ספטמבר 1979. כיתה א'. המורה לילי אסטרוגו – צמה שיורדת עד מתחת לקו המותן ומבטא דרום אמריקאי – אמרה לנו לקנות מחברת אלפון כזו ולכתוב בה כל מילה חדשה שאנחנו שומעים. התרשמה מאד ממספר המילים שהיה לי. בפורים של כיתה ב', התחפשה לחמור, ראש ואוזניים והכל, ונשאה על הגב ילקוט עם שלט 2+2=5. פעם אחת באותה שנה, ×—× ×” מהכיתה התערבה איתי שלילי מצביעה ליכוד. אני אמרתי בידענות שלא (היא הלכה עם אבא שלי להפגנות של שלי). בסוף הלכנו אליה. ×—× ×” שאלה, ולילי התפרצה עליה. משהו עם בגין. היא היתה מצ'ילה, ×–×” ×”×™×” אישיו. אומרים שלכל אחד יש מורה שהוא זוכר ובאמת לילי היתה בלתי נשכחת.
×’'-ד', המורה גיטה. צעירה, רזה, מנומשת, לבשה גופיות בלי ×—×–×™×™×” וקראנו לה הרבה לבוא להסביר כדי שתתכופף. בלבלה בקביעות זכר ונקבה ופעם אפילו כתבה טלאות ב-ט', משהו עם הטלאות שהיהודים עברו בשואה. או אולי עמי ותמי, מי יודע. אמרתי לה – אבל ×–×” ב-ת', והיא בתמורה גם צרחה עליי וגם לא סבלה אותי. הייתי טרחנית.
בכיתה ה' הייתה שפרה אחת, כבדה, בצקתית ורעת פנים. חוץ מאשר שהייתה המחנכת, היא לימדה השפלה. פעמיים שלחה אותי לשבת בכיתה ג'. שני שיעורים שלמים, בסוף הכיתה, על כסא בצד, גדולה בשנתיים מכולם. עונש חינוכי, לא זוכרת על מה.

עוד זיכרון, אולי בכיתה ×”', אולי קודם. ילד אחד שגם גר בבניין שלי, ×”×™×” מאוהב במסתרים בגבי היפה מהכיתה, שגרה קומה מתחתיי. ×–×” לא ×”×™×” מקובל בעיניי האנשים שקבעו את החוקים בכיתה. יום אחד הם תפסו אותו ושניים החזיקו אותו ואחד קרב מספריים לנצרת מכנסיו – שום דבר ממש גס – והכריח אותו לומר "גבי, אני אוהב אותך", "גבי, אני מזיין אותך". הילד ×”×–×”, שקראו לו ש' השמן, התפתל ובעט והאדים ובסוף × ×›× ×¢ ואמר.

אחר כך נסענו לחו"ל. כיתה ו'. בבית הספר היהודי במרסיי היו "מורות לקודש", כלומר כאלה שפיקחו על תפילות השחר ובשעה הבאה לימדו שצריך לנשק את הסידור אם הוא נופל, ולשטוף ידיים לפני שנוגעים בו כשיוצאים מהשירותים וגם כשנוגעים בחזייה – למי שכבר יש. ×›×›×” קראו להן. Prof de Kodesh. באסיפת ההורים הראשונה אחת מהן עברה בין הוריי שאר הבנות ואמרה להם שלא ירשו לילדות לדבר עם תמר, הישראלית החדשה, ×›×™ היא מדרדרת אותן בענייני דת.
הרב אוחיון. לימד פיזיקה ומתמטיקה. לא הבנתי כלום ואף פעם לא הכנתי שיעורים. נהג לומר את שם המשפחה שלי בחיקוי לועג של מבטא ישראלי.
המורה להיסטוריה, מסייה סעדון, שהיה חב"דניק חוזר בתשובה, לימד אותנו על הנצרות, שלא נגיד לחברים הלא יהודים שלנו, אבל מריה עשתה את זה עם הנגר השכן מלמעלה. בשיעור היסטוריה. על הנצרות.
בכיתה ז' לימד אותנו מתמטיקה מסייה בלוק, שהיה גם מנהל בית הספר. הוא היה דוס דוס, וחיבב אותי במיוחד. רצה להקפיץ אותי כיתה כי הייתי הכי טובה במתמטיקה.
בכיתה ח' איימו להשאיר אותי כיתה. עושים את זה בקלות בצרפת. בסוף לא השאירו.
אה, הייתה מאדאם ליאר, שכתבו אותה עם ד' בסוף. כיתה ט'. לא יהודיה. לימדה צרפתית, הרבה הכתבות, אהבה אותי במיוחד. הייתי טובה מאוד בדקדוק ובאיות. גרה בחווה מחוץ למרסיי, גידלה חיות משק וניגנה בעוגב עצום. סיפרה לנו שכשכורתים לברווז את הראש, הוא ממשיך ללכת עוד קצת.

כשחזרנו לארץ גרנו באשדוד. שם למדתי מה זה בית ספר מקיף, לדבר ערסית ושגרב זה זכר (מה שמסביר את הסצנה שבה לוליטה עומדת מול הומברט "בגרב אחד"). ערסית זה דבר מאוד שימושי, לא לזלזל בזה. זה משהו לחיים.

