אני לא רוצה להצטרף לפסטיבל הגוועאלד סביב התקפת המתנחלים על בסיס צה"ל. לא מקל ראש בחומרת האירוע, המשתתפים צריכים להיתפס ולהיענש בבית משפט (ולא כמנהג השב"כ, בצווי הרחקה מנהליים), אבל הגוועאלד הזה הוא הגוועאלד הלא נכון. הזעם – מופנה לכתובת הלא נכונה.

במאמרו ב-YNET היום, "למה מי מת בשומרון?", מתאר יהודה אריה שמעון מציאות של דיכוי כלפי המתנחלים. והתיאור הזה אמיתי ונכון.

האם זה מופרך לראות במתנחלים אוכלוסיה תחת דיכוי? האם זה מוזר שתחת משטר דיכוי, כולם מדוכאים? האין זה לב ליבה של תיאוריית זכויות האדם עליה אנחנו אמונים, שזכויות אדם, חירות, דמוקרטיה וכל הג'אז הזה זה משהו שיש לכולם או אין לאף אחד? האם זהו דיסונאנס קוגנטיבי גדול מדי להכיר בכך שבמשטר דיכוי – גם המדכא הוא מדוכא? שגם האסיר המשת"פ, שליחה של ההנהלה, זה שעושה בשבילה את החלקים המלוכלכים יותר במלאכת דיכוי האסירים האחרים, גם הוא אסיר? אנחנו כבר מכירים בזה שהסוהרים עצמם – חיילים שמשרתים בשטחים – אינם רק המוציאים לפועל של הדיכוי אלא גם קורבנות שלו בעצמם, האם זה גדול עלינו להבין את אותו הדבר גם לגבי מתנחלים?

הנה הדבר הראשון שמרגיז אותי בסיפור הזה: התיאור של שמעון נכון. הממשלה, כשנחה עליה הרוח, כשרוצה לשלם לאמריקאים תמורת איזה דיל (כמו הסרת התנגדותה להתנחלות אחרת, בירושלים נניח, או עוד וטו על החלטה אנטי ישראלית באו"ם), כשרוצה "לאזן" את התדמית המטורללת שהח"כים שלה עצמה מוציאים לה, או כשרוצים להכין את הקרקע לעוד פגיעה בשמאל – שולחת את החיילים שלה להרוס כמה בתים במאחזים ולזרוק כמה משפחות לרחוב. בתים שהיא עצמה שמה שם, משפחות שהמדינה מעודדת ומרפדת, אבל לא יודעות מתי יתאים לממשלה, משיקול פוליטי כזה או אחר, לזרוק אותן לכלבים.

אבל את הטקסט הזה של שמעון – יכלו לכתוב גם רבים אחרים. כל פלסטיני בישראל, וודאי בשטחים, יכול היה לכתוב אותו. כל דייר של עמידר יכול היה לכתוב אותו, כל בדואי, כל מבקש מקלט, כל תושב של שכונת מצוקה שעומד להיזרק מביתו לטובת עוד פרויקט יוקרה לעשירים. מה שמרגיז אותי בטקסט של שמעון, ושל רבים, רבים כמותו שצצו בימים האחרונים, זה שבמקרים הנ"ל, תגובתם שלהם, של אלו שדורשים עכשיו – בצדק – הבנה, תנוע בין התעלמות מקיומם לבין שמחה מופגנת וקריאה צעקנית לעוד, עוד, עוד.

כשמוצטפא תמימי נרצח "בגלל" שזרק אבנים על ג'יפ, אף שמעון שכזה לא צעק "מה כבר קרה – אף אחד לא נפגע". כשעו"ד לימור גולדשטיין נורה בראשו, בכוונה מלאה, מטווח של מטרים ספורים בכדור מתכת מצופה גומי, בזמן שסתם עמד בצד הדרך בהפגנה בבילעין, בזמן שהמפגינים פנו והתחילו ללכת לאחור בהתאם להוראות הצבא, בזמן שמפקד כוח מג"ב הלך גלוי ראש בגבו למפגינים (עד כדי כך הוא "חש בסכנה לחייו") וצעק במגאפון – לא על המפגינים אלא על המג"בניקים, מעודד אותם לירות במפגינים: "קדימה, אתם בלבנון – אתם בלבנון". איפה הייתה ההבנה אז? היכן הייתה הקריאה ל"קצת פרופורציות"? מה אנחנו שומעים במצבים כאלו חוץ משמחה לאיד, חוץ מדרישה להכבדת היד, חוץ מקריאה ליותר אלימות כלפי המפגינים?

מרגיז אותי עצם הדיבור כאילו המתנחלים כאן היא הקבוצה היחידה שמופלית לרעה וכל השאר מופלים לטובה. כל השקרים האלו: שאת הבנייה הבלתי חוקית של הבדואים והפלסטינים במזרח ירושלים מכשירים ואת מגרון הורסים. את אל-עראקיב הרסו 21 פעמים השנה. את מגרון, כמה פעמים הרסו? במזרח ירושלים הורסים עשרות בתים בשנה, לפעמים מאה, כמה בתים הרסו במאחזים ובהתנחלויות? ההתעלמות הצדקנית הזאת, הדרישה הצעקנית הזאת להכרה בסבלם שבאה תוך התעלמות מוחלטת, הצדקה גורפת ועידוד נלהב של גרימת סבל ועוול לאחרים, היא הדיסונאנס שקשה להתמודד איתו.

אז כן, גם למטורללים של נוער הגבעות מגיעה הבנה. לא הסכמה, לא השלמה, לא הזדהות, אבל כן הבנה. אני יכול להבין – באופן מוגבל מאוד – את המצוקה שלהם כמו שאני יכול להבין, באופן מוגבל לא פחות, את המצוקה של פלסטיני שמרים אבן – או קלצ'ניקוב, על חייל. אי הסימטריה של המצב, היותם של הפלסטינים תחת משטר כיבוש צבאי ושל המתנחלים סחבקים של אותו משטר צבאי אך כפופים לו גם הם למרות שכבת הצבע הדקה של "נורמאליות" שהמדינה טורחת כל כך לצבוע בה את החיים בהתנחלויות, לא קשורה. מצוקה של בני אדם לא נהיית קטנה יותר משום שהם לא צודקים, ואפילו לא בגלל שדעותיהם הם גרסה יהודית – אחת לאחת – של החמאס והחיזבאללה.

הייתי רוצה לקוות שהמקרה הזה יוריד איזה שהוא אסימון גם בקרב המתנחלים. לדרוש זכויות אדם לעצמך זה טוב ויפה, אבל לא חוכמה. עוד לא נולד מי שלא רוצה זכויות אדם לעצמו. לא פגשתי אף אחד שאומר "אני מסית – תסתמו לי ת'פה" או "אני מסוכן – תזרקו אותי לכלא ללא משפט". איכשהו, זה תמיד מישהו אחר שצריך לעשות לו את כל הדברים האלו ואיכשהו, תמיד מצליחים להצדיק זאת באותות ומופתים שונים ומשונים.

אבל קשה להגיד שיש לי הרבה תקווה. כי ההתנגדות של מתנחלים לזה שמעוללים כל זאת למתנחלים, לא באמת קשורה לרעיון האוניברסאלי (טפו!) לפיו כך לא מתנהגים לבני אדם, אלא יותר לעניינים של "לי? לי לעשות דבר כזה? ליהודי, ועוד יהודי אוהב ארץ ישראל? מה, אני איזה ערבי או סמולן?".

הדבר השני שמרגיז אותי היא הנהייה העדרית משהו אחרי כל מה שנוצץ, כל מה שיש בו דרמה. מטורללי הגבעות הם צבעוניים יותר מאחרים, עושים כל מני דברים שטובים בלהביא קליקים לתקשורת ולהעשיר את בעלי ההון עוד קצת, אבל זה לא עושה אותם להכי מסוכנים. יש כאן טעות אופטית שדומה לטעות האופטית הגדולה יותר כלפי חרדים – שנוער הגבעות יכול להיחשב כפלג כזה או אחר שלהם.

מי שאחראי להקצנה של החברה הישראלית, להדרת הנשים מהמרחב הציבורי, לגזענות המרימה ראש, אינם נוער הגבעות. הם בסך הכול היחידים בסיפור שישרים מספיק בשביל להשתין מהמקפצה.

מי שאשם הוא ה"רב" רונצקי, שבזמן היותו הרב הראשי בצה"ל קידם ללא מעצורים את הפיכת הצבא לפונדמנטליסטי ואת הדרת הנשים בו. כן, אותה הדרה שעשתה את הדרך הרגילה מהצבא לחיים האזרחיים. האשם הוא ה"רב" ה"מתון" וה"ממלכתי" דרוקמן אבינר, שבמאמרים נוטפי דבש ושמן זית זך ב-YNET גורס שהשהיד ברוך גולדשטיין קדוש ושהמדינה צריכה לשלוח, בפקודה, חיילים שיעשו את מה שהוא עשה, או ה"רב" אבינר, שמטיף בגלוי למשטר אפרטהייד שבו היהודים יהיו אזרחים והפלסטינים לא. הסכנה היא ממועצת יש"ע, שעומדת מאחורי מערכת התעמולה השחורה, הדיס-אינפורמציה והדה-לגיטימציה כלפי האופוזיציה, החל מארגוני השמאל וכלה במאבק החברתי. הסכנה היא מה"רב" אליהו מצפת, ושורה ארוכה של שכמותו, שיושבים על משרות מכובדות מטעם המדינה ומטיפים בראש חוצות לחיסולה ולהקמת מדינת שריעה יהודיסטית על חורבותיה.

מופרעי הגבעות, חברים, הם רק סימפתום. הם רק הקצף שעל פני הגלים. הסכנה היא מאותם "שפויים", "ממלכתיים" ו"מתונים" שעכשיו מוקיעים את נוער הגבעות בכל פה. נוער הגבעות הוא מעשה ידיהם להתפאר, אך אין להם בדל של עכבה להקריב אותם, לזרוק אותם לידי האספסוף הזועם ובלבד שיוכלו להמשיך במלאכתם ללא הפרעה. נוער הגבעות, כמו החרדים, היא קבוצה שהתייאשה מהמדינה או בדרך לשם. מדינה מתוקנת, אם תהיה כאן יום אחד, תדע להכיל אותם כמו שבמדינות דמוקרטיות אחרות יודעים להכיל כל מני קבוצות שוליים קיצוניות. כל המצקצקים בלשונם, אלו שעכשיו טוענים שהם אחרים, לא כמוהם, לא התייאשו מהמדינה. אותם אי אפשר "להכיל", הם נאבקים איתנו על הפרס הגדול: איזו מדינה תהיה כאן. והם אלו שממשיכים לעצב אותה בצלמם ובדמותם בזמן שאנחנו עסוקים בלהזדעזע מזה שיהודי זרק אבן על יהודי.

יש בחור אחד, יואב גוטרייך שמו. שוטר לשעבר. למד בישיבת ההסדר הר עציון, לאחר מכן התגורר במספר התנחלויות באזור הגוש, ביניהן נווה דניאל ואפרת. באפרת הוא כנראה נתקל בשבילי הישוב, מדי פעם, בנאמבר-טו הבלתי נלאה של אם תרצו, גנב התחמושת הצה"לית ארז תדמור שהתגורר שם גם הוא באותו הזמן. לאחר מכן הוא עבר, לפי מקור אחד, לירושלים ולאחר מכן לאזור ת"א.

יואב גוטרייך הפציע בשמי חיינו ביוני האחרון, שמונה ימים לאחר תחילת מחאת האוהלים, בתור יו"ר של תנועת שמאל בשם "החופש לבחור – החופש להיבחר" שנלחמת למען הצדק החברתי, הדמוקרטיה, השלום וכל שאר הדברים ששמאלנים אוהבים להתהדר בהם, וכמי שמסתחבק במופגן דווקא עם ח"כ חנין זועבי, מכולם.

