תגית: גנוסטיקה

חינוך בעידן השיח הפוסטמוזני

בשנה הבאה אתחיל ללמד בתיכון. אהיה מורה לתנ"ך ותושב"ע. כבר השנה אני מלמד שני שיעורים בשבוע בתיכון בירושלים, כסטאז' (אם כי כמובן לא בימים אלו, הרי שביתה). בתור המורה היחיד (נדמה לי) מבין כותבי הבלוג חשבתי שלא אוכל להתחמק מלכתוב משהו לפרויקט, ולמרות שאין לי תזה מגובשת יותר מדי להגיש, הרשו לי להציע כמה אבחנות שעלו לי מתוך הביוגרפיה שלי.

אתחיל דווקא בסוף: אני הולך להיות מורה (גם) מתוך מה שנקרא "מניעים אידיאולוגים", אבל כשסיפרתי לפני כשנה וחצי לחברי הטוב יקי על החלטתי צחקנו יחד על כך שאהיה למעשה סוכן אלים של "המערכת", גרוע יותר מנאצי, שכן האלימות שאפעיל תהיה לא ברורה ומוחצנת, אלא מסווית ומופעלת תחת כסות של "חינוך". כך הלא למדנו באוניברסיטה.

אחזור, אם כן, לשנות האוניברסיטה שלי, ואתחיל דווקא בזה:

מורה הזן רַיאוּן ראה את פרחי האפרסק והבין. הוא אמר שיר: אני הנודד חיפשתי אחרי מורה שלושים שנה. שוב ושוב נשרו העלים, שוב ושוב לבלבו הניצנים. אך מאז שראיתי את פרחי האפרסק לא הטלתי עוד ספק.

זו אגדת הזן האהובה על יואל הופמן. הוא תרגם אותה (תרגום נהדר, לא? תרגום שמילותיו ומקצבו עצמם "אומרים שיר") והציב אותה בראש ספרו "לאן נעלמו הקולות". אני יודע שמשפטים אלה אכן אהובים עליו ביותר כי שמעתי אותו אומר זאת, ואף יותר מפעם אחת. ב- 1997, אחרי שחזרתי מהמסע הראשון שלי בהודו, התחלתי ללמוד בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, ובמסגרת אותם לימודים לקחתי כמעט כל קורס שהייתי יכול עם הופמן, אז פרופסור לפילוסופיה מזרחית בחוג. שוב ושוב הוא היה חוזר לשיר הזה ומבקש מהתלמידים שיסבירו לו מה בדיוק הבין ריאון. מה הוא הבין?!?

לבד מהקורסים של יואל הופמן, אהבתי במיוחד גם קורסים שלקחתי מהחוג לחינוך, עם אילן גור-זאב, שאף הפך, ועל כך אני מוקיר לו תודה עמוקה, למעין ידיד לזמן מה. בקורסים הללו (שהיו רובם סמינרים של תואר שני) דיברנו הרבה על כמה שחינוך, כל חינוך, הוא דבר אלים. מילים כמו "נירמול" ו"שיעתוק" מילאו את חלל החדר ואת ראשי, ולמדתי לשנוא יותר מכל את "ההגיון האינסטרומנטלי" של "חרושת התרבות" שמדכא את ה"אחרוּת" שלנו בשם "ההגמוניה ההיפר-קפיטליסטית". לשם דוגמא מאותה רטוריקת פו-מו (שאני לא בהכרח שולל), הנה הפסקה הפותחת את ספרו של גור-זאב "פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל":

לידתו של ספר זה בדיאלוג ביקורתי מפרך ומתמשך שהתחיל בתקופת נעורי עת קיבלתי חינוך רוויזיוניסטי […] ולמדתי להכיר באופן בלתי ביקורתי, כי חינוך הוא אלימות יוצרת, שאין להפריד בה בין הכוח ובין האמת, בין ה"אני" לבין שלילת ה"אחר".

שתי הפסקאות הללו, שפותחות שני ספרים כל כך שונים, התחברו אצלי אז בהרמוניה מושלמת. לא היה לי ספק (ועדיין אין לי) שיש בין הרעיונות המובעים בהן קשר עמוק, וכשתי סוסות אציליות נתתי להן לשאת אותי הלאה אל שדות המרעה שלהן, וגמעתי איתן תבן מלוא האבוס: העמקתי את השכלתי בזן ובפילוסופיה פוסטמודרניסטית של החינוך.

כאמור, בדיוק חזרתי אז מהודו. שם, המסע שלי, שהחל ביומרה לחקור ולהוכיח לעצמי שכל אותן פילוסופיות מזרחיות הן בבל"ת מוחלט, נגמר באהבה רבה לאותו חלק שגיליתי (וזו כמובן ההתרשמות שלי) שאיננו בבל"ת. בקורס ויפאסנה מסויים, מתוך ספרים מסויימים, בלילה מסויים בו כרסי היתה מלאה חשיש, בטיולים בינות לפסגות ההימלאיה – בכל מני סיטואציות הרגשתי שהבנתי. טעמתי מאותה הבנה שהבין ריאון כשראה את פרחי האפרסק.