זיכרון אחד יד שנייה: חודש אחרי תחילת הלימודים בכיתה א', מודיעה לאמא שלי שאני לא הולכת יותר לבית הספר. אין צורך. "תראי, לקרוא ולכתוב אני כבר יודעת, חשבון אבא יילמד אותי, ואני במילא יודעת מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה – להיות רקדנית. אז אני לא צריכה את כל השאר".
לא הסכימו לי. לא היה אז הום סקולינג.
למרות שבסופו של דבר את מה שאני יודעת אני יודעת מההורים שלי. נוסעים באוטו לסבתא בחיפה, בדרך שרים שירים בשני קולות (הגבעטרון. ארץ ישראל הישנה. בכיתה ד' הייתי היחידה שידעה בעל פה את "אדמה אדמתי" למחר, כמו שאמרו). משחקים מי רואה ראשון את הסוס של אלכסנדר זייד כשנכנסים לעמק יזרעאל. ליומולדת של כיתה ×’' קיבלתי במתנה מההורים ארגז ספרים. היו שם כמה מהסדרה של בית קטן בערבה, וכמה נרניות, את קיזי הילדה הצועניה והמגדל הפורח באוויר ומומו ומר אל כאן אנה והנסיך האובד והכלבים מאחוזת ווילובי ואליס, שאז קראו לה עליזה… נגיד, כל הוצאת מרגנית, וגם אורי ואליפים וכל אלה. גם מה ×–×” סוציאליזם אבא לימד וגם מי ×–×” פינושה (שאמא צעקה לו פשיסט בהפגנה בפריז). אבא יודע את האינטרנציונל בעברית. אמא בצרפתית. ×”×™×” גם משחק ×›×–×”, מן משושה מפלסטיק, תמנון ×›×–×” (משושון?) שבכל אחת מהזרועות שלו היתה קובייה, שעל כל פאה שלה היתה אות אחרת. המשחק ×”×™×” לסובב את המשושון בין הידיים ובסוף למצוא כמה שיותר מילים באותיות שיצאו. אבא לימד אותי שיטה וגם מילים של שתי אותיות נחשבות.

וכל זה, זה רק בתנאי שחינוך זה הדברים שלומדים. אבל לא בשביל זה הרי שולחים את הילדים לבית הספר. שולחים אותם כדי שנוכל ללכת לעבודה.
נגיד ששולחים אותם גם כדי שילמדו להיות עם ילדים אחרים. נגיד: "חיברות". אבל הרי זו הבעיה האמיתית עם החינוך. זו לא בעיית חינוך, זו בעיית ביטחון. הם לא בטוחים שם.
תמיד לימדו בבית הספר השפלה. תעשו סקר סביבכם אם אתם לא יודעים את ×–×” לבד. תמיד היו ילדים שהמערכת לא ידעה מה לעשות בהם, ואם ×”×™×” להם מזל הייתה להם לילי אסטרוגו כזו, ואם לא – הייתה להם שפרה. תמיד היו מכות וחרמות וזוועות. כולם זוכרים ש' שמן ×›×–×” ודברים נוראיים בהרבה.

עוד זיכרון: 1997. מלמדת צרפתית במקיף באשדוד, כיתות ז' עד ט'. השיטה במקיפים זה שב-י' מחלקים לכיתות עיוניות, עם בגרות, וכיתות מקצועיות, בלי בגרות אבל עם רתכות וקוסמטיקה. בחטיבה כולם יחד.
נכנסת לכיתה ×–': המולה. מבקשת לשבת. ילדה אחת, מטופחת – אין מילה אחרת – שיער אסוף לקוקו של תלתלים מעוצבים, קצת סומק, ציפורניים של גברת, לבושה בקפידה, שום דבר מוגזם, הכל בטוב טעם של מישהי שממש יש לה טעם. בדרך מהכניסה לכסא שלה הילדה הזו, כמו שאומרים באשדוד, "הביאה ליחה". כלומר, ירקה. על הרצפה. לא סתם יריקה. ליחה, ל' בחיריק. כזו שמושכים בשבילה באף ומגייסים את הגרון. כמו נרקומן זקן. ואז המורה תמר, הלומה במקצת, גייסה את פני המג"ד שלמדה מאחיה, הוציאה בשלווה מהתיק נייר טואלט ואמרה לילדה תאספי ובסוף היא באמת אספה.
פעם אמרתי לה להביא את ההורים אחרי שלוש אזהרות או מה, והיא לא הסכימה ("בקשה המורה, בקשה לא"). המחנכת באה אליי לסנגר עליה בנימוק "תוותרי לה". רק כשאמרתי שאי אפשר יותר, טרחה להגיד שלילדה הירקנית אין באמת הורים, מתו, או אולי אסיר ונרקומנית, ושסבתא מגדלת אותה. לא חשבה שחשוב לספר לי את ×–×” קודם. נתנה לי להציק לילדה עם "תביאי את ההורים", ולילדה אין הורים. כמו בדיחה: "אמא שלך מנגנת פסנתר מעולה" – "מטומטם, לאמא שלי אין ידיים", רק יותר גרוע.
לא נראה היה לה חשוב לספר את זה למורה לצרפתית, שהייתה בעצם המורה המחליפה אחרי שלוש מורות מחליפות, שכולן באו כי המורה המקורית קיבלה משכורת אבל לא לימדה בשל תשישות נפשית. היא לא חשבה שאני אשאר הרבה, כנראה. ולא רק היא. בשיעור הראשון אמר לי אחד התלמידים, בקול, כולם שמעו, המורה, גם את לא תחזיקי מעמד. כל מי שהיתה לפנייך ברחה מאיתנו. הם באמת היו מפחידים.
איזו יריקה, עד היום אני לא קולטת את זה.