ב-21 לאוגוסט, נקנה דומיין על שם "יואב גוט" והוקם אתר אינטרנט, מושקע אך שומם, שבו אין זכר לשום חבר בתנועה חוץ מיואב גוטרייך עצמו שמצולם לבדו ליד אוהלי מחאה ולצד ח"כ חנין זועבי. בדף הפייסבוק של התנועה יש 32 לייקים ובערוץ היו-טיוב צפו כעשרה אנשים בלבד.

אבל החלק המרשים של האתר הוא האייטמים על התנועה בתקשורת, שכולל לא פחות מתשעה אייטמים, אזכורים וראיונות בעיתונים מרכזיים. לזה צריך להוסיף עוד מספר אייטמים במקומונים וראיונות בתחנות רדיו. לא רע בשביל חודשים ספורים. למעשה, זהו הספק תקשורתי שגם ארגון וותיק ומבוסס יתגאה בו, לא כל שכן ארגון שאף אחד לא שמע עליו קודם ושעד כמה שאני ואחרים הצלחנו לברר, אפילו לא נרשם כחברה או כעמותה.

בנוסף, הארגון פרסם לפחות שתי מודעות גדולות ב"הארץ", אחת בעמוד הראשון והשנייה בגיליון סוף השבוע – תענוג יקר שרוב ארגוני החברה האזרחית מרשים לעצמם לעיתים נדירות. ובנוסף, התנועה הציעה לקנות את הזכויות לשם המפלגה "צדק חברתי", שרשומה ברשם המפלגות עוד מאז שארקדי גאידמק הריץ מפלגה בשם זה, תמורת חצי מיליון שקלים! הם סירבו לחשוף מיהם "אנשי הציבור" שעומדים מאחורי המפלגה החדשה, או את מקורות המימון מעבר לנוסח הלאקוני "אנשי עסקים מישראל ומחו"ל" שאותו כבר שמענו. מהקואליציה נמסר בתגובה שזוהי ההוכחה לכך שגורמי שמאל עומדים מאחורי המחאה.

בנוסף, פעילותה הציבורית של התנועה כללה החתמה של אנשי ציבור למיניהם על עצומות "תמיכה" בחנין זועבי ובאריה דרעי (שאלו אותם האם הם יתנגדו לחוק שיאסור על הנ"ל לרוץ לכנסת, והם ענו בחיוב). האייטם התקשורתי הראשון של התנועה, אגב, הופיע בעיתון הימין "מקור ראשון" דווקא, תחת הכותרת "עוד אנשי שמאל תומכים בדרעי".

אז מה קורה פה?

בואו נניח שאכן יש אפשרות שצעיר אלמוני, ועוד מתנחל לשעבר, מרים מהיום למחר תנועת שמאל בעלת מנגנון יחסי ציבור משומן, ש"אנשי עסקים מישראל ומחו"ל" עומדים בתור לזרוק לה מאות אלפי שקלים וש"אנשי ציבור" עלומי שם רוצים להפכה למפלגה ולרוץ באמצעותה לכנסת. ועכשיו כשהנחנו, הבה נשחק, לצורך הויכוח, בתיאוריה נוספת:

דוקטרינת התעמולה של הימין בשנים האחרונות מבוססת על זניחת הרטוריקה המסורתית של "גאולה", "משיח", "ארץ ישראל השלמה" וכו' מתוך הבנה שמחוץ למגזר הדתי-לאומי, היא מעוררת לא מעט אנטגוניזם. או במילותיו של אחד מאדריכלי הדוקטרינה, אחד מ-300 הצעירים המשפיעים בישראל לפי מגזין "פורבס", היועץ האסטרטגי המוכשר וחביב הבלוג, משה קלוגהפט:

"כדי שהציונות הדתית והימין בכלל יצליחו לחדור לציבור הם צריכים לעבור לרטוריקה הצבעונית, החילונית, של המגרש בו הם נמצאים."

וגם: "אתה רוצה לשמור על ארץ ישראל? תעיף את זה מהמפה שלך! אם זה חשוב, תסתום את הפה ואל תדבר על זה".

פתאום, הופיעו בזירה הציבורית שלל ארגונים חדשים. רובם הונהגו ע"י צעירים אלמונים, כולם הריצו קמפיינים יקרים ומושקעים שסימנו את אותן המטרות – ארגוני השמאל – שאותם הציגו כבוגדים ומשת"פים של האויב, ומאופיינים בהכפשה, השמצה ומניפולציה.

למרות שהארגונים היו חדשים, הם התאפיינו, לרוב, בפרופיל תקשורתי גבוה מרגע הקמתם, במשאבים רבים, בחיבוק צמוד של חברי כנסת אנשי ציבור מהימין. רובם נטו לטשטש או להכחיש את היותם ארגוני ימין, טשטשו או הכחישו קשרים ביניהם וכך גם את התמיכה לה זכו מגופי ימין חזקים, מוכרים ומקושרים לשלטון. גופים כמו מועצת יש"ע, המכון לאסטרטגיה ציונית, מרכז שלם ועוד ועוד.

הארגונים הללו יצרו מצג של פעילות ציבורית ענפה, שברובה הייתה חסרת כיסוי. אם תרצו, הארגון היחיד, כנראה, שהיה לו פרופיל ציבורי כלשהו ולא רק פרופיל תקשורתי ויחצ"ני מעולם לא איגד "אלפי פעילים" אלא גרעין קשה קטן בלבד. אולי כדי להימנע מחשיפת הבלוף, הארגון שהתהייר שבדעתו "לכבוש את הקמפוסים" החליט שלא לרוץ לבחירות לאגודת הסטודנטים. "ישראל שלי", ארגון בת של מועצת יש"ע, מתגאה ב"58,000 חברים" (לייקים בפייסבוק). אך כששני הארגונים הנ"ל ארגנו צעדה במאהל רוטשילד, יחד עם ארגוני חזית נוספים הם הצליחו לגרד פחות ממאתיים איש, ועוד עם חיזוק של בני עקיבא.

הדור הבא.

החופש לבחור – החופש להיבחר מצטייר כדומה מאוד לארגוני הקש של הימין, רק שהוא מוצג כארגון שמאל. ואכן, לפי כל הסימנים, מדובר בארגון קש פיקטיבי שמתחזה לארגון שמאל. הרטוריקה שלו היא בליל של קלישאות שמאל – חיקוי מסורבל למדי, אלא אם כן אתם מכירים הרבה ארגוני שמאל שתומכים בו זמנית בדב חנין, חנין זועבי, בוז'י הרצוג, עמיר פרץ, אלדד יניב ואריה דרעי ותוקפים דווקא את שלי יחימוביץ'.

וכך, בשיטת "הפוך על הפוך", הארגון נצמד לכל מי שרוצים "להכתים" אותו בשמאלנות ותוקף את מי שאת מעמדו רוצים לחזק ע"י הצגתו כמי שהשמאל מתנגד לו. במילים אחרות: למחאה החברתית, למאבק נגד הפרטת הגנים הלאומיים ולאריה דרעי מדביקים את חנין זועבי – לשלי יחימוביץ' ולמנואל טרכטנברג עושים בידול מחנין זועבי. את החשבון הפוליטי תעשו בעצמכם. לי, זה עושה היגיון.

זהו אינו הארגון או האיש הראשונים שחשודים כארגוני ואנשי קש שמתחזים לשמאלנים ע"מ לייחס להם עמדות שהם לא מביעים בעצמם. ראינו את הבלוג של אלברט שני, אנרכיסטים ללא גבולות, מזרחיים נגד ישראל, סלון דבורה וכו'. אגב, כשפרסמתי את הפוסט הראשון בסדרת אנשי הקש של הימין, הופץ ברשת שאני עצמי פעיל בסלון דבורה שצל צילה של שמועה על קיומו לא הגיעה אלי לפני כן. כמובן שהמקרה בו אנו דנים עומד בליגה אחרת מהקריקטורות העילגות הנ"ל, אבל רק ככל הנוגע לרמה הטכנית. העיקרון הוא אותו עיקרון.

אז הסיפור של הזכות לבחור – הזכות להיבחר דורש מחקר מעמיק יותר והוכחה ברורה יותר. עד אז, מדובר בהשערה. אני מציע לכם להיכנס לדף הפייסבוק שלהם ולשאול אותם כמה שאלות קשות על הקיר שלהם, וגם להפיץ את דבר קיומו של הארגון עם ההערות המתאימות כדי שאנשים נוספים יוכלו לדון ולהביע את דעתם על העניין.

עוד זה מדבר וזה בא.

הנה רק כמה מהדברים שמתרחשים בו זמנית עכשיו. קחו נשימה עמוקה:

מאות אלפי ישראלים ברחוב נגד המדיניות החברתית-כלכלית, דיכוי אלים כבר יצא לדרך. שגרירות ישראל בקהיר נכבשת ע"י אספסוף (נתניהו לוקח לעצמו את הקרדיט על שחרור אנשי הצוות בידי הקומנדו המצרי). טורקיה מקררת – אם להגיד בעדינות – את יחסיה עם ישראל, תפגין נוכחות צבאית מול חופינו, רופאים מתמחים מתפטרים קולקטיבית בהמוניהם, הצוות הבכיר של תכנית חדשות מרכזית מתפטר – מגיש התכנית מתפטר בשידור חי – במחאה על התרפסות הערוץ בפני הטייקון שמסבסד את נתניהו עצמו ואת שופר התעמולה של ממשלתו, העיתון הנפוץ במדינה (כי הוא מחולק חינם). עדויות על ניסיונות מצד לשכת רוה"מ להתערב באופן בוטה בתכנים של מהדורות חדשות, ולא רק של רשות השידור הציבורית. פונדמנטליסטים יהודים מגבירים את התקפותיהם על פלסטינים ורכושם – גם בתוך הקו הירוק – ולראשונה פורצים לבסיס צה"ל ומשחיתים ציוד רב המשמש למשימות שוטפות.

שכחתי משהו?

אה, כן. עוד איזה שבועיים ככה הפלסטינים, שהמו"מ אתם נפסק, הולכים לאו"ם כדי שיכיר במדינתם העצמאית. זה לא יעבוד בלי מועצת הביטחון, וזה לא יעבור במועצת הביטחון כי ארה"ב תטיל וטו, ואחרי זה כבר יהיה קשה לבקש ממנה טובות. היות שנתניהו הצליח להפוך את ישראל מנושא שבקונצנזוס לנושא שמזוהה בעיקר עם הרפובליקנים (ובעיקר הקיצונים שבהם) ולכן שנוי במחלוקת, זה לא צפוי להשתפר בקרוב. וכמובן שיש את העניין הקטן ההוא של ההפגנות ההמוניות שהפלסטינים מתכננים, והסכנה שבמקום להצליח להכיל ולהרגיע את המצב, אנחנו נדרדר אותו לאלימות קשה.

אולי כדי לוודא שזה יקרה, צה"ל הפקיר את ההתנחלויות והפריט את אבטחתן למתנחלים עצמם. להם אין שום עניין בהכלה ובהרגעה – פעמים רבות הם רוצים בדיוק את ההיפך – אבל זה לא היה משנה כלום גם אם היה להם עניין כזה. אם צה"ל היה נותן לי רובה וחוברת הוראות פתיחה באש ואז עושה אחורה פנה ומסתלק, הדבר הראשון שהייתי עושה זה לזרוק את החוברת לפח. הדבר השני זה לחפש מאיפה לגנוב עוד כמה מחסניות.

תעשיית הבולשיט בפעולה.

עכשיו, על כל סעיף פה אפשר לפתוח ויכוח שלם. זה? הזנחה של שנים. אצל אולמרט היה יותר טוב? ובכלל, ביבי אישר תוספת של שקל תשעים. לא, עדיין לא. זה בפריסה לתשע שנים אלא אם כן נערי האוצר יקפיאו את זה בחוק ההסדרים. אבל הי, זה כפול ממה שאולמרט נתן ואליו לא באתם בטענות נכון? זה כי אולמרט הוא סמולן וגם אתם סמולנים זה למה. ומה בכלל עשיתם בצבא?

