות המערבית. זה השתנה במחצית הראשונה של המאה ה-20, הרבה בהשפעתה של הוליווד ותעשיית הקולנוע. לפתע, מי ששבתה בקסמיה אולם אחד, היתה מוכרת גם בקצה השני של העולם. סגידה לכוכבים החדשים הפכה לתופעה גלובלית.

היא ×”×’×™×¢×” לשיאה עם הטלוויזיה, ולא במקרה. הופעת הטלוויזיה היתה בתקופה בה × ×”× ×” האדם המערבי ממספר חסר תקדים של שעות פנאי. ×”×™×” צריך לעשות משהו עם הפנאי ×”×–×”, והתמונה המרצדת נפנפה כל תחרות מסורתית – קריאה, משחקי חברה, פגישה עם חברים – מלפניה. חברות מסחריות למדו מהר שיש כאן כסף, והמון – ותעשיית הבידור, שהיתה שולית עד אפסית עד תחילת המאה, הפכה לאחת התעשיות הגדולות בהיסטוריה. בתוך מספר ×–× ×™×— של שנים, התהפך מעמדם של המבדרים: מכמעט-זונות למושא אלילות.

* * * * *

משעה שהפך הבידור לתעשיה, הוא התחיל להתנהג כמו תעשיה. היצרנים, בנסיון להשיג כמה שיותר לקוחות, הורידו את רמת המוצר לרמה הנמוכה ביותר. ב-1919, כשהמהפכה עשתה את צעדיה הראשונים, קול פורטר עדיין יכול היה לשיר, כשהוא משווה את אהובתו לפסל הידוע של ונוס:

The Venus de Milo was noted for her charms,

But strictly between us,

You’re cuter than Venus,

And what’s more – you’ve got arms!

היום זה לא היה עובר. אז הקהל הבין, וצחק, גם בלי הערות ביניים.

בידור הוא קודם כל מוצר, וכבר שכחנו שהוא לא כל כך חשוב. בהיפוך הערכים שמבצעת בנו הטלוויזיה, הבידור הוא חזות הכל. מה שאומר, כמובן, שרצינות היא דבר שיש ללעוג לו (האמצעי הקלאסי הוא בלבול מכוון בין רצינות ובין מנופחות), כי הוא מזכיר לנו שיש עוד כמה דברים חוץ ממוזיקה, קומדיות ומסיבות.

הרצינות הפכה למידה רעה. ומאחר ותעשיית הבידור ממציאה את עצמה מחדש ללא הרף, כך גם החוש ההיסטורי. כל ההיסטוריה שלנו נמחקת, ואיתה כל תרבות שאיננה בת חמש, משום שהיא דורשת רצינות ודורשת עמידה על כך שיש דברים שבאמת חשובים. עידן הווידאו הוסיף לכך נדבך נוסף – המהירות הקליפית, המרצדת, זו שלא מאפשרת להתמקד בשום דבר, זו שמרגילה את המבט לאי התמקדות ואת החשיבה לאסוציאטיוויות. והקצב המטורף, המלאכותי ×”×–×”, מכתיב כעת את חיינו.

אנטי אינטלקטואליות תמיד היתה איתנו, ותעודת בגרות לא הבטיחה לאף אחד מקצוע, לא בחמישים השנים האחרונות – אבל הבוז לאינטלקט מעולם לא ×”×™×” פופולרי כל כך, מעולם לא נתמך על ידי כוחות חזקים כל כך. כשמבדרים הם אייקוני התרבות, כל משפט שהוא יותר משליפה מהירה מעורר פיהוק. אורך השירים מתקצר; פעם הם היו יכולים להגיע לשש דקות, היום רק לעיתים נדירות יעברו את השלוש. אורך המאמרים מתקצר, גודל הכותרות והתמונות עולה; אסור לשעמם את הקורא/צופה. וכמובן, צריך שיהיה מינון גבוה, פראי, של מיניות: היא מוכרת, וזה מה שחשוב.