אולי חינוך ×–×” שלא יורקים על הרצפה. אולי חינוך ×–×” שלא מכים את המורה. אולי חינוך ×–×” שלא דוחפים את הראש של מישהו לאסלה, עם או בלי להוריד את המים. אבל גם את ×–×” אף פעם לא לימדו בבית ספר. תמיד ×”×™×” מישהו שהראש שלו ×”×™×” באסלה. אם ×–×” לא ×”×™×” אתם – ניצלתם. אני מכירה מישהו אחד ×›×–×”.
הבעיה עם החינוך היא לא חינוך. ילד שאין לו כלים ללמוד מהבית – סקרנות, עניין – לא ילמד שום דבר בבית ספר, וגם לא הרבה במקומות אחרים. וזה גם לא משנה, ×›×™ כשמדובר בלימודים, החינוך אף פעם לא ×”×™×” להיט. המורות יותר עילגות? לא בטוח, ראו מקרה גיטה וה"טלאות" שלה. וגם אם כן, מה ×–×” משנה. הילד רק ישתלב טוב יותר במרחב.
הבעיה העיקרית היא שהבייביסיטר המכונה "בית ספר" הוא מקום לא בטוח. אולי ×–×” כמו אלימות בתוך המשפחה או הפרעות קשב – תמיד ×”×™×” ורק לא ידענו. לפעמים אני חושבת שמשהו בכל זאת השתנה מאז, שזה לא סתם "פעם ×”×™×” יותר טוב". אולי פעם פחדו קצת יותר מהמורים. מקרי קצה תמיד היו, אבל טווח האמצע ×”×™×” יותר רחב, ולמורים הייתה יותר סמכות. בגלל ×–×” הם יכלו לשמור יותר טוב על הילדים.

ואולי מה שהשתנה ×–×” שפעם לא ידענו כל כך כמה מרוויח מי ולמה. ידענו פחות על כסף, ומורים לא היו הכלומניקים האלה שמרוויחים שקל וחצי. ×”× ×”, ×–×” הכבוד של המורים שהלך לאיבוד. בגללו הגיוני לירוק על הרצפה בכיתה, ×›×™ ברור לגמרי מי בתחתית שרשרת המזון. ×–×” כמו ב"אוז" – עניין של זמן עד שהאסירים יהרגו אותך באיזו התפרעות. הכבוד של המורים לא הלך ×›×™ המורים של היום עילגים, אלא ×›×™ הם מרוויחים קצת, והיום כולם יודעים את ×–×”. כך שבסוף אולי חינוך ×–×” ללמד מה ×–×” סוציאליזם. אבל אף אחד לא יקנה את ×–×”.

הלימוזינה הפתוחה נסעה במהירות איטית סמוך לכיכר דילי. ברכב היו נשיא ארצות הברית, ג'ון פיצג'ראלד קנדי; אשתו, ג'קי; מושל טקסס, ג'ון קונלי ואשתו נלי; הנהג וויליאם גריר וראש יחידת האבטחה של קנדי, רוי קלרמן. זו תהיה הפעם האחרונה שבה נשיא אמריקני יסע במכונית פתוחה.

קנדי תמך במהוסס בתנועה לזכויות האזרח; טקסס היתה מדינה דרומית מאד ושמרנית מאד, עוינת לנשיא הליברלי. אף על פי כן, המונים יצאו לקבל את פני הנשיא, שנתפס כמנצח בעימות הישיר בינו ובין שליט ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'ב. נלי העירה לקנדי, "לא תוכל לומר שתושבי דאלאס לא הכינו לך קבלת פנים יפה". שבריר שניה לאחר מכן, בסביבות 12:30 בצהרים, נשמעה היריה הראשונה. היא החטיאה.

התגובות היו איטיות. קלרמן – שישב לפני נשיאו, בגבו ליורה – פנה לגריר ואמר לו "בוא נעוף מכאן". גריר, ככל הנראה בפאניקה, לחץ דווקא על הבלמים. שתי היריות הבאות, שהגיעו בתוך שתי שניות, היו קטלניות. אחת מהן פצעה את קנדי אנושות; המושל קונלי נפצע קשות. ×’'קי קנדי החלה לזחול על גב המכונית; איש השירות החשאי קלינט היל זינק מהרכב שמאחוריהם כדי לסייע לה. הוא שמע אותה צועקת "אני מחזיקה חלק מהמוח שלו".

