החלק השני, והבעייתי של המהלך הוא לקצץ את לימודי האזרחות בחצי. הקיצוץ איננו בכמות השעות שמוקדשות למקצוע, אלא בהתפלגות התוכן. אזרחות הוא המקצוע היחיד שבו מלמדים על סדרי המשטר ועל הבעיות שהמדינה והחברה מתמודדות אתם היום. זהו גם המקצוע היחיד שמלמד דמוקרטיה מהי. ולמרות זאת, לדעת משרד החינוך, חצי מתכנית הלימודים באזרחות צריכה לעסוק ב"יהדות", "היסטוריה יהודית", "ציונות" ו"מורשת", דברים שכבר מוקדשים להם מקצועות אחרים.

אי לכך, יו"ר המזכירות הפדגוגית, צבי צמרת, בעט ממשרד החינוך את יו"ר ועדת מקצוע האזרחות, פרופ' ידידיה שטרן והביא במקומו את פרופ' אשר כהן. ידידיה שטרן הוא אחד שראוי לשים את התמונה שלו ליד הערך "מתינות" במילון. כאיש הציונות הדתית, כאיש המכון הישראלי לדמוקרטיה וכמי שעוסק במקצוע אשר בו בא לידי ביטוי המתח בין "יהודית" ו-"דמוקרטית", אין מישהו מתאים ממנו כדי לייצג את היומרה של המדינה למצוא איזון והרמוניה בין הדברים. הנה מה שהוא אומר:

הנני שייך לאותם חלקים באוכלוסייה היהודית בישראל אשר כפופים, בו זמנית, למרות כפולה – של הריבון המדינתי ושל ריבונו של עולם. אנו שומרים מצוות מכוח אחריותנו הדתית ונוטרים חוק מכוח אחריותנו האזרחית. עבורי ועבור שכמותי, השניות הנורמטיבית, במופעה הנוכחי בישראל, יוצרת קושי אקזיסטנציאליסטי ממשי, בעל אופי ייחודי, שיש לו נפח מעשי חשוב בהווייתנו. אנו מחויבים במלוא המשמעות וללא שום סייג (כמובן, למעט סייגים המעוגנים בתפישות דמוקרטיות מקובלות) לשלטון החוק. בו-בזמן אנו מחויבים במלוא המשמעות וללא שום סייג להלכה (כפרשנותה בחוגים הדתיים אליהם כל אחד משתייך). … עצם הקיום התודעתי בשניות נורמטיבית, ששני חלקיה דומיננטיים כל כך, איננו קל עבור מי שהינו מודע ורגיש לכפל המחויבויות המקנן בו.

לא בדיוק שמאלן קיצוני פוסט-ציוני, פוסט-מודרני, אולטרא-ליברלי, קוסמופוליטי ושאר הקללות שהחוג האידיאולוגי שהשתלט על משרד החינוך מכנה בהן את הציונים המיינסטרימים של עד לא מזמן, שלא מקבלים את הקו ה"ניאו-ציוני" של דחיקת הדמוקרטיה לטובת לאומנות בוטה והצרת מרחב הדיון הלגיטימי.

החוג האידיאולוגי המיידי של החונטה במשרד החינוך, כמובן, הוא "המכון לאסטרטגיה ציונית". כן, זה שהכשיר את מנהיגי "אם תרצו" הזכורים לרע בתכנית המנהיגות הצעירה שלו. צבי צמרת הוא איש המכון, שהיה אחד מאותם ארגונים ניאו-שמרניים שהריצו במקביל דו"חות מופרכים על השתלטות שונאי ישראל על הוראת ההיסטוריה והאזרחות, ששוטפים את המוחות הצעירים בשנאה עצמית, ועל הצורך לכבוש את היעדים הנ"ל עוד משנות התשעים. פרופ' אשר כהן, שמחליף את פרופ' ידידיה שטרן שנבעט החוצה, גם הוא איש המכון לאסטרטגיה ציונית.

אז אם למישהו זה עוד לא היה ברור, נראה לי שעכשיו זה צריך להיות ברור. צבי צמרת, יד ימינו של קומיסר החינוך גדעון סער, לא רק מצנזר ספרים ודוחף ידיים באופן בוטה לתכנים לימודיים במקצועות בהם אין לו הכשרה מקצועית, הוא גם נפטר מאנשי המקצוע האמונים על התחומים (כזכור, הוא גם נפטר מפרופ' חנה יבלונקה) ומחליף אותם בחברים שלו מהמכון לאסטרטגיה ציונית.

תודה לאסף רזון על ההפניה.

זה נחמד מאוד. בערך כמו לצפות שהתנועה הסיינטולוגית תקדם חשיבה עצמאית וביקורתיות על רקע התגברות תופעת נפגעי הכתות, שאמנון יצחק יקדם את ערכי ההומניזם על רקע התגברות תופעת החזרה בתשובה ושמק'דונלדס יקדמו בישול ביתי של תוצרת מקומית טרייה על רקע העלייה בשיעורי התמותה ממחלות לב. או במילים אחרות, איך הצלחתם למצוא חניה לחללית שהביאה אתכם, ועוד בתל אביב?

בואו נגיד כמה דברים שצריך לדעת על מסע הצלב של משרד החינוך נגד לימודי האזרחות. הוא התחיל עוד בשנות התשעים, אצל בחור בשם יורם חזוני שבשנת 2000 פרסם בארה"ב ספר שנקרא: The Jewish State: The Struggle for Israel’s Soul שבו טען שהציונות נמחקה מתכנית הלימודים. למה? בגלל "הסמולנים באקדמיה", כמובן. ספציפית, באוניברסיטה העברית בירושלים שנתפסת על ידיו כקן של בוגדים עוד מאז הקמתה כפרויקט הדגל של הציונות ב-1927. למי שתהה מהו ההבדל בין הציונות של פעם לציונות של היום, הנה הוא. רוב הציונים עד שנות הארבעים היו נתפסים היום כבוגדים וחתרנים.

בכל אופן, עד כאן לא נראה שיש כאן משהו אחר מטיעוני ימין נפוצים שמופיעים בכל טוקבק שני. העניין הוא שחזוני הוא מי שהפך אותם לנפוצים. האיש הוא נשיא מרכז שלם, ארגון ימין שהועתק אחד לאחד ממכוני המחקר של השמרנות החדשה בארה"ב ועשיר עד כדי כך שאנשיו עורכים ישיבות שגרתיות במלון המלך דויד כדי ליהנות מתפריט מסעדת המלון, ולא בחדרי הישיבות המפוארים של המרכז באחת מחתיכות הנדל"ן היקרות בירושלים. אבל על הפיקנטריה אתם יכולים לקרוא כאן, אנחנו מדברים על חינוך.

פרופ' ישראל ברטל, אחד ממושאי ההתקפה, קרע את טיעוניו של חזוני לגזרים משפט אחר משפט במאמר שמהווה גם הצצה מאלפת לאופן בו הימין החדש ה"ניאו ציוני", החיקוי המקומי החיוור הזה, באיחור של עשור, של אופנת הניאו שמרנות האמריקאית עורך את טיעוניו. את אותה שיטת פעולה תמצאו אחר כך בטרנד הדו"חות שמתחזים להיות מחקריים, אך למעשה הם פמפלטים פוליטיים שמסתמכים על כך שאנשים יקראו את הכותרת בעיתון, אבל לא יטרחו לעבור על המלל הפסיאודו אקדמי עצמו. כך הוא הדבר, למשל, בדו"ח של המכון לאסטרטגיה ציונית, שמחזיק באותה אידיאולוגיה כמו מרכז שלם ובמפתיע גם הגיע לאותן המסקנות.

איך כל זה קשור למשרד החינוך? אלמנטארי ווטסון. הוא חלק מהחבורה. לא רק משרד החינוך אלא הממשלה כולה. הנה קצת ניים-דרופינג בשבילכם:

ספונסרים עיקריים של מרכז שלם הם רון לאודר ושלדון אדלסון. החברים והספונסרים של ביבי. יחד, הם שולטים בנתח לא מבוטל מהתקשורת (הסמולנית כמובן) הישראלית, ערוץ10 והביביתון בהתאמה. על לאודר נטען שהוא מפנק את ביבי בטיסות במטוסו הפרטי. מקובל לחשוב שבכירים רבים בלשכתו של נתניהו הם אנשים של אדלסון, ולא רק שם. סגנו של ראש הממשלה ושר המשרד לעניינים אסטרטגיים (זה שאף אחד עוד לא הצליח להבין במה בדיוק הוא מטפל ואשמח למידע בעניין), בוגי יעלון הוא עמית מחקר בכיר במה שנקרא פעם "מכון אדלסון למחקרים אסטרטגיים" שבמרכז שלם.

המכון לאסטרטגיה ציונית, שאני עוד לא יודע אם קשור ארגונית למרכז אבל בהחלט אומר את אותם הדברים ותוקף את אותן המטרות, הוציא מקרבו את יד ימינו של קומיסר החינוך גדעון סער, צבי צמרת. בשנתיים קצרות, צמרת וסער תקפו את מקצוע האזרחות, צנזרו וקיצצו אותו, והגבירו בהתאמה את האינדוקטרינציה הלאומנית והדתית תחת שמות הקוד "מורשת", "יהדות" ו"ציונות".

צריך להתייחס, לרגע, לטיעון שלהם: מקצוע האזרחות איבד את ה"איזון". הוא עוסק יותר מדי בעקרונות הדמוקרטיה הליברלית ובבחינה ביקורתית של בעיות החברה הישראלית. זה גורם לתלמידים "לחשוב שהכול רע", אומר צבי צמרת. מה שחסר שם, לטענתם, זה מרכיב הלאומיות והדת היהודית. כלומר, הכף של מקצוע האזרחות נוטה יותר מדי לצד הדמוקרטיה במשוואת ה"יהודית-דמוקרטית" וצריך להביא את הדברים על תיקונם.

