רכבות, כמו כל דבר יש מי שיאמר, הן טקסט, וטקסט פוליטי. כל טקסט הוא כזה במקום המדובר, ושורת הבחירות התכנוניות שנלקחו מספרת לנו משהו על מי שבחר אותן. כמו כל טקסט פוליטי אפקטיבי באמת, הוא מתחפש לטקסט מקצועני, כדי שאנחנו, הציבור הבלתי מקצועני, לא נטריד ונשאיר למקבלי ההחלטות לעשות מה בא להם.

אבל אם השיקולים מאחורי תוואי הקו היו מקצועיים, סביר שהוא היה נראה אחרת לגמרי. כיום, הוא מתחיל בהר הרצל\יד ושם, מול השכונה החרדית בית וגן, עובר בתחנה המרכזית ורח' יפו, חותך לכביש 1 שהיה פעם שטח ההפקר בין מערב ירושלים ומזרחה וממשיך משם לפסגת זאב. בקיצור, קו צה"ל-שואה-חרדים-מתנחלים.

האם המתכננים העלו בדעתם את הסמליות הזאת שאני רואה? אני בספק, אבל את הבחירות שלהם הם עשו: כקילומטר וחצי בלבד מפרידים בין הר הרצל למפלצת בקריית היובל. זאת שכונת ענק עירונית עם אוכלוסיה מגוונת מאוד ובמעמד סוציו-אקונומי בינוני ומטה, לרוב. זאת גם שכונה שמושכת אליה המון פעילות חברתית וחינוכית, של כל המגזרים ומרכז האקטיביזם החברתי העירוני. האנשים שם זקוקים נואשות לתחבורה ציבורית טובה יותר וזה כולה קילומטר וחצי. אבל זה נדחה לשלב הבא, שבהתחשב ב-11 שנות ההרס של הראשון, מי יודע מתי יגיע. פסגת זאב, התנחלות שקרובה לרמאללה יותר מאשר למרכז ירושלים, קיבלה עדיפות ונכנסה לשלב הראשון למרות ששם, הצורך דוחק פחות ובכל מקרה, פנים העיר צריך לקבל פתרונות לפני פרברי השינה שאליהם ממילא מגיעים כבישים מהירים.

ההתעקשות להפנות את הרכבת לפסגת זאב דווקא באה על חשבון הבחירה המתבקשת לבנות את הקו הראשון כקו טבעת. אחרי רחוב יפו, הרכבת יכולה הייתה לחלוף על פני מרבץ התיירים העשירים של המלך דויד וממילא, אזור התרבות והבילוי במושבה הגרמנית, אזור התעשייה תלפיות (שכולל את מרכז המסחר הזול שמשרת את רוב תושבי העיר הענייה בארץ, בין השאר) והשכונות הסמוכות אליו, בית צפפא ומלחה, שבה נמצאים גם אצטדיון טדי, הארנה שתיבנה, תחנת הרכבת וגן החיות התנ"כי שמושך המון מבקרים וממש לא משופע בתחבורה ציבורית. בהמשך, היא הייתה משרתת את שכונות מלחה, רמת-שרת ורמת-דניה, החלק המזרחי של קריית יובל וחזרה למפלצת. זה היה עוזר לפתור כמה בעיות תחבורתיות קשות של דרום מערב העיר. הצירים בירושלים הם ברובם צפון-דרום, ולהגיע באוטובוסים מקריית יובל למושבה הגרמנית או תלפיות, למרות המרחק הקצר, לוקח יותר זמן מלהגיע לתל אביב, ולא הרבה פחות זמן מהליכה ברגל. אפשר היה, בשלב הבא, לחבר גם את שכונת גילה לרכבת הקללה. גם גילה היא התנחלות, הגדולה שבהן למעשה, וזה היה משרת גם זרם גדול של מתנחלים מגוש עציון והר חברון שנכנסים דרכה לעיר. כמובן שבשונה מתפיסה רווחת, לממשלת ישראל אין שום עניין בלשרת את המתנחלים, אלא רק בלשרת את ההתנחלויות. המתנחלים עצמם הם כמו שאר בני האדם כאן – אמצעי ולא מטרה- רק עם מיקום אחר במשטר הפריבילגיות.

בדרך לפסגת זאב, הרכבת חולפת במרחק יריקה מקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית. בקלות אפשר היה להעביר אותה סמוך אליה כך שתשרת אלפי סטודנטים שצריכים הרבה יותר תחבורה ציבורית ממה שהם מקבלים. במקום לעשות את זה, העירייה התלבשה על מהלך שאמור להיות "מעודכן" ובנתה "שבילי אופניים" מהרכבת אל הקמפוס. למה המרכאות, אתם שואלים? ובכן, את "שבילי האופניים" צריך פשוט לראות כדי להאמין, ואני מפציר בכל מי שלא קוראים לו איבל-קניבל לא לשים את הגלגל הקדמי שלו על אחד מאלה אם הוא רוצה לראות את יקיריו שוב אי פעם. אה, וכמובן שעל הרכבת אין בכלל פתרון להעמסת אופניים.

וזה לפני שדיברנו על המובן מאליו. בכלל לא צריך רכבת, ובמקומה היה עדיף להשקיע במערכת BRT כמו שצריך, שיטה שבעזרתה ערי עולם שלישי עם פחות כסף ויותר בלגאן כבר פתרו את בעיות התחבורה שלהן. יש BRT גם בירושלים, אבל זה בעיקר אוטובוסים ולא מסלולים, ואת האוטובוסים הענקיים האלו גם הפנו ישר אל תוך שוק מחנה יהודה הפורח, שהופך בשנים האחרונות למוקד משיכה ברמה ארצית, כדי לחנוק אותו.

ומובן מאליו גדול עוד יותר: אולי שמתם לב שהפוסט הזה, כמו תוואי הרכבת, עוסק רק במערב ירושלים ובשכונות היהודיות הגדולות שבמזרחה. הרעיון שרכבת הקללה אמורה לשרת גם את תושביה הפלסטינים של העיר המאוחדת לנצח נצחים, מלבד אלו שגרים במקרה ממש על תוואי כביש1 העירוני ואלו שעשירים מספיק (או משת"פים שהשב"כ דאג להם) כדי לגור בפסגת זאב, הוא עדיין מדע בדיוני בישראל 2011. מזרח ירושלים הפלסטינית פשוט מושארת, במכוון (שמישהו יצייץ "שהערבים יבנו לגובה", קדימה), במצב תכנוני של עולם שלישי בתקווה שהערבים יעזבו אותה. אין, כנראה, דוגמא בולטת יותר למשטר ההפרדה בעיר מאשר שתי מערכות התחבורה הציבורית הנפרדות ליהודים ולערבים. נכון, ערבי יכול לעלות על אוטובוס יהודי ולהיפך, אבל התחבורה בכלל לא זורמת על אותו הגריד. אבל זה שווה פוסט נפרד, וגם זה בסך הכול משקף ברמה העירונית את מה שקורה ברמה הארצית.

כי למי שמשחרר, בשלב זה, אנחת רווחה על כך שהוא גר במקום עם מדיניות עירונית שפויה יותר, הרשו לי לקלקל את המסיבה. אם זה אכן כך, זה רק מפני שיש לכם מדיניות עירונית. לירושלים, יש רק מדיניות לאומית בניהול אותה הממשלה שמנהלת את שאר המדינה. העיר מנוהלת ישירות ע"י הממשלה, ומנוהלת לצרכים סימבוליים וגיאו-פוליטיים ולא לטובת רווחת תושביה. עיריית ירושלים היא העירייה החלשה ביותר בארץ ותפקידו של ראש העיר, בנוסף ל"לפנות את הזבל" (כפי שהבהירה גולדה מאיר לטדי קולק בזמנו) הוא לחרחר מהומות, לעסוק ביח"צנות ולשנורר כסף מיהודים אמריקאים. חוץ מלפנות את הזבל, ניר ברקת אכן ממלא את תפקידו לעילא. ואנחנו, המקומיים, פשוט מרגישים את נחת זרועה של הממשלה ישירות.

מנהלי: התקבלו שתי תרומות לתחזוקת הבלוג. אני מודה לתורמים ומאחל להם לחוש על בשרם את נחת זרועה של הממשלה רק בעקיפין, אם בכלל.

סון דזה. "אמנות המלחמה", כ-500 לפנה"ס.

לפני חמש עשרה שנה, לא ידעתי מה זה "נכבה". הייתי כנראה מעורה פוליטית יותר מאשר היום, כבר יצא לי לנהל דיאלוג עם פלסטינים, הכרתי את האמנה הפלסטינית וכל מני שטויות כאלה, לא בדיוק בור בעניינים האלו, אבל לא הכרתי את המונח "נכבה" פשוט כי אף אחד בסביבה לא השתמש בו.

היום קשה למצוא מישהו שלא מכיר את המונח. הוא בפי כל ובכותרות כל העיתונים. נתניהו נואם לכבודה נאום מיוחד, "אם תרצו" מפיצים חוברות בולשיט על אודותיה וטובי הפובליציסטים כותבים עליה מאמרים. זה שהתגובה של רוב הישראלים נעה בין התכרבלות לכדור מייבב בפינה להכחשה מתלהמת זה שולי. העניין המרכזי הוא שהנושא על השולחן. כי הצלחה פוליטית נמדדת בעל מה מדברים אפילו יותר מאשר במה אומרים. כמעט אף אחד במערכת הפוליטית היהודית לא רצה לדבר על הנכבה. הם לא היו פותחים את הנושא מיוזמתם, ובכל זאת, הם נאלצו לעסוק בו.

הקרדיט על ההצלחה הולך בעיקר לפלסטינים אזרחי ישראל. דוקטרינת אוסלו של שתי המדינות הלאומיות השאירה אותם על תקן סרח עודף. הנושאים שמטרידים אותם לא זכו להתייחסות במסגרת הפיתרון המוצע וכך, לא מיוצגים ע"י ממשלת המדינה היהודית וזנוחים ע"י אחיהם הפלסטינים, פתחו במהלך של הפיכת ציבור ערביי 48 לציבור פוליטי שדורש הכרה ככזה הן מהפלסטינים, הן מישראל והן מהקהילה הבינ"ל.

כאן יש הקבלה מעניינת בינם לבין המתנחלים. גם המתנחלים נדרשו לשלם את מחירו של פיתרון שלא נותן מענה לצרכים שלהם. גם המתנחלים נדחפו להתארגן מחדש ולהנכיח את עצמם בשיח הציבורי וגם הם השתמשו ב-1948 כדי לעשות זאת ומסיבה דומה: הצפת נושא 48, התזכורת שלב הסכסוך נמצא שם, היא הדרך הטובה ביותר להציף גם את מגבלות הפיתרון שמבוסס על קווי 67. אז המתנחלים, כמו הנהגת ערביי 48, טרחו שוב ושוב להזכיר שגם שייח מוניס היא שטח כבוש, ולא ייכון פיתרון בלי התייחסות רצינית יותר לעובדה זו. מבחינה זו, הדבר הכי רדיקלי בפוליטיקה של היום יהיה אם המתנחלים וערביי 48 יתחילו לדבר. לא סביר? אולי, אבל דברים מוזרים יותר קרו ואני לא אופתע אם גם זה יקרה.

ב-1923, זאב ז'בוטינסקי כתב את מאמרו המופתי "קיר הברזל" (PDF). מלבד היותו בית ספר לכתיבה פוליטית, המאמר מדויק למדי לשעתו, ובמידה לא מבוטלת, גם לשעתנו. ז'בוטינסקי מציג את התנועה הציונית כפרויקט קולוניאליסטי שאינו שונה מהקולוניאליזם האירופי המוכר לנו (היום היו קוראים לו "בוגד" ו"אנטי ציוני" ודורשים לבדוק את מקורות המימון שלו על זה). הוא טוען שהניסיונות להידברות עם הערבים הם פנטזיה, שכן אף עם (והוא מכיר בהם ככזה) לא יסכים להקמת ישות זרה על אדמתו ומסקנתו, שאותה כינה "קיר הברזל", היא שעל היהודים להפוך לכוח כזה שלא תהיה אפשרות להזיז אותם מכאן או למנוע את הגשמת שאיפותיהם. אבל ל"קיר הברזל" יש תאריך תפוגה: כשיבינו שהפרויקט הציוני הוא עובדה מוגמרת, כתב ז'בוטינסקי, יבואו אלינו המתונים עם הצעות לוויתורים הדדיים, ואז יהיה אפשר לפתור את הקונפליקט באמצעות דיאלוג.