מותו של קנדי נקבע כחצי שעה לאחר מכן, בשעה 13:00. התאריך היה ה-22 בנובמבר 1963. זמן קצר לאחר מכן הושבע סגנו, לינדון ג'ונסון, כנשיא. בשעה 13:16, ניסה השוטר ג'י. די. טיפיט לעצור אדם שנראה לו חשוד; לאחר דין ודברים, שלף החשוד אקדח וירה מטח כדורים לעבר טיפיט, שקרס על המדרכה, גוסס. החשוד נמלט, אותר זמן קצר לאחר מכן בקולנוע אליו חמק כדי להכנס, ונעצר שם לאחר מאבק קצר. תחילה נחשד רק ברצח טיפיט, אבל בדיקה מהירה העלתה כי לי הארווי אוסוולד (זה היה שמו) עבד במחסן הספרים ממנו נורה קנדי; חיפושים במקום העלו רובה מיושן, שלושה תרמילים, ואת טביעות האצבעות של אוסוולד בכל מקום. הרובה נרכש תחת השם הבדוי "א. הידל"; בחיפוש על גופו של אוסוולד נמצאה תעודת זהות מזויפת על שם אלכס הידל.

בחקירתו הכחיש אוסוולד את הרצח, וטען ×›×™ הוא שעיר לעזאזל (הוא השתמש בביטוי patsy – מונח המקובל בחוגי הפשע, ומשמעותו אדם שנושא בעונש על פשע שלא ביצע). יומיים לאחר מכן, כשהועבר אוסוולד מתחנת המשטרה לכלא המחוזי, זינק לעברו אדם ששלף אקדח, צרח "אוסוולד!" וירה בבטנו כדור אחד. שוטרים השתלטו על ×’'ק רובי במהירות. אוסוולד מת זמן קצר לאחר מכן.

והשאר היסטוריה. או, ליתר דיוק, מיתולוגיה.

* * *

החשד הראשון של חוקריו של אוסוולד היה שההתנקשות בוצעה בהוראה סובייטית, נקמה של חרושצ'ב על ההשפלה הפומבית של משבר הטילים הקובני. כוננות מיידית הוכרזה ברחבי הצבא האמריקני. אוסוולד, הסתבר להם לזוועתם, היה איש מארינס לשעבר, טכנאי מכ"מ שערק לברית המועצות וביקש אזרחות סובייטית ב-1959. הרוסים שלחו את אוסוולד לעבוד כטכנאי אלקטרוניקה במינסק; הוא רצה משהו טוב יותר. ביוני 1962, חזר אוסוולד לארצות הברית עם אשתו הרוסיה, מארינה פרוסקובה.

בתחילת 1963, על פי טענות שלא בוררו די צרכן, ביצע אוסוולד מה שנראה כנסיון התנקשות כושל בגנרל הימני מאד אדווין ווקר, שהודח מתפקידו כמפקד אוגדה לאחר שהפיץ תעמולה ימנית-גזענית בקרב חייליו. הוא היה מעורב בפעילות פוליטית פרו-קובנית; כחודש לפני רצח קנדי, הוא נסע למקסיקו סיטי בנסיון לקבל אשרת כניסה לקובה או לברית המועצות. שתי הרודניות הקומוניסטיות סירבו להתיר את כניסתו.

המדהים בכל זה הוא שאוסוולד, עריק שחזר למולדתו עם אזרחית סובייטית, מעולם לא נחקר על מה שעבר עליו בברית המועצות. זאת, למרות שידע סודות על מערכת המכ"מ האמריקנית וככל הנראה חלק אותם עם הרוסים. הכשלון המתמיה הזה הוא שעומד בבסיס הטענה שקנדי נרצח על ידי אלמנטים במערכת המודיעין האמריקנית: אוסוולד, על פי התפיסה הזו, לא היה סוכן רוסי אלא סוכן אמריקני לאורך כל הדרך. אוסוולד היה רק בן 24 במותו.

* * *

אבל בלי רציחתו של אוסוולד – ההשתקה לכאורה של השעיר לעזאזל – סביר שלא היתה קונספירציה. בהשוואה לאוסוולד, עברו של ×’'ייקוב רובינשטיין (הוא ×’'ק לאון רובי), נקי משערוריות. הוא ×”×™×” איש עסקים ועבריין קטן, בעל מסעדות, בתי קזינו ומועדוני חשפניות. סביר להניח שהיו לו קשרים למאפיה, והוא הכיר כמה שוטרים מושחתים.

רובי לא הצליח מעולם להסביר מדוע ירה באוסוולד. כשנעצר, טען שעשה זאת "כדי להוכיח שליהודים יש ביצים" (במקור, guts), כדי "לטהר את דאלאס מחרפת הרצח", וכדי "למנוע מג'קי קנדי את הטראומה שבהופעה במשפט". לימים יטען באוזני ועדת וורן, שחקרה את הרצח, ×›×™ ×”×™×” חלק מקנוניה; אחר כך יטען פומבית ×›×™ לא היתה קנוניה. הוא הורשע ברצח אוסוולד – עורך הדין שלו טען ×›×™ הוא בלתי שפוי – אבל הצליח להביא לעריכת משפט חוזר. קודם למשפט, הוא מת מסרטן.