זאת אומרת שבמקצוע האזרחות, אותו לומדים רק כשנתיים בכיתות הגבוהות אין מספיק דברים כמו: תנ"ך – שלומדים מכיתה ג' ועד לבגרות, מורשת ישראל – תחום שיש לו מקצועות לימוד משלו הן ביסודי והן בחטיבה ובתיכון, ולאחרונה, באדיבות הקומסר, גם מקצוע ליבה חדש שיאחד את כל מרכיבי הדת והלאומיות שבו, והיסטוריה יהודית – תחום בעל תכניות לימוד משלו ולפעמים גם מקצוע נפרד. וזה בבתי הספר החילוניים. בבתי ספר דתיים, שצועקים מזה שנים שלימודי האזרחות הם "שטיפת מוח שמאלנית" ומעוותים אותם כרצונם (בתי ספר דתיים, בכלל, יכולים לעשות פחות או יותר מה בא להם) יש הרבה יותר "יהדות" ועוד פחות "דמוקרטיה". את הילדים שלו, אגב, צבי צמרת החילוני שלח ללמוד שם כדי ש"ייהנו מחצי הכוס המלאה".

וזה לפני שדיברנו על החינוך הבלתי פורמאלי, סיורים, סדנאות, ימי עיון, סמינרים ופעילויות שונות שמעבירים גורמים חיצוניים בבתי הספר. בתחום זה, כמעט ולא קיימים ארגונים שעוסקים בדמוקרטיה ואזרחות חוץ מ"המרכזים לדמוקרטיה ואזרחות" (גילוי נאות: עבדתי שם פעם). לא רק שהם טיפה בים, הם גם די גרועים, המערכים מתוכננים ע"י מכללת אריאל וגולת הכותרת היא טקס קבלת תעודות זהות בכנסת, שמפאר את הלאומיות יותר מאשר את הדמוקרטיה ומשולב בפגישה עם ח"כ. בזמני לפחות, זה היה לרוב ישראל אלדד שהיה פורש את משנתו המדינית. פעם, גם ח"כ דב חנין היה נוהג להגיע כדי לדבר עם התלמידים, אך נאמר לי שהוא הפסיק כי הם פשוט לא היו מניחים לו לפתוח את הפה.

עוד קצת דמוקרטיה אפשר למצוא במערכים של שלל הארגונים שעוסקים ביהדות (גם בכמה מהם עבדתי) אך לרוב, לא שמים על זה דגש. גם פעילויות אלו הוגברו משמעותית בקדנציה הנוכחית והנהנים העיקריים הם עמותת הימין הקיצוני אלע"ד (סיורים בעיר דויד) ו"מסע ישראלי" של הרב מוטי אלון. אפשר היה לצפות שאת החוזה עבור בתי ספר חילוניים יתנו לארגון חילוני שעוסק בתרבות יהודית, כמו בינ"ה, אבל היא לא משרתת את האג'נדה הפוליטית.

לא מספיק להם המטען הגדול והרב הזה של לאומנות יהודית, אפילו להגדיל אותו עוד לא מספיק להם. הם רוצים גם לגזול את כבש הרש. המקצוע היחיד בתכנית הלימודים שמלמד על דמוקרטיה, וגם זה רק בחלק מהזמן שכן ניתן בו מקום לא מבוטל גם ללאומיות יהודית, מותקף עכשיו בטענה שאין שם מספיק תנ"ך, יהדות, לאומיות ומורשת. מה הלאה? יצנזרו גם את מקצוע המתמטיקה בטענה שבמקום ללמד לאומנות יהודית הוא שוטף את מוחם של התלמידים בטענה לפיה 4=2+2?

הנסיגה בתודעה הדמוקרטית של תלמידי ישראל היהודים והתגברות הלאומנות והגזענות אצלם איננה איזו תאונה. זאת לא טעות ולא תוצר של הזנחה או מחדל כלשהו מצד משרד החינוך. זהו תוצר של מדיניות מכוונת, מתוכננת ומוצלחת שהתבשלה בתוככי קבוצת ההשפעה הניאו-שמרנית הישראלית, ויושמה על ידי אנשיה של קבוצה זו בממשלה. מישהו צריך פשוט להגיד את זה.

מינהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג. אני מודה לתורם ומאחל לו שאף אחד לא יאנוס את הכבשה שלו.

שמחה לאיד, כי כירושלמי יש לי לא מעט סיבות לפתח טינה לתל אביב. חוץ מכסף וממסד, לירושלים יש יותר מה להציע בתחומי התרבות והיצירה, כנראה מכל מקום בארץ. בתי הספר הטובים ביותר לאמנות יושבים בה: בצלאל, מוסררה, סם שפיגל, תיאטרון חזותי, האקדמיה למוזיקה ועוד. יש בה את האוניברסיטה הטובה בארץ ואוכלוסיית ענק של סטודנטים וחשוב יותר, יש בה בדיוק את מה שלא רק מעודד אלא דורש התייחסות תרבותית, אומנותית ותקשורתית – מציאות לפנים. ובכל זאת, מי שרוצה גם לראות ברכה בעמלו, צריך להתנתק ממקורות היצירה שלו ולרדת לשבור בר בתל אביב, כי אנשי הברנז'ה שבדברם תקום או תיפול קריירה של אדם יושבים שם ולא מוכנים להזיז את התחת רחוק יותר מבית הקפה השכונתי.

סצנת התרבות החילונית התפתחה בתל אביב, העיר העברית החילונית הראשונה. אבל היא בחרה שלא לצאת מאזור הנוחות של עצמה, ותרבות שמתכנסת לתוך אזור הנוחות שלה ומסרבת לצאת משם היא תרבות שמפסיקה להיות רלוונטית.

תרבות אמיתית מתפתחת מתוך דיאלקטיקה, עימות ושיח עם תרבויות אחרות. היא מאותגרת ומותקפת, נדרשת להגדיר את עצמה מחדש כל הזמן, מאמצת דברים מאחרים, מייצאת אליהם את תרבותה ומחפשת להרחיב את גבולותיה. תרבות אמיתית מתמודדת עם מה שקורה בזמן ובמקום שלה. התרבות החילונית בהנהגת הברנז'ה התל אביבית לא עושה זאת מספיק. היא בחרה להפקיר את המקום בו תרבויות מתנגשות, להתמקם בנוחות בעורף ומשם לייצר רעיונות של זלזול וביטול כלפי כל מה שקורה מחוץ לד' אמותיה, שלא לומר ו' אמותיה.

היא הפכה לתרבות שאננה מדי, נינוחה מדי, שבעה מדי ומרוכזת בעצמה מדי. תרבות שמוכנה לפלישת הברברים. והברברים פלשו גם פלשו, ל"היכל התרבות" עצמו. נכון, המקום הושכר לאירוע "פרטי". על זה אמר לנין שהקפיטליסטים ישמחו למכור למהפכנים את החבל שבאמצעותו יתלו אותם.

בירושלים, קשה יותר לברוח מהמציאות. אנחנו, החילונים המקומיים, יודעים שהמדינה הזאת לא רשומה על שמינו בטאבו. רוב התושבים בין הים לנהר הם מסורתיים או דתיים. זו לא "סכנה" שצריך למנוע אלא פשוט המציאות. המדינה, מדינות או תתי המדינות שיהיו כאן בעתיד ייראו בהתאם. אפשר לקוות וצריך להיאבק שהדתיות של הארץ תהיה וולונטארית, בדומה לארה"ב, ולא מאולצת ומוכתבת מלמעלה כמו באיראן. אבל השורה התחתונה היא שהחילונים הם בסך הכול עוד שבט במכלול השבטים שמרכיב את החברה המקומית. שבט שנאבק, כמו האחרים, על מקומו וזהותו. לא זה שמנהל את העניינים.

ההתנשאות הזאת של החילונים, כאילו המרחב שייך להם ולכן הם צריכים לחלק זכות ביטוי ל"אחרים" היא מכוערת לא פחות משהיא טיפשית. הדתיים אינם מיעוט מבוטל, הם לא צריכים טובות. התרבות שלהם דווקא דינאמית, חיה ומתפתחת. הם יוצאים לחפש לעצמם כיבושים חדשים, הם כבר התבססו היטב בטריטוריות שהופקרו על ידי התרבות החילונית ועכשיו הם מסתערים על עיר הבירה התרבותית. מי שלא מבין את הסמליות שבקיום הופעה מופרדת דווקא ב"היכל התרבות", ובתקיעת גרעינים תורניים חרד"ליים דווקא בתל אביב, פשוט לא מבין איפה הוא חי.

תרבות חילונית שאיננה מאובנת הייתה אומרת, בפשטות, "הופעות שבהן נשים חייבות לשבת בשורות האחוריות תעשו בהיכל שלמה ולא בהיכל התרבות – זה מנוגד לאמונה שלנו". תרבות חילונית הייתה מתייחסת למצעד הכהניסטים ביפו כמו שהחרדים היו מתייחסים למצעד הגאווה אם היה עובר במאה שערים. תרבות חילונית לא הייתה יוצרת חלל ערכי וחינוכי שמושך חרד"לים למלא את העגלה הריקה של ילדיה ביידישקייט פונדמנטליסטי, וממילא לא הייתה מרשה להם לעשות זאת.

אבל אנחנו שכחנו שגם לנו יש אמונה, ערכים ותרבות משלנו. כל כך התרגלנו לדבר על המסגרת הדמוקרטית, המאוימת, שאמורה לתת מקום לכל התרבויות וההשקפות ששכחנו שאנחנו לא רק שומרי המסגרת אלא יש לנו ערכים ואמונות משלנו שאנחנו רוצים להביא לידי ביטוי במסגרתה. הדמוקרטיה היא לא רק לחילונים, אלא לכולם. כל האחרים כבר עושים בה שימוש. מה איתנו? מהו המסר החילוני לתושבי הארץ מלבד "שכל אחד יעשה מה שהוא מאמין בו" (כאילו שמישהו שואל אותנו)? במה לעזאזל אנחנו מאמינים? במה אנחנו רוצים לשכנע? למה אנחנו לא עושים זאת? למה אנחנו לא נלחמים על הנוכחות החילונית דווקא במקומות בהם היא מאוימת? למה אנחנו לא מפיצים בשורה?