ההוא? מה אנחנו קשורים בכלל. זה הג'יהאד העולמי, חוסיין אובמה והסמולנים האלה שתמכו בהפלת הדיקטטור. מה הם חשבו לעצמם! לא, זה הסמולנים שעשו שלום עם דיקטטור. מה הם חשבו לעצמם! גם וגם! ביבי לא עשה את זה, אבל הוא נראה יפה בטלביזיה כשדיבר על זה.

ברגעים אלו ממש, מתרוצצים פועלי מערך ההכחשה הלאומי ומנסים לארוז את העניין לעוד מתקפה תקשורתית נגד אזרחי ישראל. האסטרטגיה פשוטה: האגף הרשמי והמהוגן של מנגנון ה-HASBARA יעמול לבודד את כל האירועים זה מזה, ולכל אחד מהם למצוא איזה תירוץ כדי לטעון שעלי ביבי ושלושים השודדים לא אשמים בו. הרי הם בדיוק כמונו, האזרח הקטן, הצרות פשוט נופלות עליהם, מה כבר הם יכולים לעשות? אבל ממשלת ישראל ועם ישראל הם גוף אחד, וביחד נרים את ראשינו בגאווה ונעבור את זה כמו שעברנו את פרעה.

"בעזרת השם", יוסיפו עובדי מחלקת ה-HASBARA הפחות רשמית, זו של מועצת יש"ע, ויפנו להמשיך בעיסוקיהם: להציג את העניין לא כשרשרת מקרית של אירועים נפרדים אלא כמהלך אחד קוהרנטי מתוכנן ומרושע, מעשה ידיה של אותה זוהמה מיסטית שחדרה לגוף הלאומי עוד ביציאת מצרים – הסמולנים – ועמלה בכל דור ודור להחליש אותו מבפנים על מנת לעזור לגויים לחסל אותו. טוב, כל הגויים חוץ מהפונדמנטליסטים הנוצרים שמממנים את ביבי ומועצת יש"ע. והקרקס הזה, חברים, זה מה שיש למדינת ישראל במקום מדיניות, במקום אסטרטגיה, במקום חזון, במקום ממשלה. האם יש לנו ראש ממשלה שחולם שהוא יחצ"ן או שמא יחצ"ן שחולם שהוא ראש ממשלה? לא יודע, אבל מישהו צריך להביא דלי מים ולשפוך לו על הראש.

תאונות שרשרת לא קורות סתם. הן קורות כי הרבה מכוניות לא שמרו מרחק. אם היו שומרות, לא הייתה תאונת שרשרת אלא סתם תאונה. כשהממשלה מזניחה ומדרדרת משהו לכדי משבר, היא פוגעת ביכולתה של המדינה להתמודד עם המשבר הבא. כשהיא מזניחה ומדרדרת כל דבר בו היא נוגעת לכדי משבר, היא מחסלת את היכולת של המדינה להתמודד עם המציאות. אפקט הדומינו הזה, גם אם הוא לא כולו באשמתה של הממשלה, הוא כולו באחריותה. היא זאת שנבחרה כדי לדאוג שמצב כמו זה שאנחנו נמצאים בו היום לא יקרה, והוא קרה במשמרת שלה.

ועוד דבר: מוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות פרסם תחקיר על הטוקבקיסטים והספינים של משרד ראש הממשלה והמונקי-בינזס בינו לבין האלטר-אגו: מועצת יש"ע. חלק נכבד מהתחקיר מוקדש למיודעינו משה קלוגהפט, איילת שקד (שעכשיו רוצה לשלוח, יחד עם מיכאל בן ארי, אזרחים וילדים ישראלים כדי להגן על חיילי צה"ל מהפלסטינים) ושות', האנשים שהמציאו את "אם תרצו" ועוד כמה ארגוני GONGO כיו"ב, שהביאו לנו את קמפיין ההכפשה השקרי נגד הקרן החדשה לישראל, אחר כך את קמפיין "הגז הערבי" לטובת טייקוני הגז, ועכשיו התגייסו להכפשת מחאת האהלים באותן השיטות.

כל המידע באותו החלק בתחקיר של ידיעות שנוגע למועצת יש"ע, משה קלוגהפט, ישראל שלי וכו' פורסם בהרחבה בבלוג זה ובבלוגים רבים אחרים, בעיקר אצל יוסי גורביץ, כבר לפני חודשים ועל פני פוסטים רבים. אני לא יודע אם העיתון עלה על אותו העניין בעצמו ועשה תחקיר, עלה על העניין ברשת, שכתב את מה שמצא ושילב בתחקיר או קיבל את זה מיחצ"ן של המחאה שאסף את זה ברשת והגיש לעיתונאי על מגש של כסף. הניחוש שלכם טוב כמו שלי. מה שבטוח זה שהעיתונות הממוסדת מפגרת אחרי הרשת בכמה חודשים טובים לפחות.

נ.ב אני מקדיש לביבי את השיר הזה.

זאב אלקין טוען שידוע שקיימת אפליה לטובת הפלסטינים דווקא. זה טיעון נפוץ שיושב על העובדה שכמעט כל בנייה פלסטינית – גם בתוך ישראל הריבונית, אגב – היא בלתי חוקית מעצם היותה בנייה פלסטינית. להלכה, הערבים בארץ ישראל נמצאים ב"הקפאה" מקום המדינה. מבחינת המדינה, עושים תצ"א של הישוב או השכונה הפלסטינים, גבולות השטח הבנוי בתצלום אמורים להיות גבולות השטח הבנוי לנצח וגם בתוכו כמעט ולא ניתנים אישורי בנייה. האדמה הפרטית שלהם שמקיפה אותו תועבר בשיטת הסלאמי ובשלל אמתלות לגליסטיות מפוקפקות ופתלתלות ל"צרכי ציבור". יהודי, כמובן. ערבים לא נחשבים לחלק מהציבור במדינה הזאת. את ההקפאה, כמובן, אף אחד לא מקיים, לכן המדינה הורסת רק חלק קטן מאותה בנייה "בלתי חוקית" ולכן כל מני אנשים מעיזים לטעון שלא אוכפים את חוקי התכנון על פלסטינים.

אבל יש כאן עניין עמוק יותר. אכיפה של חוקי תכנון, במדינה דמוקרטית לפחות, לא אמורה להיות עוד דרך של התעללות המשטר בנתיניו אלא שירות ציבורי. חוקי תכנון נועדו למנוע מהשכן שלך לבנות איזה הולילנד בחצר האחורית שלך. לכן אכיפת החוק היא הגנה על האזרח שומר החוק ולכן, חוסר אכיפה איננו אפליה לטובה אלא אפליה לרעה.

אבל זה במדינה דמוקרטית. כדי שאכיפת חוקי תכנון תהיה שירות לציבור צריך שיהיה תכנון. ישראל נמנעת בעקביות מלאשר תכניות מתאר לפלסטינים – שוב, העיקרון דומה בישראל ובשטחים. האגודה לזכויות האזרח מגישה בימים אלו עתירה לבג"צ שטוענת, בצדק מוחלט, שאם המדינה לא טורחת לאשר תכניות מתאר שיקבעו מה מותר ומה אסור לבנות, היא גם לא יכולה להחשיב את הבנייה כבלתי חוקית. אפשר לצפות שבית המשפט ה"שמאלני" ידחה את העתירה או "יורה" למדינה לאשר תכניות מתאר תוך כך וכך זמן בידיעה שזה לא יקרה לעולם יען כי העניין הוא מרכזי ואמיתי ולא איזה פיפס קוסמטי שולי שבאמצעותו שופטי העליון יכולים לטפח לעצמם איצטלה הומניסטית.

הגדילה לעשות יוליה שמואלוב-ברקוביץ' שניפקה את הטקסט המהמם הבא, שימו לב:

"לא יעלה על הדעת שתא"ל בצבא הגנה לישראל, מדינת היהודים, ינהג בצורה המפלה באופן בוטה את האוכלוסייה היהודית. מדינת ישראל היא מדינת חוק. ככזו, כולם שווים בפני החוק ועל כולם חל אותו החוק."

פססססט! יוליה! יש משהו שאת ממש צריכה לדעת. אולי משהו שהיית צריכה לדעת לפני שנעשית חברת כנסת, אם לא לפני שקיבלת תעודת זהות ישראלית. בטוח שלפני שפתחת את הפה:

חוקי מדינת ישראל אינם חלים על שטחי יהודה ושומרון. ולגבי "כולם שווים בפני החוק ועל כולם חל אותו חוק", ובכן, איך להגיד זאת בעדינות? אני לגמרי בעד שוויון בפני החוק. מבחינתי, שהמתנחלים יחליטו מה הם מעדיפים: האם הם רוצים שיחס המדינה כלפי הפלסטינים יוחמר עד שיתדרדר לתהומות הדיכוי מהם סובלים המתנחלים, או שמא יחסה של המדינה למתנחלים צריך להשתפר עד שיגיע למעלת החיבוק החם והאוהב שמדינת היהודים מעניקה לנתיניה הערבים. מה שתבחרו – רצונכם כבודכם.

כך או כך, כמה חריקות קטנות ב"אותו החוק שחל במידה שווה על כולם" תצטרכנה להיות מתוקנות. כמו זאת שהיהודי אזרח ישראל והפלסטיני לא אזרח של שום מדינה, שהיהודי נושא באחריות פלילית מגיל 18 ונשפט בבית דין אזרחי ושכנו הפלסטיני נעשה לבוגר בעיני החוק בגיל 16 ונשפט בבית דין צבאי. אם למנות רק כמה מאותן אנומליות חוקיות קלות במצב שמלבד זה – שוויוני להפליא. וכמובן שבענייני תכנון, אפשר לצפות שהמדינה לא רק תהרוס לפלסטינים כמו ליהודים, אלא גם תבנה לפלסטינים כמו ליהודים. שוויון או לא שוויון?

ואיך אפשר בלי הקרקס הקבוע של קרני אלדד, שבדרך כלל סתם גורם לי לרצות לדפוק את הראש בקיר, אבל הפעם, במאמר עמוס פאתוס במיוחד, פשוט גרם לי לצחוק בהיסטריה. קרני מייצגת נאמנה קול דומיננטי בציבור המתנחלי, כולו נוטף דבש דביק ושמן זית זך. אתם מבינים, כולם שם מעין דובוני אכפת לי שכאלה, שופעים אך טוב וחסד על סביבותיהם וממש לא מבינים מה, מה לכל השדים והרוחות כבר יכול להיות למישהו נגדם.

הרי לא יכול להיות שמעשה ההתנחלות הוא בעייתי ושנוי במחלוקת קשה ואמיתית. פשוט לא ייתכן. ההסבר חייב להיות שיש כמה אנשים קונקרטיים, שמקפידים להזכיר בשמם, שמסיבות שנמצאות עמוק בנשמתם האפלה פשוט שטופים בשנאה בלתי רציונאלית כלפי מתנחלים ובתאוות הרס חסרת מעצורים כלפי כל דבר טוב ובריא. כלומר, כלפי כל דבר שהמתנחלים מייצגים. מה יש להגיד? יש אנשים שפשוט מאוהבים בעצמם.

אבל מתחת למלל המתחסד, קרני אלדד צודקת. המתנחלים רומו ונעשה להם עוול. זה שההארד-קור האידיאולוגי שלהם רוצה להיות מרומה לא מסיר את האחריות מהרמאים. המדינה שולחת אותם, מטפחת אותם, מממנת אותם ואז, יום יפה אחד, מתהפכת עליהם ומפנה באופן די שרירותי איזה מאחז, או כמה יישובים.