ב-1923, כל זה היה על תקן מדע בדיוני. אבל כיאה לטקסט שמשקף הכרה מפוכחת במציאות יותר מאשר אידיאל פוליטי כזה או אחר, זכינו לראות בהגשמתו. "קיר הברזל" הוקם, הערבים נכשלו בניסיונם למנוע את הפרויקט הציוני, תוך אסון כבד להם עצמם, ומאז שנות השבעים באים אלינו המתונים עם הצעות לוויתורים הדדיים. הם לא עושים זאת משום שהם מכירים בצדקת דרכה של הציונות – את זה לא יעשו לעולם – אלא מפני שברור להם שנוכחות היהודים כאן כציבור לאומי היא עובדה קיימת. הם מצטערים עליה, אבל מוכנים לחרוק שיניים ולמצוא דרכים לקיום ביחד. בדיוק כמו שז'בוטינסקי ידע שיהיה.

אבל יורשיו בעיני עצמם בימין הישראלי החליפו את "קיר הברזל" המעשי שעשוי מכוח ב"קיר ברזל" אידיאולוגי שעשוי מפחד.

זכות הקיום שלי כאן נובעת מעצם הקיום שלי כאן, כי הפסקתו תהיה עוול בלתי ניתן להצדקה. זכותה של הקבוצה אליה אני משתייך להגדיר את עצמה במונחים לאומיים נובעת מזכות ההגדרה העצמית ולא משום דבר אחר. איפה נשמע כדבר הזה, שזכויות בסיסיות כאלו יהיו תלויות באיזו אמונה ב"צדקת הדרך"? מי היה מעלה בדעתו להתנות את זכות קיומה של ארה"ב, למשל, באמונה בכך שהאסון שהומט על האינדיאנים היה צודק? מה זה החרטא הזה?

הקהילה הבינ"ל מכירה בזכויות היהודים בארץ ישראל מעצם נוכחותם בה. אפילו הערבים, ברובם, מוכנים להכיר בהן על בסיס זה ודווקא הפוליטיקאים היהודים, פטריוטים דה לה שמעטע שכמותם, צועקים על כל גבעה ותחת כל עץ רענן שאם רק יוכח שההיסטוריה שלנו לא מצטיינת בצדק ובמוסר ושהנרטיב שלנו אינו אמת מוחלטת, אנחנו נצטרך לארוז את המזוודה ולשחות בחזרה לאוקראינה. ואתם יודעים מה? ההיסטוריה שלנו מכוערת לא פחות משל אחרים, ומלאה במעשי זוועה לתפארת. מי שמאמין שההכרה בכך מבטלת את זכות קיומו כאן מוזמן לשחות לאוקראינה בעצמו. אני לא נמצא כאן בגלל אמונה עיוורת בסיפורי בדים, ובכוונתי להישאר גם אם יוכח שאבות הציונות היו ערפדים מכוכב אחר שהגיעו כדי לעשות ניסויים רפואיים על הפלאחים המקומיים.

אז זהו "קיר הברזל" שלי: זכויותיהם של בני אדם לא תלויות בטוהר המוסרי של הנסיבות ההיסטוריות שהביאו אותם למקום בו הם נמצאים. על עמדה כזאת אנחנו יכולים להגן. אם נצטרך, כמו שהימין רוצה, להגן על כל מעלליה של הציונות אם לא של היהודים באשר הם, אנחנו ניכשל. וזה בדיוק מה שקורה עכשיו.

אני דווקא שמרני למדי ביחס לאסון הפלסטיני. אני לא מקבל, למשל, את הטענה שמעמד הפליט עובר בתורשה. אם כך זה היה, כל תושבי כדור הארץ היו צריכים לקבל מעמד כזה. אני גם חושב שחשוב להזכיר שהטיהור האתני של 48 היה דו כיווני, היהודים גורשו משטחים שנתפסו ע"י הערבים. אני חושב שהטיהור האתני שביצענו היה עניין של נסיבות יותר מאשר קנוניה אפלה ואני בהחלט לא עסוק בהלקאה עצמית על פשעי הציונות.

אבל אני בהחלט מודה ומכיר בהם, לא מתיימר להצדיק את כולם ובהחלט חושב שאנחנו צריכים לקחת עליהם אחריות ולפתור את הנושא מול הפלסטינים. לא מפני שיש כאן עניין של צדק אבסולוטי אלא מפני שזה עניין לא פתור בינינו, ואת הפינה הזאת נצטרך לסגור. וכן, יהיו לזה גם מחירים שלאו דווקא ימצאו חן בעיני. ככה זה.

אבל כדי שנוכל להתמודד עם העניין, צריך שהפוליטיקאים שלנו יפסיקו עם הלהג הפרנואידי הבלתי פוסק הזה שלהם. אולי זה מועיל לקריירה שלהם לקשור את עצם זכות הקיום שלנו כאן לאידיאולוגיה הפרטית שלהם, אבל זה לא משרת שום אינטרס ישראלי. להיפך. הטרטור הבלתי פוסק הזה שלהם הוא זה שמערער את ההצדקה לקיומנו והוא זה שנותן "רוח גבית" לדה-לגיטימציה של ישראל. כמובן שגם זה משרת לא רע את הקריירה שלהם. העיסוק בנכבה לא מפחיד אותי בכלל, הטמטום של הפוליטיקאים שלנו, כן. הם הסכנה הקיומית היחידה בסביבה.

מינהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג. אני מודה לתורם ומאחל לו לא להתנגש בקירות.

את הכנס יזמה תנועת "קוממיות", זאת שעומדת במידה רבה מאחורי מכתבי הרבנים למיניהם וההפגנות בעד שימור הוואגינה של בנות ישראל כרכושם הקולקטיבי והבלעדי של הגברים היהודים. בין ראשיה נמצא אנשים כמו הרב דב ליאור, ממנהיגי ארגון הטרור "המחתרת היהודית" וזה ששכנע את אחד הטרוריסטים, מנחם לבני (כפי שסיפר בעצמו), לפוצץ אוטובוסים מלאים באזרחים. לפי השמועות, הוא היה בין אלו שהוציאו פאתווה על יצחק רבין והוא גם גורס שהשהיד ברוך גולדשטיין "קדוש כמו קדושי השואה". כזכור, הוא גם האינדורסר הראשי של "תורת המלך", הספר שמתיר שחיטת תינוקות, אבל רק בתנאי שהם "מוחזקים לגדול רשעים כמו הוריהם". מבצעי הטבח באיתמר לא לבד. בקיצור, ארגון שאם הרבנים שעומדים בראשו היו שייחים מוסלמים, הם היו גורמים לפלגים מסוימים בחמאס לזוז באי נוחות. אבל לא לעיריית רמלה, לא לראשי ערים מעורבות אחרות, לא לגלריה שלמה של ח"כים (כולל בן סימון מהאבודה) ואנשי ציבור אחרים.

לא פלא שתושבי רמלה היהודים עוזבים. כשהעירייה מתייחסת לחמישית מאוכלוסייתה כאויב, מפלה אותו, מזניחה אותו ומתעמרת בו, מה שמתקבל זה גטו מלא בפשיעה בלב העיר. הרמלאים אפילו קוראים לו "הגטו". קשה לצפות לתוצאה אחרת, ואף אחד לא רוצה לגור ליד דבר כזה. אחד מיעדי ההגירה המרכזיים, אגב, הן ההתנחלויות. וגם זה לא מפתיע, שכן הפרוטה אינה מצויה בכיסם של תושבי רמלה, ההתנחלויות מסובסדות לעילא ולעילא ואם להאמין לפרופגנדה של מועצת יש"ע, מדובר בלא פחות מגן עדן עלי אדמות. אה, כמעט שכחנו. שם, אפשר גם לחיות בלי שכנים ערבים.

אז תראו איזה מעגל היזון חוזר אלגנטי: האפליה נגד ערבים מדרדרת את מצבה של העיר וגורמת לתושביה היהודים לעקור לשומרון. עקב כך, יחס הערבים באוכלוסיה גדל ואיתו המתח בין הקבוצות. ואז יורדים מגבעות השומרון רבנים, שבעצמם גרים בישובים מבוססים עם וועדות קבלה ובלי שכנים ערבים כדי "לעזור" לנשארים לפתור את הבעיה באמצעות… עוד אפליה נגד ערבים. וחוזר חלילה.

היות שזה בערך השלב שבו איזה טוקבקיסט מטומטם מתחיל לתקתק שאם היו ליפה נפש מדושן שכמותי שכנים ערבים אי פעם, לא הייתי כותב את כל הנ"ל, זה המקום לציין שהעברתי עשרים שנה בשכונת תפר, שבמשך חמש שנים הייתה לי שכונה ערבית שלמה מצדו השני של הרחוב ובמשך שלוש שנים, מעונות מלאים בסטודנטים ערבים במרחק כמה בלוקים. אז תעזוב אותי באימא'שך.

מה שקורה ברמלה ובערים מעורבות אחרות קרה בקנה מידה גדול יותר בירושלים. בכלל, מי שמבין את ירושלים מבין את הארץ. ייהוד ירושלים הוא אחד הפרויקטים הגדולים וזוללי המשאבים ביותר של מדינת ישראל. במשך מעל ארבעים שנה, המדינה ניסתה להנדס בה רוב יהודי של 80%, והצליחה בחוכמתה כי רבה להוריד אותו מ-70% ל-60% (מספרים מעוגלים).

הסיפור ידוע: ישראל הוסיפה ערבים לעיר כשעקב תיאבון לקרקעות שילשה את שטחה וסיפחה לתוך השטח המוניציפאלי 28 כפרים, ופעם נוספת כשעודדה הגירת פלסטינים מחברון אליה. הרי מישהו צריך לבנות את כל השכונות שתקעו בין הכפרים הנ"ל ומילאו ביהודים כדי, ובכן, לשמור על הרוב היהודי. אידיוטי? רק התחלנו. אחרי שעשתה כל זאת (ובזמן שדאגה לדרדר את העיר, ובמיוחד את השכונות הערביות שבה, רק כדי להיות בטוחים שהכול יתחרבש כמו שצריך), הממשלה החליטה שהיא רוצה ליישב גם את יהודה ושומרון. אז היא הקיפה את ירושלים בערי לוויין: מעלה אדומים, בית"ר עלית, מודיעין ושלל ישובים קטנים, אטרקטיביים ומסובסדים "20 דקות מירושלים", ותושבי העיר ברחו לשם.

כמובן שזה לא רק הסיפור של ירושלים, רמלה וערים מעורבות אחרות, אלא הטרגדיה, או שמא הפארסה של מדינת ישראל בכלל. המדינה רוצה טריטוריה גדולה ומיושבת ביהודים, אבל פשוט אין לה מספיק יהודים ויש לה יותר מדי ערבים. ברגע שהיא מנסה למתוח את האוכלוסייה היהודית שלה על מקסימום טריטוריה, היא נעשית דלילה יותר ואז, בכל מני מקומות, אחוז הערבים  נעשה גבוה מדי לטעמה.