אין ספק שמדובר בשטיפת מוח ימנית, אבל לא בגלל עידוד הקשר לאתרי מורשת יהודית. הרבה אנשים, מכל המחנות הפוליטיים, אוהבים את הארץ וזה נכון גם לגבי רבים בימין. אמנם שם "אהבת הארץ" נוטה להיות תסביך חולני לפיו העם הוא גבר שבועל את הארץ, על תקן אישה, ולכן מלחמת נצח לו בערבי שמנסה לעשות אותה מהצד – אותה "ארץ ישראל לעם ישראל" שמתורגמת ל-"בנות ישראל לעם ישראל" מהפגנות ה-[עיר כלשהי] יהודית שמזהמות את המרחב לאחרונה.

אבל בסופו של יום, רוב התמיכה העממית בימין אין לה דבר וחצי דבר עם אהבת הארץ אלא עם פחד, חולשה, שנאה והתקרבנות. הילדים יכולים בהחלט לשנוא את חברון ועדיין לדקלם את סיסמאות הימין בכל פה. וזאת יעשו, שכן בניגוד לסטריאוטיפ, נוער בכלל ונוער ישראלי בפרט היא אוכלוסיה קונפורמיסטית להפליא. רובם יאמצו כמעט כל דבר שיוצג בפניהם כמיינסטרים.

אין שום דבר רע בעיר חברון, ולא במערת המכפלה. העניין הוא שרגשות היהודים כלפי המקום לא מצדיקים פגיעה בזכויות הפלסטינים, לא כבני אדם, ולא כקבוצה בעלת זכות להגדרה עצמית. בשביל להבין את זה צריך ללמד דמוקרטיה ואזרחות כמו שצריך, ולצד הלעטת התלמידים בפוליטיקה ימנית, תחת שם הקוד "יהדות" (שכן רק עמדות השמאל נחשבות "פוליטיות" ויהדות לא), הפרויקט המרכזי של משרד החינוך הוא ייבוש מקצוע האזרחות. כאן הבעיה, ולא בשום ענייני זיקה לארץ.

קראתי היום בעמוד הדעות של הביביתון מאמר של אורי הייטנר שמאשים את השמאלנים שמתנגדים לסיורים ב"בולשביזם" ו"ז'דאנוביזם", המקבילה מימין לקלישאות ה"פשיזם" וה"מקארתיזם". מולו, היה מאמר של יוסי ביילין שדווקא לא התנגד לסיורים, רק דרש שיראו להם את שני הצדדים. אישית, הייתי שמח אם ביום כזה היו מעבירים שני סיורים, האחד מטעם המתנחלים המקומיים, השני מטעם "שוברים שתיקה", ושהתלמידים יגבשו עמדה בעצמם. אבל זה לא יקרה, כי לוחמים ששירתו בחברון ונחרדו ממה שמתרחש שם זה "פוליטי" ואילו פולחן אישיות לברוך גולדשטיין זה "יהודי".

הסיפור הזה זכה לכותרות ראשיות ולפולמוס, אולי בגלל הפטיש השמאלני לגבי הקו הירוק שקיים רק כמסמן של משטר אזרחות שונה לפלסטינים בשני צדדיו. אבל עניין אחר, חמור לא פחות, עבר בדממה דקה בתקשורת הכללית. מסתבר שבבתי הספר הדתיים תונהג השנה תכנית "מורשת הרב מרדכי אליהו", שאמורה לזלוג גם לחינוך הממלכתי ואכן תזלוג, עד כמה שזה תלוי במוח של שר החינוך (הזכויות לגורביץ), צבי צמרת, ששלח את ילדיו לחינוך הדתי כדי ש"ייהנו מחצי הכוס המלאה".

מרדכי אליהו עלה לפגוש את בוראו (ולמסור לו צו בית משפט שמורה לו לשלוח את המשיח) רק ביוני האחרון, וכבר השנה, מעכשיו לעכשיו, תונהג תוכנית לימודים לכבודו. כשמערכת החינוך רוצה, מסתבר, היא יכולה. מעטות תכניות הלימודים שעוברות מסלול אקספרס שכזה. היחידה בה נתקלתי הייתה איזו תכנית ל"מלחמה בהשתמטות" לפני כשנתיים. מערכת החינוך לא מצליחה לגרום לתלמידים לכתוב טקסט קוהרנטי ארוך יותר מ-SMS, שלא לדבר על לקרוא ולהבין כראוי אחד, אבל תוך מספר חודשים מרגע ההכרזה כבר ישבו מולי, בסדנת אזרחות שהנחיתי, חבורה של זומבים מחוצ'קנים עם חולצות "אני לא משתמט" וטענו בתוקף שיש לשלול אזרחות ממי שלא שירת בצבא.

מי שמקדם את פולחן האישיות של מרדכי אליהו הוא בנו, שמואל אליהו, רב העיר צפת. זה שעומד מאחורי מכתבי הרבנים והרבניות ומי שעורר, במידה רבה ובצורה מתוכננת את גל הגזענות הנוכחי וטרנד "ניקוי" המרחב מערבים וזרים. כפי שמקובל בימין, הדברים הוצגו, בהתחלה, לא בשם אומרם אלא כיוזמה פרטית של פעילי שטח מגרעינים תורניים.

ביוזמה הזאת, שמטרתה גיבוש מחנה פונדמנטליסטי שדומה בכל דבר ועניין לאחים המוסלמים, יש לדמותו של מרדכי אליהו תפקיד מרכזי. לא רק שהכין את הקרקע וגילם בדמותו את הברית בין חרדים, מזרחים והפלג הקיצוני ביותר של הציונות הדתית, לא רק שדרדר את הציונות הדתית מבחינה אינטלקטואלית, אלא גם שדמותו היא אחלה הון פוליטי בשימוש בנו, שרואה את עצמו, לפחות לדעתי, כמנהיג המיועד של האחים היהודים.

לכן, כדי לנפח את מעמדו שלו, הוא מפיץ את ה"מורשת", ובעיקר כל מני סיפורי ניסים וכשפים שונים. הוא זה שהפיץ את האגדה על מאמא רוחל שעזבה, בפקודת אביו, את הקבר בדרך אפרתה שבו ביכתה את בניה והופיעה בעזה כדי להציל חיילים ממלכודות מוות. הוא אפילו רמז שאביו היה מיועד להיות המשיח (בן יוסף, כנראה, כמו מאיר כהנא ועוד כמה וכמה. אינפלציית המשיחים בימין צומחת לממדים מונטי פיית'וניים לאחרונה). לא מזמן, יצא ספר מהודר שעומד, כך אני מנחש, להפוך למתנה פופולארית לחגים בקרב המגזרים הדתיים, של סיפורים שסופרו על הרב במהלך השבעה שלו וכולו עמוס, איך לא, "במאות סיפורי מופתים שמעל לטבע".

זאת ה"מורשת" שילמדו את תלמידי ישראל. קוקטייל של סיפורי כשפים, פוליטיקה ימנית, סיסמאות ריקניות של "אהבת הארץ" שאין בהן שום אמת ושום תוכן מלבד היותה רכוש יהודי וערבים החוצה. אבל החילונים ויתרו מזמן על החינוך הדתי. לדתיים מותר לעולל שם ככל העולה על רוחם והדיון הציבורי מתחולל רק בעניין החינוך ה"חילוני", שבו הדתיים מעולם לא התביישו לבחוש. זליגת התכנים וההשפעה היא חד כיוונית כמעט לחלוטין, החילונים לא יעזו לדרוש לימוד תכנים שחשובים להם גם במערכת החינוך הדתית ולא נותר להם אלא לנהל קרב מאסף אבוד מראש על צביונה של מערכת החינוך שלהם.

מנהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורם ומאחל לילדיו כישלון מוחלט במערכת החינוך כפי שאנחנו מכירים אותה היום.

צבי צמרת, יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך הגן ב"הארץ" על החלטתו לאסור על השימוש בספר "ללמוד את הנרטיב ההיסטורי של האחר" בנימוקים של טוקבקיסט מצוי. התלמידים צריכים לדעת מה עשו לנו בארצות ערב לפני שידעו על דיר יאסין, הנרטיב הפלסטיני שקרי ו"משחיר את הציונות", הערבים לא לומדים את הנרטיב שלנו אז למה אנחנו צריכים ללמוד את שלהם. בשביל צמרת, מסתבר, המטרה היחידה האפשרית ללמוד היסטוריה זה כדי לשרת מישהו. את הפלסטינים באמצעות לימוד הנרטיב שלהם, או אותו באמצעות לימוד הנרטיב שלו

בספר משתמשים קומץ תלמידים בתכנית המוגברת להיסטוריה בבית ספר שתלמידיו מגיעים משדרות וישובי הסביבה. אותם תלמידים, שחווים את מציאות הסכסוך על בשרם הרבה יותר ממנו, עומדים להצביע לכנסת ולהתגייס לצבא תוך זמן קצר ושלקחו על עצמם ללמוד היסטוריה באופן קצת יותר רציני מהביזיון המקובל במערכת החינוך (ובמיוחד בניצוחם של גדעון סער וצמרת עצמו), לא נחשבים בעיניו כראויים להביע עמדה.

בזה מסתכם הסיפור. הספר מציג בכל פרק שתי נקודות מבט, ישראלית ופלסטינית, כשבאמצע יש דף ריק שבו התלמידים מוזמנים לכתוב את דעתם והבנתם, בערך כמו שצמרת עצמו עשה במאמר שלו. לא החשיפה לנרטיב הפלסטיני מטרידה את צמרת. בדברים אלו אין חידוש מיוחד. וגם לא בהיותו של הנרטיב הנגדי "ישראלי" ולא "יהודי" או "ציוני" כפי שהיה מעדיף, אלא עצם העובדה שמדובר, כנראה, בספר היחיד במערכת החינוך שמלמד היסטוריה.

היסטוריה היא לא מה שקרה בעבר אלא עיסוק שמתרחש בהווה. זה לא איזה רעיון פוסט-מודרניסטי פלצני של סמולנים מנותקים שהשתלטו על האקדמיה וחיים בעולם שאין בו אמת אלא רק נרטיבים אלא ההבנה של "אבי ההיסטוריה" עצמו, הרודוטוס מהליקרנאסיס בן המאה החמישית לפני הספירה. רישום של דברים שהתרחשו בעבר (כרוניקות) היה גם לפניו, וכך גם סיפורים על העבר. הוא התפרנס מסיפורים כאלה בעצמו עד לזמן שהחליף את סיפור ה"עובדות" בין אם בדרך יבשה ובן אם בדרך "חינוכית" ב"היסטוריה", או בתרגום מילולי מיוונית: חקירה.