ההבנה ההיא – אם נחזור אליה, כפי שאכן ראוי, שוב ושוב – היא הבנה שכמובן אינה ניתנת להבעה במילים. היא הבנה קיומית, מעין תפיסה חדשה-ישנה של העולם והקיום והחיים. מכיוון שהיא איננה ניתנת להבעה במילים, מכיוון שהיא כאילו מתחתיהן או ראשונית להן, הרגשתי שהיא קשורה לאותו מצב טהור ותמים שבו נמצא הילד לפני שהחינוך האלים אונס אותו לתוך תבניות מחשבה מסויימות. לכאורה (כזו היתה תמונת העולם שלי אז) האדם נולד טאבולה ראסה, ותהליכי החיברות הופכים אותו למה שהוא. בהפעלתם "אלימות יוצרת" (לפעמים היא מכונה "סימבולית")שכזו הם גוררים אותו, בועט ומתייפח, מהחופש הטבעי והמוחלט שהוא נחלתו המולדת, וכופים עליו זהות ומיקום וזמן, שמשעבדים אותו תחת שלשלאות חייו. אבל – וזה היה הסוד שהסתרתי מפני הפוסטמודרניסטים – לאו דווקא באופן בלתי הפיך, שכן הנה לפנינו אותו ריאון (וכמוהו רבים אחרים), שהצליח לכאורה לשבר את קירות תא הכלא ולצאת שוב לחופשי. גם אחרי הנפילה בעקבות אכילת פרי עץ הדעת אפשר לשוב ולחזור לגן העדן האבוד, ומהמערה של אפלטון ניתן להיחלץ ולהביט באור.

פוקו היה הגיבור שלי אז, ותפיסת ה"עוצמה" שהוא הגה נראתה לי מבריקה: החברה כולה מכוננת משדות של כוח, כמעין "מטריקס" שבתוכו אנחנו חיים וממנו אף אנחנו מכוננים. אין טוב ורע אובייקטיבים, כי כל תופעה בעולם היא ממילא תוצר אלים של חרושת התרבות. על כן כל שאיפה לחופש שיבוא בתוך עולם התופעות (בגן עדן שמימי, על ידי אקסטאזה מינית, אחרי מהפכה פוליטית כלשהי) היא רק שכלול מתוחכם של מערך העוצמה, שמנתב את הכמיהה שלנו לחופש לתוך שדות אחרים, ולא פחות דכאניים, של שעבוד.

שלא כמו בסרט, אצל פוקו אין מציאות אחרת ("ציון"), אמיתית וחופשית, שאליה ניתן להתעורר, אבל בנוגע לזה, כאמור, לא הסכמתי איתו: לי היתה מציאות אחרת, מציאות אבסולוטית ונצחית, שהיתה מעל ומעבר לעולם הכוח הדקאני. כמובן, אותה מציאות איננה (כמו בסרט, או במני דתות ואידיאולוגיות) עולם המאוכלס בתופעות וזמנים – לא לא, היא מציאות מוחלטת, ריק טהור, אַיִן אינסופי. זו בדיוק הסיבה שהיא איננה תוצר תרבותי – הלא התרבות היא תוצר שלה! פוקו המסכן, חשבתי לעצמי, הוא ראה רק את הצד השטני של הקיום; אם רק היה נחשף לאלוהות שמתוכה עולה אותו קיום אולי לא היה כל כך עצוב ופסימי.

אפשר לומר שהלך הרוח שלי אז, גם אם הייתי מכחיש נמרצות, היה גנוסטי למדי. העולם נראה לי תפל, אם לא ממש רע, אל מול האין המוחלט שמתחתיו. לחזור אל האין רציתי, ובוודאי שכל התבוססות ביש נראתה לי חסרת טעם. הפילוסופיה הפוסטמודרניסטית, אותה גמעתי בשקיקה, נראתה לי אז כרנסנס גנוסטי במערב, אף אם ההוגים עצמם (כמו חיילי האימפריה הרומית בברית-החדשה) לא מבינים את אשר הם עושים כאשר הם מפרקים לגורמים את העולם: הם חושבים שהם מביאים לחורבנו, אבל למעשה הם יהיו עדים לתחייתו הניסית, לא עוד כעולם ארצי כי אם כאין המבהיק בשמי הנצח. בכך שהם אינם יודעים את אותה מציאות מוחלטת, אין להם אלא להסיק שאנחנו כלואים לנצח במערה האפלטונית, אך לא היא, ואפלטון עצמו היה יכול להראות להם את האור לו רק היו קוראים אותו נכונה.

החזרה

הרבה גלים נשברו מאז בשבילי על חופי "הים של היפה", אך כדי לא להלאות את קוראיי האתיאיסטים לא אאריך כתוב על התמורות הנפשיות והתיאולוגיות שעברתי, ואגש כמעט מיד אל ההשלכות שלהן לגבי חינוך. אומר רק שהבנתי שני דברים חשובים: ראשית שהאין איננו, בסופו של דבר, שונה מהיש, ולכן העדפת הראשון על חשבון האחרון מביאה לאותה אומללות שבהעדפה ההפוכה (כזכור ממקרה פוקו); ושנית, שהקיום עצמו, על כל תופעותיו, הוא בבסיסו טוב.