עכשיו, אפשר היה להגיד שמדובר כאן בחשבון פשוט: יש לך X יהודים, Y ערבים ו-Z שטח. אם המדינה רוצה יחס של 80%-20% בין יהודים לערבים, אין לה עוד כמה מיליוני יהודים במחסן ואת הערבים אי אפשר פשוט להעלים, נשאר רק לצמצם את השטח. אבל את זה אפשר להגיד, כמובן, רק אם מתקיימים שני תנאים: אתם מסתכלים על בני אדם כעל מספרים, אבל לפחות חושבים שערבי אחד=יהודי אחד. בערך כמו שהצרפתים החשיבו יהודים פעם. כיחידים – הכול, כאומה – כלום. הרבנים הפונדמנטליסטים, וזאת הסיבה לחיבוק החם שהם מקבלים מהממסד, מצאו את המוצא מהדילמה המתמטית האכזרית הזאת: אם המספרים לא מסתדרים, בואו פשוט לא נספור את הערבים, ואז הם כן יסתדרו.

את הכשל המבני הזה צריך להבין. הפונדמנטליסטים מבינים אותו היטב וגם הפוליטיקאים מהימין, או סביר יותר להניח, מי שעומדים מאחוריהם, מבינים אותו היטב. אבל איתנו, הציבור, עובדים בשיטת הסלאמי. הרי לא יבלבלו ת'מוח של האזרח הקטן בשאלות עקרוניות על דמותה ודרכה של המדינה. לכל דבר גדול יש ביטוי בקטן. למדינת ישראל יש בעיה עם תושביה הערבים? גם לעיר יש, ולתושב העיר יש בעיה עם השכן הערבי. אז בוא נדבר על השכן, אח"כ על העיר ובסוף על המדינה כולה.

אבל דבר נוסף שצריך להבין הוא שהם גם האנשים שיוצרים את הבעיה. שום דבר, אף פעם, לא הפריע ולא מנע ממדינת ישראל להשוות את זכויותיהם של האזרחים הערבים לאלו של היהודים. אם לא מתוך עיקרון, אז לפחות מתוך פרגמטיזם פשוט. זה לא היה מעלים את הקונפליקט הלאומי, אבל זה היה מוריד את המתח. האפליה היומיומית לא הייתה מיתרגמת ללאומנות ומשם לפונדמנטליזם, הפשיעה לא הייתה נהנית מהילת בולשיט רומנטית של מאבק בכובש הציוני או לחילופין, הגנה על בנות ישראל מפני הטרדות. לא יודע לאן זה היה מוביל, אבל המצב היה יותר טוב וכנראה גם יותר פתיר.

רוב אזרחי ישראל היהודים, לפחות אלו בגיל 25 ומעלה (הצעירים כבר ירדו מזה במופגן) יטענו בלהט שהם בעד. ודאי שלא צריכה להיות אפליה, ודאי שהמדינה צריכה להשקיע הרבה יותר באזרחיה הערבים. אבל זה לא קורה, ואני לא קונה לרגע אחד את ההסבר לפיו המדינה לא מצליחה. זה טריק קבוע של ממשלות ישראל לטעון שאין ביכולתן לעשות את מה שבעצם הן לא רוצות לעשות. צריך פשוט להגיד את האמת: אחרי אלפיים שנות גלות בהן הגויים דפקו אותנו, אנחנו פשוט לא נרגיש את ה"קוממיות" אם לא נדפוק את הגויים בחזרה. אחרי כל המילים היפות, נכון לעכשיו, הדבר היחיד שעושה את המדינה הזאת ל"יהודית" זה התעמרות בכל מי שלא יהודי ואנחנו נשמח מאוד לאבד עין, אם רק הערבים יאבדו שתיים.

הסיפור של הקמת מחלקת לחימה בדחליל החדש, "דה-לגיטימציה" שמו, באמ"ן, הזכיר לי אפיזודה רלוונטית מהעבר הלא רחוק. גיבורי הפרשה הנוכחית הם האלוף אביב כוכבי, ראש אמ"ן ומקים המחלקה, תא"ל במיל' יוסי קופרווסר, שושואיסט צבאי בדימוס והיום מנכ"ל המשרד לעניינים אסטרטגיים,  שיזם ודחף להקמתה, והשר לעניינים אסטרטגיים בכבודו ובעצמו, בוגי יעלון שמינה את קופרווסר לתפקידו זה לא מזמן.

בין 1995 ל-2005 פעל בצה"ל גוף בשם מלת"ם (מרכז לחקר תורת המערכה) שהוקם והובל ע"י שמעון נוה, קצין-אינטלקטואל אקסצנטרי ובעל אגו עם כמה אזורי זמן משלו. נוה הכניס לצה"ל מערכת מושגים סופר-אינטלקטואלית מופשטת ועמוסת מטאפורות בהשראת פילוסופים פוסט-מודרניסטים צרפתים. בסוף מבקר המדינה סגר את הקרקס מהסיבה הפשוטה שאף אחד, כולל הוא, לא הצליח להבין על מה לעזאזל הם מדברים, במיוחד כשהם אמרו מילים כמו "השתבללות". כישלון לבנון2 מיוחס במידה רבה לאסכולה הצבאית שהתעסקה בהשוואת דינאמיקת הקונפליקט לגבישים פרקטליים או מה שלא יהיה, ושכחה שצריך גם דברים כמו פקודות שאפשר להבין וימ"חים מלאים.

יעלון, קופרווסר וכוכבי נמנו עם מחנה תומכיו של נוה ואימצו לא רק את השפה שלו – המונח המוכר ביותר הוא "צריבת תודעה" – אלא משהו מתפיסת המציאות שלו. פוסט מודרניסטים צרפתים אמרנו? ובכן, בהשראתם נוה וחבורתו תופסים את המציאות בעיקר כפרשנות של התודעה האנושית (תיאורטית, בצדק. כל זמן שלא מגזימים). זה הוביל אותם למחשבה שהמלחמה מתנהלת לא בעולם הממשי אלא ב"תודעה". לכן, כדי לנצח, צריך לארגן מחדש את ה"תודעה" היהודית-ישראלית כך שלא יהיו לה ספיקות ב"צדקת דרכינו" וכך היא תגבר על ה"תודעה" הפלסטינית.

איך לעזאזל הם מגיעים מכאן לרעיון שהפלסטינים ישלימו עם חיים בבנטוסטאנים לנצח, נשגב מבינתי. בטח משהו שקשור ב"תודעה" שלהם. אבל זהו חלק מההקשר של הקמת המחלקה הזאת באמ"ן.

ועוד הרבה הרבה דברים אחרים. "תודעה" היא מילה אופנתית ביותר בחוגי הימין הניאו-שמרני הישראלי, ולא במקרה. בוגי יעלון הוא, אגב, שחקן מפתח שם. אני לא חושב שהוא בסך הכול הולך בטל במשרד ממשלתי פיקטיבי ועושה רושם שיש שם תיבת פנדורה שלמה שרק מחכה להיפתח. כשהעניין יתגבש לתמונה קוהרנטית, תהיו הראשונים לדעת.

2. ונהפוך הוא דלי צבע על הראש.

לאחרונה מסתובב באינטרנט סרטון תחת הכותרת: "תושבי שכונת תפר בירושלים פועלים להורדת הביטחון העצמי של הערבים בשכונה". כמה נערים מגיעים לביתו של צעיר ערבי, קוראים לו לצאת ומלבישים לו דלי מלא צבע על הראש. התוקפים הם אלו שצילמו והפיצו את הסרטון, כמקובל בקרב בני דמותם גלוחי הראש באירופה.

לא התקיפה הכי חמורה. אבל המציאות מורכבת מדברים כאלה. אין ספור התנכלויות ותקיפות שיוצרות מצב בלתי נסבל. לתקשורת זה מגיע רק כשזה נגמר ברצח, או כשבטעות נפגע איזה אזרח זר שיכול ללכלך עלינו בעולם (לעשות עלינו ד-ל-י-ג-י-ט-י-מ-צ-י-ה יענו).

אבל מה שמעניין זה הטקסט בסוף הסרטון (ההדגשה במקור):

ונהפוך הוא.

אשר ישלטו  היהודים

המה בשונאיהם.

ובכן, סחבק איש נוטר טינה ידוע וזוכר היתקלות קודמת בטקסט  (פסוק מהמגילה ) הנ"ל בהקשר הנ"ל. לא הייתי צריך ללכת רחוק שכן הציטוט לקוח ישירות ממאמר ב-"הקול היהודי – חדשות ליהודים שמחים", שאליו קישרתי בפוסט הקודם בבלוג זה. כמובן שהתוקפים לא קראו את המאמר וישר רצו להפוך דלי צבע על ראש של ערבי. מדובר במסר חזק ונפוץ שהוטמע בהם כבר מזמן, שזוהי משמעות "השלטון היהודי". לא עצמאות וחופש ליהודים, שלא על חשבונו של אף אחד אחר אם אפשר, אלא שליטה של יהודים על הגויים, ערבים במקרה שלנו.

אולי לא מדובר באנשים אינטליגנטיים במידה שתפגע בחיי החברה שלהם, אבל האינסטינקטים שלהם חדים. הם מעלים אל פני השטח, במוצהר ובגאווה, את אחד מזרמי העומק המכוערים של הלאומיות היהודית: הפנטזיה ההיא של האברך הנעבעך המוכה מהשטעטל, להיות הקוזאק.

זוהי גם הדרך היחידה להשיג מדינה יהודית בכל ארץ ישראל. לדאוג שהערבים יוגבלו ל"תחום המושב" שלהם, ומפעם לפעם לעשות להם איזה פוגרום, כדי "להוריד להם את הביטחון העצמי" (עוד ביטוי נפוץ בשיח הפונדמנטליסטי). שלא יבוא להם לראש איזה רעיון כאילו גם הם בני אדם ואזרחים, שמגיעים להם אותם דברים כמו ליהודים. וכמובן, זוהי גם ה"יהדות" של "המדינה היהודית" של היום. הרבה צורות של "צביון יהודי" המדינה יכלה לקבל. חלקן יפות וחלקן מכוערות. אבל נראה שהדבר ה"יהודי" היחיד במדינה שלנו הוא התעקשותה למרר את החיים לכל מי שאיננו יהודי.

3. עוד שני סיפורים ירושלמיים.

אפשר להתפתל כמה שרוצים. לדבר על חוק ותקנות, לטעון את הטענה המכוערת לפיה תושבי ירושלים הפלסטינים יכולים לקבל אזרחות ישראלית, אבל שום דבר לא יכול להצדיק את גירושו של אדם שנולד בירושלים, העביר בה את רוב שנותיו, ביקר בה פעמים רבות גם כשחי במדינה אחרת, מחזיק בה עסק משגשג ומהווה דמות מוכרת מדמויותיה של העיר.

מה פשע עשה מונזר פהמי? חי בארה"ב אי אילו שנים, ובכך איבד את הזכות לחיות בעיר הולדתו. פושטק יהודי שנסע לכמה שנים לעשות כסף בארה"ב, נכשל וזוחל חזרה עם זנב מקופל מתקבל כגיבור ומקבל זכויות דומות לאלו של עולה חדש. אבל בעל בעמיו נזרק מהעיר מפני שבירושלים, אם אתה ערבי אתה על תקן אורח זמני גם אם נולדת כאן.

באופן הזה ישראל נפטרת מהפלסטינים בירושלים אחד אחד, אבל ממש נעלבת כשמישהו אומר לה את זה.

ובעמוד המאמרים של "הארץ" טוען כתבן מטעם "המכון לאסטרטגיה ציונית" (עוד שחקן במשחק ה"תודעה" שעליו דובר לעיל) שבעקבות סקר לפיו כשליש מתושבי ירושלים הפלסטינים אמרו שהם מעדיפים להישאר אזרחי ישראל אחרי החלוקה הצפויה, שצריך להציע מעין "משאל עם" במזרח ירושלים. אם רוב הפלסטינים יעדיפו להישאר בישראל, טוען עדי ארבל, העיר תישאר מאוחדת בריבונות ישראל לנצח נצחים.