פוליטיקאים, במיוחד, מוצאים את עצמם במלכוד. אם יאמרו משפט שלם, יואשמו בכך שהם משעממים; אם ישתמשו בסאונדבייטס, יואשמו בכך שאינם רציניים. המאשימים, אגב, הם שדרנים שהפכו את הפוליטיקה למשהו קרוב יותר לבידור, למעין זירת ספורט. התפקיד שלהם, בדרך כלל, הוא לנעוץ חניתות בפר המבועת שנכנס בטעות לזירה שלהם. כי פוליטיקאי, כידוע, הוא מושחת או משעמם. אין דרך שלישית.

אז איזה סיכוי יש למורה, שצריך להחזיק בתשומת ליבם של 40 צעירים שקליפים הם כל מה שידעו, כשהם כלואים – בגיל שבו ההורמונים משתוללים בשיאם – במקום שבו כלל אינם רוצים להיות, שלרוב הוא מכוער אסתטית, כשבכיתה יש קבוצה קבועה של אנשים שהיו צריכים להפלט מהמערכת ושפורקים את תסכולם על הסובבים אותם, כשדעתם מוסחת על ידי מערכות היחסים הכספיתיות של בני גילם? כפי שמצאו המחקרים הצבאיים, סיכויי ההצלחה שלו נמדדים בשברי אחוזים.

התלמידים המחוננים שנקלעו למערכת הזו היו תמיד מושא ללעג. בעשורים האחרונים הם גם קורבנות לאלימות. הם מזכירים דבר לא נוח, ערכים מתקופה אחרת – ואת אפסותה של המערכת בה הם שוהים בבואה להנחיל אותם הלאה. אם, כפי שמפמפמים לנו מכל עבר, הבידור הוא מעל לכל, אם לימוד הוא לחרשנים והצלחה אקדמית היא לחנונים, אז את הבגרויות נעבור בכמה קורסי בזק אחרי הצבא ולפני הפסיכומטרי. ומבית הספר באמת לא נשאר הרבה חוץ מתפקידי שמרטפות הכרחיים-כלכלית – ומעמדן ומשכורתן של שמרטפות מעולם לא היו גבוהות, והדרישות מהן היו בהתאמה.

אל גור כתב לאחרונה ספר, שהמסקנה שלו היא שעל האמריקנים לבחור בין הטלוויזיה ובין הדמוקרטיה. השתיים אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, אליבא דגור, משום שהדמוקרטיה נשענת על הנחת היסוד שהמצביעים יודעים על מה הם מצביעים, שהם אנשים רציניים ואכפתיים, ושהם יקדישו את תשומת הלב הנדרשת לניהול הרפובליקה – אותה מילה לטינית שמשמעה "×¢× ×™×™× ×™ הציבור".

לפני עידן החינוך התעשייתי, שמקובל לראות את תחילתו במשרד החינוך של נפוליאון, מטרתו של החינוך היתה להכשיר אזרח שייטיב לתפקד ברפובליקה בה הוא חבר, רפובליקה פוליטית או הרפובליקה כריסטיאנה, אותה קהילה רוחנית מדומיינת של המאמינים. החינוך התעשייתי שינה את המטרות מעט: הוא רצה להעמיד אזרח, כן, אבל מוכוון כלפי שוק העבודה והשירות הצבאי. ועדיין: אזרח בקהילה מובחנת, אדם שיתייחס ברצינות לחובותיו כלפי עצמו ואחרים. מהפכת הבידור מקעקעת, בעצם קיומה, את הנחת היסוד האזרחית: היא איננה מעוניינת באזרח והיא איננה תורמת לו דבר, היא מעמידה בליינים, מעצם טיבם חסרי אחריות ורצינות, ואת רגש החובה המירה באגמים עמוקים של ציניות ובעייפות קיומית.

אל גור, המנצח בבחירות הנשיאותיות בשנת 2000, הוא אדם מחונן ומבריק. ומשעמם. למסר שלו לא היה שום סיכוי. סיכוייה של התרבות המערבית, הטובעת תחת גל ענק של בידור ממיס מוחין, אינם טובים בהרבה משלו. זכרו את זה, בפעם הבאה שהדו"ח על מצב החינוך יקבל פרומיל מתשומת הלב התקשורתית שמופנית לתסרוקת האחרונה של נינט, או לפרובוקציה החדשה של פאריס הילטון.

