לה מיזנטרופ

אני קורא עכשיו, שוב ולאט מאוד הפעם, את "מסע אל קצה הלילה" של לואי פרדינן סלין. בסיכום זריז: סיפורו של מיזנטרופ. בסיכום זריז פחות, מהכריכה האחורית: "חייו, אהבותיו ובעיקר שנאותיו של פרדינן בארדאמי על רקע מלחמת העולם הראשונה והתהליכים החברתיים והכלכליים שחלו אחריה והחישו את עליית הפאשיזם באירופה…".

אבל בלי קשר למלחמת העולם הראשונה ולאפריקה ואמריקה – שכולם נוגעים בי אישית בדרך כזו או אחרת – הסיפור הוא על מיזנטרופ. כמו "טימון איש אתונה" של שייקספיר או "קאנדיד" לוולטיר או הסיפורים של ×’×™ דה מופסאן, מה שבאמת מעניין ב"מסע אל קצה הלילה" ×–×” השונא, והשתקפות מושאי שנאתו דרך עיניו.

שלא כמו "טימון" או "קאנדיד" או מופסאן, "מסע אל קצה הלילה" הוא ספר טוב. אולי הטוב ביותר שקראתי. אני יכול לבוז לטימון ולוולטיר ולמופסאן על שנאת האדם שלהם. היא מגוחכת בעיני, ופשטנית.

אני לא יכול לבוז לסלין.

גם סלין תורם לסיפור האמיתי והמזעזע של. ואתם?

***

"מה שנחוץ, בעצם, בשביל להגיע לשלום מסוים עם בני-אדם, קצינים ולא קצינים, לשביתות-נשק רופפות, אמנם, אבל בכל-זאת חשובות מאוד, זה לתת להם ויהי-מה להתהדר, להתפלש בסיפורי התפארות מטופשים. אין גאוותנות נבונה. הגאוותנות היא יצר. גם אין אדם שהוא לא קודם-כל גאוותן. התפקיד של אסקופה נדרסת מלאת הערצה הוא כמעט התפקיד היחיד שבני האדם מוכנים לראות בסובלנות את זולתם משחק אותו וליהנות מזה קצת" (141)

בעצם, אף מיזנטרופ איננו זר. לא באמת. אינך יכול להיות זר לאנושות כאשר אתה שופט אותה בערכיה היא. יותר מזה, המיזנטרופ כותב. הוא לא רק שונא אותנו, הוא רוצה שנשנא גם כן. סמיוטית, הערך "גאוותנות" אינו רק שם תואר, הוא גם מסומן בפלוס או מינוס ערכיים. סלין לא צריך להסביר מה רע ב"גאוותנות", הרע שבה הוא קדם הנחה. לקבל על עצמך את תפקיד המיזנטרופ פירושו גם לקבל לפחות חלק מהערכים האנושיים.

***

הערת שוליים: אם כבר זר, אז ז'ורז' פרק. לא מזמן מיטל קישרה למאמר של פרק על סידור הספריה. זה פרק. הוא מפשיט מהספריה כל ערך תרבותי, והופך אותה למאגר נתונים, שאפשר לשחק איתו. כמעט אפשר לחוש איך הוא חושב, בווקטורים, במרחבים. איני זוכר עוד הרבה מ"חלל וכו': מבחר מרחבים", אבל נדמה לי שזה דומה. פרק יכול לראות את העיר ואת הבית אחרת, כי הוא שוכח את כל הסכמות התרבותיות שאנחנו מלבישים עליהן. מבחר אפשרויות המשחק שלו גדל ככל שהוא מבטל את המובן מאליו. והמובן מאליו הזה יכול להיות מובן מאליו רק בתוך מסגרת ממשמעת.

לא קראתי את "ההיעלמות", ספר שלם ללא האות "e", אבל אני רוצה לדמיין שהאילוץ החיצוני הולך ומשתלט על העולם. אני לא רוצה בספר שלם ללא האות "e", אני רוצה בספר שבו העולם חסר את האות הזו. אם כבר זר, אז פרק.