הרבה דברים אפשר להגיד על הרעיון הזה. נחסוך מכם את המובן מאליו למעט זה שצריך להיות מטומטם אמיתי כדי לחשוב שבמשאל כזה יותר ממחצית התושבים (שלכולם משפחות בשטחים, ובמיוחד בחברון) יבגדו בקונצנזוס הלאומי ויכשילו ריבונות פלסטינית במזרח העיר תמורת החיים הטובים בישראל, שכמה אפיזודות מהם מתוארות בעמוד זה. ונגיד רק שהרעיון האווילי הזה אומר משהו על רמתם של מכוני המחקר השבעים והמסובסדים עד לזרא של הימין.

שוב, הפנטזיה הימנית הזאת לפיה כל מה שהערבי צריך הוא שיזרקו לו כמה עצמות פה ושם.

מנהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורם ומציע לו, ולכולם, לפזר מלח גס על הראש כדי להרחיק את שבלולי התודעה.

האם חלפתי על פני הרוצחים? קשה לדעת, שכן לא היה שום דבר יוצא מגדר הרגיל בצעירים הנ"ל. בירושלים, יש אלימות באוויר, ובמיוחד אלימות נגד ערבים. ויש מי שמעודדים אותה. היום פורסם שהרוצחים נתפסו, ואחד המגיבים סיפר שבאותו ערב נתקל גם הוא בחבורות של נערים שהשמיעו דברי שטנה נגד ערבים.

אפשר להתייחס לזה כאל עוד קטטה בין ערסים שנגמרה בדקירה, מהסוג שלא חסר ממנו. במידה מסוימת, זה מה שקרה. דינאמיקות של קטטות כאלו מוכרות היטב. זה מתחיל באיזה מילה, גולש להרמת ידיים וממשיך משם. לרוב, המעורבים בדבר מתחילים לאסוף חברים ולחפש אחד את השני ברחבי מרכז העיר כדי לסגור חשבון. לפעמים זה נסגר בסולחה, לפעמים במכות ולפעמים ביותר מזה. באותו לילה ממש ראיתי כמה צעירים מתנפלים על מישהו ומכים אותו קשות באמצעות קרש אחרי שנפל על האספלט. זה קרה ברחוב יפו הראשי, כמה עשרות מטרים ממטה המשטרה במגרש הרוסים.

לדברים כאלה יש חוקיות ומהלך סטנדרטי למדי, אבל מדובר במהלך אחר כשהעניין הוא בין יהודים לערבים. רורי א. מילר, מהמומחים הבולטים בעולם בכל מה שקשור להתנהגות אנושית במצבי אלימות, מבחין בין שני דפוסים של תקיפה: בעולם החי – ואלימות קשורה מאוד לאותם חלקים במוח שמשותפים לנו ולחיות אחרות – יש אלימות בתוך המין הביולוגי ואלימות בין מינים ביולוגיים. לדפוס הראשון יש חוקיות ברורה למדי, עכבות וכללי עשה ולא תעשה. במהותה, היא הפגנת עליונות במטרה להשיג גישה למשאבים. טריטוריה ונקבות, למשל.

אלימות כלפי מין ביולוגי אחר, לעומת זאת, היא קטלנית בהגדרה. אין מערכת של כללים משותפים למינים הביולוגיים המעורבים, אין, לצד הקונפליקט, מפגש אינטרסים והמטרה היא לא הפגנת עליונות אלא הישרדות או השמדה. לכן, מודל זה של אלימות נוטה להיות חסר עכבות.

בני אדם, כמובן, הם יצורים מורכבים ולכן הגבול בין המודלים הנ"ל נוטה להיות מטושטש אצלם. אבל החלק המעניין אצל בני אדם הוא שהם יכולים ליישם את שניהם בתוך המין הביולוגי שלהם. או במילים אחרות, להתייחס לבני אדם כמותם כאילו היו מין ביולוגי אחר, ולכן כזה שאתו אין שום כללי משחק משותפים ובאלימות כלפיו לא צריכות להיות שום עכבות.

כשמדברים על אלימות של יהודים כלפי ערבים בירושלים, אי אפשר לנתק את זה מרוח הזמן. ההקשר הרחב יותר כולל, בין השאר, את פוגרום יום השואה בפסגת זאב לפני כשנתיים ואת הכנופיה שנהגה לתקוף ערבים בגן העצמאות בשנה האחרונה. אבל אלו רק המקרים הבולטים והידועים, הרבה מקרים אחרים לא מגיעים לתקשורת. אפילו המקרה הזה, שפורסם רק מפני שנגמר ברצח התאפיין בפרופיל תקשורתי נמוך עד כדי גיחוך. לא רק בהשוואה לרצח של אריק קרפ ע"י ערבים בתל-אביב, אלא אפילו ביחס למקרה של התקפה על זוג יהודי שבא לקנות פיתות בכפר ערבי לפני מספר חודשים, שהסתיימה בפציעה.

בקרב נוער השוליים הירושלמי, אלימות נוטה להתקרב למודל האלימות שבין מינים כדבר שבשגרה. אלימות בין מזרחים לרוסים, רוסים לאתיופים ואפילו חבורות משכונות או בתי ספר שונים מתאפיינת בעכבות קטנות הרבה יותר. אבל על הבסיס הזה, נבנית בשנים האחרונות משנה אידיאולוגית סדורה שגורסת, בגלוי ובמוצהר, שיהודים הם מין ביולוגי אחד וערבים הם מין ביולוגי אחר, ומעודדת אלימות חסרת עכבות כלפיהם.

פעילים של ארגונים כהניסטים ותלמידי רבנים פונדמנטליסטים, במיוחד גינזבורג, פועלים מזה שנים בשכונות התפר הירושלמיות, "מקרבים" את נוער השוליים ל"יהדות" ועל הדרך מארגנים אותו לפגיעה בערבים. הנימוק המרכזי, שכבר יוצא לכל רחבי הארץ והפך לדגל הפונדמנטליזם היהודי, הוא "הגנה על הבחורות שלנו" אבל ברקע יש תיאוריה שלמה.

הדת היהודית עמוסה בתוכן שרואה ביהודים, העם הנבחר, זן נפרד משאר בני האדם. גורמים שפויים יותר מוצאים דרכים לרכך את זה. בראשם, עיקרון החלפת העליונות בשוני, בדומה לעיקרון ה"שונים אבל שווים" של ההגות הליברלית. אפשר לתהות איך עיקרון כזה אמור לעבוד כשלא מדובר בהרבה קבוצות שונות אלא בקבוצה אחת של "גויים" שכוללת את כל האנושות מלבד אחוז זניח של "יהודים" שרק הם נהנים משוני משמעותי. לדעתי, במצב כזה אין מנוס מלייחס לשוני הירארכיה, אבל לפחות יש כאלה שמנסים.

ויש כאלה שעושים בדיוק את הדבר ההפוך ודווקא לוקחים את עיקרון ה"אתם קרויים אדם והם לא קרויים אדם" הכי רחוק שהם מצליחים. לא קשה למצוא בארון הספרים היהודי ביסוס לעמדה זו, ובמצב של קונפליקט, היא נהנית מפריחה מיוחדת. הרי פחד, כעס ושנאה כלפי הקבוצה היריבה הן תופעות מתבקשות, אז למה להתאמץ להתייחס למצב כאל קונפליקט בין בני אדם אם יש בשוק אידיאולוגיה שמצדיקה ומעודדת כל מעשה זוועה שאנחנו עלולים לעולל להם?

הספר "תורת המלך" הידוע הוא המסמך המקיף והמנומק ביותר של המחזיקים בגישה זו. -אותם האנשים שמחרחרים את האלימות כלפי ערבים בירושלים. הספר מתייחס למצב מלחמה, כמו זה שבו אנחנו נמצאים כדבר שבשגרה, ומבנה אותו במונחים שתואמים, אחד לאחד, את אלו שמגדיר רורי מילר כאלימות בין מינים ביולוגיים.

ההבדל בין יהודי לגוי שקול, לדעתם, להבדל בין מינים ביולוגיים. ברמה התורנית, בעקבות ספר הכוזרי והתניא, ההירארכיה של עולם החי היא דומם, צומח, חי, מדבר ויהודי, ונטען שהמרחק בין מדבר (אדם) ליהודי גדול יותר מהמרחק בין האדם לחיה. הרעיונות האלו מחלחלים בצורה פשטנית גם לתינוקות של בית רבן. אני נזכר, למשל, בצוער הדתי שטען פעם, בסדנה שהנחיתי, שיהודי וגוי הם פשוט דברים שונים כמו שנמר וג'ירפה הם דברים שונים. ניכר שהוא השמיע מובן מאליו חברתי, במונחים בקובלים בסביבה שלו. והוא לא היה היחיד.

לכן, לפי "תורת המלך", הסכסוך היהודי ערבי הוא מצב של הישרדות\השמדה. או אם לדייק, השמדה שמוצגת כהישרדות. בשורה התחתונה, הספר והאידיאולוגיה מתירים לחסל כל "גוי מעם האויב" (ערבי) אם הוא מהווה סכנה ליהודי. היות ש"סכנה" זה כל דבר שיהודי רואה כסכנה, בהווה או בעתיד, ישירות או בעקיפין, במעשה או במחשבה, כל חיסול של ערבי ניתן להצדקה ויהיו הנסיבות אשר יהיו. רק כדי להיות בטוחים, הספר מייבא עיקרון טקטי שנהוג, בצדק, בין לוחמים בעיצומה של סערת הקרב –"אם יש ספק, אין ספק", אל מצב  השגרה של הסכסוך שבו כולנו נמצאים. כלומר, גם אם אתם לא בטוחים אם תינוק, למשל, "מוחזק לגדול רשע כמו הוריו" (ולכן מותר לחסלו), עדיף לחסל אותו בכל מקרה. אולי זאת תהיה טעות, אבל טעות נסלחת שכן מדובר בתינוק גוי שהחיים שלו לא שווים ממילא.

אז זהו הגב הרעיוני של מלחמות הערסים הירושלמיות, כשהן מתרחשות בין יהודים לערבים. ממספר הכיפות שצצות על ראשי נוער השוליים המקומי בשנתיים האחרונות, אני ראה שזה עובד. לכן, גם לא מפתיע אותי ששניים מהרוצחים הם דתיים ומתנחלים. אמנם אין לי ספק ששכמותם יכולים להיות מעורבים בקטטות גם עם יהודים כשרים, ואפילו לשלוף סכין ולרצוח, אבל כשמדובר בערבים, זה פשוט קורה בקלות רבה הרבה יותר.

אם מישהו כאן חושב שלא רק רבנים פונדמנטליסטים וערסים ירושלמים מתייחסים לסכסוך היהודי ערבי יותר כאל עניין של הישרדות או השמדה מאשר כאל עניין של סכסוך בין בני אדם אלא כולנו, כחברה וכמדינה, הוא חושב כך בצדק. ובמקרה דנן, הרשויות בהחלט הרשו לעצמן את מה שלא היו מעזות לעשות במקרה של רצח יהודי, לא משנה ע"י מי.

משטרת ישראל ראתה לנכון להפעיל סחטנות על המשפחה האבלה וסירבה לשחרר את גופתו של הנרצח לקבורה עד שהמשפחה תסכים לקיים את הלוויה בחצות הלילה (לאחר מכן שמונה בערב), שבלוויה לא ישתתפו יותר מעשרה אנשים ושהתפילות לא יינשאו במסגד אל אקצה.

מינהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב ואני רוצה לציין שהתורם בן אדם, ואפילו מענטש.

בדיוק כך. באותו הזמן, ואולי גם היום, היה בחיל הרפואה נוהל "הארכת תוקף" של תרופות. היינו מקבלים הוראה ומדביקים, באמצעות אקדח מחירים פשוט, מדבקה עם תאריך עתידי כלשהו, והיו תרופות עם שורה של מדבקות הארכה כמו מדבקות טסט על חלון של מכונית ישנה. לנו אמרו שחברות התרופות מקדימות את תאריך התפוגה מטעמי כסת"ח, אך הן נבדקות במעבדות של צה"ל ונמצאות כשירות לשירות לעוד שנים רבות. בהתחשב בזה שהן נשמרו במחסני אזבסט לוהטים, אני בספק אם הן החזיקו מעמד אפילו עד התאריך המקורי.