כבר בזמנו כונה אבי ההיסטוריה "אבי השקרים" וגם חוקרים עכשוויים מפקפקים באמיתות דבריו. אבל מה שהוא השאיר לנו זה לא הסיפור כפי שהוא סיפר אלא את הציטוט שהובא למעלה: "חובתי לספר מה שמספרים, אולם אין חובתי להאמין בכל מה שמספרים. דברים אלה יפה כוחם לגבי כל סיפורי". ממרחק של אלפיים וחמש מאות שנה, הרדוטוס מזכיר לנו לא להאמין לו, לא להאמין לאף אחד, אלא לחקור בעצמינו.

זהו גם המסר שמקבל תלמיד שיש מולו שני תיאורים סותרים של אותו המקרה. להבדיל משאר תלמידי המערכת, שלא יודעים כלום אבל בטוחים שהדברים שהם אמורים לדעת הם אמת לאמיתה, תלמיד כזה מבין שאחת מהגרסאות שמולו איננה נכונה. ואם אחת יכולה להיות לא נכונה, אז גם השנייה יכולה להיות לא נכונה ואולי שתיהן לא נכונות, או נכונות רק חלקית, או מסכימות על העובדות אבל חלוקות על הפרשנות. תלמיד כזה מתחיל להפעיל את הראש, להיות אדם חושב, וזה הדבר שמפחיד קומיסרים כמו צבי צמרת.

אחד התרגילים שעשינו כשהפגשנו, כמנחים, תלמידים יהודים וערבים (גם עם בית הספר שמככב בפרשה עבדתי) היה לבקש מכל קבוצה בנפרד לקחת שעה ולכתוב את הסיפור ההיסטורי של הקבוצה הלאומית שלה. בלי להתחשב, בלי לאזן, בלי לעגל פינות, הנרטיב הלאומי כמו שאנחנו מבינים אותו, זה שמסביר למה יש לנו את הזכות, למה אנחנו צודקים ולמה הצד השני לא.

רוב התלמידים, מרוב בתי הספר היו לאומיים מאוד, חדורי רוח קרב להוכיח את צדקת דרכינו, מלאים בכל הסיסמאות הציוניות הנכונות ובורים מוחלטים בכל הנוגע להיסטוריה הלאומית שלהם. ככל שהיו לאומנים ומיליטנטים יותר, כך ידעו עליה פחות וזלזלו בה יותר. לרוב, הם גירדו בראש וניסו להיזכר מה, לעזאזל, לימדו אותם לבגרות, ההיסטוריה נתפסה כגוף ידע עובדתי שהם אמורים היו לשנן למבחן ולא כמשהו שהם מעורבים בו ושקשור אליהם.

אין קשר בין לאומנות להכרת ההיסטוריה הלאומית. כשהצליחו התלמידים, במאמץ לא מבוטל, לצרף כמה קרעי זיכרונות מהחומר שטחנו להם בבית הספר, התוצאה נשמעה גרועה יותר אפילו מהנרטיב הפלסטיני. משהו כמו "היינו מפוזרים בכל העולם והתפללנו לירושלים, אז הבריטים נתנו לנו את הארץ, הצענו להתחלק בה, לא הסכמתם אז כבשנו אותה. ניצחנו, ועכשיו היא שלנו."

כל התכניות האלה והצנזורה הזאת של משרד החינוך, לדחוף להם את הנרטיב ה"נכון" לא יגביר ולא אמור להגביר את האמונה בצדקת הדרך אלא לספק לתלמידים תחמושת מילולית שאותה יוכלו לזרוק על כל מה (ומי) שמעורר בהם ספקות ומעודד אותם לחשוב בעצמם ולגבש עמדה משלהם. אב מייסד אחר של מקצוע ההיסטוריה, תוקידידס, אמר ש"דרכם של בני אדם לקבל זה מפי זה את השמועות על קורות העבר בלי חקירה ודרישה וללא הבחנה". צבי צמרת והקומיסרים של משרד החינוך נמצאים שם כדי לדאוג שכך, בדיוק, זה יישאר.

מנהלי1: זה הפוסט של אתמול, שנבצר ממני להעלות בלילה כרגיל. זה אומר שהיום בערב יהיה עוד פוסט (פרוייקט 300, עוד ארבעה ימים למנאייק).

מנהלי2: לעמודת הקישורים מצד שמאל התווסף קישור לאתר חדש: הכצעקתה, שנלחם בהטרדות רחוב על רקע מגדרי. תיכנסו אליו!

במהלך השנים, ראיתי תופעה בולטת: דתיים לאומיים מגלים התנגדות עמוקה לעצם הרעיון של הפרדה בין שני המונחים. המנחים, כדרכם של מנחים כולל אותי, פירשו ועיקמו את המתודיקה כמיטב הבנתם והדתיים שבהם, במקום להציף את המתח והסתירות כדי להכיר בהם ולהתמודד אתם, כמו שאני עשיתי, לקחו אותה למקום של יצירת הרמוניה או זהות בין המושגים. בכל הנוגע למשתתפים, כמעט בכל קבוצה שהיו בה דתיים לאומיים, היה מישהו שסירב במופגן לשתף פעולה כעיקרון, ומי ששיתפו פעולה, נזקקו לשכנוע והפעלת סמכות.

לי, כחילוני ודמוקרט, ברור שלמרות שיש חפיפה לא מבוטלת בין המושגים הנ"ל, אין ולא יכולה להיות ביניהם זהות. יש ישראלים שאינם יהודים, יש בישראליות מרכיבים של מדינה חילונית מודרנית שאינם יהודיים ויש יהודים ויהדות שאינם ישראלים. לי ברור שהמתח בין המושגים הוא מובנה, יש דרכים לחיות עם המתח הזה ואפשר גם, כמו שקורה לנגד עינינו, להביא אותם לכדי התנגשות חזיתית.

אבל האספקטים המציאותיים לא עניינו את הדתיים הלאומיים. כן, יש מתח במציאות, אבל אין מתח באידיאל. באידיאל, היהדות והישראליות חד הם, ותופעות שחורגות מהאחדות, חילונים, ערבים אזרחי ישראל, יהודים בגולה, דמוקרטיה ליברלית, הם אילוצים שצריך לסבול, או טעויות שיתוקנו. כמו כל מי שהאידיאולוגיה חשובה לו יותר מבני אדם אמיתיים, הם לא היו מוכנים לנסות ולהכיל סתירות.

כשאני אומר שהמפה הפוליטית בישראל מתחלקת לא בין התומכים במדינה יהודית למתנגדיה, כמו שהימין עמל להציג זאת, אלא בין תומכי הדמוקרטיה למתנגדיה, שם אני מעביר את קו פרשת המים. הדמוקרטיה היא שיטה מעשית שמטרתה להתמודד עם המתחים והסתירות שמתרחשות כשבני אדם שונים חיים באותה מסגרת מדינית, ונסמכת על הנחת יסוד אחת: שום אידיאולוגיה לא יכולה להיות חשובה מספיק כדי לקחת את הדברים שדמוקרטיה נותנת לבני אדם: הגנה על חייהם וחירותם. לכן, מדינה דמוקרטית ויהודית אפשרית רק כל זמן שהדמוקרטיה תצליח להכיל את המתחים והסתירות בלי לפגוע בזכויות האזרחים בה.

מהצד השני נמצאים אלו שחושבים שהאידיאולוגיה, מדינה יהודית לצורך העניין, גוברת על הדמוקרטיה, ושהדמוקרטיה תתקיים רק במידה שלא תפגע באידיאולוגיה. כך שתומכי מדינה יהודית יש בשני הצדדים, ובכל זאת מדובר בצדדים יריבים.

אין שום ישראליות בלי יהדות, זה ברור. השאלה היא האם הישראליות היא מסגרת רחבה יותר מהיהדות, או שלא. מי שעונה בחיוב, טוען בעצם שמי שאיננו יהודי יכול להיות ישראלי שווה זכויות ומי שהמדינה היא גם שלו. אולי הוא לא יהיה במיינסטרים, בדומה לפרוטסטנטי בפולין או סוציאליסט בארה"ב, אבל הוא יהיה חלק מהמדינה כמו כל אזרח אחר ויוכל לקדם את השקפותיו כמו כל אזרח אחר, כולל אלו שטוענות שהמדינה צריכה להפסיק להיות יהודית. מי שחושב שגבולותיה של הישראליות הם גבולותיה של היהדות, מדיר את כל מי שלא יהודי ועושה ממנו אזרח סוג ז'. אחד שמקבל ביטוח לאומי ומצביע, אולי, בבחירות, אבל לא מורשה להחשיב את המדינה כשלו ולקדם את השקפותיו כמו כל אזרח אחר.

הימין טוען שרוב העם אתו כי העם רוצה מדינה יהודית ודמוקרטית. זה נכון, אבל לא מדויק. חלק מאותו רוב רוצה מדינה דמוקרטית ויהודית. מדינה שתהיה יהודית עד כמה שהדמוקרטיה מאפשרת, ולא דמוקרטית עד כמה שהיהדות מאפשרת. מישהו כזה יהיה קרוב בנטיותיו והשקפת עולמו למישהו אחר מצידו השני של קו פרשת המים, ולכן קל לימין לנכס את כל מי שרוצה צביון לאומי כזה או אחר למדינה לצד שלו, אבל למעשה, הוא ישתייך לאותו צד פוליטי יחד עם פוסט-ציונים ואנטי-ציונים. מי שבצידו השני של הקו, גם אם הוא מתון וליברל, יעשה יד אחת עם הימין המשיחי והגזעני ביותר, וזה בלתי נמנע.

מי שמנסה לאחד את היהדות והישראליות ולהפכם למילים נרדפות מקבל על עצמו, בעצם, את הבסיס של השקפת העולם הדתית-לאומית. וזהו הבסיס האמיתי להגות האנטי-דמוקרטית הישראלית החדשה, והכוח המאחד של מגזרים שנראים, על פניו, שונים מאוד.