במילים חילוניות אפשר לומר שהבנתי יותר לא רק את הצורך, אלא את החדווה שבבניית העולם. כלומר כיום לעניות דעתי הפעלת אותה "אלימות יוצרת" היא לרוב לא רק הכרח, אלא דבר משמח. בנוגע לחינוך אני חושב היום שיש צורך גדול (שלא לומר גבוה) בעיצוב הכרתו של הילד, ולהפך: שהשארת תודעתו עד כמה שאפשר במצב פרמורדיאלי (ואינפנטילי) של טאבולה ראסה לא רק שאיננה עושה עמו חסד, אלא שהיא חוסר אחריות שיוביל אותו לחיים של סבל.

כמובן, גם כאן יש עניין של מידה ואיזון, וודאי שבין חוסר החינוך והצבת הגבולות שמאפיין הרבה מהמשפחות החילוניות היום, לבין האינדוקטרינציה הברוטלית של כל חינוך דתי פנאטי או אידיאולוגי קיצוני חייבים למצוא נקודת ביניים (שלעניות דעתי קרובה יותר לקוטב החילוני), אבל אין לי ספק, כאמור, שמידה מסויימת של "אלימות יוצרת" היא בלתי נמנעת אם ברצוננו ליצור בני אדם (וככאלה, מאושרים).

כי המיסטיקה של הגנוסטים (וחלקים מדתות המזרח), והפילוסופיה של ההוגים הפוסטמודרניסטים (בחלקם), למרות שהיא נושאת זרע אמת בקרבה, לא מאפשרת לאמת הזאת לפרוח, שכן היא מתעקשת להעדיף את חולות המדבר הנודדים ובלבד שלא תתאכזר לכלוא ולהגביל את הזרע בעציץ קטן ומוגדר. במילים פחות מטאפוריות: השאיפה לאַיִן היא חשובה, אבל היא צריכה להישאר ברקע עד לזמן שבו אנחנו כבר גדולים, מגובשים ומלאים ביש. טעיתי כשחשבתי שמתוך ההרס המוחלט תבוא הישועה: אין צורך להחריב עולם ישן עדי יסוד כדי להביא את הגאולה. יש צורך רק לראות אותו בכל רגע כעולם חדש.

היו לרגע קורבנות האלימות היוצרת

הביטו באיור הזה:

 

אני מקווה שאתם לא רואים בו שום דבר מוגדר. מי שרואה בו דמות מסויימת כבר ברא בו עולם מתוך האין. מי שלא, עומד לעבור אונס תודעתי ברגע שהוא יקליק כאן, שכן בו ברגע שתתגלה לפניו הדמות שבאיור, ומרגע זה הוא לעולם לא יוכל לראות את התוהו ובוהו שהוא מצא בו קודם. הכרתו תינעל לנצח על אותה אפשרות אחד, והפוטנציאל האינסופי של האין יצטמצם לכדי "משהו" אחד ויחיד. במילים פשוטות: ברגע שראיתם את הכלב לא תוכלו לא לראות אותו.

השאלה היא כמובן האם עלינו אכן לשאוף, כמו הגנוסטים, למצב שבו אותה דמות תפורק חזרה למרכיביה (ומרכיביה למרכיביהם, וכך הלאה עד לאיון מוחלט של כל דבר באשר הוא דבר – ואם כן, שאלו את עצמכם למה היה לכם כל כך חשוב לראות מלכתחילה באותו איור את הדמות), או האם יש, ראשית, ערך בבניית דמות מסויימת, ושנית, אפשרות לתפוס את אותה הדמות על רקע התוהו שממנו היא באה. אני מציע את האפשרות השנייה כנכונה, והייתי מגדיר חינוך טוב ככזה שראשית מחבר לנו בין הנקודות ובונה לנו מהן את העולם, ושאחרי זה גם לא שוכח להראות לנו איך בעצם העולם בנוי מנקודות – כלומר שתשתיתו של העולם היא אין.

החינוך הטוב אם כן תומן בחובו מהלך דיאלקטי של בנייה ופירוק, כאשר הפירוק מוצב בצורה אינהרנטית, וכחלק בלתי נפרד, מכל תהליך של בנייה. העניין הוא שבשביל אותו מהלך של פירוק אין כל צורך ממש לפרק את העולם לנקודות, גם לא מבחינה רעיונית. זה יהיה דומה לתלישת עלי הכותרת מפרח כדי להבין שהיופי שלו אכן מורכב (גם) מהן. יש צורך במשהו עדיו הרבה יותר, משהו שלא מוותר על העולם ולא בורח ממנו, משהו שלא עושה אידיאליזציה מאותו מצב של תמימות ראשונית או תוהו קדמון, ולא רואה בעולם רק ממלכה של כוח או רוע, רק מערך של שדות-שיח דכאניים. יש צורך לזהות את האין בכל דמות, ולזהות שהדמויות אינן נפרדות מהאין. יש צורך בפניה אל אותה הבנה שהבין ריאון אל מול פריחת האפרסק.