היום, הייתי מעלה את הצבא על טיל בגלל דבר כזה. אבל אז הייתי מגויס חובה מתוסכל שעניין אותו רק לגמור עם זה. אם היה מישהו שמתפקידו להעלות את הצבא על טיל, זה היה מוטי. הוא היה קצין של שלושה ארונות ורוקח ראשי. תפקידו המעשי הסתכם בלהוציא את ה"סמים" מהארון הנעול (כאילו שאי אפשר להתמסטל או להרעיל מישהו למוות בשלל קוקטיילים מהתרופות שהתגלגלו שם בלי חשבון), להביא לנו אותן, לבדוק שהערכות מוכנות כראוי ולחתום שסגרנו אותן עם פלומבה.

כדי להקל עליו את עומס העבודה (כחצי שעה ביום במצטבר), היו לו שני קצינים אקדמאים ממושקפים שהיו אמורים לעשות את הנ"ל במקומו. בכל בוקר, הם היו נעלמים לאן שהוא ומוטי היה יושב במשרדו הקטן והריק ובוהה בקיר. כשהיינו מבקשים ממנו לבוא לסגור ערכה היא היה נאנח בעצב ושואל למה אנחנו לא פונים לעוזרים שלו. כשהיינו אומרים לו שאין לנו פאקינג מושג איפה הם הוא היה אומר לנו לחכות להם, או קם לעשות זאת בעצמו, לפי הקריזה. בחמש אפס אפס היה עולה על האוטו הצמוד ונוסע הביתה.

על המחלקות היו אחראים אזרחים עובדי צה"ל ועל תקן עבודה זולה היינו אנחנו, מילואימניקים ומתנדבים של "שר-אל" שקראנו להם "מתנדבות" כי אף אחד לא גילה עניין בזכרים שבהם ובטח לא בעבודה שמישהו מהם אמור היה לעשות. פעם אחת מנהל המחסן יצא לחופשה של שבוע והשאיר אותנו, שלושה סדירים, לנהל את המחסן. היות שכל מה שעניין אותנו זה חיים קלים קבענו חוקים חדשים: 1. הזמנות שמתקבלות עד ארוחת הצהריים יהיו מוכנות באותו יום עד שלוש. 2. הזמנות שיתקבלו אחרי הארוחה יהיו מוכנות למחרת עד הצהריים. 3. אין התקלות מעכשיו לעכשיו.

זה הקל את עומס העבודה בחצי. בבוקר ישבנו ושתינו קפה בנחת. אחר כך טיפלנו בהזמנות לפי סדר קבלתן ובארבע כבר היינו אחרי ניקיון ושוב ישבנו לשתות קפה עד חמש, שאז כל אחד הלך הביתה או לשמירה, תלוי עד כמה שפר עליו גורלו באותו יום. מעולם המפעל לא תיקתק כמו בשבוע ההוא שבו ניהלנו את המחסן, שכן כל המחלקות נאלצו ליישר קו עם הלו"ז שלנו ולתכנן את העבודה שלהן. אחרי שבוע, המנהל חזר ושוב נתנו פול גז בניוטרל. עבדנו כמו כלבים ולא עמדנו בשום לו"ז כיוון שהמנהל היה מורה לנו ללא הרף להפסיק הזמנה אחת ולעבור לטפל באחרת לפי הקריזה, לפי מידת התחנונים שהעתירו עליו מנהלים אחרים – מה שגרם לו להרגיש חשוב – או לפי העדפות חבריות כאלה ואחרות. בסוף אף אחד לא הספיק כלום.

זוהי שיטת הניהול הצבאית של משבר-הזדמנות וזה עובד ככה: האחראי מחרב כל חלקה טובה בתחום שבאחריותו כדי שיוכל "לכבות שריפות" ולהציג את עצמו כ"איש עשייה" שיודע לסגור משברים. מי שעושה את עבודתו בחוכמה מועד, בישראל, לעוף מתפקידו. הרי יגידו לו שהכול מתקתק כמו שעון ואין שום בעיות, אז למה צריך אותו? כדי להוכיח שצריך אותך, צריך לייצר משברים. כל זה, כמובן, לא נובע מתכנון תבוני אלא מברירה טבעית. האחראים לא יודעים שזה מה שהם עושים, אלא שמאז ימי המדינה שבדרך המערכות מתגמלות את מי שנוהגים כך, הם מתקדמים לתפקידים הבכירים ומי שרוצים לתפוס את מקומם מחקים אותם.

המצב המתואר כאן איננו רק נחלתו של המקום בו הייתי, כך צה"ל עובד. היותו של הצבא המקור הראשי למנהלים בישראל, ממנהלי בתי ספר דרך מנהלים במגזר העסקי ועד הפוליטיקאים שמנהלים את כולנו, הפך את השיטה הזאת למכת מדינה.

"אי השוויון בנטל" הוא בסך הכול אותו הטריק. מהנדסים מצב משברי שאין שום סיבה מיוחדת שיתקיים, ואז נבנים ממנו. זה אכן מצב רע בו חלק מחויבים לשרת, ועושים זאת גם אם הצבא בכלל לא צריך אותם, חלק אחר פטור משירות וחלקים אחרים מנועים מלשרת. יש פיתרון קל למדי לעניין זה. הוא לא אידיאלי שכן גיוס חובה כשלעצמו הוא לא אידיאלי, אבל אפשר לחייב בחוק שירות חובה לכלל האוכלוסייה. לצבא תהיה את זכות הלילה הראשון, כלומר, לבחור את המתאימים לו ואותם בלבד. האחרים ישרתו שירות אזרחי.

כרגע, הצבא סובל מעודף כוח אדם ומאבטלה סמויה ולא כ"כ סמויה ברוב חלקיו, דבר שמדרדר גם את איכותו המקצועית. תחום השירות האזרחי, לעומת זאת, סובל ממחסור נואש בידיים עובדות ולמרות זאת מגביל את מספר המצטרפים אליו.

אבל מה שטוב למדינה זה לא מה שטוב לפוליטיקאים, עם מדים ובלעדיהם. יותר מועיל לקריירה שלהם לחלק פטורים ואז להשתלח במשוחררים על שהם לא תורמים את חלקם. יותר מועיל לטעון כלפיהם שאינם מתנדבים לשירות הלאומי, למרות שזו לא חובה, למרות שאין עבורם תקנים בשירות הלאומי. ובעיקר, יותר מועיל לפטור את האזרחים הערבים משירות, למנוע מהם את האפשרות לשרת בשירות לאומי ואז להתגולל עליהם עם הסיסמה המטופשת "בלי חובות אין זכויות". הרי לא רוצים שהם ימלאו "חובות". אף אחד לא רוצה אותם בצבא. ובשירות הלאומי, מספר המתנדבים גדול כפליים ממספר התקנים המוקצים להם, שכן אותם מעדיפים לחלק לבנות דתיות. מה שרוצים באמת זה תירוץ למנוע מהם זכויות אזרחיות.

כמובן שהמדינה, כמו שהיא מאשימה את הפטורים מגיוס בפטור שנתנה להם בעצמה, מאשימה את הערבים בכך שהם "לא הולכים לשירות לאומי". ראשית, הדבר מעולם לא הועמד למבחן. גם לאלו שרוצים לשרת זה לא מתאפשר. שנית, יש עניין שבגללו המנהיגות של הערבים אזרחי ישראל מתנגדת לשירות לאומי במידה לא מבוטלת של צדק: המדינה איננה מדינת הלאום הישראלי אלא מדינת הלאום היהודי. כל זמן שהשירות הוא "לאומי" משמעותו היא שהערבים אמורים לשרת את היהודים ואת מטרותיהם הלאומיות. בנוסף, היות שהשירות הלאומי נתפס לא כדבר העומד בפני עצמו אלא סרח עודף של השירות הצבאי, הוא נתפס כמעין שירות צבאי בדלת האחורית.

כדי לפתור את התסבוכת הזאת צריך, כמובן, שישראל תהיה ביתו של הלאום הישראלי, כשהצביון הלאומי הוא פונקציה של הרכב האוכלוסייה. אבל גם לפני שנוקטים בצעד המובן מאליו הזה, אין מניעה מיוחדת לאזרח את השירות הלאומי, תהליך שהתחיל כבר בשנות התשעים, להגדיל את מספר התקנים שבו ולתת לגופים אזרחיים, כמו וועדת המעקב של הערבים אזרחי ישראל, לנצל את כוח האדם לטובת המגזר. אזרחים הם הבעלים של המדינה ולכן אזרח שמשרת את קהילתו משרת את המדינה, ולהיפך.

עד שלא יפסיקו את האפליה בחלוקת הנטל, עד שלא יחייבו את כולם לשרת, עד שלא יספקו לכולם מקום לשרת בו, עד שלא יהפכו את השירות הלאומי לשירות אזרחי באמת, עד שהשירות לא יובנה ויובן כשירות לגוף האזרחים ולא לאידיאולוגיה פוליטית מסוימת, אין למדינה זכות להתגולל על מי שלא משרת, גם אם זה עושה קצת כותרות לאיזה פוליטיקאי דמיקולו שלא שירת בעצמו.

מינהלי1: רשימת הקישורים למעלה משמאל עודכנה. הקישורים מתעדכנים לפי הקריזה שלי, כמובן, אבל הקווים המנחים הם כדלקמן: 1. הרשימה תהיה קצרה ועל כן תהיה בה תחלופה. 2. מי שלא מעדכן את האתר שלו לעיתים קרובות עלול להישמט ממנה. 3. כל מה שיש שם, בין אם בגלל הקריזה הפרטית שלי ובין אם מסיבות אחרות, שווה קריאה. שווה להיכנס לקישורים בקביעות.

מינהלי2: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב, על תרומתו לצמיחת התקשורת הבלתי פורמאלית וגילוי נדיבות יוצא מן הכלל אני מעניק לתורם בזאת את צל"ש השירות הווירטואלי על שם החייל בלבן הי"ד.

אין ספק שמדובר בשטיפת מוח ימנית, אבל לא בגלל עידוד הקשר לאתרי מורשת יהודית. הרבה אנשים, מכל המחנות הפוליטיים, אוהבים את הארץ וזה נכון גם לגבי רבים בימין. אמנם שם "אהבת הארץ" נוטה להיות תסביך חולני לפיו העם הוא גבר שבועל את הארץ, על תקן אישה, ולכן מלחמת נצח לו בערבי שמנסה לעשות אותה מהצד – אותה "ארץ ישראל לעם ישראל" שמתורגמת ל-"בנות ישראל לעם ישראל" מהפגנות ה-[עיר כלשהי] יהודית שמזהמות את המרחב לאחרונה.

אבל בסופו של יום, רוב התמיכה העממית בימין אין לה דבר וחצי דבר עם אהבת הארץ אלא עם פחד, חולשה, שנאה והתקרבנות. הילדים יכולים בהחלט לשנוא את חברון ועדיין לדקלם את סיסמאות הימין בכל פה. וזאת יעשו, שכן בניגוד לסטריאוטיפ, נוער בכלל ונוער ישראלי בפרט היא אוכלוסיה קונפורמיסטית להפליא. רובם יאמצו כמעט כל דבר שיוצג בפניהם כמיינסטרים.

אין שום דבר רע בעיר חברון, ולא במערת המכפלה. העניין הוא שרגשות היהודים כלפי המקום לא מצדיקים פגיעה בזכויות הפלסטינים, לא כבני אדם, ולא כקבוצה בעלת זכות להגדרה עצמית. בשביל להבין את זה צריך ללמד דמוקרטיה ואזרחות כמו שצריך, ולצד הלעטת התלמידים בפוליטיקה ימנית, תחת שם הקוד "יהדות" (שכן רק עמדות השמאל נחשבות "פוליטיות" ויהדות לא), הפרויקט המרכזי של משרד החינוך הוא ייבוש מקצוע האזרחות. כאן הבעיה, ולא בשום ענייני זיקה לארץ.