יש, בעצם, ארבעה מגזרים בחברה היהודית-ישראלית: יש ציבור דמוקרטי, ציבור חרדי שרוצה מדינת הלכה, ציבור חילוני מסורתי ציוני (מיינסטרים) וציבור דתי לאומי שתמיד תפס את עצמו כגשר, או הדבק המאחד של כל המגזרים הנ"ל, היות שהוא מכיל את הרעיונות של כולם ומחויב להם.

הבאג בסיפור הוא ארץ ישראל השלמה, או יותר נכון, הערבים שחיים בה. ארבעת המגזרים הנ"ל יכולים, תיאורטית ועם חריקות ובעיות, להסתדר זה עם זה ועם מיעוט פלסטיני במסגרת של מדינת לאום דמוקרטית עם צביון יהודי כזה או אחר. ברגע שארץ ישראל השלמה נכנסת לתמונה והיהודים בה מפסיקים להיות רוב מבוסס, האפשרות הזאת מפסיקה להתקיים שכן מדינה שמחצית מתושביה פלסטינים לא יכולה להיות יהודית אלא במחיר ויתור על הדמוקרטיה.

המגזר הדתי לאומי, המקדם העיקרי של רעיון ארץ ישראל השלמה, זונח את המחויבות לדמוקרטיה ומתחיל לבנות ברית עם הציבור החרדי. זוהי תופעת ההקצנה הדתית וההתחרד"לות אצלם, וזוהי תופעת הלאומנות הגוברת בציבור החרדי. הציבור הדמוקרטי מאמץ את עמדת חלוקת הארץ כי זוהי דרכו להמשיך להשתייך לאותה חברה יחד עם שלושת המגזרים האחרים והמיינסטרים המסורתי חילוני ציוני הוא המקום בו מתנהל ויכוח הכן שטחים-לא שטחים שהכרנו בשנות התשעים ושהווה את קו פרשת המים הפוליטי אז.

אבל אז, שאלת השטחים נראתה כקרובה לפיתרון, ושאלת מערכת היחסים בין ארבעת המגזרים נדחתה עד להכרעה בנושא. היום, חמש עשרה שנה מאוחר יותר, הפיתרון נראה רחוק מהישג יד, הזמן עושה את שלו והיותנו מדינה דו-לאומית דה פקטו, גם אם לא באופן רשמי, מעלה את שאלת היחס בין המגזרים, שבליבה המתח בין מדינה ישראלית דמוקרטית למדינה יהודית לא דמוקרטית, למרכז השיח הציבורי.

גם היום, עיקר הויכוח מתרחש במיינסטרים המסורתי חילוני ציוני, ולכן האסטרטגיה של מי שמצא את הפיתרון למשבר הזהות של בין יהדות וישראליות בהגות הדתית לאומית היא ליצור זיהוי של המושגים "יהדות" ו"ציונות" עם משנתם האנטי-דמוקרטית, ולכנות את הדמוקרטים כ"אנטי-ציונים" ו"אנטי-יהודים" גם אם אינם כאלה. את זה, כמובן, אי אפשר להשיג בלי השטחת השיח. אי אפשר להגיד למישהו "אם אתה יהודי וציוני-מקומך אתנו" כשמתקיים בירור עמוק השאלה למה, לעזאזל, אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים את המילים האלו, והאם, למשל, אנחנו מתכוונים למשהו שמתנגש עם דמוקרטיה או לא.

כשהאסטרטגיה הזאת מצליחה וגבולות הישראליות מצטמצמים כדי להתאים לגבולות היהדות, לא רק מי שלא יהודי נזרק אל מעבר לגדר, אלא גם מי שמחזיק בהגדרה דמוקרטית של ישראליות, כזו שמכילה גם לא יהודים. וכך, הדמוקרטים מוצאים את עצמם מורחקים מהחברה שלהם, והימין מסביר זאת ב"סחף פוסט-ציוני" ומציג אותה כהתנתקות וולונטארית.

זוהי המסקנה והתוצר הפוליטי של שיח בירור הזהות שהיהודים בישראל התמכרו אליו וניהלו באמצעות עשרות ארגונים, גופים ועמותות בעשור האחרון. זה בירור חשוב וחיוני, נטלתי בו חלק והתפרנסתי ממנו, אני חושב שהוא צריך להימשך, אבל התוצאות, מה לעשות, אינן לרוחי.

ואחרי שהנחנו את המסגרת התיאורטית הזאת, בפעם הבאה נראה גם איך מאותו שיח בירור זהות אינטנסיבי שמתקיים בחברה היהודית, בישראל ובחו"ל, שבעיקרו הוא פלורליסטי ורב-תרבותי, צמחו כמו גרורה סרטנית ידידינו הותיקים, "אם תרצו", המייצגים הבוטים, האופייניים והמכוערים ביותר של הסחף האנטי-דמוקרטי שמתרחש כשמעמיקים מספיק כדי להגיע לשאלת פרשת מים, ונעמדים בצד הלא נכון.

מדובר בויכוח שחוצה את המגזר הדתי-לאומני לשניים. האם הרבנים בסך הכול מביעים עמדה כמו כל אזרח אחר, ומי שרוצה לקחת את דבריהם ברצינות מיוחדת מוזמן לעשות זאת, בדומה למי שמקשיב יותר לאנשי אקדמיה או סלבריטאים? או שמא, דעתם היא "דעת תורה" שגוברת על דעה של כל אחד אחר, כולל כלל הציבור שהדמוקרטיה "מעוותת את המציאות" שלו.

לבנון שייך לאסכולה השנייה, שידה על העליונה כרגע. כמובן שהוא מצדיק את זה בהתפלפלות סטייל אוגוסטוס קיסר. לפני שהיה אימפרטור (ולפני שנקרא אוגוסטוס) הוא סידר הצגה יפה שבה חברי הסנאט התחננו בפניו שיואיל לקבל סמכויות חורגות ולא מקובלות בעליל ברפובליקה. הוא עשה הצגה של סירוב, ובסוף "נכנע ללחץ". גם יורשיו ביימו הצגות דומות, וזכור במיוחד טיבריוס שלא ידע מתי להפסיק והפך את ההצגה לפארסה טוטאלית.

אז אליבא דלבנון, "אנחנו לא כופים, אלא אנשים צובאים על דלתותינו כדי לשאול מהי דעת תורה, ואסור לרבנים לעגל פינות". כה אמר אחד הרבנים הקיצוניים והמטורללים שברבני ההתנחלויות. אבל עד כמה, אם בכלל, המצב טוב יותר אצל ה"מתונים"?

הציבור החילוני נוטה לזהות קיצוניות דתית עם קיצוניות מדינית. במציאות, לפעמים זה בא ביחד, לפעמים לא. לעיתים קרובות, אותה יהדות "מסבירת פנים" באה עם עמדות פוליטיות מטורללות למדי. קחו למשל את הרב ישראל רוזן. רוזן הוא רב ומהנדס, וראש "מכון צומת" שמוצא דרכים עקלקלות לרמות את החבר הדמיוני ולהעביר את האדם המאמין ממוד "יתגבר כארי לקום בבוקר לעבודת השם" (שולחן ערוך) למוד "יקום בסבבה בבוקר לעבודת השם", כדי שחלילה, לא יחליט שחבר דמיוני שדורש ממאמיניו דרישות דימיוניות צריך ללכת לפסיכויאטר דמיוני כדי להיבדק.

הרב רוזן כבר הציע להקים ארגוני טרור יהודים שיסתובבו בעזה ויפגעו בתושבים כדי להפסיק את ירי הקסאמים, והוסיף שזה בטח לא יעבוד כי השמאלנים האלה בתקשורת יחשפו את התכנית. הוא גם הציע "להכריז מלחמה" על הערבים אזרחי ישראל ולשלול מהם זכויות, "עד שיוכיחו נאמנות" למדינה.

ועכשיו, הוא מפרסם את תכניתו בגלוי. אין בה שום חידוש, זוהי העמדה המסורתית של רוב הימין הדתי מאז ומעולם, וזוהי דרכם ליצור מדינה שתהיה "יהודית" למרות שלפחות חצי מתושביה לא יהיו יהודים. החידוש הוא בבוטות. הוא כבר מרגיש משוחרר מהצורך לנקוט במתק השפתיים הרגיל וקורא בפירוש להנהיג רשמית מעמד של "אזרח סוג ב'". נקודה נוספת היא שהוא בעצמו מציג את היוזמה שלו כהמשך ל"חוק הנאמנות" למתאזרחים, לכל מי שטען "מה הביג דיל" בחוק הזה.

כתבתי כאן לא פעם שמדובר בחוקים חינוכיים והצהרתיים שמטרתם לשנות את השיח ולהכין את הקרקע לדברים מעשיים יותר. הרב רוזן אומר את אותו הדבר, ומציע את הצעד המעשי שצריך לבוא בעקבות הכשרת הלבבות.

מזה זמן רב מקדמים חוגי ימין ודתיים תפיסה אלטרנטיבית של "אזרחות" שאותה אפשר לסכם במילותיו של יקיר השמאלנים הרב יואל בן נון: "זכויות אדם לכולם – זכויות אזרח לא". לפי השקפה זו, זכויות אזרח, שמעניקות את הזכות להשפיע פוליטית, יינתנו רק למי ש"נאמן" להגדרתה של המדינה כ"יהודית". מי שלא, זכויותיו הפוליטיות, כמו גם חובות כמו שירות צבאי, יישללו ממנו. מהי "מדינה יהודית" ומי מגדיר? אשאיר לכם לנחש.

לא צריך להיות בנג'מין פרנקלין כדי להבין שיש כאן משהו אנטי-דמוקרטי בעליל. הרי דמוקרטיה היא "של העם, למען העם וע"י העם", לא "של האידיאולוגיה, למען האידיאולוגיה וע"י חבורה של רבנים שיחליטו מהי האידיאולוגיה הנכונה ומי נאמן לה". הדמוקרטיה היא גם של כל העם ולא של רוב העם, לכן שמורות בה זכויות למיעוטים, ואפילו למיעוטים כרוניים.