אוסוולד הצמיח שלוש תיאוריות קונספירציה – קנדי נרצח על ידי הרוסים/ קנדי נרצח על ידי המודיעין הקובני/ קנדי נרצח על ידי המודיעין האמריקני – וכך גם ×’'ק רובי. התיאוריות, במקרה שלו, הן שקנדי נרצח על ידי המאפיה או שקנדי נרצח על ידי המוסד הישראלי.

שתי התיאוריות עונות על היסוד הבסיסי של כל קונספירציה, שאלת "מי מרוויח", וכמו כל תיאוריית קונספירציה טובה, הן נעדרות הוכחות של ממש. ממשל קנדי היה מעורב בעסקי המאפיה עד אוזניו. המאפיה פעלה לבחירתו של קנדי בשיקאגו ב-1960, וסביר להניח שבוצעו שם זיופי קולות נרחבים. מאוחר יותר, ינסה הסי.איי.איי., בהוראת בובי קנדי, לרצוח את הרודן הקובני קסטרו באמצעות אנשי המאפיה, שרצו להחזיר לעצמם נכסים אבודים באי.

תיאורית הקשר המערבת את ישראל נשענת על הערת "ליהודים יש ביצים" של רובי, הופכת אותו ללאומן יהודי, מציינת בדרך אגב שבין קנדי ובין בן גוריון היו שיחות קשות מאד על עתידה של תכנית הגרעין הישראלית; יורשו של קנדי, ג'ונסון, העדיף להעלים עין מתכנית הגרעין הישראלית. ראש הממשלה בעת רצח קנדי היה לוי אשכול, אדם שהיה רחוק מאד מאישורן של תכניות כאלה. קשה להניח שאפילו בן גוריון, שבהשראתו ביצע הצבא תכניות פרועות כמו חטיפת מטוסי נוסעים סוריים, וביצע פיגועים כנגד מטרות אנגלו-אמריקניות במצרים, היה נסחף למזימה כה הזויה.

* * *

הסיבה שכל כך הרבה תיאוריות קונספירציה צמחו סביב הרצח הזה נובעת במידה רבה משני גורמים: ראשית, ההצלחה של קנדי לטוות את אגדתו-שלו; שנית, ההלם של שנות השישים, שהחל בימיו של יורשו. במובנים רבים, הקונספירציה היא הכמיהה לאמריקה "הפשוטה יותר", שלפני תהפוכות ויאטנם והמאבק לזכויות האזרח.

במבט לאחור, ארבעים שנה אחרי, קנדי ודאי לא ייכנס לפנתאון של הנשיאים הגדולים. יחסי הציבור המוצלחים עד מאד שלו ושל חבר חנפיו מסתירים אמת לא סימפטית: במערכת הבחירות של 1960, בדה קנדי "פער טילים" סובייטי כדי להפחיד את הציבור האמריקני, בעוד שלארצות הברית היו הרבה יותר טילים; קנדי רימה בפועל בעימות הטלוויזיוני מול ניקסון; הוא ניצח בבחירות בשבריר אחוז – ועל הנצחון ×”×–×” מרחפת עננת הזיופים הנרחבים בשיקאגו; הוא אישר בחודשים הראשונים לתפקידו את הפלישה המוזרה למפרץ החזירים; זמן קצר לאחר מכן נפגש, שחצני ומלא מעצמו, עם חרושצ'ב בווינה – והמנהיג הסובייטי קרע אותו לגזרים, עד כדי כך שקנדי ×”×™×” צריך לצאת מהפגישה כדי להקיא; קנדי, לא חרושצ'ב, ×”×™×” הפרובוקטור בפרשת הטילים בקובה, כשהציב – למרות מחאות הסי.אי.איי. – טילים בטורקיה, החצר האחורית של רוסיה; הוא ×”×™×” מעורב במלחמה מלוכלכת מאד בקונגו; קנדי התיר בתקופת כהונתו הקצרה יותר מבצעים אלימים של הסי.אי.איי. מאשר בכל תקופת אייזנהאואר; הוא, ולא אחר, התחיל את המעורבות האיומה בוויאטנם, והתחיל את המסורת של שקרים לציבור ולממשל עצמו בקשר למדינה המעונה ההיא; הוא דיבר גבוהה-גבוהה על זכויות השחורים – אבל התחמק כמיטב יכולתו מלסייע למרטין לותר קינג ולשאר מנהיגי התנועה; והוא הסתיר מכולם את בעיות הבריאות החמורות שלו, שהביאו לכך שהאיש עם ההדק הגרעיני הסתובב כשהוא מלא בקוקטייל של תרופות עם השפעות שליליות.

האגדה של קנדי, והאיבה של מפיציה ליורשו הגמלוני והגס ×’'ונסון, הביאו לכך שההצלחות האמיתיות מאד שהשיג ×’'ונסון – צמצום משמעותי של העוני, שורה של חוקי רווחה, חוקי זכויות האדם שהבטיחו גם שוויון לנשים – נבלעו או נוכסו לטובת קנדי; האריסטוקרטים מהחוף המזרחי השאירו את הטקסני נטול העידון רק עם ויאטנם ביד.