קראתי היום בעמוד הדעות של הביביתון מאמר של אורי הייטנר שמאשים את השמאלנים שמתנגדים לסיורים ב"בולשביזם" ו"ז'דאנוביזם", המקבילה מימין לקלישאות ה"פשיזם" וה"מקארתיזם". מולו, היה מאמר של יוסי ביילין שדווקא לא התנגד לסיורים, רק דרש שיראו להם את שני הצדדים. אישית, הייתי שמח אם ביום כזה היו מעבירים שני סיורים, האחד מטעם המתנחלים המקומיים, השני מטעם "שוברים שתיקה", ושהתלמידים יגבשו עמדה בעצמם. אבל זה לא יקרה, כי לוחמים ששירתו בחברון ונחרדו ממה שמתרחש שם זה "פוליטי" ואילו פולחן אישיות לברוך גולדשטיין זה "יהודי".

הסיפור הזה זכה לכותרות ראשיות ולפולמוס, אולי בגלל הפטיש השמאלני לגבי הקו הירוק שקיים רק כמסמן של משטר אזרחות שונה לפלסטינים בשני צדדיו. אבל עניין אחר, חמור לא פחות, עבר בדממה דקה בתקשורת הכללית. מסתבר שבבתי הספר הדתיים תונהג השנה תכנית "מורשת הרב מרדכי אליהו", שאמורה לזלוג גם לחינוך הממלכתי ואכן תזלוג, עד כמה שזה תלוי במוח של שר החינוך (הזכויות לגורביץ), צבי צמרת, ששלח את ילדיו לחינוך הדתי כדי ש"ייהנו מחצי הכוס המלאה".

מרדכי אליהו עלה לפגוש את בוראו (ולמסור לו צו בית משפט שמורה לו לשלוח את המשיח) רק ביוני האחרון, וכבר השנה, מעכשיו לעכשיו, תונהג תוכנית לימודים לכבודו. כשמערכת החינוך רוצה, מסתבר, היא יכולה. מעטות תכניות הלימודים שעוברות מסלול אקספרס שכזה. היחידה בה נתקלתי הייתה איזו תכנית ל"מלחמה בהשתמטות" לפני כשנתיים. מערכת החינוך לא מצליחה לגרום לתלמידים לכתוב טקסט קוהרנטי ארוך יותר מ-SMS, שלא לדבר על לקרוא ולהבין כראוי אחד, אבל תוך מספר חודשים מרגע ההכרזה כבר ישבו מולי, בסדנת אזרחות שהנחיתי, חבורה של זומבים מחוצ'קנים עם חולצות "אני לא משתמט" וטענו בתוקף שיש לשלול אזרחות ממי שלא שירת בצבא.

מי שמקדם את פולחן האישיות של מרדכי אליהו הוא בנו, שמואל אליהו, רב העיר צפת. זה שעומד מאחורי מכתבי הרבנים והרבניות ומי שעורר, במידה רבה ובצורה מתוכננת את גל הגזענות הנוכחי וטרנד "ניקוי" המרחב מערבים וזרים. כפי שמקובל בימין, הדברים הוצגו, בהתחלה, לא בשם אומרם אלא כיוזמה פרטית של פעילי שטח מגרעינים תורניים.

ביוזמה הזאת, שמטרתה גיבוש מחנה פונדמנטליסטי שדומה בכל דבר ועניין לאחים המוסלמים, יש לדמותו של מרדכי אליהו תפקיד מרכזי. לא רק שהכין את הקרקע וגילם בדמותו את הברית בין חרדים, מזרחים והפלג הקיצוני ביותר של הציונות הדתית, לא רק שדרדר את הציונות הדתית מבחינה אינטלקטואלית, אלא גם שדמותו היא אחלה הון פוליטי בשימוש בנו, שרואה את עצמו, לפחות לדעתי, כמנהיג המיועד של האחים היהודים.

לכן, כדי לנפח את מעמדו שלו, הוא מפיץ את ה"מורשת", ובעיקר כל מני סיפורי ניסים וכשפים שונים. הוא זה שהפיץ את האגדה על מאמא רוחל שעזבה, בפקודת אביו, את הקבר בדרך אפרתה שבו ביכתה את בניה והופיעה בעזה כדי להציל חיילים ממלכודות מוות. הוא אפילו רמז שאביו היה מיועד להיות המשיח (בן יוסף, כנראה, כמו מאיר כהנא ועוד כמה וכמה. אינפלציית המשיחים בימין צומחת לממדים מונטי פיית'וניים לאחרונה). לא מזמן, יצא ספר מהודר שעומד, כך אני מנחש, להפוך למתנה פופולארית לחגים בקרב המגזרים הדתיים, של סיפורים שסופרו על הרב במהלך השבעה שלו וכולו עמוס, איך לא, "במאות סיפורי מופתים שמעל לטבע".

זאת ה"מורשת" שילמדו את תלמידי ישראל. קוקטייל של סיפורי כשפים, פוליטיקה ימנית, סיסמאות ריקניות של "אהבת הארץ" שאין בהן שום אמת ושום תוכן מלבד היותה רכוש יהודי וערבים החוצה. אבל החילונים ויתרו מזמן על החינוך הדתי. לדתיים מותר לעולל שם ככל העולה על רוחם והדיון הציבורי מתחולל רק בעניין החינוך ה"חילוני", שבו הדתיים מעולם לא התביישו לבחוש. זליגת התכנים וההשפעה היא חד כיוונית כמעט לחלוטין, החילונים לא יעזו לדרוש לימוד תכנים שחשובים להם גם במערכת החינוך הדתית ולא נותר להם אלא לנהל קרב מאסף אבוד מראש על צביונה של מערכת החינוך שלהם.

מנהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורם ומאחל לילדיו כישלון מוחלט במערכת החינוך כפי שאנחנו מכירים אותה היום.

חתיכת לוויה יקרה, כנס ניחום אבלים, תצפית על היכחדות הדינוזאורים בזמן אמת, אירוע פרידה. אלו כמה מההערות הציניות שהופרחו לחלל כנס פורום ארגוני השלום ביריחו (הדיווח של יוסי גורביץ כאן). בצדק. במרכז הכנס הסתובבו כל אותם ווטרנים של "מחנה השלום" וצעירים שחיים את (ועל) הנטוורקינג שבנו בעמל רב, ודקלמו את הקלישאות הישנות. יש פרטנר, ההסכם מוכן וצריך רק לרצות לחתום עליו, צריך להוציא אנשים לרחובות, צריך להגיע לקהלים חדשים. הייתה אפילו דוגמא להמחשה לעניין ה – להגיע לקהלים חדשים, סרטון של סטודנטים רוקדים בפורום של הר הצופים. זה היה יותר מדי בשבילי וברחתי לעשן סיגריה וללכלך על כל השמאלנים האלה עם מישהי שהבינה על מה אני מדבר. הרבה, הרבה סיגריות עישנתי בכנס הזה.

שתזדיין המדינה הפלסטינית.

אמר חסן ג'בארין, מנכ"ל "עדאלה", ועשה לי את היום. לא מעניין אותי אם יהיו כאן שתי מדינות, המשיך, אחת או שלוש. אותי מעניין שכל תושבי הארץ יקבלו את כל הזכויות שמגיעות להם, בכל הסדר שלא יהיה. ג'בארין הזכיר את הזיקה של יהודים לארץ. "חברון היא לא רק עיר מוסלמית, אתם יודעים", אמר, "גם ליהודים יש זכויות דתיות בה". כשהגיע להירשם בדלפק הקבלה, סיפר, לא ידעו המארגנים אם לשים אותו ברשימת הנציגים הישראלים או ברשימת הנציגים הפלסטינים. גם הוא לא ידע. ג'בארין הוא רק אחד מרבים שאולי תומכים בפיתרון שתי המדינות, אבל עבורם הוא בכלל לא מובן מאליו.

הפלג השמאלי של המיינסטרים: מרכז הארץ, מרכז המפה הפוליטית, מרכז התפלגות ההכנסות ומרכז העניינים לא רואה שום בעיה שאיננה טכנית בחלוקת הארץ. מבחינתה של אותה אליטה שוקעת: אשכנזית, וותיקה, ממוסדת ומבוססת, קווי 67 חופפים בדיוק את זהותה שלה. לכן סיסמתה היא "לצאת מהשטחים – לחזור לעצמינו". הם חיים בסרט שישראל שאחרי הנסיגה תהיה דומה לישראל היפה של טרום 67. טעות מרה בידם. ישראל של טרום 67 הייתה "יפה" רק עבור שכמותם, ישראל שאחרי החלוקה לא תהייה דומה לה בכלל והעיקר – היא ממש לא מהווה שום "חזרה לעצמינו", אפילו לא מדומיינת, עבור רוב האזרחים . עבורם, זה במקרה הטוב פתרון שעל גבול הבלי נסבל שממנו אין מנוס.

בסקרים רוב הציבור תומך בשתי מדינות, הטיחה בי אישיות משלום עכשיו אחרי שחלקתי מחשבות ממין זה עם חברי לשולחן האוכל והצלחתי, נראה לי, בעיקר לעצבן אותם. אמת ויציב. אבל רובם, כולל אותי, וכולל אותי בגרסת התיכוניסט המתוסבך שהיה הולך להפגנות של שלום עכשיו בתקופת אוסלו, לא עושים את זה במצהלות ובריקודים. האנשים מסויגים, נתפסים בכל תירוץ להתעכב ולהתחמק, ואני חושב שזה לא אומר רק שהם טיפשים, גזענים ופרנואידים (אם כי הם בהחלט כאלה) אלא שזה לא הפיתרון שהם רוצים באמת אלא רק הפיתרון שנראה זמין. כשיפסיק להיראות זמין, במהלך השנה הקרובה, לא יהיה לו שום יתרון על פתרונות בלתי זמינים אחרים, כמו מדינה אחת פדרטיבית, ורעיונות כאלה יצופו אל מרכז השיח הציבורי.

זוהי היהירות הישראלית בהתגלמותה. חוצפה!

זיאד אבו זיאד צעק את המילה העברית כלפי איזה מלוקק מארגון "קול אחד" והעמיד אותו במקומו. קיבלנו 22% משטח פלסטין ההיסטורית כנקודת פתיחה, המשכנו להתפשר משם והתגמשנו עוד ועוד. עשרים שנה אחרי תחילת השיחות, והכיבוש עדיין כאן. ואתה אומר שכל מה שצריך זה שאנחנו נתפשר עוד?

פרשת המסמכים שפורסמו באל-ג'זירה ריחפה בחלל הכנס כמו זמזום פלורצנט טורדני, ואת העלבון העמוק אפשר היה לראות על פניו של כל פלסטיני. אפשר היה להבין. הרי עשו עליהם את אותה כיפה אדומה שעשו לשמאל בישראל בחצי השנה האחרונה. לקחו את פעילותם, שאותה קידמו ככל שיכלו, שכנעו והסבירו לכל מי שהיה מוכן להקשיב, פרסמו את המידע עליה בדאווין של "חשיפה" והעניין הוצג כמו שהמפרסם רצה – בגידה. בדיוק הטריק של "אם תרצו" עם העיתונות הישראלית, אחד לאחד.

מצד אחד, דור אוסלו הפלסטיני הוא תמונת ראי של זה הישראלי. אליטה ישנה, אנשי פת"ח שחזרו מהתפוצות וצעירים שחיים את (ועל) הנטוורקינג שבנו בעמל רב. הדיל של חלוקת הארץ אטרקטיבי עבור הפלסטינים אפילו פחות משהוא אטרקטיבי עבור היהודים. אבל משטר הכיבוש היה כל כך רע ונראה כל כך בלתי מנוצח שהם בחרו בפיתרון שנראה זמין ושכבה שלמה של פלסטינים הרוויחה מזה בגדול. מדינת פלסטין עצמאית לצד ישראל תשרת אותם היטב, ופלסטינים אחרים הרבה פחות, בדיוק כמו אצלנו. לא פלא שהם פוחדים. כשהפיתרון יפסיק להיות זמין, במהלך השנה הקרובה, הם כנראה יפרקו את הרשות, יחזירו את המפתחות לישראל וידרשו ממנה לדאוג לזכויותיהם. שתשבור את הראש.