כשהגשם יורד הוא יורד על כולם. כשהמשטר הוא משטר דיכוי, אז כולם מדוכאים – כך או אחרת. הטרוניה של המתנחלים היא הטרוניה של האסיר המשת"פ בבית הסוהר. הוא עושה עבור ההנהלה את העבודה המלוכלכת שהיא לא רוצה לעשות בעצמה ובתמורה הוא מקבל כל מני פריווילגיות ויחס מועדף, וההנהלה מעלימה עין ממעלליו. מפעם לפעם, כשההנהלה רוצה לייצר קצת שקט תעשייתי או להראות מצג שווא של ניהול תקין לאיזו ביקורת שמגיעה, היא מכניסה גם את המשת"פ לתא או מחרימה סיגריות גם ממנו וזה נראה לו מה זה לא הוגן כלפיו. וזה לא צריך להפתיע אף אחד שהאסיר המשת"פ מעוניין אפילו יותר מההנהלה ומהסוהרים שהאסירים האחרים יסבלו מיד קשה ככל האפשר, הוא יודע שהם שונאים אותו יותר משהם שונאים את ההנהלה ואת הסוהרים, והוא יודע שהוא חשוף לפגיעה הרבה יותר מהם.

לכן, אני חושב שההתמקדות השמאלנית המסורתית במתנחלים כמטרה לזעם צודק היא מוטעית ומהווה בסך הכול שיתוף פעולה עם אסטרטגיית ההפרד-ומשול של השיטה. ממשלות ישראל הן האחראיות, השיטה הישראלית של משטר פריווילגיות שניתנות לקבוצות תמורת שיתוף פעולה במקום משטר של זכויות שמגיעת לך מתוקף היותך אדם ואזרח היא הבעיה, לא אותם אנשים שהסתדרו על עמדה נוחה משל אחרים בשרשרת המזון של משטר הדיכוי.

אפשר לקוות שאותן אפיזודות בהן המתנחלים טועמים מעט ממה שאחרים אוכלים בכמויות יום יום ילמד אותם משהו על אי הצדק הבסיסי במציאות שלנו. אולי יעודד מעט סולידריות עם האחרים שנמצאים איתם באותה סירה, אם כי בסיפונים נמוכים יותר. אבל אני חושש שהאינדוקטרינציה פשוט חזקה מדי.

אנשי "ישראל שלי", יחד עם "ארגונים טובים", בלשון המייל, אחרים כגון "אם תרצו" ו"רעננים" הם ארגוני GONGO (ראשי תיבות של ארגונים לא ממשלתיים שמאורגנים ע"י הממשלה). אלו ארגוני חברה אזרחית שמתקיימים ופועלים בחסות הממשלה ומטעמה, כאלו שמקדמים מטרות ממשלתיות באצטלה של פעילות ציבורית אזרחית. לדוגמא: הממשלה מוגבלת ביכולתה להריץ בגלוי מסע הכפשה, השמצה, דיס-אנפורמציה ודה-לגיטימציה למשתתפים במחאה – בכל זאת, היא צריכה לשמור על ארשת ממלכתית כלשהי – אבל ארגוני GONGO יכולים, ועושים זאת במרץ רב.

הממשלה כנראה מפנה תקציבי HASBARA לארגונים הנ"ל או לחלקם. ידוע לנו בבירור שהיא מממנת פרסים כספיים וגביע שיוענק ע"י שר ההסברה לתחרות סרטי תעמולה של "ישראל שלי". אנחנו יודעים ששורה של פוליטיקאים בכירים פרשו את חסותם על "אם תרצו", החל מראש הממשלה עצמו – שאנשי לשכתו ניתבו אליהם כספי תרומות עוד בימי "מאבק המילואימניקים" – דרך סגן ראש הממשלה בוגי יעלון שקיבל ממייסד "אם תרצו" ואביו של היו"ר תרומה לפריימריז, דרך קומיסר החינוך שמופיע באירועים שלהם ומאפשר להם גישה לבתי הספר, ואחרים. אנחנו גם יודעים שמשרד החוץ עושה שימוש בחומרי תעמולה שמפיקה מועצת יש"ע\"ישראל שלי". וכמובן שמועצת יש"ע עצמה היא גוף שלטוני רשמי, אם כי הוא ממש לא מתנהג כמו ששלטון מוניציפאלי אמור להתנהג.

אז מדובר בשורה של ארגונים, שרובם קשורים עד כדי כך שאפשר לקרוא להם פרצופים שונים של אותו ארגון, שמורכב ממועצת יש"ע ומתומכי נתניהו (או שמא הבוסים שלו?) בשורות הניאו-שמרנות המקומית. הארגונים האלה ניזונים מהממשלה ולמעשה, מהווים זרוע מבצעת שלה.

מה הם רוצים?

ביום רביעי, בשעה 18:00, הם מתכוונים להגיע לכיכר הבימה כדי לעשות את מה ש"אם תרצו" ניסו לעשות בימי המאבק הראשונים, בתקווה שהפעם זה יצליח. "אם תרצו" כנראה ציפו שכוחות האופל ה"אנטי-ציונים" יזרקו אותם מהמאהל כמו שעשו לח"כ (ולא גיברת!) מירי רגב כשבאה להצטלם שם וכך "ייחשף פרצופם האמיתי". במקום זה, הם זכו לחיבוקים חמים מחבורה של היפים שזיהו שמדובר בעצם באנשים מסכנים שרק זקוקים לקצת אהבה. למעשה, היחידים שאני שמעתי שנזרקו מהמאהל הם פעילי שמאל רדיקאלי מ"סולידאריות". אבל גם הם מצאו את מקומם בפנים שכן כזה הוא המאבק – הוא מכיל את כל מי שמוכן להכיל את כל שאר המשתתפים בו.

האצטלה של ארגוני ה-GONGO היא של הצטרפות למאבק על יוקר המחייה, אבל המסר הוא שביבי יעשה מה שצריך – בואו לא נפריע לו. במילים אחרות, בואו פשוט נפסיק את המאבק ונעבור לקריאות עידוד קצובות: בי-בי, בי-בי, בי-בי. מי שזוכר את אחד הספינים הראשונים של ביבי במאבק הזה, כשהוא ניסה לצייר אותו כ"רוח גבית" לעצמו והזמין את המוחים לסייע לו לשכנע את הכנסת להעביר את חוק הווד"לים – מכיר את הטריק.

כדי לרכב על המחסור בדרישות הקונקרטיות שמיוחס למפגינים (חלקית בצדק היות שהמחאה היא רבת פנים ומכילה ציבורים שונים שלא רוצים בדיוק את אותו הדבר, וחלקית לא שכן נוסחו דרישות קונקרטיות), הם מציעים "ת'כלס": הורדת יוקר המחייה  באמצעות הוזלה של 20% אחוזים (איך? על חשבון מה?) של כמה מוצרי יסוד. אני מקווה שאתם יושבים – הנה הציטוט:

"אבקת כביסה, אגרת הטלוויזיה, אורז, ביצים, גבינה לבנה, גז בישול, דגני בוקר, דלק, חלב, חשמל, טיטולים, ירקות, לחם, מים, מלח, נייר טואלט, נס קפה, סבון, סוכר, ספרי לימוד, עוף, פירות, פסטות, קוטג', קמח, רישיון רכב, שוקולד למריחה, שמן, תחבורה ציבורית, תחליפי חלב."

טוב, לי זה יחסוך איזה 50 שקל בחודש. אשתדל לא לבזבז את הכול בפעם אחת. זה יכול אפילו לחסוך כמה מאות שקלים למשפחה בת כמה נפשות. זה לא מבוטל, אבל לא בדיוק בשביל זה 150,000 איש יצאו לרחובות.

כמו שהודגם בספין האחרון – בו "ישראל שלי", במקום להגיע להפגנה ופשוט לשיר "התקווה" כמו שקרה בכמה הפגנות, התחייבה בשם 58,000 "חבריה" (אנשים שעשו "לייק" בפייסבוק) להצטרף להפגנות במוצ"ש האחרון בתנאי שהמארגנים יפקדו על ההמונים לשיר את ההמנון הלאומי – השיטה היא מניפולציה פשוטה.

ארגוני ה-GONGO בעצם מציבים ברירה: או שתתנו לנו לעצב את המאבק בצלמינו ובדמותנו באופן שנוח לשלטון, או שנעזוב בטריקת דלת ונציג אתכם כבוגדים ועוכרי ישראל. זוהי שיטה רגילה אצלם. כשאורגן "יום דמוקרטיה" באוניברסיטת באר שבע, כמדומני, "אם תרצו" פנו למארגנים בדרישה להשתתף בניהול האירוע. המארגנים הציעו להם להעמיד דוכן של "אם תרצו" לצד דוכני הארגונים האחרים, אבל זה לא התאים להם. או שתתנו לנו להיות הבוסים, או שנחסל אתכם. המטרה היא חיסול האופוזיציה בכל מקרה, והאפשרויות הן לגרום לה "ליישר קו", או לעשות לה דה-לגיטימציה.

תצטרפו או תתנגדו, אל תשחקו משחקים.

גם היום ביקרתי במאהלים בירושלים. לא אטען שזה "מאבק של כולם" ובטח לא שהוא "לא פוליטי". כמאבק חברתי הוא מושך אליו יותר אנשי שמאל מאנשי ימין, מן הסתם. כמאבק שמופנה נגד השלטון – כמו כל מאבק (איזה מין רעיון משונה זה לנהל מאבק בעד השלטון?) – הוא מושך אליו גורמי אופוזיציה. ארגוני סטודנטים, שחלק לא מבוטל מהם (לפחות בירושלים) מקושרים דרך ניר ברקת למילייה הפוליטי של ביבי, תופסים נתח מרכזי ותנועת הבוגרים של הנוער העובד, "דרור ישראל" בולטים מאוד בשטח.

וראיתי שם בנות אולפנא מההנהגה הצעירה של האיחוד הלאומי, לא מעט דתיים וחרדים, האחרונים אף הצטרפו לכמה הפגנות כגוש מאורגן. ב"מאהל אין ברירה" בגן העצמאות ראיתי את קורבנות מדיניות הדיור הציבורי מקטמון ושכונות קשות אחרות יחד עם פעילי "סולידאריות שייח ג'ראח", "רבנים לזכויות אדם" ופעילי חד"ש. במקומות אחרים בארץ נמצא מאהלים של פעילי ליכוד, של ערבים, של ערבים ויהודים, של תושבי שכונות דרום ת"א יחד עם עובדים זרים ומבקשי מקלט ועוד מכל הבא ליד.

החיבורים האלה אינם פשוטים, הסכסוכים והחיכוכים בין כל האנשים האלה – שבימים כתיקונים די לא סובלים אחד את השני – רבים. לאוהד בית"ר מקטמון קשה לשבת עם איזה מפגין בילעין מקצועי לא פחות מאשר לאחד מילדי "אם תרצו" יהיה קשה לשבת עם איזה "אנטי-ציוני מודחק במשתמע". אבל הם משתדלים. הם חורקים שיניים, מתווכחים אל תוך הלילה ואז הולכים לישון אוהל ליד אוהל.  הם עושים זאת כי יש להם מטרה משותפת.

לאיילת שקד וארגוני ה- GONGO שהקהילה אין מטרה משותפת עם המפגינים, אלא רק עם הממשלה. לכן, הם לא מוכנים לעשות את המאמץ ולהשתתף במחאה באותם התנאים כמו כל השאר: אל תדרכו על המשתתפים האחרים – והם לא ידרכו עליכם.

בשבועיים האחרונים התפשט בישראל דיבור חדש. לא מאוד ממוקד, בהחלט לא מעוצב, אבל ישיר, עממי, מעמיק ומכבד. וזה כך משום שאנשים מדברים אחד עם השני במקום שכנופיה של מומחים, רועצים אסטרטגיים, ספינולוגים, טוקבקיסטים בתשלום, יחצ"נים ודוברים מטעם ידברו – לא עם אלא אל הציבור האדיש. ודווקא כשזה קורה, מועצת יש"ע ובנותיה, במקום להצטרף, מפיקה לנו מופע אימים של עוד מאותו הדבר. אנחנו כבר לא שם – תניחו לנו.