***

"הסרן פרמיזון שלי, זה שרגע קודם עוד לקח על עצמו לטהר את הסיפון מנוכחותי המרקיבה, מרגע שמצא אצלי אוזן קשבת שאין כמוה, התחיל לגלות בי כל מיני סגולות נעימות. הזרימה בעורקיו נהיתה כאילו יותר רכה בהשפעת המחמאות המקוריות שלי, מבטו התבהר, עיני השתיין המושבע שלו, עיניים מחורצות ומלאות דם, אפילו התנוצצו מבעד לטמטום שלו ומעט הספקות שאולי היו לו בעומק לבו לגבי ערכו, וברגעים של ייאוש גדול עוד היו מנקרים בו לפעמים, פגו לזמן-מה, כמה נהדר, בזכות פעולתן המופלאה של אמירותי הנבונות והקולעות" (142)

בארדאמי של סלין אינו זר. חישבו על המשפט הזה, שמוגנב בתוך כוס התרעלה הכללית: "ומעט הספקות שאולי היו לו בעומק לבו לגבי ערכו, וברגעים של ייאוש גדול עוד היו מנקרים בו לפעמים, פגו לזמן-מה". רגע החמלה הזה אמיתי באמת. בארדאמי אולי מתעב את פרמיזון וגאוותנות גם, אבל הוא יודע מאיפה שני אלה צמחו. הסרן פרמיזון אולי מִטַפֵּש, אבל הוא עושה זאת באותו אופן שבו מִטַפֵּש אדם רעב מאוד. הגאוותנות היא לא יצר, כמו שהוא כותב קודם, היא צורך.

***

הוא היה יכול לכתוב את זה גם אחרת, סלין. הוא היה יכול להדגיש את הרעב. הוא היה יכול להבין את פרמיזון ואת אפריקה הקולוניאלית ואת מלחמת העולם הראשונה. אבל אולי טוב שלא הבין. כי אחרת, אם נבין את הסרן, אם נראה את מערך היחסים האנושיים כפי שהוא באמת, על כל מורכבותו, אנו עוד עלולים להתפתות ולהאמין ב"טוב שבעולמות האפשריים". ואז לאן נגיע?

***

שתי הערות שוליים:

 

1.

לא קראתי את לייבניץ. רחמו עלי, יהודים.

 

2.

עניין המיזנטרופ ממש מעניין אותי תיאורטית. יש פה סוג של כוריאוגרפיה נורמטיבית. הגבהה של ערכים מסוימים על חשבון ערכים אחרים; הרחבה של ערכים מסוימים (הסגולות של הפחדנות מול הטיפשות שבכבוד) והתייחסות מצוצמת לערכים אחרים. יש לי המון רעיונות לא אפויים בנושא. אם יתחיל דיון, אצטרף.

פוסטפורום

מנחם בן כתב בנרג'י את הקטע הבא:

"עקרונית (אם יש בית דפוס שמוכן לזה) אפשר גם להפיק ספר אחד במשהו כמו 30 שקל, או 50 או מאה שקל נניח. כי היום ניתן להפיק ספרים בלי לוחות אלא באמצעות מדפסת בלבד, ישר מן המחשב. פשוט, צרור דפים שיצאו מהמדפסת, כתובים משני הצדדים (יש היום מדפסות כאלה, כידוע) פלוס כריכה (שגם היא אינה אלא שני דפים צבעוניים, מופקי מדפסת שהודבקו על כריכות קרטון מוכנות), וכורך שיסכים להדביק ספר אחד. וזהו זה. יש ספר. ב-50 שקל העותק! כן, כן."

(אני רוצה לתת לכם לינק, באמת שאני רוצה. אבל אני חייבת להזהיר אתכם קודם: הלינק מוביל לאחת הביקורות המרושעות ביותר שנכתבו על ספר מזה זמן רב).

הקטע הזה הבהיר לי שאני לא מצליחה להכריע מהי דעתי בעניין הוצאה עצמית של ספרים.

מצד אחד, ברור שקברניטי התרבות בארץ, אלו שמכריעים איזה ספר ייצא ואיזה לא, לא בדיוק מעוררים בי שמחה וצהלה, ואני לא סומכת על הטעם שלהם כלל וכלל (למעשה, כמה מן המנחמים האלו היו הסיבה לפתוח את המקום הזה).

מצד שני, להוציא ספר בעצמך, זה הכי "הילד השמן בכיתה שמחפש חברים".

מצד שלישי, לחשוב שזה "הכי הילד השמן בכיתה שמחפש חברים" זה הכי "באתי מפולניה, ואני מחפשת דיפלומה".