בשנה הבאה אתחיל ללמד בתיכון. אהיה מורה לתנ"ך ותושב"ע. כבר השנה אני מלמד שני שיעורים בשבוע בתיכון בירושלים, כסטאז' (אם כי כמובן לא בימים אלו, הרי שביתה). בתור המורה היחיד (נדמה לי) מבין כותבי הבלוג חשבתי שלא אוכל להתחמק מלכתוב משהו לפרויקט, ולמרות שאין לי תזה מגובשת יותר מדי להגיש, הרשו לי להציע כמה אבחנות שעלו לי מתוך הביוגרפיה שלי.

אתחיל דווקא בסוף: אני הולך להיות מורה (גם) מתוך מה שנקרא "מניעים אידיאולוגים", אבל כשסיפרתי לפני כשנה וחצי לחברי הטוב יקי על החלטתי צחקנו יחד על כך שאהיה למעשה סוכן אלים של "המערכת", גרוע יותר מנאצי, שכן האלימות שאפעיל תהיה לא ברורה ומוחצנת, אלא מסווית ומופעלת תחת כסות של "חינוך". כך הלא למדנו באוניברסיטה.

אחזור, אם כן, לשנות האוניברסיטה שלי, ואתחיל דווקא בזה:

מורה הזן רַיאוּן ראה את פרחי האפרסק והבין. הוא אמר שיר: אני הנודד חיפשתי אחרי מורה שלושים שנה. שוב ושוב נשרו העלים, שוב ושוב לבלבו הניצנים. אך מאז שראיתי את פרחי האפרסק לא הטלתי עוד ספק.

זו אגדת הזן האהובה על יואל הופמן. הוא תרגם אותה (תרגום נהדר, לא? תרגום שמילותיו ומקצבו עצמם "אומרים שיר") והציב אותה בראש ספרו "לאן נעלמו הקולות". אני יודע שמשפטים אלה אכן אהובים עליו ביותר כי שמעתי אותו אומר זאת, ואף יותר מפעם אחת. ב- 1997, אחרי שחזרתי מהמסע הראשון שלי בהודו, התחלתי ללמוד בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, ובמסגרת אותם לימודים לקחתי כמעט כל קורס שהייתי יכול עם הופמן, אז פרופסור לפילוסופיה מזרחית בחוג. שוב ושוב הוא היה חוזר לשיר הזה ומבקש מהתלמידים שיסבירו לו מה בדיוק הבין ריאון. מה הוא הבין?!?

לבד מהקורסים של יואל הופמן, אהבתי במיוחד גם קורסים שלקחתי מהחוג לחינוך, עם אילן גור-זאב, שאף הפך, ועל כך אני מוקיר לו תודה עמוקה, למעין ידיד לזמן מה. בקורסים הללו (שהיו רובם סמינרים של תואר שני) דיברנו הרבה על כמה שחינוך, כל חינוך, הוא דבר אלים. מילים כמו "נירמול" ו"שיעתוק" מילאו את חלל החדר ואת ראשי, ולמדתי לשנוא יותר מכל את "ההגיון האינסטרומנטלי" של "חרושת התרבות" שמדכא את ה"אחרוּת" שלנו בשם "ההגמוניה ההיפר-קפיטליסטית". לשם דוגמא מאותה רטוריקת פו-מו (שאני לא בהכרח שולל), הנה הפסקה הפותחת את ספרו של גור-זאב "פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל":

לידתו של ספר ×–×” בדיאלוג ביקורתי מפרך ומתמשך שהתחיל בתקופת נעורי עת קיבלתי חינוך רוויזיוניסטי […] ולמדתי להכיר באופן בלתי ביקורתי, ×›×™ חינוך הוא אלימות יוצרת, שאין להפריד בה בין הכוח ובין האמת, בין ×”"אני" לבין שלילת ×”"אחר".

שתי הפסקאות הללו, שפותחות שני ספרים כל כך שונים, התחברו אצלי אז בהרמוניה מושלמת. לא היה לי ספק (ועדיין אין לי) שיש בין הרעיונות המובעים בהן קשר עמוק, וכשתי סוסות אציליות נתתי להן לשאת אותי הלאה אל שדות המרעה שלהן, וגמעתי איתן תבן מלוא האבוס: העמקתי את השכלתי בזן ובפילוסופיה פוסטמודרניסטית של החינוך.