אפילוג

שנים אחרי המסע הראשון שלי בהודו נזכרתי בשיחה שהיתה לי שם לקראת סופו עם מטיילת אחת, אירופאית, שתוך כדי טיול כתבה את התזה שלה. היא חקרה כל מני מחפשים רוחניים, וראיינה אותי במסגרת הזאת. אני הרציתי לה בלהט על כל מני חוויות מיסטיות אחדותיות ועל כמה שחשוב להבין שהכל אחד ושאין למעשה שום משמעות לעולם. סיפרתי לה על איך חוויות כאלה קורות לא רק למני יוגים בהימלאיה, אלא לכל מני אנשים בכל מני סיטואציות: הרבה פעמים זה קורה לספורטאים. למשל, אמרתי, כל מני כדורגלנים שתוך כדי הריצה על המגרש מרגישים פתאום שהם "כל המשחק", או "המשחק עצמו" ומאבדים את זהותם האינדבידואלית. בשביל זה יש לשכוח את כל החוקים, הטפתי לה. אבל, היא אמרה, אותו שחקן שאיבד את עצמו והפך למשחק כולו, הרי הוא עדיין יודע לאיזה כיוון לבעוט, לא?

היא צדקה כמובן: לא צריך לשבור את הכלים ולשכוח את הכללים. צריך רק לראות אותם בקונטקסט הנכון שלהם, כחלק אורגני של המשחק האחד הגדול.

גלגוליה של עלילה: מהסנאט הרומאי ועד פרשת בייליס

"מה נתנו לנו הרומאים?", שואל בבוז ראש החזית העממית של יהודה, בסרט "חיי בריאן". הקושרים שסביבו, מהוססים, נותנים את כל התשובות: דרכים, יין, בטחון, דרכי מים, בידור… מאד לא מרוצה, הוא קוטע אותם: "וחוץ מכל אלה, מה נתנו לנו הרומאים?" את עלילת הדם, בין השאר. וזו אחת מתרומותיהם מאריכות הימים. מאינדה. כוהנת בכחוס

הקשר של הבככנאטים

אחת הפרשות המוזרות ביותר בהיסטוריה הרומאית עולה אלינו מערפילי המאה השניה לפנה"ס. השנה היתה 186, והכל נראה שפיר. קרתגו הפסיקה להיות איום, ובתוך 40 שנים תוחרב כליל; יוון תחת שליטה, ברובה; מקדון נשברה; סוריה הסלווקית רוסקה לפני שנים ספורות; סקיפיו מאיור וחניבעל ניהלו את שיחתם השקטה על חומות אפסוס, זוועות המלחמה הפונית השניה רק זכרונות בעיניהם של המנצח והמנוצח. אבל משהו עוכר את שנתה של הרפובליקה. קאטו רוטן על כניסת מנהגים זרים, מסרב לדבר יוונית ביוון, מתעקש לשוחח עם המקומיים באמצעות מתורגמן, אף שהוא דובר יוונית רהוטה. הוא יצליח להדביק לסקיפיו תדמית קוסמופוליטית, זרה, לא רומאית; מושיע מולדתו ימות כגולה מרצון באסיה הקטנה. השיחה הרגועה ההיא עם חניבעל תשחק את תפקידה. יותר מדי כסף עובר ברומא. המנהגים הישנים, הצנועים, נשחקים, ואיתם גם האלים הישנים. יותר מדי זרים עוברים בה, על טכסיהם המשונים, הרעשניים. עדיין אין אלה טקסי הטירוף של קיבלה, בהם מסרסים המאמינים את עצמם, אבל טקסיו של אל היין, בככוס – אלה כבר הגיעו לעיר. באותה שנה מכונס הסנאט בבהילות. שמועות הגיעו, מקורן לא ברור, על קשר של הבככנאטים. טיבן של השמועות אינו ברור לנו עד היום, אבל התוצאה ידועה: הסנאט הורה על פיזור הכת של בככוס, אסר עליה והפך אותה לדת אסורה, religio illicita. ההאשמות נגד הבככאנטים, כפי שהובאו אלינו באמצעות מסנני הדורות הבאים, הן אלו: הם עורכים טקסים מיסתוריים; הם עורכים אותם בלילה ובמסתור; הם נוהגים לערוך בהן אורגיות; להקריב קורבן אדם; לאכול את בשרו ("סעודת תיאסטס"); לשתות את דמו; הם רוצים להרוג קונסול, כדי להקדיש פגיון לאלי השאול. כאן יש לציין כי הקונסולים הם מקבילי המלכים ברומא, ושלדם מלכים תמיד היתה משמעות מאגית. הבככאנטים יורדים למחתרת לכמה עשרות שנים, ועולים ממנה ללא הפרעה. מה קרה ב-186 – לא ברור. ואפשר שהעלילה היתה נשארת רדומה, אילולא נמצא לה מליץ רהוט לשון. פוליטיקאי כושל, סופר מצליח. קיקרו

קשר קטילינה או קשר קיקרו?