המעמד של "אזרח" בדמוקרטיה נעוץ בעיקרון ששלטון דורש הצדקה, שלטון שאין לו הצדקה הוא משטר עריצות שנגדו מותר להתקומם באלימות, וההצדקה היחידה לשלטון היא זכותם של הנשלטים לבחור את השולטים ולהשפיע על החלטותיהם. באותה "אזרחות" אלטרנטיבית, יהיו הרבה נשלטים שאין להם את הזכות לבחור או להשפיע על השלטון מעצם העובדה שהם לא מסכימים אתו.

הרבה גורמים עמלים בשנים האחרונות להחדיר את התפיסה הזאת לשיח הציבורי הישראלי. שווה לציין במיוחד את "המכון לאסטרטגיה ציונית", ארגון האב של "אם תרצו" שמנהל מלחמה נגד מקצוע האזרחות בבתי הספר. את עיקרון הליבה הדמוקרטי היסודי אותו הצגתי כאן הם מציגים כעוד סגנון, אחד מני רבים, של התנהלות דמוקרטית. ולא רק עוד סגנון, אלא סגנון קיצוני, מרחיק לכת וחסר אחריות שלו הם דואגים להצמיד שמות כמו "אולטרה-ליברליזם".

נציג המכון ברשות המבצעת, יו"ר המזכירות הפדגוגית צבי צמרת, ששלח את ילדיו ללמוד בבתי ספר דתיים למרות שהוא חילוני בעצמו, כבר נקט בצעדים וקיצץ את לימודי האזרחות בבתי הספר לטובת לימודי נאמנות.

לא רק "אזרחות" ו"דמוקרטיה" הן מילים שהמחנה האנטי-דמוקרטי נוסך בהן משמעות חדשה והפוכה מזו המקורית, כדי לנצל את הילת הלגיטימיות שיש להן. גם המילה "שוויון" עוברת אונס קבוצתי. חוק האזרחות מסוג ב' אותו מציע רוזן הוא לא גזעני, כך לטענתו, אלא לאומי. אין בו אפליה שכן הוא יחייב יהודים וערבים באותה המידה. אז גם אם נשים בצד את העובדה שהלאומיות היהודית היא מולדת וקשורה לדת ולכן ערבים לא יכולים להיכלל בה, יש כאן כשל מחשבתי (מכוון) שאני מכנה "מבחן המשתנה הציבורית":

אם יעבור בכנסת חוק לפיו בכל המשתנות הציבוריות בישראל יהיה מותר להשתין בעמידה בלבד, אנשים כמו רוזן ובורים ישראלים מהסוג הטיפוסי יציגו אותו כחוק "שוויוני". הרי יש אותו חוק לכולם, ללא הבדל דת, גזע ומין. מה רע? אבל כמובן שהחוק לא מזיז לגברים ופוגע מאוד בנשים ובנכים. אז זה יהיה חוק מפלה שלא מצהיר על כך במפורש. על העיקרון המשפטי של "מבחן המשתנה הציבורית" אגב, מבוססים כל חוקי האפליה הישראלים מכל הסוגים. זה מה שמאפשר לנו להיתמם ולהגיד שאין לנו חוקים מפלים.

גם אזרחות סוג ב' כבר יש לנו. היא נראית לרוב המוחלט של ישראלים לטבעית ונורמאלית, ואין סיבה מיוחדת שיתנגדו להרחיב אותה. קוראים לזה "תושב קבע". העולם מחולק למדינות, והמצב הנורמטיבי הוא שכל אדם הוא אזרח המדינה בה הוא חי. היוצאים מן הכלל הם אורחים ששוהים במדינה שאינה שלהם. אם השהות שלהם היא ארוכת טווח, הם מקבלים זכויות מסוימות ואפילו רשות לבקש אזרחות קבועה. בישראל, לעומת זאת, מעמד ה"אורח" ניתן למאות אלפי אנשים שנולדו בשטחה של המדינה, הם ואבותיהם, וגם הוא נשלל מהם אם, למשל, הלכו ללמוד בחו"ל למספר שנים. המשותף לילידים שנחשבים אורחים – הם לא יהודים.

כל כנופיית הנאמנות הזאת עושה גם היא כמעשה אוגוסטוס קיסר, אבל מעשה אחר שלו. הקיסרים היו מלכים לכל דבר ועניין, אבל הציבור הרומי החזיק באתוס של עיר-מדינה חופשית, הוא שנא מלכים. אז אוגוסטוס שימר את כל מערכת המונחים הרפובליקנית, העלה אותה על נס, אבל יצק בה תוכן חדש שמנוגד למשמעותה המקורית – הגנה על האזרחים מפני רודנות. הוא מעולם לא קרא לעצמו רודן, אבל זה מה שהוא היה. גם כנופיית הנאמנות תמשיך לקרוא למדינה שהם מנסים להקים כאן "דמוקרטיה" ולא יגידו "אפרטהייד", אבל זה בדיוק מה שהיא תהיה.

האוניברסיטה היא לא ארגון אלא מסורת, לא במובן של Tradition, אלא במובן של transmission. מאמץ משותף של צבירה ושימור של ידע, ועברתו מדור לדור תוך הרחבה, פיתוח וביקורת. החברה נהנית מקיומה של האוניברסיטה בכל מני דרכים, אבל היא לא נמצאת שם כדי לשמש מטרה קונקרטית. יש אפילו מקצועות שדי קשה למצוא בהם תועלת כלשהי. האוניברסיטה עוסקת בידע בשביל לעסוק בידע ולא כדי לספק מוצר או תוצר כזה או אחר. אבל למרות שלמסורת הזאת אין מטרה, יש לה בהחלט סיבה.

ידע זה דבר משחרר. ידע זה כוח, כוח מכתיב אחריות ומי שלוקח אחריות על השימוש שהוא עושה בכוחו הוא אדם חפשי. לא במקרה חברות סגורות מכל הסוגים מתעסקות באובססיביות בפיקוח על ידע שמסתובב. אבל כמו כל דבר נכון שנאמר שוב ושוב, זוהי קלישאה. הבעיה הנוכחית היא לא מחסור בידע אלא עודף ידע, או יותר נכון להגיד, עודף מידע. היום, יש כל כך הרבה מידע שמסתובב, בכל כך הרבה תחומים, שאנשים לא מצליחים להתמודד אתו.

בספרו "הגן האנוכי", ריצ'ארד דוקינס הציע תיאוריה לפיה מידע תרבותי לסוגיו עובד בדומה לגנטיקה, כשיחידת מידע תרבותי בסיסית נקראת "מם", בהקבלה ל"גן" שהוא יחידת מידע ביולוגי בסיסית. בדומה לגנים, אין הגדרה חד משמעית לממים, אבל מדובר ביחידה קטנה מספיק כדי להיות בסיסית ומובחנת, אבל גדולה מספיק כדי שתהיה לה משמעות כשלעצמה. בדומה לגנים, תפקיד המם הוא רק פועל יוצא של האורגניזם התרבותי שעושה בו שימוש, וההישרדות שלו תלויה ביכולת שלו להיות מועתק ומופץ.

הנה מם מוצלח: "מדינה יהודית ודמוקרטית". המם הוא לא משמעות הביטוי, כל אחד יכול לייחס לו כל מני משמעויות, אלא הביטוי עצמו. וזה ביטוי מוצלח ביותר. מאז נדחף לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ע"י חברי כנסת דתיים במטרה להגביל את הכבוד והחירות, הצליח תוך 18 שנים לא רק להיות בכל פה ובכל כותרות העיתונים, אלא גם להשתלב ב"אורגניזמים" רעיוניים תוקפניים שדואגים לסמן ממים מתחרים, "מדינת כל אזרחיה" למשל, כמטרה שאותה יש לחסל.

שוק המידע היום הוא "שוק של קונים". כלומר, היצע המידע גדול בהרבה לא רק מהביקוש, אלא גם מהיכולת של המוח שלנו להכיל אותו. ילד ממוצע היום נחשף תוך זמן קצר להרבה יותר מידע מאשר פרופסור מלפני חמישים שנה, נניח, שהעביר את זמנו בעישון מקטרת בספריה, נחשף אליו כל חייו. והמוח שלנו לא יודע ולא אכפת לו האם אוגרים בו את כתבי אוגוסטינוס או פורנוגרפיה וריאליטי.

אז היות שהמוח הוא בצד הקונים והמידע בשוק המוכרים, המידע נהיה זול. היות שכל פריט מידע מתחרה עם אלפי פריטי מידע אחרים על אותה נישה במוח, לא משתלם להשקיע באיכותו. במה כן משתלם להשקיע? ביכולת להפיץ אותו – בקלות העיבוד וההעתקה שלו, ובמוטיבציה להעתיק אותו. במילים אחרות: בשוק המידע הקניבאלי של היום, הדברים ש"מצליחים" לבלוט החוצה מתוך רעש הרקע הם רעיונות פשטניים שמשתלבים בקלות עם מבנים רעיוניים קיימים ומפעילים אותנו רגשית. בהקשר של מידע פוליטי ישראלי, למשל, מדובר ברעיונות נוסח "אם תרצו", סיסמאות פשטניות שמתיישבות יפה על הזבל שהנחילו לנו בבית הספר היסודי, ומנגנות על הפחדים הקמאיים שהיהודים דואגים להנציח מדור לדור.

הקניבליזם האינפורמטיבי הזה לא פסח גם על האקדמיה ונגזרותיה החינוכיות. כמוסד שהורגל, מאז שהוקם בימי הביניים הדלים במידע, להפוך את בוגריו למחסני מידע מהלכים, האקדמיה גילתה שאין לה את היכולת להעניק לבוגריה  סקירה סבירה של כל המידע שהצטבר בה ולכן עברה לאסטרטגיה של התמחות צרה יותר ויותר, דבר שיצר כאן דור של אידיוטים מלומדים. כאלה יש מהסוג המקצועני – מומחים בתחום עיסוק שלא מבינים את העולם שהם חיים בו בשיט, או מהסוג האינטלקטואלי – מומחים שהתחפרו בתחום האקדמי שלהם עד שהעולם הפסיק להבין אותם.