אבל זו, כאמור, ראיה לאחור. בימי הרצח נראה ×”×™×” כאילו נרצח לא רק הנשיא אלא המובחר בבניה של האומה, ושנגזלה ממנה תקופת זוהר שהגיעה לה. מה ×”×™×” קורה אילו קנדי לא ×”×™×” נרצח? אפשר מאד שהיה מובס בבחירות של 1964, ובמידה שלא – ×”×™×” ממשיך לקרטע בחוסר הצלחה ממשבר למשבר, ואין להניח שהבריאות שלו היתה משתפרת. הרצח הציל את תדמיתו של קנדי מעצמו, והפך אותו לסימן של ימים טובים, רגועים יותר, הימים שקדמו לשבירה המודעת של הברית בין ×’×–×¢× ×™ הדרום למפלגה הדמוקרטית על ידי ×’'ונסון – למעשה, לאידיאל שמרני ולא ליברלי של אמריקה.

לרצח נוספו מטענים מיסטיים, כביכול הסיט הוא לבדו את ארצות הברית ממסלולה אל מסלול אפל יותר. אבל, מכל בחינה, מצבה של ארצות הברית שלאחר קנדי טוב יותר ממצבה בתקופתו. ניתן בהחלט לטעון שלא רק שלא היתה לרצח השפעה שלילית, אלא שבאפשרו ללינדון ג'ונסון להגיע לנשיאות, שיפר הרצח את מצבם של רבים מן האמריקנים.

* * *

אז מי רצח אותו?

לי הארווי אוסוולד. תשובה מתחכמת, כן – אבל התשובה הוודאית היחידה. אנחנו לא יכולים לדעת מי הפעיל את אוסוולד – ועצם השאלה מניחה שהוא אכן ×”×™×” כלי בידיו של מישהו. אבל בהנתן שזה מה שהוא עצמו טען, שווה לסקור את שדה המעוניינים במותו של קנדי.

הסי.אי.איי. קנדי לא התרשם יתר על המידה מן הסוכנות, והיו שמועות שהוא שוקל את פירוקה. אבל אם הוא לא פירק אותה בשנתיים ויותר שלאחר מפרץ החזירים, אפשר להניח שהסכנה הזו חלפה. יתר על כן, קשה להניח שדווקא אוסוולד – אדם בלתי יציב בעליל – ×”×™×” נבחר על ידי הסי.אי.איי. לביצוע המשימה.

המודיעין הצבאי. השמועות אמרו שקנדי התכוון להפסיק, או להקטין, את המעורבות האמריקנית בוויאטנם לאחר בחירות 1964. המודיעין הצבאי היה משוכנע שמדובר בחולשה שתוביל לאסון (הסי.אי.איי., מצידו, סבר שאין לוויאטנם עתיד). מכאן ועד לרצח הנשיא הנבחר, המרחק רב. וכמובן, לא ברור איך המודיעין הצבאי היה אמור להפעיל את אוסוולד.

הרוסים. התנקשויות פוליטיות היו כלי שבשגרה בידי הרודנות הסובייטית. מצד שני, בניגוד לתפיסה האמריקנית, הרוסים ראו – בצדק מצידם – את תוצאת משבר הטילים הקובני כתיקו ולא כתבוסה, והסכנה שברצח שיוביל למלחמה גרעינית היתה גדולה מאד, במיוחד למנהיג מחושב כמו חרושצ'ב. יתר על כן, אוסוולד – כעריק עם אשה רוסיה – ×”×™×” מועמד בלתי סביר לביצוע המשימה.

הקובנים. אוסוולד, כזכור, ×”×™×” פעיל פרו-קובני, וניסה להכנס לקובה. וקסטרו ידע באותו הזמן שהאחים קנדי ניסו לחסל אותו. זו היתה הסברה החביבה על ×’'ונסון: "קנדי רצה לחסל את קסטרו, קסטרו ידע מזה והקדים אותו". ×–×” דווקא משתלב עם ההתנקשות – אם היתה – בגנרל ווקר, שקרא לפלישה לקובה. רעוע, אבל יציב יותר מכל השאר.

הפשע המאורגן. המאפיה לא היתה מרוצה מהיחס שקיבלה מהאחים קנדי אחרי כל מה שעשתה בשבילם. בובי קנדי עסק במרץ בביעור בוסים. מצד שני, אוסוולד הוא מתנקש לא סביר, ואם כבר – הם היו הולכים על בובי.

הכור בדימונה/שמעון פרס. נו, באמת. ראו למעלה.

גולים קובניים. הם לא היו מרוצים, בלשון המעטה, מהמדיניות הרפה יחסית של ממשל קנדי כלפי קובה. הם היו מרוצים עוד פחות מהתנהלות הממשל במהלך הפלישה למפרץ החזירים, שם הופקרו מאות אנטי-קומוניסטים למוות ולעינויים כשקנדי סירב לתת להם סיוע אווירי. אבל אוסוולד, מה לעשות, היה בדיוק בצד השני של הספקטרום, וקשה לראות מה הרווח האפשרי.