בשנת 63, נבחר מרקוס טוליוס קיקרו לקונסול. היה זה שיא חייו של אדם; מבחינת קיקרו, היה זה שיא כפול: הוא היה הראשון במשפחתו להבחר לתפקיד זה, ובחירתו הפכה את משפחתו כולה לאצילית, לחלק מן ה-nobilitas. שנת הקונסולאט של קיקרו היתה עדה לאותו אירוע מוזר, קשר קטילינה. בקצרה, קיקרו טען כי חשף את מזימתו של אחד האצילים המושחתים, לוקיוס סרגיוס קטילינה, לבצע מהפכה, לרצוח את האצילים, לחלק את האדמות ולבטל את המיסים. הוא אילץ את קטילינה לצאת מרומא, ולהצטרף לקבוצת מורדים. בשנים האחרונות, החלו חוקרים לפקפק בסיפור העלילה המקובל; כמה מהם טענו שעד כמה שידיעתנו מגעת, אפשר שכל הקשר הומצא על ידי קיקרו עצמו, כדי להפטר מיריב פוליטי. הפרשה מרתקת ומסובכת, ולא אכנס אליה כאן. לענייננו, חשובות העובדות הבאות: קיקרו, בנאומו המפורסם – וההיסטרי, יש לציין – בסנאט, האשים את קטילינה בסעיפים הבאים: פגישות חשאיות בלילה; "מעשים כנגד הטבע" ו"השחתת הנוער", היינו אורגיות או הומוסקסואליות; קשירת קשר לרצח; תכנון להחרבת המקדשים; ותכנון רציחתו של קיקרו באמצעות פגיון – "ואינני יודע לאילו מיסטריות אפלות הוקדש, שאתה מוצא לנכון לתקוע אותו בגופו של קונסול". נשמע מוכר? שלושים שנים בערך לאחר הקשר עצמו, כתב ההיסטוריון סאלוסטיוס את ספרו על הפרשה, וציין שם פרטים שקיקרו עצמו לא העלה: קורבן אדם ושתיית דמו, ושבועת נאמנות בין הפושעים. קיקרו החיה את העלילה כנגד הבככאנטים, וסאלוסטיוס השלים את הפרטים שהחסיר קיקרו. קיקרו היה פוליטיקאי הססן וכושל: בחירותיו היו שגויות, ונעשו תמיד במאוחר מכדי להועיל. הפיכתו לקונסול לא הועילה למשפחתו במאום, שכן היא הושמדה – בעטיו – במלחמות האזרחים. מכתביו מציגים אותו כאדם קטנוני למדי. אבל כל אלה חסרי חשיבות – מכתביו נמצאו רק במאה ה-14, על ידי פטררקה (שהביע צער על שמצא אותם): הוא היה הסופר הרומאי המשפיע ביותר, ללא מתחרה, על הדורות הבאים. הוא החייה את העלילה, והיא הפכה לחלק מקאנון הרדיפה הרומאי. הסביר את נוהל הרדיפה. טרייאנוס

זה הסימן בו תנצח

בגלגולה הבא של העלילה, היא מופנית כנגד הכת הנוצרית. הרומאים תיעבו עמוקות את הנצרות – טקיטוס, בדברו על 5,000 הנוצרים שרצח נירון, העיר שאף שהם אנשים מתועבים, הם לא היו אשמים בפשעים שהדביק להם הקיסר – ולאחר שורה של פוגרומים לא מסודרים במאה הראשונה והשניה, עברו לרדיפה שיטתית במאה השלישית. הם נכשלו, מיותר לציין. לא ברור על סמך איזה סעיף נרדפו הנוצרים, בעצם. טרטוליאנוס, האפולוגיסט הנוצרי הייחודי – הוא בין היחידים מאבות הכנסיה שכתביהם נחלקים ל"נוצריים" ו"כתבי מינות" – טען שהרומאים רדפו אותם על פי "חוקי נירון", אך לא ידוע אם אכן היו כאלו. בהתכתבות המפורסמת בין הקיסר טראיינוס לפליניוס הצעיר, מורה טראיינוס על שחרורם של הנוצרים שיחזרו בהם מדרכם הרעה, אך על הוצאתם להורג של אלו שימשיכו בטעותם. חשוב לציין שהן פליניוס והן הקיסר מודעים לכך שפרט להאשמה בנצרות, אין כל סעיף אישום אחר כנגדם. כלומר, עצם היותו של אדם נוצרי שימשה סיבה מספקת לרדיפתו; ועצם ההכחשה של היותו נוצרי – מלווה בהקרבת קורבן לאלים ולקיסר – היתה סיבה לזיכוי. רדיפה דתית לא היתה מקובלת בעולם הרומאי. מדוע, אם כן, נרדפו הנוצרים? העלילה שבה והרימה את ראשה. הנוצרים, טענו אנשים, נפגשים בסתר, בלילה (טענה אמיתית; הם נרדפו, אחרי הכל); הם נפגשים במקומות המוקדשים לשאול (הם נפגשו בקטקומבות – אף אחד לא הלך לשם בלילה); הם עורכים אורגיות (טעות מחרידה בהבנת ה"אגאפה", סעודת-האהבה הנוצרית, שלוותה בנשיקה); הם שותים דם אדם (לא מדויק, אבל הם האמינו כי הם שותים את "דם האל" באמצעות היין). אפולוגטיקנים נוצרים ניסו, לשווא, להתמודד עם כל אחת ואחת מהטענות הללו. הם לא הצליחו; הרדיפות נמשכו, עד לרגע שבו החליט קונסטנטינוס שיש תועלת בקבלת הנצרות. וכאן אירע דבר מדהים: מהרגע שבו הפכה הנצרות לדת מוכרת, מראשית המאה הרביעית, היא רדפה את המינים הנוצרים תוך שימוש באותה עלילה עצמה שהופעלה נגדם. המינים הואשמו בכל הסעיפים הישנים המוכרים: אורגיות במפגשים חשאיים, אכילת בשר אדם, קורבן אדם, הכל. במזרח הביזנטי השימוש בעלילה רווח לאורך כל מלחמות הדת, שנמשכו שם – בהפסקות קצרות – עד המאה ה-12; במערב הלטיני, יצאה העלילה להפסקה בת 700 שנים. האימפריה המערבית התמוטטה – רשמית ב-476, אבל זו היתה רק תעודת הפטירה; 410, שנת כיבוש רומא על ידי הוונדאלים, היא שנה משמעותית הרבה יותר משנת הוצאתו לגמלאות של הקיסר האחרון – ולא נשאר מי שירדוף.