ודווקא בסביבת המידע הזאת, שווה להחזיר את המקצועות שכל עיסוקם הוא בהתמודדות עם מידע – מדעי הרוח, למקומם המכובד הראוי. היסטוריה מלמדת אותך לצוד מידע, לעשות לו בקרת איכות, להצליב אותו ולשלב אותו עם פריטי מידע אחרים לסיפור קוהרנטי ורלוונטי. ספרות מלמדת אותך לקרוא ולהבין מידע ברמה מעמיקה, לימודים קלאסיים חושפים אותך למודלים רעיוניים מהעבר כדי שלא תצטרך להמציא את הגלגל מחדש, אמנות מלמדת אותך שפות שאינן מילוליות והרטוריקה, מקצוע שפעם היה מרכזי מאוד וחסרונו היום מורגש במיוחד, מלמדת אותך להוציא את מה שהצלחת לעשות עם כל המידע הזה מהראש שלך כדי שיועיל גם למישהו אחר. את הכוח הזה, לברא חלקות ולגדל דברים בג'ונגל המידע, מדעי החברה יכולים להביא לידי ביטוי ע"י הפנייתו לעיסוק במה שמתרחש במציאות בה אתה חי.

אם זה היה תלוי בי, לא היה שום תואר ראשון באף אחד מהמקצועות הנ"ל. כל מי שאיננו מדען "קשה" (וגם אותם הייתי מכריח לקחת מבואות) היה צריך לעשות תואר ראשון כללי במדעי הרוח והחברה. ההתמקצעות, בתקשורת, עריכת דין, מקצועות הליבה עצמם וכל דבר אחר, רק בתואר השני וצפונה.

בסמסטר הקודם חזרתי לאוניברסיטה אחרי היעדרות ארוכה כדי לסגור תואר ראשון. צריך לציין שאני סטודנט בזיוני לגמרי אפילו במונחים של מדעי הרוח, אם הייתי טורח להיבחן על הקורסים שישבתי בהם ומקפיד להכניס הערות שוליים והפניות לעבודות הספקולטיביות הדי מוזרות שכן כתבתי, כבר הייתי פרופסור אמריטוס. אבל מסתבר שהאוניברסיטה, זו הירושלמית לפחות, התחילה לעשות כמה צעדים בכיוון הנכון בזמן היעדרי עם קורסים רוחביים לסטודנטים מדיסציפלינות שונות בתכנית "אבני פינה" והכנסת הקורס "מבוא להיסטוריה עולמית" כקורס חובה לא רק להיסטוריונים ובטח עוד כמה דברים שאני לא יודע עליהם עקב זרקנות כללית.

אז מי מכם שהלך ללמוד משהו מהדברים הנ"ל, תרגישו חופשי לשלוח את הפוסט הזה לדודה שחופרת לכם עם ה"מה תעשו עם זה אחר כך" כי יש סיכוי לא רע שהתחום עומד לפני רסטורציה, ותמצאו מישהו עשיר להתחתן אתו.

הריאקציה נגד זכויות התלמיד היא תגובת נגד לקריקטורה על תפיסה ליברלית שנקראת "הילד במרכז". לפי תפיסה זו, תפקידה של המערכת הוא לשרת את הילד ואת טובתו. כל זה נשמע יפה, אבל בין הכוונות הטובות והמציאות, יש הבדל. ואנחנו כבר יודעים לאן מובילות כוונות טובות. מה שנעלם מחסידי "הילד במרכז" הוא שהילד האינדיבידואל הוא לא הגורם היחיד במערכת. כאלטרנטיבה למציאות הקודמת, שבו התלמיד היה בתחתית שרשרת המזון הבית ספרית ולכן מטרה לכל גחמה כוחנית של בעלי הסמכות, המטוטלת נזרקה למצב בו הילד הוא היחיד במערכת שיש לו זכויות. עכשיו הוא האדון, וכל השאר צריכים לשרת אותו.

זכויות הן לא "טובה" או "תמורה" למילוי חובות כלשהן, זכויות הן הגנה מפגיעה על ידי אחרים. כך שאין שום בעיה בכך שלתלמידים יש זכויות, הבעיה היא שזכויות התלמיד מגנות עליו מפגיעה על ידי המערכת, ופה זה נגמר. התיאוריה מתעלמת מהאל"ף-בי"ת של רעיון הזכויות: הזכות שלך נעצרת במקום בו מתחילה זכותו של מישהו אחר. היחסים בין התלמידים לבין עצמם לא מתנהלים בהתאם לעיקרון הזכויות, ולמורים ועובדי בית הספר אין, למעשה, שום זכויות. כך שאין שום דבר שמגביל את זכויותיו של תלמיד שדורך על תלמידים אחרים,  על המורים שלו או, לצורך העניין, על השרת הבית ספרי.

במקום לבטל את חוק זכויות התלמיד, כמו שגורסת למשל ח"כ עינת ווילף, צריך להוסיף לו את חוק זכויות המורה. חוק כזה יעמיד את יחסי המורה והתלמיד על בסיס של הדדיות. זוהי תיאוריה חדשה בשוק, שמעמידה במרכז לא את הלימודים כמו בעבר או את הילד האינדיבידואל כמו בהווה, אלא את המפגש. המפגש בין התלמיד לחבריו, בינו למורה ובינו לחומר הלימודים.

ברמה המעשית, זה אומר שזכויות התלמיד לא יכולות להוות הגנה לפגיעה מצידו באפשרותו של המורה ללמד או של חבריו ללמוד. אם יש לתלמיד זכות שלא להיות מושפל על ידי המורה, לדוגמא, אז גם למורה יש זכות שלא להיות מושפל על ידי התלמיד, וחובה לנקוט באמצעים כדי למנוע השפלה של תלמיד בידי חבריו. על פניו, לא נראה שיש הבדל בין התיאוריה הזאת לדיבורים על "החזרת המשמעת" לכיתות. ואכן, באופן מעשי, הפרקטיקה דומה למדי. אבל המקום ממנו זה מגיע חשוב.

אני לא מאמין בהטלת משמעת. מבחינתי, יש הבדל בין הוצאת תלמיד מפריע מהכיתה "כי זה לא בסדר להפריע" לבין הוצאתו מהכיתה "כי אני לא מוכן לקבל ממך יחס כזה". לא צריך להעמיד את הילדים בתחילת השיעור או להלביש אותם בתלבושת אחידה כדי שמורה יזכה לכבוד. כל מה שצריך זה לאפשר למורה לדרוש מהתלמידים את אותו הכבוד שאדם דורש מאנשים אחרים. כמו שפגיעה של תלמיד באדם אחר ברחוב לא תעבור בשתיקה, כך אין שום סיבה שפגיעה של תלמיד במורה או בתלמיד אחר תעבור בשתיקה. אפשר לטרטר לתלמיד על הצורך "לכבד" מסביב לשעון, אבל כל זמן שהוא לא מרגיש על בשרו את התוצאות של חוסר הכבוד לאנשים אחרים, זה סתם פקה-פקה. אי אפשר ללמד משהו בלי ליישם אותו במציאות היום יומית הקונקרטית.

התפיסה לפיה התלמיד הוא אדם ריבוני שאמור, בהתאם לפילוסופיית הנאורות, להציב את הגבולות שלו בעצמו, הפכה לצורה של התעללות. כל אדם צריך גבולות, כי הם לא רק מגבילים אלא גם מעניקים תחושת ביטחון שבלעדיה נחווית רמה גבוהה של חרדה וקושי לתפקד, והצבת גבולות לעצמך היא יכולת נרכשת. כדי שתלמיד יוכל לבנות את היכולת להציב לעצמו גבולות, צריך שיהיו לו גבולות בטוחים שאותם יוכל לבדוק, לשנות ולהרחיב. כשתלמיד מקבל מסר שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, כיאה לאדם ריבוני, בלי שיש לו גבולות להתייחס אליהם, הוא חווה את זה כהזנחה ונטישה. התגובות נעות בין היצמדות למוכר ודריכה במקום, לחיפוש מתמשך אחרי גבול כלשהו באמצעות הקצנה מתמדת של ההתנהגות.

החוליים הנ"ל הם תוצר לא של העצמת התלמיד, דבר ראוי כשלעצמו, אלא של הניסיון לעשות זאת באמצעות שחיקה בסמכות המורה. בהתאם לגרסאות מדוללות של פוסט-מודרניזם שזלגו למערכת, המושג "סמכות" נתפס כשלילי וזוהי המקבילה החינוכית לרעיון המופרך של יפי נפש בעיני עצמם לפיו החלש הוא גם הצודק. במחשבה המודרנית, "סמכות" נתפסה כדבר חיובי, ושונה מאוד מ"כוח" שנתפס כשלילי. הביקורת הפוסט-מודרנית חשפה את העובדה שסמכות היא בעצם שימוש בכוח שנתפס כלגיטימי, כשהלגיטימציה עצמה היא תוצר של שימוש בכוח. אבל ההבנה שסמכות היא כוח לא הופכת את המעשה החינוכי לנקי מיחסי כוח. למורה עדיין יש יותר כוח מאשר לתלמיד. באמצעות הכחשת יחסי הכוח ובהימנעות משימוש בו הוא למעשה זורק את האחריות על המעשה החינוכי על הילדים, שלא יודעים להתמודד אתה. אם מורים לנהיגה היו עובדים כך, אף תלמיד לא היה שורד עד הטסט.

שיקום סמכות המורה מצריך הגדרה מחודשת של מושג הסמכות והפרדה מושגית בין "כוח" ל"כוחנות". למורה אין את הזכות לשחק אותה ליברל יפה נפש באמצעות זריקת האחריות, שנובעת מהכוח שיש לו, על תלמידיו. הם לא ביקשו את האחריות הזאת ו"מיקור חוץ" של סמכות המורה אל התלמיד באצטלה של שיח ליברלי מתחסד היא לא הוגנת כלפיהם. כדי שהתלמיד יהיה אדם ריבוני וחופשי לא מספיק לדרוש זאת ממנו, הוא צריך לזכות בזה, ומתפקידו של המורה להכשיר אותו לכך.