הממסד הצבאי-תעשייתי. בדומה המודיעין הצבאי, הם (×–×” תמיד הם – תן ל"הם" שם, ותמצא את עצמך בתביעת דיבה שבה אין לך סיכוי לנצח) רצו בהמשך המלחמה בוויאטנם, מסיבות של רווח: בניסוחו של אוליבר סטון, על כל מסוק שנופל בוויאטנם, הצבא צריך מסוק חדש. שוב, הסכנות במקרה של חשיפה הן עצומות – במיוחד לאחר שהנשיא היוצא אייזנהאואר הצביע על קיומו של הממסד כסכנה.

קוסמים מרושעים. קנדי לא נרצח לשם מטרה פוליטית או כלכלית כלשהי, אלא כדי שמותו ייצר חפץ קסום מתועב – הכדור הקסום, המבטיח הצלחה בהתנקשויות באנשים אחרים. לחילופין, הוא נרצח כדי למנוע ממנו להפוך למלך האמיתי של אמריקה – נתיב שעליו עלה כשהחל להתייחס לחצרו כקאמלוט. שתי התיאוריות הללו, שהיצירתיות שבהן משתווה למופרכותן, מופיעות במשחק התפקידים Unknown Armies.

הסנאט רצח אותם. סופר המדע הבדיוני פיליפ ק. דיק – לא מקור בר סמכא, בלשון המעטה – טען שהאחים קנדי לא נרצחו, ושאנחנו עדיין חווים, במעגליות בלתי פוסקת, את תקופת האימפריה הרומאית, ושרצח האחים קנדי הוא בעצם רצח האחים הגראקכים.

אני חושב שזה מקום טוב לעצור בו. אחרי הכל, שום תשובה לא תשכנע את המשוכנעים בקונספירציה נגדית, משחקי קונספירציות הם כל מה שנותר מג'ון קנדי היום, וכפי שאמר יפה אומברטו אקו, הם משחיתים את הנפש.

(הפוסט הנ"ל היה אמור לעלות אתמול ב-22 ל-11. אבל אני, איתמר, קרסתי לשינה טרופה. התנצלותי)

מיט רומני, מושל מסצ'וסטס לשעבר, נראה טוב, מדבר יפה, מאמין באלוהים ושמרן בדעותיו, נקי משחיתות (ככל הידוע) והוא אפילו אחד המועמדים המובילים ×œ×¨××©×•×ª המפלגה הרפובליקנית. הוא ×–×›×” לכתבת שער בניוזוויק ולכתבת רקע ארוכה בניו-יורק טיימס. האם הוא ×™×”×™×” הנשיא הבא של ארה"ב? קשה להאמין. למה? ×›×™ רומני הוא מורמוני.

 

אמריקה היא כידוע לכל מדינה של מהגרים. אבל לא סתם מהגרים. רבים מבין אלו שאכלסו את המדינה, אלו שהגיעו מאירופה, פרצו מערבה וכבשו עוד ועוד שטחים ביבשת המוזהבת, היו אנשים דתיים מאוד, נוצרים פרוטסטנטים שהמניע העיקרי להגירתם היה החופש דתי שהציעה להם אמריקה. בשבילם אותה ארץ נתנה להם אפשרויות בלתי מוגבלות לא מבחינה כלכלית, אלא בראש ובראשונה מבחינת הפולחן הדתי. אירופה, אחרי שנים של מלחמות דת עקובות מדם, לא אפשרה להם לעבוד את האל בשלווה, בייחוד לזרמים היותר מוזרים שביניהם.

 

מתוך החופש הדתי באמריקה הופיעו גם המורמונים, שהנביא המייסד שלהם, ג'וזף סמית, טען שמלאך הוביל אותו (בשנות העשרים של המאה התשע-עשרה) לגילוים של לוחות זהב, עליהם חקוק ספר שלם שמגלה שאחרי מותו ותחייתו של ישו, הגיע הלז אל יבשת אמריקה ושם הטיף את הבשורה הטובה לילידים. הילידים, אגב, כלומר האינדיאנים, היו (והינם) בעצם בני-ישראל אבודים שברחו לאמריקה מירושלים הנחרבת סביב 600 לפנה"ס. אחרי ישו הגיעה גם קבוצה של לבנים לאמריקה בספינה ויסדו במקום קהילות גדולות של נוצרים הגונים. ברבות השנים הם נכחדו, אבל סמית נבחר להיות הנביא שיגלה את דבר קיומם ואת המשך המסר האלוהי של ישו. הוא תרגם את הכתוב על אותם לוחות זהב (שהם כתבו) בעזרת "אורים ותומים" שנתן לו המלאך ופרסם את "ספר מורמון" ב- 1830. אחר כך הוא נרצח על ידי המון זועם. כיום יש כ- 13 מיליון מורמונים בעולם, שמפורסמים בעיקר הודות למנהג הפוליגמיה שהיה חביב עליהם עד תחילת המאה התשע-עשרה (ועדיין מתקיים בקרב כמה זרמים משניים של הכנסייה).