לא השמאל – אותו אוסף מעורפל של אנשים שמחזיקים בעמדות שעיקרן חירות, שוויון ואחווה – שלט במדינה שלטון ללא מצרים ועכשיו מתבכיין ש"לקחו לו אותה", אלא האליטה הישנה ההיא. ומה שנשאר מאותה אליטה אכן התמקם בכל מני מוקדי כוח, יחידות צבאיות מסוימות (8200 בראשן), תקשורת, אקדמיה, בתי משפט וארגוני חברה אזרחית. רשת הקשרים שטוו והנכסים שצברו במשך כמה עשורים אכן מקנה להם מעמד מועדף וכוח בלתי פרופורציונאלי לשיעורם באוכלוסיה.

עבד כי ימלוך.

כדי להבין את מהותו של הגל האנטי-דמוקרטי הנוכחי, שמובנה ומוסבר – באופן שקרי ומניפולטיבי – כמלחמה נגד "השמאל", צריך לספר את כל הסיפור:

פעם, אותה ציונות דתית שממנה צמח הימין שאנחנו מכירים היום, הייתה הסייד-קיק של תנועת העבודה. הם היו כלבלב המחמד שלה, משגיח הכשרות של קרון המסעדה ברכבת של מפא"י, חבורה של מלחכי פנכה. עבד. עד היום, הם לא התגברו על רגשי הנחיתות  מהתקופה ההיא.

האליטה ההיא הצליחה להשניא את עצמה באופן עמוק ביותר על שאר הציבור – ובצדק. בסוף שנות השבעים, אנשי מורשת ז'בוטינסקי רכבו בהצלחה על גלי השנאה, הזעם והניכור, אל השלטון. באותו זמן, האליטה הישנה התפצלה לשתיים: אנשי תנועת העבודה שנושלו מהשלטון הפכו לאופוזיציה ואימצו עמדות שמאליות יותר, ואילו מלחכי הפנכה שלהם מצאו כוחות חדשים בלהט המשיחי של תנועת ההתנחלות והקצינו ימינה. העבד נפרד מאדונו הישן.

אבל מאז הנסיגה מסיני, הימין הדתי הבין שהוא בסך הכול החליף אדון אחד באחר. מאז, הוא עוסק בהגברת נוכחותו בתוך הימין בהצלחה מרובה. היום, הם השאור בעיסה, מרכז הכובד של הימין, מי שנותן את הטון. את אנשי מורשת ז'בוטינסקי אפשר לספור היום על יד אחת: רובי ריבלין, מיכאל איתן, דן מרידור. נתניהו וסביבתו כבר לא שם. כולם כבר הבינו על איזה צד מרוחה החמאה ואכן, ביום ירושלים האחרון נתניהו נאם בישיבת הדגל של הציונות הדתית – מרכז הרב – והתרפס לפניהם עד עפר.

הפריווילגיה הגדולה ביותר של כל אליטה היא ההזדמנות לרכוש כרטיס למחלקה הראשונה בסדר החדש. שני חלקי האליטה הישנה עשו זאת בדרכם, הפלג הדתי שלה התבסס במפעל ההתנחלויות של המדינה, בממסד הדתי של המדינה, בצבא ולבסוף גם בשלטון עצמו. החלק החילוני שלה התבסס באקדמיה, בתקשורת, ביחידות צבאיות יוקרתיות, בבתי המשפט, בארגוני חברה אזרחית וכו'. ומה יכול להיות מתוק יותר עבור העבד לשעבר, שנעשה למלך, מאשר לנקום באדונו לשעבר ולהתעלל בו?

וזה מה שקורה כאן. הימין חותך מה"שמאל" חתיכה אחרי חתיכה, ונהנה מכל רגע. בכל פעם, הוא דופק עוד איזה חוק שעל פניו וכשלעצמו נראה די סביר ולגיטימי, אבל מהווה חלק ממגמה של חיסול הדמוקרטיה שהאליטה האחוס"לית ניכסה לעצמה. האחרונים צועקים ובוכים, מנסים להסביר למה זה לא בסדר ונגררים למלחמה של נימוקים ארכניים ומלומדים נגד סיסמאות קצרות וקליטות. הם מנסים להפחית את הכאב באמצעות פנייה לבג"צ, מפנטזים על הצלה פלאית מ"העולם הנאור" והסדיסט נהנה אפילו יותר.

לבגוד במגזר שלך.

אני זוכר שיחה עם קולגה, בחורה ימנית מאוד, מסורתית ומזרחית. דיברנו על ענייני שמאל-ימין ושמה של קולגה אחרת עלה. הקולגה האחרת נחשבה כ"שמאלנית" של מקום העבודה ובת שיחי אמרה לי שהיא לא רואה בי שמאלן, או לפחות לא שמאלן כמו הבחורה ההיא. זה היה די מצחיק כי בכל הנוגע לעמדות, אני כנראה שמאלן הרבה יותר ממנה. אבל היא קיבוצניקית אשכנזייה ואני מהגר דובר רוסית מירושלים.

המילים "ימין" ו"שמאל" בישראל לא מציינות עמדות פוליטיות אלא הביטוס. מערכת של התנהגויות תרבותיות. לכן, ברגע שמזהים "שמאל" עם הביטוס של אחוס"לים, פתאום שמרנים כמו יאיר לפיד נתפסים כ"שמאלנים". ובאותו הזמן, אנשים בעלי עמדות שמאליות מובהקות אבל דתיים, מזרחים או דוברי רוסית, מוצאים את עצמם על תקן לא קיימים אלא אם כן יצליחו לסגל לעצמם הביטוס אחוס"לי משכנע.

הימין, למרות היומרות שלו, איננו "העם". רוב הציבור חש ניכור עמוק כלפי האחוס"לים וכל מה שהם מייצגים (ניכור שאני מבין ושותף לו במידה רבה) אך המהלך הנוכחי איננו שלו ויש לו בעיות דחופות יותר מעיסוק בסדיזם לשמו. פשוט לא אכפת לו. הוא לא מזדהה עם הנפגעים וכל זמן שימשיך להתקיים זיהוי בין האחוס"לים ו"השמאל", רוב הציבור יהיה נגד שמאלנים ולא יעשה מזה עניין. זה עד כדי כך פשוט.

השמאל טוען בלהט שעל ישראל ללכת "עם כיוון ההיסטוריה" ולא נגדו. הוא צודק. אבל החלקים הדומיננטיים בו, אלו שחושבים שהשמאל הוא "שלהם" כמו שהמדינה "שלהם" ("לוקחים לנו את המדינה", מכירים?) לא יודעים ליישם את העיקרון על עצמם. כיוון ההיסטוריה המקומית הוא שקיעת האליטות הישנות והסתערות הפריפריות על המרכז. הימין השכיל לרכב על הנמר הזה, השמאל לא. רוב השמאלנים חושבים, כנראה, שאם הם ייעלמו, פשוט לא יהיה שמאל בארץ. הם טועים בגדול.

הנחשול העכור שהימין מביא עלינו מסוכן ולא נעים באופן קיצוני, אבל אני מוצא את עצמי מודאג פחות ופחות. ככל שהגל מתקרב לשיאו, אני יודע שמשם הדרך תוביל אותם למטה. המערכת לא סובלת ואקום. לכן, כשיחסלו את השמאל הנוכחי, כל מה שהם יקבלו זה שמאל אחר, טוב יותר.

תחשבו על זה כך: הימין הוא להקה של להיט אחד. "השמאלנים" קוראים לו. לא חינוך ולא בריאות, לא תרבות ולא רווחה, לא שלום ולא ביטחון, לא כלכלה, לא מגדר ולא איכות סביבה. לאנשים האלה אין כלום, הם לא יודעים לעשות כלום, הם בשלטון והם לא עושים כלום חוץ מאשר לנהל מסע נקמה מטורלל בשרידי מגזר שאתו יש להם חשבון היסטורי ישן. שמאלנים פה ושמאלנים שם, השמאלנים ככה והשמאלנים ככה, זה כל מה שיש להם.

אז תנו להם לעשות את הקטע שלהם. בסוף, הם יאכלו את עצמם. כשייגמרו השמאלנים באקדמיה, בתקשורת ובבתי המשפט, הם יתחילו לחפש שמאלנים בצבא, במשטרה, בשלטון, בישיבות שלהם. זה כבר מתחיל לקרות. ולכל "שמאלן" שהם "יחשפו" וימררו את חייו, יש משפחה וחברים, וזה לא ימצא חן בעיניהם.

בינתיים, כמו כל מהלך, גם זה יצמיח מתוכו את האלטרנטיבה. אני לא יודע איך היא תיראה, אבל כמה דברים אני יכול לנחש. שמאל אמיתי, שאיננו איזה מעמד חברתי אלא השקפת עולם, נפוץ יותר ממה שנראה. הבעיה היא שרוב האנשים ששותפים לה בכלל לא נספרים או אפילו רואים את עצמם ככאלו, שכן אין להם מקום בהגדרות הסוציולוגיות המתחזות לפוליטיות של היום. יש כאלה בכל מגזר. יש שמאלנים ערבים, שמאלנים דתיים, שמאלנים מזרחים ושמאלנים דוברי רוסית. הם מיעוט בתוך כל מגזר, ולכן קולם לא נשמע. אבל אם יתאחדו, קולם יישמע בגדול.

בשביל זה, כל אחד שיודע שהמציאות כאן יכולה וצריכה להתנהל אחרת צריך לבגוד במגזר שלו וליצור שותפויות עם אנשים ממגזרים אחרים. זה קשה, אבל מחויב המציאות כי זה המהלך שיעבוד. סיפור של אחוס"לים נגד כל השאר לא יעבוד אף פעם. קואליציה חוצת מגזרים, ואפילו קטנה, לא רק תתמודד טוב הרבה יותר, היא גם תפרוק את הימין מנשקו היחיד.

אני לא מאמין בקרבות בלימה אבודים מראש, בטח לא בבג"צ או ב-BDS. העבודה הזאת, של איחוד הכוחות הדמוקרטיים מכל המגזרים לקואליציה אחת ועיסוק משותף בעתיד שיהיה פה אחרי שהימין ירד מהפסים סופית ויתרסק תחת מטען הבולשיט של עצמו, היא העבודה שראוי לעשותה. אני מציע להתייחס אליה כמו אל חקלאות בדואית. כשזורעים במדבר, שום דבר לא צומח. אבל ממשיכים לזרוע למרות זאת והמדבר יפרח כשיגיע הגשם.

שום נביא או כוהן לא שלטו על העם שלטון מדיני, ובטח ובטח, שום רב. המילה "רב", לפני שמדינת ישראל הפכה אותה לתואר רשמי של פקידון במשרד הדתות, הייתה תואר כבוד וולונטרי. משהו דומה ל"סנסאי" היפני שמציין, לרוב, "מורה מכובד", אך גם מומחה בתחומו, או אדם מבוגר או בכיר שאת דעתו מעריכים.

במילים אחרות, זוהי פנייה של כבוד בשפה העברית לאדם מבוגר וחכם. אולי שמתם לב שבבלוג זה, אלא אם כן יש צורך ליידע את הקוראים שהפרסונה בה דנים מחזיקה בתפקיד רשמי כזה מטעם המדינה, התואר "רב" לא מוצמד לאנשים כמו דב ליאור, יצחק שפירא, שמואל אליהו, יצחק גינזבורג, אליעזר ולדמן, יעקב יוסף ושאר אייטולות מקומיים. אני לא מכבד אותם מספיק כדי לפנות אליהם בפניית הכבוד.

העניין הזה, שפגיעה בכבוד הרב היא פגיעה ב"כבוד התורה" זה איזה חידוש מקומי, וכך גם התפיסה לפיה דעתו של הרב היא "אמת" ששוגרה בפקס היישר ממשרדו של החבר הדמיוני למשרדו של פקידון משרד הדתות האמון על שירותי דת בקריית ארבע. בסיפור התלמודי "תנורו של עכנאי", שורה של ניסים ונפלאות לא גורמים לדעתו של רב להתקבל שכן התורה, "לא בשמיים היא". וכאן, אנחנו אמורים לקבל את עמדתו הפוליטית האישית של ליאור כ"דעת תורה", בלי שום עצים נעקרים, מים רותחים באמת המים, קירות מטים לנפול או בת קול שמימית. אכן, הדור הולך ופוחת בקצב מסחרר.