כשלונה של העלילה

במאה ה-12, נתקלה הכנסיה המערבית – שהתקרבה אז לשיא כוחה – במינות עממית. המינות הקתארית/אלביגנזית – קוראים ותיקים מתבקשים להפסיק לגחך, ידעתם שזה יגיע והנה זה בא – היתה מינות דואליסטית, שכפרה בעצם מותו של ישוע על הצלב. היא ראתה את העולם כולו כרע, כיציר כפיו של השטן, אותו זיהתה עם יהוה של הברית הישנה. היא טענה שהגוף הוא כלאה של הנשמה, ושניתן להשתחרר מהכלא על ידי דחיית כל הבלי העולם הזה. שיטת המוות המקובלת על מורי ההלכה הקתארים, ה-perfecti, היתה התאבדות ברעב, שכונתה endura; היא היתה אמורה לטהר את המאמין מחטאיו ומעצם קיומו הגשמי. בהתאם לתפיסותיהם, דחו הקתארים את עצם קיומה של הכנסיה הקתולית; כל גוף ששאף לעוצמה בעולם הזה היה לצנינים בעיניהם. הם דחו, בהתאם, גם את יכולתה של הכנסיה למחול על חטאים. גרוע מכל, מבחינתה של הכנסיה, הם היו פופולריים מאד מעצם חייהם: ההמון אולי היה נבער מכדי להבין את הוויכוחים התיאולוגיים, אבל הוא ראה את הקתארי מזה הרעב, שהתנזר ממין ומכל מאכל שבא מן החי, כשמולו ניצב כומר מדושן, שהשמועה על עלילותיו מהלכת בכל הכפר, והסיק את המסקנות. ההמון זכר גם מי, בעצם, האכיל את הכומר. הכנסיה ניסתה להטיף לקתארים. למרבה הפאדיחה, הם ניצחו בוויכוחים. הנזירים נשלחו אל מחסן הנשק האידיאולוגי, ושלפו משם את עלילת הדם הישנה. ההמון שרק בוז: הוא לא קנה את הטענה שהפרפקטי עוסקים באורגיות, או שהם שותים דם ואוכלים בשר אדם. מה שלא הלך בדיבורים, הלך בכוח: בסופו של דבר, יצאה הכנסיה למסע צלב נגד הקתארים. כשגם זה לא הספיק, הקימו את האינקוויזיציה. רדיפה שיטתית הצליחה לחסל את הקתארים עד אמצע המאה ה-14. חשוב לציין שהעלילה נכשלה מול הקתארים, משום שבעתיד היא תצליח מול המכשפות – ובאותו זמן עצמו היא הצליחה מאד מול היהודים.

העלילה הגדולה והעלילה הקטנה

סטיה קטנה, אך חשובה, ממהלך הדיון: העלילה שתיארנו עד עכשיו מכונה במחקר "עלילת הדם הגדולה". ישנה אחרת, המכונה "העלילה הקטנה". על פי עלילה זו – שהיא ייחודית ליהודים, מכשפות ועובדי שטן – הפושע מזהם את לחם הקודש הנוצרי, בדרך כלל על ידי החזקתו בבית השימוש או עשיית צרכים עליו. בניגוד לעלילה הגדולה, יש ראיות נסיבתיות שיגרמו לנו לחשוב שלעלילה הקטנה יש בסיס. רבנים אסרו מספר פעמים בימי הביניים על חילול ההוסטיה; יהודים הוצאו להורג לאחר שהשתינו בפומבי על צלבים וירקו על כנסיות – דברים שהובילו גם לפוגרומים. ההבדל בין השתנה על כנסיה להשתנה על לחם הקודש הוא שולי – אף שכדי לחלל את לחם הקודש, יש להסתכן ולפרוץ לכנסיה. מדוע זה חשוב? משום ששתי העלילות נשענו על ידיעתם של הנוצרים על שנאת היהודים כלפיהם.