כאמור, בדיוק חזרתי אז מהודו. שם, המסע שלי, שהחל ביומרה לחקור ולהוכיח לעצמי שכל אותן פילוסופיות מזרחיות הן בבל"ת מוחלט, נגמר באהבה רבה לאותו חלק שגיליתי (וזו כמובן ההתרשמות שלי) שאיננו בבל"ת. בקורס ויפאסנה מסויים, מתוך ספרים מסויימים, בלילה מסויים בו כרסי היתה מלאה חשיש, בטיולים בינות לפסגות ההימלאיה – בכל מני סיטואציות הרגשתי שהבנתי. טעמתי מאותה הבנה שהבין ריאון כשראה את פרחי האפרסק.

ההבנה ההיא – אם נחזור אליה, כפי שאכן ראוי, שוב ושוב – היא הבנה שכמובן אינה ניתנת להבעה במילים. היא הבנה קיומית, מעין תפיסה חדשה-ישנה של העולם והקיום והחיים. מכיוון שהיא איננה ניתנת להבעה במילים, מכיוון שהיא כאילו מתחתיהן או ראשונית להן, הרגשתי שהיא קשורה לאותו מצב טהור ותמים שבו נמצא הילד לפני שהחינוך האלים אונס אותו לתוך תבניות מחשבה מסויימות. לכאורה (כזו היתה תמונת העולם שלי אז) האדם נולד טאבולה ראסה, ותהליכי החיברות הופכים אותו למה שהוא. בהפעלתם "אלימות יוצרת" (לפעמים היא מכונה "סימבולית")שכזו הם גוררים אותו, בועט ומתייפח, מהחופש הטבעי והמוחלט שהוא נחלתו המולדת, וכופים עליו זהות ומיקום וזמן, שמשעבדים אותו תחת שלשלאות חייו. אבל – וזה ×”×™×” הסוד שהסתרתי מפני הפוסטמודרניסטים – לאו דווקא באופן בלתי הפיך, שכן ×”× ×” לפנינו אותו ריאון (וכמוהו רבים אחרים), שהצליח לכאורה לשבר את קירות תא הכלא ולצאת שוב לחופשי. גם אחרי הנפילה בעקבות אכילת פרי ×¢×¥ הדעת אפשר לשוב ולחזור לגן העדן האבוד, ומהמערה של אפלטון ניתן להיחלץ ולהביט באור.

פוקו היה הגיבור שלי אז, ותפיסת ה"עוצמה" שהוא הגה נראתה לי מבריקה: החברה כולה מכוננת משדות של כוח, כמעין "מטריקס" שבתוכו אנחנו חיים וממנו אף אנחנו מכוננים. אין טוב ורע אובייקטיבים, כי כל תופעה בעולם היא ממילא תוצר אלים של חרושת התרבות. על כן כל שאיפה לחופש שיבוא בתוך עולם התופעות (בגן עדן שמימי, על ידי אקסטאזה מינית, אחרי מהפכה פוליטית כלשהי) היא רק שכלול מתוחכם של מערך העוצמה, שמנתב את הכמיהה שלנו לחופש לתוך שדות אחרים, ולא פחות דכאניים, של שעבוד.

שלא כמו בסרט, אצל פוקו אין מציאות אחרת ("ציון"), אמיתית וחופשית, שאליה ניתן להתעורר, אבל בנוגע לזה, כאמור, לא הסכמתי איתו: לי היתה מציאות אחרת, מציאות אבסולוטית ונצחית, שהיתה מעל ומעבר לעולם הכוח הדקאני. כמובן, אותה מציאות איננה (כמו בסרט, או במני דתות ואידיאולוגיות) עולם המאוכלס בתופעות וזמנים – לא לא, היא מציאות מוחלטת, ריק טהור, אַיִן אינסופי. זו בדיוק הסיבה שהיא איננה תוצר תרבותי – הלא התרבות היא תוצר שלה! פוקו המסכן, חשבתי לעצמי, הוא ראה רק את הצד השטני של הקיום; אם רק ×”×™×” נחשף לאלוהות שמתוכה עולה אותו קיום אולי לא ×”×™×” כל כך עצוב ופסימי.