על כן, אין שום הבדל בין רב לכל אזרח אחר. וכנושא משרה של עובד מדינה, אין הבדל בינו לבין כל עובד מדינה אחר. אף פעם לא היה. מעמד מיוחד שכזה לרבנים זו המצאה חרדית מודרנית לעילא, שדרך החרד"לים פשתה גם בציונות הדתית. היחס לרבנים, אגב, הוא נייר הלקמוס הטוב ביותר, לצד היחס לנשים והומוסקסואלים, לדעת באמצעותו מי בציונות הדתית ירד מהפסים – ומי עדיין לא.

יש לי עקרונות ואם הם לא מתאימים לך… יש לי אחרים.

כמובן ש"כבוד התורה" ושאר שטויות מעין אלו הן רק זרוע אחת בתנועת המלקחיים של תומכי הרבנים הפונדמנטליסטים. הזרוע השנייה אומרת בדיוק את ההיפך: אין הבדל בין רב לפרופסור, אז למה לא עוצרים פרופסורים?

כמו, נניח, זה שכתב טוקבק בפייסבוק ש"צריך לשבור את המפרקת" לאותם פעילי ימין שניסו להפוך את צעדת יום ירושלים לפוגרום, והתנצל על כך. הדוגמא השנייה הנפוצה היא פרופ' זאב שטרנהל, שלפני אי אילו שנים כתב במאמר ב"הארץ" שאם לפלסטינים היה שכל, הם לא היו עושים פיגועים בתוך הקו הירוק אלא רק בשטחים. גם הוא התנצל. ויש עוד שורה שלמה של אמירות, אמירה פה ואמירה שם.

אם היו עוצרים אזרחים על אמירות מסוג זה, אני חושב שאף אחד מאיתנו לא היה יוצא נקי, בשום צד של המפה הפוליטית. תעשו פעם בדיקה פשוטה, ותגלו שבטוקבקים למאמר ממוצע ב-YNET (ואני כבר לא מדבר על ערוץ7) יש יותר אמירות של הסתה מפורשת לאלימות כלפי שמאלנים מאשר ברשימות האמירות המסיתות של אנשי שמאל שלוקטו בעמל רב, בד"כ מעשרים וחמש השנים האחרונות וחלקן מעוותות במכוון, שמסתובבות באתרי הימין.

אז חד משמעית, על אמירות דומות מימין לאלו של הפרופסורים הנ"ל לא צריך לעצור אף אחד. אני אתנגד בתוקף למאסר של איש ימין שאמר שצריך להרוג ת'ערבים האלה או ת'שמאלנים האלה (ולו בגלל שאי אפשר להכניס חצי מדינה לכלא) ואכן, לא שמעתי שמישהו נאסר אי פעם בגלל משהו כזה.

ליגה אחרת לגמרי.

דב ליאור בכלל לא נעצר על הסתה. הוא נעצר משום שבמשך שנה שלמה, סירב להתייצב לחקירה משטרתית על הסתה. הוא עוד לא הואשם בשום דבר. הוא זה שיצר את המשבר במו ידיו ובכוונה מלאה כהכרזה שלשלטון המדיני לא צריכה להיות סמכות על רבנים, אלא להיפך. וזה גם מהלך יחסי ציבור פשוט. האם מישהו כמו דב ליאור, שמוחזק כאחד מבכירי הרבנים של הציונות הדתית, ייתן לאיזה רב זוטר כמו יצחק שפירא, שאשכרה כתב את המיין קאמפף היהודי "תורת המלך" (תיכנסו לקישור, שלא ימכרו לכם סיפורים אח"כ) לגנוב לו את ההצגה?

אז לא אמירת הסתה כזו או אחרת הביאה למעצרו של פקידון משרד הדתות, אלא סירובו להתייצב לחקירה על הסתה. והחקירה היא במקום, שכן לא מדובר על סטטוס בפייסבוק ואפילו לא על איזה משפט שנאמר במהלך הרצאה. מדובר במדריך הלכתי לאנשים שנוטים לפעול עפ"י מדריכים כאלה, בעל משנה סדורה שמספקת הצדקה לכל מקרה של הרג ערבים ע"י יהודי.

כלומר, יהיו הנסיבות אשר יהיו, יימצא בספר צידוק הלכתי חד משמעי שיכשיר את הרצח. בעבר פרסמתי כאן אתגר ל"רבנים" ותומכיהם: תביאו לי סיטואציה היפוטתית אחת שבה יהודי הורג ערבי, שתיחשב כלא מוצדקת בעליל עפ"י "תורת המלך". עד עכשיו, לא קיבלתי תשובה וספק אם אקבל, שכן אם רצח יזום של תינוק יכול להיות מוצדק בכך ש"יגדל להזיק לנו", אין שום דבר שאי אפשר להצדיק.

פרישת חסות על הספר הוא הקטן בחטאיו של ליאור. החוק נגד הסתה, כידוע, מתייחס למקרים שבהם סביר שהמילים יהפכו למעשים…

וכאן אנו קוטעים את השידורים לטובת הציבור הדתי-ימני, שמתקשה להבין את הנקודה הזאת: הסתה (ולא הסטה), זה לא כשמדברים לא יפה על מישהו או כשאומרים עליו דברים רעים, ואפילו ממש, ממש רעים ומכוערים. הסתה זה רק כשמעודדים למעשה אלימות וכיו"ב באופן שטובים סיכוייו להתממש בפועל.

אז ליאור, כאמור, היה צריך להגיע לקלבוש שנים רבות לפני שנעשה האינדורסר של המיין קאמפף היהודי. מה שהיה צריך לחקור באמת זה האם אכן הוא היה האיש שהוציא פאתווה על יצחק רבין ז"ל.

אבל למעשה, גם את הפאתווה הזאת, אם אכן הוציא אותה, ליאור היה צריך לנסח מתוך תא כלא עקב היותו הסמכות ה"רוחנית" של כנופיית הטרוריסטים הידועה בשם "המחתרת היהודית". עפ"י עדותו של אחד הטרוריסטים, מנחם לבני (היום בעל אחוזה מכובד בשטחים), ליאור שכנע אותו, באמצעות שליח, לפוצץ אוטובוסים מלאים בפלסטינים, למרות שאפילו הוא חשב שזה מוגזם. לא רק שליאור נמצא בליגה אחרת לגמרי של הסתה מכל הפרופסורים השמאלנים האלה, הוא אפילו בליגה אחרת מברוך מרזל ואיתמר בן-גביר.

ידוע, אמנם, שדב ליאור מנסה להחזיר אותנו לימי הביניים. אבל מה שחשוב לציין זה שהוא מחזיר אותנו לגרסה יהודית של הנצרות הקתולית של ימי הביניים, היישר למאבק האינווסטיטורה.

קריאת התיגר של ליאור כלפי רשויות המדינה לא קשורה לזה שהוא איננו אשם בהסתה או לכך שאכיפת החוק מפלה, לכאורה, את הימין הדתי לרעה. מטרתו היא ליצור כאן מוסד אפיפיורי יהודי, נציגות דיפלומטית של החבר הדמיוני עלי אדמות, וותיקן יהודי במקום מדינת ישראל.

ועוד דבר: היום פורסם שנעצר צעיר נתנייתי בחשד שדקר ערבי על רקע לאומני. לטענתו, הרקע איננו לאומני אלא שהערבי "לטש עיניים באחותו". ייתכן, כמובן, שהצעיר הוא מאותם אנשים שידקרו כל אחד שיסתכל על אחותם, בלי אפליה על רקע דת, גזע ומין, אבל סביר יותר להניח שמדובר בסך הכול בקוד.

הרי ידוע לנו ש"לא יתחילו עם אחותי" זה שם קוד ל"להעיף ת'ערבים מהעיר". ואנחנו יודעים שלא סתם משתמשים דווקא בקוד הזה אלא מפני שלדעת רבנים פונדמנטליסטים, בעלות הגבר היהודי על המשאב הלאומי הידוע כוואגינה של הנשים היהודיות קשורה קשר עמוק לבעלות עם ישראל על ארץ ישראל. הקשר בין האחרונים מתואר, ע"י מיסטיקנים דמיקולו למיניהם, כקשר מיני ממש. אם דיברנו על הסתה, כאן אנחנו רואים את תוצאותיה.

וזה אכן לופ סגור, בסופו של דבר. וככה הוא עובד, שלב אחר שלב:

במחוזות היותר מבודדים ופרנואידיים של ההתנחלויות, מתבשלת מערכת רעיונות שרואה בבעיות של מדינת ישראל לא איזה מצב נאחס אנושי רגיל שאולי אפשר לצאת ממנו איכשהו, אלא מאבק איתנים מיסטי בעל משמעויות קוסמיות בין היהודים לעמלק, כששאר הגויים מכירים כמובן בעליונות היהודים, אבל לא בהכרח מודעים לזה עדיין. חוץ מכמה גויים טובים שמשלמים על מסע הפרופגנדה שאני מתאר, כמובן.

כי הרעיונות שמתבשלים בהתנחלויות הם נוצריים לא פחות מאשר יהודיים. אתם יודעים, כמו שארגוני שמאל שמקבלים כסף מאירופה מקדמים כאן רעיונות אירופיים של זכויות אדם, כפי שהתגבשו בה בעקבות זוועות מלחמת העולם השנייה, ארגוני ימין שמקבלים כסף מנוצרים פונדמנטליסטים מקדמים תאולוגיה נוצרית פונדמנטליסטית, רק בתחפושת יהודית.

זאת לא התחפושת היחידה. כמו הספונסרים באמריקה, גם כאן יודעים שלישראלי הממוצע אין עניין מיוחד במלחמות בני אור בבני חושך, משיחים שכשיגיעו נדע אם היהודים צריכים להתנצר או הנוצרים להתייהד, קווים של קדושה שירדו לעולם, קליפות, עמלקים, ערב רב ושות'. יותר מזה, הישראלי הממוצע כבר התרגל לצפות לדיבורים כאלה. סטריאוטיפי ככל שזה יהיה, בכל פעם שמועצת יש"ע מדברת אתו הוא רואה בעיני רוחו את העוזי והדובון ומתייג את כל העניין כמשהו שמחוץ למיינסטרים. איש המרכז-ימין המצוי, בכל זאת, לא מחזיק באידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה. הוא בסך הכול חושב שהסכם עם הפלסטינים אינו בהישג יד כרגע.

אז כדי לעשות מיינסטרימינג (הטמעה לזרם המרכזי) לפוליטיקה שבואו נודה בזה, באמת נשמעת מטורללת לגמרי באזני מי ש"לא התעמק בסודות המוצפנים בתורה", צריך להלבין אותה ואת זה עושים בדיוק כמו שמלבינים כספים. מעבירים את הרעיונות דרך ארגונים שכן נתפסים כמיינסטרים. אז כמו שיש חברות קש "חוקיות" להלבנת כספי המאפיה, יש ארגוני קש "מיינסטרימיים" להלבנת רעיונות קיצוניים. שמים בראשם אנשים שמאמינים באותם הדברים, אבל אין להם כיפה, עוזי ודובון. כמו רונן שובל ויקיר שגב, מין "מלח הארץ" שכאלה.

במקום לדבר על "העם הנבחר" הם מדברים על "ההיסטוריה הייחודית של העם היהודי" – תרגום מקומי של ה – American Exceptionalism מארה"ב. במקום לדבר על "המהפכה האמונית" – המעבר הצפוי בין השלב הראשון, החילוני של הציונות לשלב שבו הדת עוברת "מתפקיד משגיח הכשרות של קרון המסעדה לתפקיד הנהג" – מדברים על "המהפכה הציונית השנייה". תרגום של "המהפכה האמריקאית השנייה" של הספונסרים מארה"ב, כמובן.