זוועה על הריין

ב-1095, קרא אורבן השני למסע צלב לשחרור ארץ הקודש מעול המוסלמים, שמנעו את העליה לרגל לכנסיית הקבר. מסעות הצלב הונעו, מצד אחד, על ידי רגש דתי, ומן הצד השני – מהרצון להפטר מהמוני הגברים האלימים, חסרי המנוח, שייצר מעמד האבירים. האצולה אימצה לפני זמן לא רב את מוסד הפרימוגניטורה, שקבע שרק הבן הבכור יורש את נחלת אביו. הדבר היה הגיוני, מבחינה כלכלית, שכן הוא מנע את חלוקת הנחלות לנתחים קטנים והולכים, אבל הוא ייצר מספר גדול של צאצאי אצילים ללא אמצעי קיום או אפשרות קידום, שהיו מטרד משמעותי. עדיף היה לשלוח את הפסיכופטים עם החרבות לעשות רעש בסוריה ופלסטינה מאשר שיאנסו את הנזירות בצרפת עצמה. ככאלה – ככלי לשליחת האלמנטים הלא רצויים בחברה אל מות גיבורים בניכר – היו מסעות הצלב הצלחה מסחררת; מכל בחינה אחרת, הם היו כשלון מוחלט. למסע הצלב הראשון היו שתי זרועות. האחת, זו שהצליחה, הפליגה מאיטליה, נחתה בטורקיה של ימינו – הפתעה לא נעימה בעליל לקיסר הביזנטי – ומשם המשיכה לסוריה ולפלסטינה. היא תפסה את המוסלמים לא מוכנים, וכבשה את ירושלים. זרוע זו הונהגה על ידי האצולה הגבוהה; השתתף בה גם רוברט, בנו של וויליאם הכובש. זרוע אחרת שלה, שהורכבה מאבירים שלא היה להם כסף למסע ומהמוני איכרים, נעה מצרפת מזרחה, דרך גרמניה, כשהיא מנסה להגיע לטורקיה דרך מישורי הונגריה. הטורקים הרגו את כולם. אבל כשנע האספסוף הזה דרך גרמניה, הוא החליט להלחם באויבי ישוע המקומיים – היהודים – כהתחלה טובה למסע. מגיניהם הקבועים של היהודים היו הבישופים, שבגרמניה היו גם רוזנים. כשקמו הבישופים בוקר אחד וראו עדר ברברים חמוש מחוץ לחומותיהם, רובם העדיפו לצאת לציד. היהודים התגוננו נואשות בארמונותיהם של הבישופים – עד שהיה ברור שההגנה חסרת תוחלת. כאן אירע דבר נורא: היהודים רצחו את ילדיהם ולאחר מכן התאבדו בעצמם. הזוועות מתועדות היטב על ידי כרוניקלים נוצרים ויהודים כאחד. הרציחות היו פולחניות. האבות לא רק קראו את "שמע ישראל", הם גם אמרו את תפילת השוחט; במקרה אחד, שחט אב את ילדיו על במת בית הכנסת, הזה את דמם על הפרוכת, ואחר הצית את בית הכנסת עליו עצמו, והיה מתהלך בתוכו, "שר בקול נעים", ומתעלם מתחינת שכניו הנוצרים שיציל את עצמו. ראוי לצטט את אחת הכרוניקות היהודיות, המתארת אם הרוצחת את ילדיה: ""והנער אהרן, כשראה שנשחט אחיו, והיה צועק: אמי, אל תשחטיני! והלך ונחבא לו תחת תיבה אחת … (כאן בא תיאור הקרבתן הפולחנית של שתי אחיותיו דל אהרן, בילא ומדרונא – י.ג.)… וכשהשלימה הצדקת לזבוח שלשת בניה לפני יוצרם, אז הרימה קולה וקראה לבנה: אהרן, אהרן, איפה אתה? גם עליך לא אחוס ולא ארחם. ותמשכהו ברגלו מתחת התיבה אשר נחבא שם, ותזבחהו לפני אל רם ונישא…" הרציחות לא היו מקריות: היתה להן משמעות קוסמית. הן נועדו לזעזע את אלוהים, ולגרום לו לשלוח את המשיח. על פי האגדה שרווחה אז, ויש לה מהלכים גם היום, יש לאל בגד – "פורפיריון" – עליו הוא מזה מדם הקורבנות; וכשימלא הבגד דם, יבוא המשיח. הרוצחים היו לגיבורים; הרצח כונה "קידוש השם". רבי קלונימוס שר עליו: מי ישמע ולא ידמע/הבן נשחט, והאב קורא את שמע! הנוצרים שמעו הכל. אבל הם לא דמעו; הם דאגו. הם ידעו שהיהודים שונאים אותם; הם ידעו שהיהודים מוכנים לשחוט את ילדיהם ובלבד שלא יתנצרו; ומכאן הם עשו את ההיקש הלוגי: "אם היהודים מוכנים לשחוט את ילדיהם כדי שלא יהפכו לנוצרים, מה הם יעשו לילדינו?" יהודים שוחטים את הילד סימון

של מי הפסח(א)?