אבל דבר אחד אגיד לזכותם, הם רציניים. כולנו גדלנו על מיתוס הגאונות היהודית והטמטום הערבי. בכל פעם שצה"ל פישל אמרנו "מזל שהאויב שלנו זה הערבים". וכמובן שמצבם הרע הוא תוצר של היותם ערבים נחשלים ולא מדיניות השלטון שמפקח על כל צעד ושעל שלהם. תראו מה קורה בירדן, יותר טוב? ערבים זה ערבים ושיגידו תודה שאנחנו כאן כדי לתרבת אותם.

אבל הרושם שאני מקבל יותר ויותר בשנים האחרונות קיבל חיזוק ואישוש בכנס. ראיתי את הפוליטיקאים שלהם: מפוכחים, רהוטים, מדברים לעניין ועונים ישירות על מה שנשאלו. וראיתי את הפוליטיקאים שלנו שנשאו נאומי פריימריז עמוסי קלישאות ריקניות באנגלית עילגת והתחמקו משאלות. כשאבישי ברוומן תפר חמש עשרה דקות של "נשארתי בממשלה כי העדפתי או טובת המדינה על טובתי האישית", ברחתי החוצה לסיגריה. כשחזרתי, הוא עדיין המשיך עם זה אז ברחתי לעוד סיגריה.

אנחנו, הישראלים, הופכים דומים יותר ויותר לסטריאוטיפ של הערבי שאותו טיפחנו. למדנו מהם. הערבים, לעומת זאת, למדו ממה שהיינו פעם. בזמן שאנחנו מתקרבנים ומתבכיינים ומאשימים את כל העולם, אשתו, חמותו וגיסתו בניסיונות להשמיד אותנו, הפלסטינים לומדים איך לוקחים אחריות ובונים מדינה בדרך. יצא לי לראות לא מעט סיורי וכנסי פרופגנדה ישראליים כדי להשוות ומה שעולה לי בראש זה המורה ההוא שהיה לי בתיכון, שכולם ידעו שהוא "שמאלני קיצוני" ושפעם, כך סיפרו, עשה רעש בכל הארץ כשהראה לכיתה דגל פלסטין שהביא מהמילואים ואמר להם שעלינו ללמוד מהפלסטינים אהבת מולדת מהי.

דור הולך, ודור בא.

הכנס שאני, אישית, הייתי בו התרחש בשולי הלוויה המרכזית. בשולחנות המרוחקים יותר, מסביב למאפרות ובשורות האחוריות. שם הסתובבו כל מני אנשים שלא היוו מטרה נחשקת עבור אמני המינגלינג. היו שם, בין השאר, דוברי רוסית שמנהלים מלחמה פטריוטית גדולה על התודעה הדמוקרטית במגזר שלהם, בלי שום עזרה ובלי שום הכרה. אף אחד לא התייחס אליהם. ניסינו במרצ, סיפרה לי אחת מהם, אבל זה לא הלך. ברור. וכי מתי רוסי, מזרחי, דתי או ערבי הגיעו לעמדת הנהגה כלשהי במפלגה או ארגון שמאלי ושרדו שם? והיו שם אנשים מירושלים שכמוני לא רואים בתל-אביב את הארץ המובטחת ובאבדן הפוליטיקה השמאלית מהזן התל אביבי טרגדיה קטנה מאוד.

הפריפריה נעה אל המרכז והופכת למרכז. זה קורה בחברה הישראלית בכלל, ובפלגים שונים שלה בפרט. תסתכלו מסביב. דור צעיר, וכזה שלאו דווקא גדל בחממות מוקדי הכוח הישנים, הולך ודוחק את רגלי הדור הקודם. זה קורה אצל המתנחלים, זה קורה אצל החרדים, זה בוודאי קורה אצל הערבים וזה קורה גם בשמאל. בפיל הלבן שנקרא מלון אינטר-קונטיננטל שביריחו ראיתי את המקום אליו הולכים הפילים הלבנים כדי למות. אבל ראיתי גם כאלה שזה מה שיפנה את דרכם לקדמת הבמה.

מנהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורם על כך שכיסה את עלות הסיגריות ששאבתי בכנס. בלעדיך, החיים שלי היו מתקצרים מסיבות פחות טובות.

אבל לפני זה, למה שזה בכלל יעניין מישהו חוץ מתושבי ירושלים? "תברחו משם", אני שומע באזני רוחי את הקורא התל-אביבי, "מה יש לכם לחפש בעיר החשוכה והפרימיטיבית הזאת? תשאירו אותה לדוסים ותבואו אלינו". אז רגע לפני שאתם עוברים נתיב על אוטוסטראדת המידע, הנה חומר למחשבה:

ירושלים היא יצרנית ויצואנית תרבות. אמנות, בילוי, פוליטיקה, יו ניים איט. מה שנוצר בירושלים נודד, אחר כך, למישור החוף כי שם נמצא הממסד, הכסף, ומנגנוני ההפצה. לכן, בירושלים התרבות היא יצירה ובתל-אביב התרבות היא צריכה. אבל למרות סצנת התרבות והאקטיביזם החילוני הבועטת המקומית, זה לא הדבר היחיד שיורד מההרים ונוחת על ראשי השוכנים על חוף הים התיכון ושאר המדינה.

בצד הדתי-מסורתי, ירושלים היא מרכזם של הטרנדים הליברליים שבו. זהו משכנה של "הביצה" שבה הקו המפריד בין דתיים, דתל"שים, מסורתיים וחילונים מיטשטש ושוכניה מתרחקים מתכתיבי המגזר ההולך ומתחרד"ל. שם רוחשים גם זרמי היהדות המתקדמת שמעורבותם ונוכחותם בשיח הציבורי גדלה והולכת. ירושלים היא גם המרכז העירוני עבור גוש עציון, שבה צומחים מתחת לפני השטח רעיונות של דתיות דמוקרטית ושוחרת שלום.

הציבור הנאור (בעיני עצמו) ממרכז הארץ טרם הפנים את חומרת מצבו. הוא עוד לא חווה על בשרו את חוויית המיעוט ועוד לא למד להעריך את האפשרות, קלושה ורחוקה ככל שתהיה, למצוא בעלי ברית בצידה השני של הגדר שמפרידה בין חילונים לכאלה שאינם, ואפילו ברית אד-הוק של אינטרסים שאין בה שותפות בהשקפת העולם.

אבל ייתכן שגם את השיעור הזה ירושלים תלמד את המרכז כמו שהיא יודעת – בדרך הקשה, כי גם הטרנדים הפחות סימפטיים נוטים להתבשל דווקא בה. לא רק בתי הקפה הירושלמיים הגרועים ביותר משגשגים במרכז בזמן שהרשתות משם לא צלחו את העליות של באב אל וואד. את ההפגנות לניקוי המרחב מנוכחות של ערבים, עובדים זרים ומבקשי מקלט מובילים פעילים מפסגת זאב ושכונות-התנחלויות צפוניות אחרות בירושלים. וגם טרנד ההפרדה בין נשים לגברים במרחב הציבורי יצא מקווי המהדרין ורחובות מאה שערים והגיע להיכל התרבות, אם למנות רק שניים.

ניר ברקת הוא אלוף זיהוי הטרנדים והרכיבה עליהם. הוא היה מהראשונים לזהות את טרנד ההיי-טק, שבו עשה את הונו, עוד בשנות השמונים. בשנות התשעים, כמה שנים לפני שהעניין הפך לבון-טון, הוא זיהה את טרנד המגזר השלישי והמעורבות הקהילתית ורכב על גבו אל הפוליטיקה המקומית. בבחירות האחרונות, כשאנחנו עוד התעסקנו בשפע המהמם של הבעיות העירוניות, ברקת שוב זיהה את רוח הזמן. עכשיו, הוא צובר את המטבעות הפוליטיים החזקים בשוק, של לאומנות, גזענות וריקון הדמוקרטיה מכל תוכן ובהונו זה ישתמש, לפי שמועות עקשניות, כדי לסלול את דרכו אל הפוליטיקה הארצית אם לא לבית שברחוב סמולנסקי פינת בלפור.

ברקת לא יכול היה להסתמך על הקול החילוני כדי להיבחר ונאלץ לחפש לו שותפים מקרב חובשי הכיפות. היות שרובם תמכו במתחרהו החרדי – מאיר פרוש, שהתחרה אתו בהצלחה לא מבוטלת גם על הקול החילוני, ברקת עשה דיל עם שתי קבוצות מטורללות במיוחד בקרב שני המגזרים הדתיים.

במגזר הדתי-לאומי, הוא עשה קומבינה עם עמותות הימין הקיצוני, אלע"ד ועטרת כוהנים, והעלה את האג'נדה שלהם על ראש שמחתו ומרכז פעילותו כראש עיר, ולא רק כאתנן למי שבזכותם הוא יושב על הכיסא. כמי שזיהה את אותה רוח ציבורית שאותה מעוררים ועליה רוכבים הפוליטיקאים של הימין, הוא הצטרף לצד המנצח ומקדם את ענייניהם באופן נלהב כל כך שהוא מוכן להתנגש עם החוק.

הדיל השני והמוכר פחות נעשה עם חסידות גור, מהקיצוניות והתמוהות שבציבור החרדי. חסידי גור הם חרדים בתוך חרדים. הציבור החרדי, ככלל, חווה מגמה של היפתחות כלפי הציבור הכללי, דבר שבא לידי ביטוי בהגדלת ההשתתפות בשוק העבודה והגיוס לצה"ל, תקשורת חרדית ובעיקר אינטרנט חרדי מפותח שמשגשג למרות שה"הגדויילים" לא רואים אותו בעין יפה וחבירה לדתיים לאומנים במסגרת הזרם החרד"לי. כמו כל טרנד, יש בו מן החיוב ומן השלילה, אבל חסידות גור זה סרט אחר.

הם ידועים בעיקר במיזוגניה שלהם. על אשתו של החסיד נאסר ללכת ברחוב לצד בעלה, אלא רק מאחוריו. אסור להם לדבר זו עם זה בפומבי או לקרוא זה לזו בשמם הפרטי. גם בפרטיות ביתם נאסר עליהם לגלות סימני קירבה או חיבה, בעיקר גופנית, ואפילו מצוות פרו ורבו מותר להם לקיים רק פעמיים בחודש ולהקפיד שהאקט המיני יהיה קצר ככל האפשר.

חסידות גור נמצאת בחוד החנית של טרנד ההפרדה בין גברים לנשים במרחב הציבורי ובולמוס ה"צניעות" ששוטף את החברה החרדית ובעקבותיה גם את הדתית. כל זה מתרחש, אגב, למורת רוחם של חרדים רבים. אבל בדומה לדינאמיקה בציבור הכללי, ככל שאתה פסיכי יותר, אתה נתפס כ"אותנטי" יותר וגילוי התנגדות או מחאה עלולים לסכן את עצם הלגיטימיות שלך כחבר בקהילה.

ירושלים של ניר ברקת היא קריקטורה גרוטסקית של החברה הישראלית כולה ועוד יותר – הכיוון אליו היא הולכת: "חילוניות" שאינה אלא בלון מיתוג מלא באוויר חם, גמר "כוכב נולד", מסיבות רחוב ופסטיבלים, בזמן שהמוסדות התרבות החילונית עצמם מוזנחים או מדוכאים. שוק מחנה יהודה למשל, שמסתמן בשנים האחרונות כאחד ממוקדי התרבות והבילוי התוססים והמובילים בארץ, יחוסל ביום ע"י מאות אוטובוסים שהופנו אל רחובו הצר כדי לעשות מקום לרכבת הקללה, ובלילה ע"י התקנה החדשה שתחייב את מוסדות התרבות והבילוי שבו לסגור את שעריהם באחת עשרה.