אז תגידו קצת מילים בנושא, בבקשה.

 

הסיפור האמיתי והמזעזע של הסיפור האמיתי והמזעזע של

1.

"אנחנו צריכים לכתוב פוסט פעם על Book-A-Minute". דברי פלאי מלפני שבועיים. אני לא הסכמתי. ניתוח של האתר הזה, טענתי, יהפוך לקטלוג מנגנונים פרודיים. לא משהו שמתאים לבלוג הזה.

2.

"איך היית מנסח את המטרה של הפוסט הזה שלך? איך הוא מסתדר עם ה"מניפסט", ומה הוא תורם, כחידוש, לדיון?". דברי איה לפוסט שלי.

3.

"ההם מחפשים עוד אנשים. אתה מבין, ההם רוצים ליצור במה; במה שיהיו בה כל כך הרבה פינות, שהיא תהיה כמעט עגולה" – כתבה מיטל בהזמנה לכתוב בבלוג, שכבר נשלחה לאי אלו אנשים (ומה קורה עם ×–×”, בעצם?).

4.

נוח לי להצביע בפני איה על המניפסט, ולטעון שהבלוג הזה צריך להיות פתוח ככל האפשר, כמו המניפסט עצמו. אבל כשאמרתי לפלאי שקטלוג לא יתאים לכאן, התכוונתי לכך, וכשאני בוחר אם לכתוב כאן משהו, אני בוחר זאת. יש שיקול, יש משקל, יש קריטריון.

אגון שילה, בתרומה מיוחדת לבלוג

5.

לבני ציפר יש בלוג. לסבר פלוצקר גם. מה זה בלוג? לפי "ידיעות" ו"הארץ" בלוג זה משהו אישי (ציפר); בלוג זה קצר (פלוצקר), אבל בבלוג צריכות להיות לפחות 200 מילה; ברשימה בבלוג יש תאריך.

גם לאנדרו סאליבן יש, רק בלי הגבלת מלים. יש שם לפעמים רק לינק. לפעמים יותר. איכשהו, סאליבן הוא יותר בלוגר ממה שציפר ופלוצקר (הידד, חרוז!) יהיו לנצח. לא בגלל שהז'אנר הבלוגרי לא מרשה רשומות ארוכות בלבד, אלא בגלל שסאליבן אינו מוטרד מהבלוג. סאליבן לא מכוון לאיזה "ז'אנר", שנכפה עליו. הוא כותב, ולפעמים זה קצר, ולפעמים זה ארוך.

6.

אני חג הרבה סביב נקודה פשוטה: יש ז'אנר. אנחנו מדמיינים איזו נורמה בלוגרית, במרכז סקאלת הבלוגוספירה, שכל בלוג נמדד בסטייתו ממנה.

7.

הסיפור האמיתי והמזעזע הוא סיפור הברירה. מה שנכתב ומה שלא נכתב כאן. לא אכתוב לכם אקדמית. הסיפור האמיתי והמזעזע הוא איך נכתב כאן. בספירלות ובמעגלים, ובטיעון שיתלכד אסתטית. אם אין טיעון שנכנס לתבנית כזו (עדיפות לתבנית של סתירה A הוא A~, כאשר A הוא אחר בכל אחד מהמקרים), לרוב אין גם פוסט.

"הקטע שלכם", אמר-שאל פעם פלאי, "זה לכתוב על ספרות בדיוק ובפאתוס, נכון?". נכון. אבל החלק של הפאתוס, הוא אמיתי ומזעזע. כי יותר משאני רוצה לכתוב כאן טיעון מדויק, אני רוצה להעביר לאחרים את האפקט שהטיעון המדויק גרם לי. ובדרך, אני מגלה שאני מתרגם מאקדמית לבלוגרית, ושיש דברים שלא ניתן לתרגם מבלי לאבד את האפקט.

8.

אז לפעמים לא יהיה אפקט, נראה לי. כדי שאוכל לכתוב כאן כמה דברים, שלא אצליח לכתוב אחרת. כך שלא תהיה כאן רק במה עגולה מרוב אנשים (מה קורה עם זה, בעצם?), אלא אולי גם במה עגולה של איש אחד. לפני פוסטים כאלה, אם וכאשר, תופיע אזהרה.

9.

אני לא יודע איך לסגור את זה. לא אפרסם, אם כן.