אפשר לומר שהלך הרוח שלי אז, גם אם הייתי מכחיש נמרצות, היה גנוסטי למדי. העולם נראה לי תפל, אם לא ממש רע, אל מול האין המוחלט שמתחתיו. לחזור אל האין רציתי, ובוודאי שכל התבוססות ביש נראתה לי חסרת טעם. הפילוסופיה הפוסטמודרניסטית, אותה גמעתי בשקיקה, נראתה לי אז כרנסנס גנוסטי במערב, אף אם ההוגים עצמם (כמו חיילי האימפריה הרומית בברית-החדשה) לא מבינים את אשר הם עושים כאשר הם מפרקים לגורמים את העולם: הם חושבים שהם מביאים לחורבנו, אבל למעשה הם יהיו עדים לתחייתו הניסית, לא עוד כעולם ארצי כי אם כאין המבהיק בשמי הנצח. בכך שהם אינם יודעים את אותה מציאות מוחלטת, אין להם אלא להסיק שאנחנו כלואים לנצח במערה האפלטונית, אך לא היא, ואפלטון עצמו היה יכול להראות להם את האור לו רק היו קוראים אותו נכונה.

החזרה

הרבה גלים נשברו מאז בשבילי על חופי "הים של היפה", אך כדי לא להלאות את קוראיי האתיאיסטים לא אאריך כתוב על התמורות הנפשיות והתיאולוגיות שעברתי, ואגש כמעט מיד אל ההשלכות שלהן לגבי חינוך. אומר רק שהבנתי שני דברים חשובים: ראשית שהאין איננו, בסופו של דבר, שונה מהיש, ולכן העדפת הראשון על חשבון האחרון מביאה לאותה אומללות שבהעדפה ההפוכה (כזכור ממקרה פוקו); ושנית, שהקיום עצמו, על כל תופעותיו, הוא בבסיסו טוב.

במילים חילוניות אפשר לומר שהבנתי יותר לא רק את הצורך, אלא את החדווה שבבניית העולם. כלומר כיום לעניות דעתי הפעלת אותה "אלימות יוצרת" היא לרוב לא רק הכרח, אלא דבר משמח. בנוגע לחינוך אני חושב היום שיש צורך גדול (שלא לומר גבוה) בעיצוב הכרתו של הילד, ולהפך: שהשארת תודעתו עד כמה שאפשר במצב פרמורדיאלי (ואינפנטילי) של טאבולה ראסה לא רק שאיננה עושה עמו חסד, אלא שהיא חוסר אחריות שיוביל אותו לחיים של סבל.

כמובן, גם כאן יש עניין של מידה ואיזון, וודאי שבין חוסר החינוך והצבת הגבולות שמאפיין הרבה מהמשפחות החילוניות היום, לבין האינדוקטרינציה הברוטלית של כל חינוך דתי פנאטי או אידיאולוגי קיצוני חייבים למצוא נקודת ביניים (שלעניות דעתי קרובה יותר לקוטב החילוני), אבל אין לי ספק, כאמור, שמידה מסויימת של "אלימות יוצרת" היא בלתי נמנעת אם ברצוננו ליצור בני אדם (וככאלה, מאושרים).

כי המיסטיקה של הגנוסטים (וחלקים מדתות המזרח), והפילוסופיה של ההוגים הפוסטמודרניסטים (בחלקם), למרות שהיא נושאת זרע אמת בקרבה, לא מאפשרת לאמת הזאת לפרוח, שכן היא מתעקשת להעדיף את חולות המדבר הנודדים ובלבד שלא תתאכזר לכלוא ולהגביל את הזרע בעציץ קטן ומוגדר. במילים פחות מטאפוריות: השאיפה לאַיִן היא חשובה, אבל היא צריכה להישאר ברקע עד לזמן שבו אנחנו כבר גדולים, מגובשים ומלאים ביש. טעיתי כשחשבתי שמתוך ההרס המוחלט תבוא הישועה: אין צורך להחריב עולם ישן עדי יסוד כדי להביא את הגאולה. יש צורך רק לראות אותו בכל רגע כעולם חדש.