 

נדמה לי שאני יודע מה אתם חושבים: לוחות זהב? קשקוש בלבוש. אבל האם יותר הגיוני ששליחות אלוהית תתחיל עם שיח בוער, לידת בתולין או פניה מהמלאך גבריאל? משום מה אנחנו מוכנים להאמין בניסים ונפלאות כל עוד הם התרחשו לפני יותר מאלפיים שנה. אחר כך זה כבר "לא הגיוני". כמובן, רבים גם לא מאמינים בניסים ההם, אבל בכל זאת מוכנים לכבד את המסורות שמבוססות עליהם. מסורות שמבוססות על ניסים מודרניים נחשבות למעשי שרלטנות. אירוני הוא שבכך אימצנו למעשה בדיוק את גרסתן של אותן המסורות העתיקות, שמתעקשות (כל אחת לגבי עצמה כמובן) שאחרי שהן קיבלו את דבר האל שערי שמיים ננעלו ואלוהים החליט לשתוק לנצח. והנה בא אותו סמית ומכריז על עצמו כנביא!

 

זאת רק אחת הסיבות לכך שארה"ב הפרוטסטנטית מאוד לא אוהבת את המורמונים המוזרים (בעבר הרחוק היו אפילו רציחות הדדיות). בכל סקר ששואל "את מי היית מוכן לבחור לנשיא", מורמונים מקבלים אחוזים נמוכים אפילו מיהודים. קשה להאמין שפרוטסטנטים אדוקים, מצביעי המפלגה הרפובליקנית, שמרנים ופונדמנטליסטים יראי שמיים ומנופפי מקרא, יצליחו להתגבר על איבה של שנים ולבחור ברומני כמועמדם לנשיאות.

 

אבל למורמונים יש דאגות גדולות מאלו. התפתחויות שונות של המדע בעשרות השנים האחרונות מעלות שאלות בקשר לאמת שסיפרו אותם לוחות זהב. למשל חקר הגנום המודרני: מה לעשות שעל פי מיפוי גנטי פשוט מגיעים למסקנה שלא ייתכן שהאינדיאנים הם עבריים קדמונים? מה לעשות? לשנות! במהדורה האחרונה של ×”- Book of Mormon ×©×•× ×• כמה מילים בהקדמה. במקום שהיה כתוב שהעבריים הם ×”-  "principal ancestors of the American Indians", כתוב עכשיו שהם "among the ancestors of the American Indians", ויחי ההבדל הקטן.

 

אבל יש עוד בעיות עם הספר (לבד מזה, אגב, שהוא אחד הטקסטים הדתיים המשעממים בתבל): סמית טען שהוא תירגם את הלוחות מ"מצרית משודרגת", אבל בלשנים מדופלמים לא שמעו על שפה כזאת, ולא ברור למה שעבריים קדומים לא יכתבו בעברית. הספר גם מציין מתכות, פילים, מרכבות וחיטה, שכולם עדיין לא נתגלו באמריקה באותה תקופה (עד 400 לספירה). אין גם כל ממצא ארכיאולוגי שמעיד על קיומן של ממלכות שמוזכרות בספר, ושל הקרב הסופי (תמיד יש קרב סופי) שאמור היה לכלול מאות אלפי לוחמים. למורמונים כמובן יש תירוצים מתרוצים שונים לכל אלה, כמו גם למאות שינויים שנערכו בספר אחרי מותו של סמית, ושאי אפשר שלא יעמעמו את הילת הקדוּשה שאמורה לאפוף אותו (בהקדמה לספר הוא מושווה לתנ"ך ולברית החדשה כ"עוד התגלות" של אלוהים).

 

מה לעשות, יש בעיה עם המצאתם של מיתוסים מודרניים. הז'אנר הזה היה טוב לזמנו, והיום נראה שאין לו מקום. זה לא מקרה שהסיינטולוגים מסתירים את קשקושי המד"ב שלהם ולא חושפים אותם אפילו לחברי הקהילה עצמם. אנחנו בעידן שבו הדת הולכת ומופנמת, והופכת לעניין נפשי (או, במילה חילונית יותר, פסיכולוגי) בעיקרו. קוראים לזה היום "רוחניות", ולכולנו מובן מאיליו שהתחום שבו אנחנו אמורים להתעמת עם השאלות הגדולות של הקיום האנושי נמצא בין שתי אוזנינו. בנייתם של מגדלים מטאפיזיים מתקבלת במקרה הטוב בחיוך סלחני, ובמקרה הפחות טוב בזלזול, ובמקרה הגרוע ביותר פשוט נתקלת באדישות.

 

לתהליך ההפנמה של הדת יש לזה יתרונות וחסרונות. היתרון הוא שכמובן מסוכן מאוד להאמין בכל מני אגדות ולתלות את בטחוננו בקיומן (למשל, אם אנחנו מצפים שבית המקדש III יהווה פתרון מלא לכל עקות האנושות). עדיף להתמודד ברצינות עם המציאות, עם עצמנו, ולנסות להיות בני אדם טובים יותר. החסרון הוא שללא מיתוס שמהווה תשתית משותפת של ראיית עולם ותכליתו, קשה יותר להיות אדם טוב, ×›×™ הסולידריות והדאגה לזולת מתמוססת בין הסיפורים הפרטיים של כולנו.