התיאוריה שנהגתה במוסדות המחקר הפרטיים במימון תאגידי של הניאו-שמרנות האמריקאית, זאת על ה- New Class (ליברלים קוסמופוליטיים חסרי אלוהים ומוסר שהשתלטו על התקשורת, האקדמיה ובתי המשפט במטרה לחתור תחת הייעוד שהחבר הדמיוני ייעד לארה"ב) משתלבת עם ה"ערב רב" היהודי – אנשים שנראים כמו יהודים אבל בעצם מהווים טומאה מיסטית שחדרה לגוף העם, ומולבנת לדיבור על "סמולנים" ו"פוסט-ציונים". התכונות שמשויכות להם הן אחת לאחת, התכונות שמיוחסות בארץ אחרת בצד השני של העולם לליברלים מקומיים ע"י הימין שם. אגב, הסטריאוטיפ הזה הוא גלגול מודרני של אנטישמיות פשוטה, שכן כל התכונות הנ"ל יוחסו עד לא מזמן ליהודים, אבל לא נספיק את הכול בפוסט אחד.

ועכשיו, החלק הכיפי.

הרעיונות המולבנים נדחפים דרך ארגוני הקש לציבור ולתקשורת שהיא, כמובן, שמאלנית ועוינת, אבל מפרסמת את הקומוניקאטים שלהם ברצון.  הטוקבקיסטים המגויסים של "ישראל שלי" ודומיה מציפים בתגובות בלי להזדהות כמקושרים אליהם, כמו שנאמר להם) ויוצרים מצג שווא של תמיכה גורפת. הפוליטיקאים, שהיו בסיפור מהתחלה, יוצאים עכשיו בפוזה של "היענות לרחשי הציבור" עם כל מני חוקים מטומטמים שאמורים לחסל את סכנת הערב רב הסמולני.

החוקים האלה, לרוב, לא מגיעים לכדי מימוש, וגם לא אמורים להגיע. אם ניקח את החדש מביניהם: זה של פאינה קירשנבאום, שאמור לחייב תרומות של ממשלות זרות לארגונים במס של 45%, ברור שאין בו כלום. הרי אותן ממשלות זרות יכולות, באותה מידה, להעביר את הכסף דרך ארגונים במדינותיהם, וחוק נגד תרומות מארגונים זרים לא יתקבל כי אז לימין הישראלי לא יהיה מה לאכול. אבל המחוקק מקבל את 15 דקות התהילה שלו בעזרת גדודי הטוקבקיסטים של מועצת יש"ע… סליחה, "ישראל שלי", ואי הגעת החוק לכדי מימוש מוצגת ע"י אותם ארגוני קש כעוד הוכחה לזה שה – New Class… סליחה, הסמולנים, תופסים את המדינה בביצים.

אז יש כאן מעגל של היזון חוזר שמגביר את עצמו בלופ, מסתובב יותר ויותר מהר ומייצר יותר ויותר רעש: מועצת יש"ע – ארגוני קש – טוקבקיסטים מגויסים – עיתונאים משתפ"ים – פוליטיקאים – עיתונאים משת"פים – טוקבקיסטים מגויסים – ארגוני קש – מועצת יש"ע. אין צורך לומר שכל מהלך של פרופגנדת שנאה שכזה יכול להתחיל בכל נקודה בשרשרת ולעשות את כל הסיבוב משם. זה בכלל לא משנה, כולם שייכים לאותה החונטה ממילא.

עסקאות סיבוביות כאלה, כשהן מתרחשות בתחום הכלכלה, נקראות "בועה". אתה קונה מעצמך ומוכר לעצמך בחזרה שוב ושוב וכך מנפח את מחירי המניות שלך. כאן, יש לנו בועה של שיח ציבורי. ובועות, כידוע, זה דבר הרסני גם כשהן מתקיימות וגם כשהן מתפוצצות.

העניין האופטימי בסיפור הוא שפרופגנדת השנאה הזאת היא קניבלית. מעגל היזון חוזר שכזה לא יכול לעצור, הדינאמיקה הפנימית שלו חזקה מדי. הוא פשוט חייב למצוא עוד ועוד סמולנים להוקיע אותם. והיות שאין הרבה סמולנים אמיתיים, צריך להמציא חדשים כל הזמן וכך, גדר הלגיטימיות שאותה הימין מנסה לצמצם כדי להשאיר את השמאל בחוץ, ממשיכה להצטמצם ולהשאיר בחוץ יותר ויותר דברים שקודם לכן נחשבו כמיינסטרים.

הקורבן האחרון הוא גלי צה"ל, וזה די מצחיק. אני מניח שבתור מי שמתויג כשמאלן עוכר ישראל מדופלם אני אמור לצאת בלהט להגנת תחנת הרדיו, אבל אאלץ לאכזב את  הספינולוגים מימין. חוץ מזה שאני לא מקשיב לה ואין לי עניין בה, אני חושב שיש טעם לפגם שתחנת הרדיו המרכזית בישראל שייכת לצבא. לכן, מצדי אפשר גם לסגור אותה או, כמו ש"ישראל שלי" היו רוצים, שתשמיע מארשים צבאיים, נאומים של בוגי יעלון ושירים שמשה קלוגהפט כתב עבור עמיר בניון מהבוקר עד הלילה. החלק המעניין כאן הוא שעוד ועוד אנשים, ורזי ברקאי איננו בשום פנים הראשון או האחרון, מגלים להפתעתם שהם בעצם שמאלנים קיצונים הזויים אנטי-ציונים.

אני לא יודע אם לציבור פשוט יימאס יום אחד מכל ההיסטריה הצעקנית הפרנואידית המתלהמת הזאת, והוא ירצה קצת שקט מכל הטרטור שמשכנע אותו שחצי מהאנשים שבסך הכול אין לו בעיה מיוחדת אתם הם בוגדים מסוכנים. או שמא, הציבור כבר כל כך מפוחד וכל כך קונפורמיסט שכבר אין גבול לבולשיט שהוא מסוגל לבלוע. לא שלא ראינו דברים כאלה בכל מני ארצות. מה שנראה כתמיכה רבה באריה דרעי, ברב חיים אמסלם ושכמותם שמגיעים מלב קהל היעד להסתה מימין אבל נמנעים במופגן מרטוריקת השנאה המתפרצת, וגם הפופולאריות של אנשים כמו רובי ריבלין – בשר מבשרו של הימין – שכבר הספיק לצאת נגדה ולהיות מוקע כ"פיינשמייקר" (והוא, כנראה, יהיה הנשיא הבא) מצביעים אולי על עייפות כזאת. ואולי לא, אני לא יודע.

מה שאני כן יודע זה שהמצב שלנו קשה ומסובך מכדי להשאיר את הדיון הציבורי עליו לכל מני ספינולוגים שמייבאים כסף, רעיונות ושיטות עבודה מהימין הנוצרי הפונדמנטליסטי בארה"ב והופכים את השיח הציבורי למקום שאיננו ראוי למגורי אדם הגון.

לאחרונה נעצר אחד ממפעילי אתר "הקול היהודי" – חדשות ליהודים שמפסיקים להיות שמחים אחרי שהם קוראים אותו. זה אמור להיות מאורע משמח, כשהרשויות מטפלות במקבילה המקומית של גלוחי הראש מאירופה או הקו-קלוקס-קלאן מארה"ב, אבל לא כך זה עובד. שכן לא באמת על הסתה לטרור, שידוע תחת השם המכובס "תג מחיר" היה המעצר, אלא על הפשע הבלתי נסלח באמת בישראל – השפלת קצין בכיר בצה"ל. כל השאר זה סיפורים שאמורים למכור את העניין בציבור. ראינו את זה בפרשת ענת קם ואורי בלאו, שלא באמת חטפו את מה שחטפו ועתידים לחטוף בגלל שגנבו מסמכים, בטח לא בגלל "פגיעה בביטחון המדינה", אלא מפני שעשו צחוק מכמה קצינים בכירים וחשפו את ערוותם בציבור. והציבור בישראל כל כך קונפורמיסט, שהוא יבלע כל שטות ובלבד שתוצדק במונחים שיאפשרו לו להרגיש במרכז הקונסנזוס, לא כמו המטורללים האלו מימין ומשמאל.

המסמך ש"הקול היהודי" חשף הוא מסמך פנימי שכתב מפקד אוגדת איו"ש שהורה למדר חיילים דתיים מתפקידים רגישים. את המסמך הזה, גם אני הייתי מפרסם אם היה מגיע לידיי, למרות שאני מבין למה הוא נכתב. "תג מחיר" קשור למלחמה שאנשי הגבעות בהנהגת הרב הפונדמנטליסט גינזבורג ואחרים נגד צה"ל והממשלה הרבה יותר מאשר למלחמה שהם מנהלים נגד הפלסטינים. בכל פעם שהממשלה מורה לצה"ל לפנות מאחז, הם פוצחים באלימות נגד פלסטינים, מקפיצים את כל הגזרה, מכריחים את צה"ל להשתמש במאות חיילים במקום עשרות וכך מעלים את מחיר הפינוי – פשוטו כמשמעו – בשקלים, עבור המדינה.

מה שמאפשר להם לעשות זאת הן הדלפות תמידיות מצד חיילים וקצינים, דתיים ברובם, שמזדהים אתם. לכן אני מבין למה המסמך נכתב, אבל לעזאזל, ככה לא עושים דברים. אם ישראל הייתה דומה אפילו קצת למדינה מתוקנת, כל הדלפה הייתה מנחיתה פשיטה של יחידת מודיעין שדה מלווה בחוקרי מצ"ח. הם היו סוגרים את היחידה, חוקרים את כולם שתי וערב, מעכבים קידום עד תום החקירה אם צריך, חושפים את החפרפרת, מושיבים אותו בכלא שש ואח"כ בועטים אותו מצה"ל. במקום זה, יש לנו ענישה קולקטיבית לדתיים. בדיוק כמו שמפציצים את אזרחי עזה ועושים טוב לתעמולה של החמאס במקום לשלוח את בחורינו המצוינים לזחול לבונקרים עם סכין בין השיניים ולחסל את החמאסניקים עצמם.

אבל ישראל איננה מדינה מתוקנת אלא מדינה שמתנהלת בשיטת המאפייה, בעיקר מעבר לקו הירוק אבל ההבדל איננו חד כפי שחלקינו היו רוצים להאמין. להתנהל בשיטת המאפייה אומר שלמדינה תמיד יש משהו עליך, ואם תעצבן אותה, או שסתם יהיה לה אינטרס כזה או אחר לדפוק אותך, היא תעשה בזה שימוש.

היה לי קצין בצבא. כולנו אהבנו אותו כי הוא היה זרקן. כשהוא היה תורן, היינו מסתלבטים במשרד, ולעמדות הוא היה שולח אותנו רק כשהיו מודיעים לו שמגיעה ביקורת. כשהביקורת הייתה עוזבת, הוא היה קורא לנו להמשיך להסתלבט במשרד. יום אחד, אחרי הביקורת, חזרתי למשרד וראיתי שמישהו חסר. הקצין השאיר אותו בפטרול. "מה קרה", שאלתי, "נהיית מנייק?" הוא הסתכל עלי ואמר: "אתה מסתלבט במשרד במקום לפטרל, וקורא לי מנייק?" אז הבנתי. לא חשוב מה נותנים לך, חשוב מה לא יכולים לקחת ממך. אני מעדיף לפטרל שמאל-ימין-שמאל מאשר להיות תלוי בגחמות של מישהו. זה ההבדל בין משטר זכויות למשטר פריבילגיות, בין דמוקרטיה לעריצות, נוחה ככל שתהיה.