החרדים יודעים להעריך את המיתוג החילוני, וגורסים בחדווה ששום ראש עיר חרדי לא יכול היה לשרת את האינטרסים שלהם טוב יותר שכן חרדי היה מקבל את החאזוק מהתקשורת. ואכן, המימון למוסדות החינוך החרדיים זורם כנהר בזכות קריטריונים תפורים במיוחד למידתם.

את זה, כמובן, אי אפשר להגיד על מוסדות החינוך הפלסטיניים של מזרח ירושלים. אם מישהו טורח לממן שם משהו בכלל, זאת הרשות הפלסטינית. ההזנחה המכוונת של הציבור הערבי בעיר נמשכת במלוא הקיטור תחת שרביטו של ברקת. הם משלמים את הארנונה (שיעורי גבייה גבוהים, בשונה מהאמונה המקובלת) אך הכסף לא חוזר אליהם בצורת שירותים. הנוכחות המשטרתית במזרח העיר לא נועדה להגן על התושב הערבי אלא רק להגן על היהודי, ובמיוחד על המתנחל מפניו. כל יוזמה של בנייה או שיקום מיועדת ליהודים וערבים נהנים ממנה עד הדרך, אם בכלל. תוכניות המתאר לשכונות הפלסטיניות ממשיכות להיות "בהליכים", לא מעודכנות מספיק או לא מפורטות מספיק. כך נחסמת האפשרות לבנייה חוקית כדי שיהיה אפשר לנופף בשוט ההריסה כשרוצים, למשל, להכריח אותם להשלים עם מה שאסור להם לעשות בעצמם.

ירושלים, לטוב ולרע, מקדימה את שאר המדינה בכמה שנים ומי שרוצה קדימון למדינת ישראל בעתיד הלא רחוק מוזמן להעיף מבט על ירושלים הנוכחית. שכבת צבע ממותגת של חילוניות מערבית ליברלית שמתחתיה רוחש פונדמנטליזם דתי, וארבעים אחוז מהאוכלוסייה הם אזרחים סוג ז' שמותר להם לנהל את עצמם בתחום המושב שלהם כל זמן שאינם מפריעים לעם האדונים. כשהם מפריעים, יבואו לא רק רשויות החוק ושכירי חרב פרטיים של מתנחלים, אלא גם מיליציות של נוער שוליים בהנהגת תלמידי חכמים מהזן של הרבים גינזבורג ושפירא וייכנסו באבי אביהם. החילונים שעוד לא התקרנפו, המסורתיים שלא התחרפנו והדתיים שיכולים להיות להם לשותפים מורידים את הראש ומנסים לשרוד.

מנהלי1: הפוסט הזה נכתב עבור במחשבה שנייה ופורסם לראשונה שם.

מנהלי2: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורם ורוצה לציין שאינני יודע אם הכסף שתרם לי הגיע אליו מבן דוד של שכן של ההוא שהיה עם אחותו בגן חובה שתרם כסף גם לחמותו של גיסו של אחמד יאסין.

הערה לסדר: "אם תרצו" מספרים שאפשר לקבל שכר בסיס של 9000 דולר בחודש עבור "חתרנות". היות שאני מחפש עבודה, אשמח אם מישהו יפנה אותי לארגון שמשלם סכומים כאלה, ואפילו בשקלים. תודה. ושמישהו יגיד לקלוגהפט שהוא מה זה ממחזר את עצמו.

אז תכירו את הטרוריסט הסטטיסטי (תודה לדינה שונרא על הקישור): האוכלוסייה, כידוע, היא גדולה ורבה, ויש בה גם מספר זעום של פסיכים מטורללים במיוחד. הם משולי החברה, אף אחד לא מבין אותם ולא אוהב אותם, והם מחפשים מוצא לדחפיהם האפלים. הטרוריסט הסטטיסטי עושה טריק פשוט: הוא מחמם את הרטוריקה על לטמפרטורה שקרובה לנקודת הרתיחה. הוא עצמו נמצא בצד ה"נכון" שלה אבל עקומת הפעמון הסטטיסטית אומרת שיש מי שיבין את דבריו כמו שהוא אומר אותם, יש מי שיבין קצת פחות ממה שהוא אומר (וידאג להציגו באור נאה יותר) ויש מי שיבין קצת יותר ממה שהוא אומר.

מתוך אלו שיבינו קצת יותר, יהיה אחוז מסוים שיעשה את הצעד הנוסף ויוציא את הרטוריקה כפי שהוא מבין אותה מתחום הדיבור לתחום המעשה. הטרוריסט הסטטיסטי לא יודע מי יפעל, מתי יפעל ואיך יפעל, אבל יודע שמישהו יפעל וזאת תוצאה רצויה מבחינתו. ולא רק רצויה, אלא גם נוחה שכן אי אפשר לקשר אותו ישירות לאותו "זאב בודד" שעשה את מה שעשה על דעת עצמו. הוא תמיד יכול להכחיש כל קשר לעניין היות שלא קרא מפורשות לאלימות, אבל אמר את הדברים כך שחזקה על כמה פסיכים שיבינו כך את דבריו.

הנה, למשל, ראיון עם טרוריסט סטטיסטי ידוע, הרב יצחק –תורת המלך- שפירא, שעמל על "ניקוי" שכונת פסגת זאב בירושלים מערבים. שימו לב שאין בדבריו קריאה מפורשת לאלימות, אלא רק "הרמת הרוח" של התושבים, ועידודים לקחת את העניינים לידיים שכן המדינה היא "לצד הערבים". כמו שהוא מודה בעצמו, קהל היעד לגיוס הוא עבריינים יהודים שנהגו כבר קודם להסתכסך עם עבריינים ערבים, ולהם הוא נותן מטרה ומטריה אידיאולוגית מקובלות למדי בציבור. הוא אומר שאימוץ העבריינים עוזר לעניין "לא להגיע למקומות בעיתיים" כי הוא לא מוכן לשים את התחת של עצמו איפה שהפה שלו נמצא, אבל הייתי אומר שהתוצאה איננה מפתיעה.

אך לפני שנבחן את התוצאה, נזכיר שזאת רק דוגמא. מודל פסגת זאב מיוצא לאחרונה לכל הארץ, הפעילים המרכזיים בשכונה היו מהבולטים בהפגנות נגד נוכחות של ערבים, עובדים זרים ומבקשי מקלט ברחבי הארץ והמארגנים הם אותם המארגנים. וכמובן ששפירא ומורו, גינזבורג, אינם הרבנים היחידים שעוסקים בהעלאת הטמפרטורה תוך ציפייה שכמה מהקיצוניים יותר בקרב צאן מרעיתם יקרו את העניין צעד או שניים קדימה ויעשו מעשה פינחס.

וכך, אנחנו מוצאים כנופיה של חובשי כיפה שמשתמשים בקטינה כנערת פיתוי כדי לתקוף ערבים במרכז ירושלים. זה איננו "נוער הזהב" של הציונות הדתית אלא נוער שוליים ירושלמי שלאחרונה מורגשות בו מגמות "התחזקות" וכיפות צצות יותר ויותר על ראשי מי שקודם לכן היו מסורתיים. וכך, פושע שיוצא ממעצר בית בנהריה רואה ערבים בשכונה, חוזר הביתה, מביא סכין ומוט ברזל ורוצח אחד מהם. הנימוק: "אין לערבים מה לחפש כאן".

אבל אלו רק דוגמאות קיצוניות במיוחד מהסוג שמגיע לתקשורת. הידיעה הראשונה צפה מפני שאחרי שורה של התקפות נגד ערבים, הותקף אזרח צ'יליאני שנראה לתוקפים כערבי. השנייה מפני שזה נגמר ברצח. הסיפור שהציף את המתרחש בפסגת זאב, לרגע, בתקשורת, הגיע לשם בזמנו רק משום שנקלט במצלמות האבטחה והתרחש ביום השואה. אגב, שימו לב איך הטרוריסטים הסטטיסטיים מתייצבים לצד משתתפי הלינץ'.

התופעות היומיומיות הנפוצות לא מגיעות לתקשורת, במקרה הטוב מדווחות ברשתות של הפעילים, בלי אף מילת הסתייגות כמובן. להיפך, עם הכיתוב "נהניתם? ספרו לחבריכם". הדיווחים הם יומיומיים ומדובר לרוב בתקיפות שאינן מסתיימות במוות, השחתת רכוש, התקפות על בתים בהם חיים ערבים או זרים, הצתת מוסדות דת וכו'. זוהי אלימות פוליטית יומיומית שנשארת מתחת לרף תשומת הלב הציבורית ובכל זאת מהווה טרור בעל מטרה פוליטית – "לייהד" את המדינה. למעשה, המצב בפסגת זאב נעשה חמור כל כך ש"סיירת הורים" יהודית-ערבית הוקמה כדי לסייר במוקדי האלימות ולנסות להרגיע את הרוחות.

הטרור הזה הוא תופעה נלווית לצמיחת הפונדמנטליזם היהודי. לכל אחד ממרכיביו – רבני "נוער הגבעות", הכהניסטים, הציונות הדתית והחרדים יש "עשבים שוטים" משלו. אותם מארגנים בחרו את השכונות והערים שממילא עמוסות בעבריינים ונוער שוליים, משתמשים בהם כחיילים ומשלבים את כל הסמטוחה הזאת לתנועה אחת שמונהגת ע"י אנשי ציבור לגיטימיים לכאורה, אך בעלת שוליים טרוריסטיים שפועלים בהסכמה שבשתיקה, ונושאים לבדם באחריות פלילית. הרי לא יעלה על הדעת, לשיטתם, שהמדינה היהודית תפליל רבנים. איזה תיכוניסט מבולבל, לעומת זאת, הוא קורבן נסבל עבור המהפכה האמונית.

את העניין הזה אפשר לבדוק אם מישהו ברשויות (וועדת חקירה של הכנסת, נניח), או לפחות בתקשורת הממוסדת ובעלת האמצעים יטרח לעשות זאת. אני מהמר שיימצא מתאם ברור בין הזמנים והמקומות בהם מתרחשת האלימות הזאת לזמנים והמקומות בהם פועלים הפונדמנטליסטים היהודים. ממעט המקרים שמצאו את דרכם לתקשורת, בהחלט עולה מתאם כזה. ראינו איך מייד לאחר קריאתו המפורסמת של שמואל אליהו לנקות את העיר מערבים התארגנו, בספונטניות, עשרות צעירים לתקיפת דירה של סטודנטים ערבים תוך שימוש בנשק חם, וזה בהחלט לא היה האירוע היחיד שכן על כל מקרה קיצוני במיוחד שמגיע לתקשורת ישנם מקרים רבים אחרים שלא מגיעים.

המתאם הזה יהיה גם נקודתי, כמו באירוע הנ"ל, וגם כללי, כמו במקרה של פסגת זאב כולה שרמת האלימות על רקע גזעני גברה בה באופן מורגש מאז כניסת תלמידי הרב גינזבורג לשכונה, כמו שהיא מורגשת היטב בכל רחבי הארץ מאז שהרבנים הפונדמנטליסטים הכריזו את מלחמתם על המעט שנשאר מהדמוקרטיה הישראלית.

אבל זהו בדיוק סוג התמונה הגדולה שהחברה היהודית בישראל לא רוצה לראות. המיינסטרים היהודי, שאוהב להרגיש יפה נפש ותקין פוליטית מעדיף לצקצק בלשונו על כל ידיעה על הסתה או על תוצאותיה בנפרד וכך לאשש את הדימוי העצמי שלו. הוא לא רוצה לחבר את הנקודות שמא יאלץ להודות שיש לנו בעיה כחברה.