היו לרגע קורבנות האלימות היוצרת

הביטו באיור הזה:

אני מקווה שאתם לא רואים בו שום דבר מוגדר. מי שרואה בו דמות מסויימת כבר ברא בו עולם מתוך האין. מי שלא, עומד לעבור אונס תודעתי ברגע שהוא יקליק כאן, שכן בו ברגע שתתגלה לפניו הדמות שבאיור, ומרגע זה הוא לעולם לא יוכל לראות את התוהו ובוהו שהוא מצא בו קודם. הכרתו תינעל לנצח על אותה אפשרות אחד, והפוטנציאל האינסופי של האין יצטמצם לכדי "משהו" אחד ויחיד. במילים פשוטות: ברגע שראיתם את הכלב לא תוכלו לא לראות אותו.

השאלה היא כמובן האם עלינו אכן לשאוף, כמו הגנוסטים, למצב שבו אותה דמות תפורק חזרה למרכיביה (ומרכיביה למרכיביהם, וכך הלאה עד לאיון מוחלט של כל דבר באשר הוא דבר – ואם כן, שאלו את עצמכם למה ×”×™×” לכם כל כך חשוב לראות מלכתחילה באותו איור את הדמות), או האם יש, ראשית, ערך בבניית דמות מסויימת, ושנית, אפשרות לתפוס את אותה הדמות על רקע התוהו שממנו היא באה. אני מציע את האפשרות השנייה כנכונה, והייתי מגדיר חינוך טוב ×›×›×–×” שראשית מחבר לנו בין הנקודות ובונה לנו מהן את העולם, ושאחרי ×–×” גם לא שוכח להראות לנו איך בעצם העולם בנוי מנקודות – כלומר שתשתיתו של העולם היא אין.

החינוך הטוב אם כן תומן בחובו מהלך דיאלקטי של בנייה ופירוק, כאשר הפירוק מוצב בצורה אינהרנטית, וכחלק בלתי נפרד, מכל תהליך של בנייה. העניין הוא שבשביל אותו מהלך של פירוק אין כל צורך ממש לפרק את העולם לנקודות, גם לא מבחינה רעיונית. זה יהיה דומה לתלישת עלי הכותרת מפרח כדי להבין שהיופי שלו אכן מורכב (גם) מהן. יש צורך במשהו עדיו הרבה יותר, משהו שלא מוותר על העולם ולא בורח ממנו, משהו שלא עושה אידיאליזציה מאותו מצב של תמימות ראשונית או תוהו קדמון, ולא רואה בעולם רק ממלכה של כוח או רוע, רק מערך של שדות-שיח דכאניים. יש צורך לזהות את האין בכל דמות, ולזהות שהדמויות אינן נפרדות מהאין. יש צורך בפניה אל אותה הבנה שהבין ריאון אל מול פריחת האפרסק.

אפילוג

שנים אחרי המסע הראשון שלי בהודו נזכרתי בשיחה שהיתה לי שם לקראת סופו עם מטיילת אחת, אירופאית, שתוך כדי טיול כתבה את התזה שלה. היא חקרה כל מני מחפשים רוחניים, וראיינה אותי במסגרת הזאת. אני הרציתי לה בלהט על כל מני חוויות מיסטיות אחדותיות ועל כמה שחשוב להבין שהכל אחד ושאין למעשה שום משמעות לעולם. סיפרתי לה על איך חוויות כאלה קורות לא רק למני יוגים בהימלאיה, אלא לכל מני אנשים בכל מני סיטואציות: הרבה פעמים זה קורה לספורטאים. למשל, אמרתי, כל מני כדורגלנים שתוך כדי הריצה על המגרש מרגישים פתאום שהם "כל המשחק", או "המשחק עצמו" ומאבדים את זהותם האינדבידואלית. בשביל זה יש לשכוח את כל החוקים, הטפתי לה. אבל, היא אמרה, אותו שחקן שאיבד את עצמו והפך למשחק כולו, הרי הוא עדיין יודע לאיזה כיוון לבעוט, לא?

היא צדקה כמובן: לא צריך לשבור את הכלים ולשכוח את הכללים. צריך רק לראות אותם בקונטקסט הנכון שלהם, כחלק אורגני של המשחק האחד הגדול.