מה שהתגבש בישראל היא מערכת מסובכת של חוקים מאוד נאורים, ותת אכיפה מטורפת. החוקים הם הצהרתיים, שכבת צבע נוצצת כלפי חוץ, ואינם משקפים את הפרקטיקה של אף אחד. אז ככה אתה חי, עושה פרטץ' כמו שכולם עושים, עד שאתה דורך על הבוהן של האיש הלא נכון, ואז אתה מוצא את עצמך נאשם במשהו שאולי באמת עשית, אבל לא בגלל זה תוקעים אותך. וזה נכון לא רק לאנסים, פוגרומצ'יקים ולוקחי שוחד. זה נכון גם לבעל בית הקפה שלא ישקיע עשרות אלפי שקלים במערכת כיבוי שריפות רק משום שבא לו להזמין מישהו שינגן שם בגיטרה (דבר שיהפוך אותו ל"מועדון הופעות" ויטיל עליו דרישות זהות לאלו של ה"בארבי"). וזה יהיה בסדר גמור, כולם יידעו מזה ולא יעשו עניין כי זה באמת טיפשי שגיטרה תהפוך את המקום למשהו אחר, עד שהוא יבצע את הפשע הבלתי נסלח של "לבוא לא טוב לשוטר", ואז, פתאום, ייזכרו, יסגרו לו ת'עסק ויתחסדו בדיבורים על "בטיחות". מי יכול להיות נגד בטיחות?

ישראל איננה מדינה מתוקנת גם כי פינויי המאחזים עובדים באותה שיטה. מטפחים אותם, הורסים אותם כשזה משרת מישהו, ואז נותנים להם לקום מחדש. הפינויים הם הצגה, עצם שהממשלה זורקת מפעם לפעם כדי לרצות את האמריקאים, על גבם של אנשים שבת'כלס חיים שם ברשותה, סיועה ושליחותה של אותה הממשלה שמפנה אותם. האם מישהו באמת מאמין שהמדינה רוצה לפנות את המאחזים ולא מצליחה? תעשו לי טובה.

בקרקס הזה, כולם משתתפים וכולם נהנים ממנו. לא רק שהממשלה והמרכז הפוליטי מצליחים למכור את עצמם כקורבן ללחצי השמאל וארה"ב למצביעיה מימין, וכקורבן לאלימות המתנחלים למצביעים משמאל וכך לבסס את הקונסנזוס בשיטת "הפרד ומשול", גם הקצוות הפוליטיים עפים על הסיפור. תלמידי הרב גינזבורג הם תנועה פוליטית, יש להם אידיאולוגיה טוטאלית (בערך כמו של החמאס) שהם מעוניינים לקדם. הסיפור הזה טוב להם, הוא מועיל להם, הוא מארגן אותם ומציג אותם כקדושים מעונים. בלי הצגת החתול ועכבר של פינויי המאחזים, הם היו נשארים רב מטורלל וקומץ תלמידיו.

גם השמאל עף על הסיפור. בשבילו, אלימות מתנחלים כלפי פלסטינים היא גורם מארגן, מגייס ומניע. שימו לב כמה מארגוני השמאל הבולטים בעשור האחרון חיים על הגנה על פלסטינים מפני אלימות מתנחלים. בלי זה, בספק אם השמאל כפי שאנחנו מכירים אותו היה קיים.

אני לא מזלזל במה שארגוני השמאל עושים, אבל יש גם תמונה גדולה יותר. השמאל הרדיקלי, הימין הרדיקלי והמרכז הפוליטי (שמופרע לא פחות מכל הנ"ל) מאכילים אחד את השני, נשענים זה על זה, מאפשרים אחד את קיומו של האחר ובעיקר, משרתים את הקונסנזוס. הוא לא היה מסתדר בלעדיהם. כולם ביחד, בשורה התחתונה ועל גבם של הפלסטינים, מתחזקים מערכת פוליטית מעוותת, מאובנת, לא רלוונטית, שאף אחד ממרכיביה לא מספק שום מוצא ושום תקווה. במקרה הטוב, רק צודק קצת יותר מחלקים אחרים.

מנהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג. אני מודה לתורם ומאחל לו לא לברוח עם הקרקס הנודד.

רכבות, כמו כל דבר יש מי שיאמר, הן טקסט, וטקסט פוליטי. כל טקסט הוא כזה במקום המדובר, ושורת הבחירות התכנוניות שנלקחו מספרת לנו משהו על מי שבחר אותן. כמו כל טקסט פוליטי אפקטיבי באמת, הוא מתחפש לטקסט מקצועני, כדי שאנחנו, הציבור הבלתי מקצועני, לא נטריד ונשאיר למקבלי ההחלטות לעשות מה בא להם.

אבל אם השיקולים מאחורי תוואי הקו היו מקצועיים, סביר שהוא היה נראה אחרת לגמרי. כיום, הוא מתחיל בהר הרצל\יד ושם, מול השכונה החרדית בית וגן, עובר בתחנה המרכזית ורח' יפו, חותך לכביש 1 שהיה פעם שטח ההפקר בין מערב ירושלים ומזרחה וממשיך משם לפסגת זאב. בקיצור, קו צה"ל-שואה-חרדים-מתנחלים.

האם המתכננים העלו בדעתם את הסמליות הזאת שאני רואה? אני בספק, אבל את הבחירות שלהם הם עשו: כקילומטר וחצי בלבד מפרידים בין הר הרצל למפלצת בקריית היובל. זאת שכונת ענק עירונית עם אוכלוסיה מגוונת מאוד ובמעמד סוציו-אקונומי בינוני ומטה, לרוב. זאת גם שכונה שמושכת אליה המון פעילות חברתית וחינוכית, של כל המגזרים ומרכז האקטיביזם החברתי העירוני. האנשים שם זקוקים נואשות לתחבורה ציבורית טובה יותר וזה כולה קילומטר וחצי. אבל זה נדחה לשלב הבא, שבהתחשב ב-11 שנות ההרס של הראשון, מי יודע מתי יגיע. פסגת זאב, התנחלות שקרובה לרמאללה יותר מאשר למרכז ירושלים, קיבלה עדיפות ונכנסה לשלב הראשון למרות ששם, הצורך דוחק פחות ובכל מקרה, פנים העיר צריך לקבל פתרונות לפני פרברי השינה שאליהם ממילא מגיעים כבישים מהירים.

ההתעקשות להפנות את הרכבת לפסגת זאב דווקא באה על חשבון הבחירה המתבקשת לבנות את הקו הראשון כקו טבעת. אחרי רחוב יפו, הרכבת יכולה הייתה לחלוף על פני מרבץ התיירים העשירים של המלך דויד וממילא, אזור התרבות והבילוי במושבה הגרמנית, אזור התעשייה תלפיות (שכולל את מרכז המסחר הזול שמשרת את רוב תושבי העיר הענייה בארץ, בין השאר) והשכונות הסמוכות אליו, בית צפפא ומלחה, שבה נמצאים גם אצטדיון טדי, הארנה שתיבנה, תחנת הרכבת וגן החיות התנ"כי שמושך המון מבקרים וממש לא משופע בתחבורה ציבורית. בהמשך, היא הייתה משרתת את שכונות מלחה, רמת-שרת ורמת-דניה, החלק המזרחי של קריית יובל וחזרה למפלצת. זה היה עוזר לפתור כמה בעיות תחבורתיות קשות של דרום מערב העיר. הצירים בירושלים הם ברובם צפון-דרום, ולהגיע באוטובוסים מקריית יובל למושבה הגרמנית או תלפיות, למרות המרחק הקצר, לוקח יותר זמן מלהגיע לתל אביב, ולא הרבה פחות זמן מהליכה ברגל. אפשר היה, בשלב הבא, לחבר גם את שכונת גילה לרכבת הקללה. גם גילה היא התנחלות, הגדולה שבהן למעשה, וזה היה משרת גם זרם גדול של מתנחלים מגוש עציון והר חברון שנכנסים דרכה לעיר. כמובן שבשונה מתפיסה רווחת, לממשלת ישראל אין שום עניין בלשרת את המתנחלים, אלא רק בלשרת את ההתנחלויות. המתנחלים עצמם הם כמו שאר בני האדם כאן – אמצעי ולא מטרה- רק עם מיקום אחר במשטר הפריבילגיות.

בדרך לפסגת זאב, הרכבת חולפת במרחק יריקה מקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית. בקלות אפשר היה להעביר אותה סמוך אליה כך שתשרת אלפי סטודנטים שצריכים הרבה יותר תחבורה ציבורית ממה שהם מקבלים. במקום לעשות את זה, העירייה התלבשה על מהלך שאמור להיות "מעודכן" ובנתה "שבילי אופניים" מהרכבת אל הקמפוס. למה המרכאות, אתם שואלים? ובכן, את "שבילי האופניים" צריך פשוט לראות כדי להאמין, ואני מפציר בכל מי שלא קוראים לו איבל-קניבל לא לשים את הגלגל הקדמי שלו על אחד מאלה אם הוא רוצה לראות את יקיריו שוב אי פעם. אה, וכמובן שעל הרכבת אין בכלל פתרון להעמסת אופניים.

וזה לפני שדיברנו על המובן מאליו. בכלל לא צריך רכבת, ובמקומה היה עדיף להשקיע במערכת BRT כמו שצריך, שיטה שבעזרתה ערי עולם שלישי עם פחות כסף ויותר בלגאן כבר פתרו את בעיות התחבורה שלהן. יש BRT גם בירושלים, אבל זה בעיקר אוטובוסים ולא מסלולים, ואת האוטובוסים הענקיים האלו גם הפנו ישר אל תוך שוק מחנה יהודה הפורח, שהופך בשנים האחרונות למוקד משיכה ברמה ארצית, כדי לחנוק אותו.

ומובן מאליו גדול עוד יותר: אולי שמתם לב שהפוסט הזה, כמו תוואי הרכבת, עוסק רק במערב ירושלים ובשכונות היהודיות הגדולות שבמזרחה. הרעיון שרכבת הקללה אמורה לשרת גם את תושביה הפלסטינים של העיר המאוחדת לנצח נצחים, מלבד אלו שגרים במקרה ממש על תוואי כביש1 העירוני ואלו שעשירים מספיק (או משת"פים שהשב"כ דאג להם) כדי לגור בפסגת זאב, הוא עדיין מדע בדיוני בישראל 2011. מזרח ירושלים הפלסטינית פשוט מושארת, במכוון (שמישהו יצייץ "שהערבים יבנו לגובה", קדימה), במצב תכנוני של עולם שלישי בתקווה שהערבים יעזבו אותה. אין, כנראה, דוגמא בולטת יותר למשטר ההפרדה בעיר מאשר שתי מערכות התחבורה הציבורית הנפרדות ליהודים ולערבים. נכון, ערבי יכול לעלות על אוטובוס יהודי ולהיפך, אבל התחבורה בכלל לא זורמת על אותו הגריד. אבל זה שווה פוסט נפרד, וגם זה בסך הכול משקף ברמה העירונית את מה שקורה ברמה הארצית.

כי למי שמשחרר, בשלב זה, אנחת רווחה על כך שהוא גר במקום עם מדיניות עירונית שפויה יותר, הרשו לי לקלקל את המסיבה. אם זה אכן כך, זה רק מפני שיש לכם מדיניות עירונית. לירושלים, יש רק מדיניות לאומית בניהול אותה הממשלה שמנהלת את שאר המדינה. העיר מנוהלת ישירות ע"י הממשלה, ומנוהלת לצרכים סימבוליים וגיאו-פוליטיים ולא לטובת רווחת תושביה. עיריית ירושלים היא העירייה החלשה ביותר בארץ ותפקידו של ראש העיר, בנוסף ל"לפנות את הזבל" (כפי שהבהירה גולדה מאיר לטדי קולק בזמנו) הוא לחרחר מהומות, לעסוק ביח"צנות ולשנורר כסף מיהודים אמריקאים. חוץ מלפנות את הזבל, ניר ברקת אכן ממלא את תפקידו לעילא. ואנחנו, המקומיים, פשוט מרגישים את נחת זרועה של הממשלה ישירות.

מנהלי: התקבלו שתי תרומות לתחזוקת הבלוג. אני מודה לתורמים ומאחל להם לחוש על בשרם את נחת זרועה של הממשלה רק בעקיפין, אם בכלל.