מאפיין ראוי לציון של העלילות כנגד היהודים הוא שהן עממיות. אם, במאבק נגד המינים, ניסתה הכנסיה להשתמש בעלילת הדם כנשק, ונכשלה – הרי שכנגד היהודים מנסה הכנסיה למנוע את השימוש בה על ידי ההמון, ונכשלת. היהודים היו מועילים, בראשית ימי הביניים: בימים נטולי מסחר כמעט לחלוטין, הם היו מקור אשראי חשוב. בישופים ושליטים תמיד נזקקו לאשראי, ולכן ניסו להגן על יהודיהם. יהודים, ציינו קודם לכן, התבצרו בארמונות הבישופים במהלך מסעות הצלב; עד אמצע המאה ה-13, היה הרובע היהודי ערוך סביב הקתדרלה. עלילת הדם כנגד היהודים החלה מיד לאחר מסע הצלב השני. הוא לא לווה במעשי טבח, הפעם, משום שברנרד מקלרוו הקפיד על משמעת ואסר על כך. אבל מסע הצלב השני העלה את זכרונות הראשון; וזמן קצר לאחר מכן, צצה העלילה כנגד היהודים. המעלילים הם תמיד אנשי הכמורה הנמוכה או נזירים; הבישופים ניצבים כמעט תמיד לצד הקורבנות. קיסרים ואפיפיורים גינו את עלילת הדם ואמרו שאין לה בסיס. לשווא. ההמון האמין לה. המדכא, כרגיל, פחד מהמדוכא. עלילת הדם התרחשה, כמעט תמיד, סביב הפסחא, שמקביל לעיתים קרובות לפסח היהודי. הפסחא, החג הנוצרי החשוב ביותר, מציין את שובו של ישוע מן המתים. ישוע מתואר כ"שה האלוהים", שהוקרב כדי לכפר על חטאי העולם. כלומר, במינוח גס יותר, ישוע הוא קורבן אדם שמקריבים היהודים; הוא קורבן הפסח האולטימטיבי. ישוע מצויר לעיתים קרובות מאד כילד, בנה של המדונה; והיהודים הואשמו כמעט תמיד ברצח ילד, לא ילדה. המנהג היהודי התנ"כי למרוח דם שה על מזוזת הבית, זכר לקורבן פסח – גם הוא לא הועיל. המקרה של סט. יו מלינקולן הוא הדוגמא ההדוקה ביותר לסיפור: על פי העלילה, היהודים שמעו את יו שר לאלוהים, והתקנאו בקולו; על כן רצחו אותו, הוציאו את דמו, השתמשו בדם למצות (תחליף קורבן הפסח של היהודים), והשליכו אותו לקבר. אלא שיו המשיך לשיר גם בתוך הקבר, גם כגוויה – עד שהוצא מן הקבר ביום השלישי, על ידי אדם שהבחין בשיר הבוקע מן האדמה. על שום נס זה הוכרז יו כקדוש (היו נסים מופרכים יותר; ראו נס המקרלים של תומס אקווינס). יו עבר, בעצם, את כל השלבים המיוחסים לישוע, כולל הקימה. עלילת הדם מתרחשת בפסחא משום שהוא החג שבו קם לתחיה קורבנם הישן של היהודים. וכנגד מערכת סימנים כזו, המגובה בזכרונות הטבח על הריין, לא היה לכנסיה הממוסדת סיכוי. הסיפור היה טוב מדי; הוא היה מושלם. כל הסימנים היו במקומם. וכפי שדחה ההמון את אנשי הכנסיה כשניסו לטפול עלילה על הקתארים, הוא דחה אותם כשניסו להגן על מי שהיו, על פי התמטיקה הפנימית, אשמים כשטן. העלילה חזרה על עצמה, כמה עשרות פעמים, לאורך ימי הביניים וראשית העת החדשה. ציד המכשפות הגדול, בו נרצחו מספר עצום של נשים, השתמש באותם מוטיבים עצמם – ועם שקיעתו, לאחר העלילה שהופרכה בסיילם, החלו במערב לפקפק בעלילה הישנה. היא חזרה פעם נוספת ברומניה, באמצע המאה ה-19, ובדמשק, באותה תקופה; אבל זמנה במערב חלף. אלמנט חשוב של עלילת הדם, שמופיע במאה ה-13 המאוחרת, הוא רעיון הקשר הבינלאומי: על פי אגדה זו, מתכנסים שליחי היהודים מדי שנה, אחד מכל ממלכה; הם מטילים גורל, ובו נלכדת קודם כל ממלכה ואחר כך עיר; ובעיר זו, בוחרים זקני היהודים את הקורבן, המכפר על חטאי העם היהודי. מכאן הדרך לפרוטוקולים של זקני ציון לא היתה ארוכה.

עלילת בייליס

ב-1911, שבה העלילה והרימה את ראשה. הפעם היה זה ברוסיה: השלטון הצארי השתדל כמיטב יכולתו להרשיע את מנחם מנדל בייליס, יהודי מאוקראינה, ברצח פולחני של נער רוסי. העלילה נכשלה: התביעה רוסקה לגזרים, והציבור בכללו דחה אותה. היה צורך בעלילה מתוחכמת יותר, מודרנית יותר – והפרוטוקולים של זקני ציון פורסמו ב-1912. אבל משהו נשאר. באותה שנה, ניסתה המשטרה החשאית הפרוסית לברר מה חושבים בחוגי הפועלים על עלילת הדם. סוכניה של המשטרה, שהושתלו בפאבים של פועלים כדי לספק דו"ח הלכי רוח קבוע, מסרו את הממצא המעניין הבא: לאחר שלושים שנים של מאבק סוציאליסטי באנטישמיות, רווחה בקרב הפועלים הדעה שלעלילה אין בסיס. אבל הפועלים דחו את העלילה משני טעמים: האחד, ש"היהודים לא דתיים כמו פעם", ולכן אינם שומרים על מנהגיהם הישנים; ומשום שהיום לא היו מעזים לעשות זאת. האמונה באמיתותה ההיסטורית של העלילה שדחף קיקרו וששימשה לרדיפת נוצרים השתמרה בקרב פועלים גרמנים, עשרים שנים לפני עליית היטלר; ומשעלה לשלטון, ומשהחלו שופרי התעמולה להשתמש בה שוב, תרמה גם הישנה שבעלילות את חלקה לפתרון הסופי.