הפיתרון לרעות החולות שנובעות משיח הזכויות הליברלי הוא לא זניחתו לטובת תפיסות שמרניות וכוחניות אלא באימוץ מחודש של כמה ממרכיבי רעיון הנאורות ששכחנו בדרך. בראשם, הרעיון שקושר חירות לאחריות, ולכן גם לבגרות. חירות היא משהו שצריך להרוויח באמצעות רכישת היכולת לשאת באחריות לבחירות שלך וכך להפוך לאדם בוגר. חינוך הוא התהליך שאמור להוביל אותך בדרך הזאת. כשמאבדים את העיקרון הזה, חירות הופכת לסתם הפקרות וליברליזם לרחיצה מתחסדת בניקיון כפיים מדומיין.

הפיתרון למערכת פשוט וקל עד כאב. לא צריך שום "מחשב לכל ילד" ו"טכנולוגיות למידה" אינטרנטיות נוצצות שמתיישנות עוד לפני שהן מגיעות לכיתות. לא צריך שום ועדות שינפיקו תכניות לימודים חדשות לבקרים. כל מה שצריך לעשות זה להוריד את מספר התלמידים בכיתות ל-25, ואז לבחור אנשים טובים, לשלם להם משכורת טובה ולתת להם לעשות את העבודה שלהם. זה אומר: לאפשר למורים לנהל את הכיתה בלי שיאוימו ע"י האבא העו"ד או הערס, ולאפשר להם ללמד ולחנך, להרחיב ולהעמיק את דעתו של התלמיד בלי שייאלצו לרוץ בחומר ולסמן "וי" על שינון "שלוש גורמים לעליה הראשונה" ו"שלבי הפיתרון הסופי". כראוי למי שאנחנו מפקידים בידיו את הילדים שלנו, הוראה צריכה להיות "משרת אמון", לא משרה של פועל שחור שדופק שעון ומרכיב תוצרי פס ייצור. זה מה שצריך לעשות, ועכשיו נראה מה גדעון סער הספיק לעשות עד עכשיו:

גדעון סער הוא איש חכם ומוכשר, אבל אין בקורות החיים שלו שום דבר שקשור לחינוך, אפילו לא קצת. חוץ מהפסקות קצרות שבהן עסק במשפטים ועיתונות, גדעון סער העביר את כל חייו הבוגרים כעסקן מפלגתי, מאז שהיה הרכז הארצי של נוער "התחייה" ועד שמונה באופן תמוה למדי לשר החינוך. בתפקידו זה, הוא עוסק בשני דברים עיקריים: בהפיכת בתי הספר למדינת משטרה מרושתת במצלמות שצוברת ושומרת מידע אישי רגיש על התלמידים, ומשפחותיהם, ובהחדרת תפיסת עולם "ניאו-ציונית" מונוליתית שלה הוא קורא "חינוך לערכים" תוף דחיקה החוצה של כל אלמנט ביקורתי, ליברלי ודמוקרטי מתכנית הלימודים.

"ניאו-ציונות" הוא מונח שבו השתמש רונן שובל כדי לתאר את האידיאולוגיה של "אם תרצו" (חברים, אני מצטער, הבטחתי לעצמו שלא אכתוב עליהם לפחות שבוע, אבל כמו שתראו בהמשך, אי אפשר להתחמק מזה) ועיקרה, כפי שאני מבין, היא הלבנת הציונות המשיחית למונחים חילוניים באמצעות הפיכתה ל"מותג" (הרי צריך לדבר עם החילונים הריקניים בשפה שלהם), ניכוס המושג "ציונות" לפלג הספציפי הזה תוך הצגתה כמערכת רעיונית סגורה, ברורה ומונוליטית והוצאת רעיונות מתחרים אל מחוץ לגבולות השיח הלגיטימי.

יד ימינו של גדעון סער הוא יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, ד"ר צבי צמרת. צמרת, חילוני בעצמו, ששייך אידיאולוגית לפלג הלאומני של תנועת העבודה, שולח את ילדיו ללמוד בבתי ספר דתיים כדי ש"ייהנו מחצי הכוס המלאה". הוא גם רואה בחיוב את הדו"ח של "המכון לאסטרטגיה ציונית", שבסמינר המנהיגות שלה ראשי "אם תרצו" התחילו את הקריירה הפוליטית שלהם, על "ההטיה השמאלנית בלימודי האזרחות". הדו"ח עצמו טוען שהתלמידים נחשפים, באמצעות שיעורי האזרחות, לשטיפת מוח אולטרא-ליברלית תוך הזנחה של תכנים לאומיים, והוא שקרי לחלוטין.

עיקר לימודי האזרחות הוא שינון נוקדני של מידע על מבנה מערכת השלטון. העיסוק במושג הדמוקרטיה הוא שטחי ואינסטרומנטלי. הגוף החיצוני היחיד שמוכר לי שעוסק בדמוקרטיה בתוך מערכת החינוך הוא "המרכזים לדמוקרטיה ואזרחות" (גילוי נאות: הדרכתי מטעמו במשך שנתיים) ששייך למכללת אריאל. לרוב, התלמידים נתקלים בו רק פעם אחת, אם בכלל, במהלך לימודיהם והמערכים שלו גרועים למדי. החינוך לדמוקרטיה הוא כל כך גרוע שאפילו צה"ל נזעק, ובשנה האחרונה הורה הרמטכ"ל להכניס תכנים של דמוקרטיה למערכים של חיל החינוך.

נושאים של יהדות וציונות, לעומת זאת, אלו שלטענת הדו"ח לא זוכים למספיק התייחסות בלימודי האזרחות, זוכים לא רק להתייחסות רבה בשיעורים אחרים, אלא גם לשלל  סדנאות, סמינרים, הרצאות וסיורים של עמותות שונות שאליהם נחשפים התלמידים פעמים רבות (אני מעביר גם פעילויות כאלה לתלמידים, ולרוב תגובתם הראשונה היא "מה, עוד פעם?"). העמותות הנ"ל כוללות כאלו שמעודדות דיון, ביקורת, שאלות, מגוון ופלורליזם, לצד עמותות להחזרה בתשובה במסווה של "דיון" וכמובן, גם עמותות ימין קיצוני כמו אלע"ד, שביקור במתחם שלה בעיר דויד\סילוואן, שם הם מודרכים ע"י פעילי העמותה, הוא לא פחות מפרויקט דגל במשרד החינוך כיום. כמעט אין צורך להוסיף, שבבתי ספר הדתיים, אין דריסת רגל לפעילויות בנושא פלורליזם יהודי.

אבל מבחינת צמרת משרד החינוך, גם זה נחשב ליותר מדי דמוקרטיה ופחות מדי יהדות וציונות. כמובן שלא הכמות מטרידה אותם, אלא עצם העובדה שמעט הדמוקרטיה שעוד מלמדים במערכת החינוך היא דמוקרטיה ליברלית, שזכויות אדם ואזרח ושוויון בין כל האזרחים הם לב ליבה וההצדקה לקיומה. המתנגדים, דתיים-לאומיים בעיקר, מנסים לקדם תפיסה של דמוקרטיה נוסח איראן. כלומר, "דמוקרטיה" שממנה נהנים רק מי שנמנעים מלערער על האידיאולוגיה הרשמית של המשטר, ולתפיסה זו שותף גם משרד החינוך.

האיש שנבחר ע"י השניים להרביץ יהדות וציונות בתלמידים חילונים הוא מעריץ נוסף של "אם תרצו" שגם מופיע כממליץ נלהב (יחד עם בוגי "שלום עכשיו הם וירוס" יעלון וד"ר מיכה גודמן) על כריכת המניפסט שכתב רונן שובל . כצפוי, הוא דתי-לאומי ושמו הוא בנימין איש-שלום.  המקצוע החדש מיועד לכיתות ד' על ט', בדיוק בגילאים שלא מאפשרים דיון, בירור והעמקה. אפשר לנחש מהי האג'נדה שמסתתרת כאן.

הנה רשימה חלקית מאוד של מעללי של סער, צמרת ושות' במשרד החינוך:

הדחתה של פרופ' חנה יבלונקה מאוניברסיטת באר שבע, יועצת המשרד ללימודי היסטוריה, אחרי שמתחה ביקורת מוצדקת ומדויקת על כך שלימודי השואה עוסקים כמעט בלעדית בפרטים הטכניים של שלל השיטות בהן נרצחו היהודים ובביסוס תודעת הקורבן הנצחי, על התדרדרות מקצוע ההיסטוריה ועל עיסוקו של סער בקביעת תכנים לימודיים בהתאם להשקפתו הפוליטית ולמה שיזכה אותו בעוד כותרת בעיתון.

בעקבות תלונה מאימא של תלמידה על "תכנים בוטים", ננזפה המורה עדנה רש מתיכון ע"ש רבין בכפר סבא בגלל שלימדה שיר של יונה וולך, וקיבלה הוראה לא ללמד יותר את שיריה. עבודתה של עדנה רש היא חינוך במיטבו, וכך תיראה ההוראה אם יפסיקו לדרוך על המורים ויתנו להם לעשות את העבודה שלהם.

משרד החינוך הורה להסיר את סמלו מאתר אינטרנט שהוקם בשיתוף פעולה של המשרד עם מט"ח ו"קרן אברהם", ומרכז חומרי עזר למורים בנושאי אזרחות ודו-קיום בין יהודים וערבים, בגלל שגולשים העלו אליו אזכורים ל…  (הכצעקתה!) קיומם של פליטים פלסטינים.

המדען הראשי של משרד החינוך, דתי גם הוא, טען שההתחממות הגלובאלית מעשה ידי אדם היא המצאה של הסמולנים ההם מארגוני איכות הסביבה, שאין מה לדאוג בנושא או למחזר, למשל, כי אלוהים כבר ידאג שהכול יהיה בסדר, ושצריך ללמד את תורת בריאת העולם בשיעורי מדע, ולא אבולוציה.

חינוך טוב, לפחות לדעתי, יוצר תלמיד בן תרבות ובר חברה, מישהו שיש ביכולתו להבין בעצמו את העולם סביבו, לגבש השקפה עליו ולפעול בהתאם. אבל מטרת משרד החינוך בקדנציה של סער היא אחרת לגמרי. אולי הציטוט התמים הזה של צבי צמרת מ-YNET, שכל כך מתאים לאידיאולוגיה הניאו-ציונית שמתייחסת לעם לא כאל ציבור ריבוני אלא כאל גוף רופס וחלש שצריך להיות מונהג ע"י אוואנגרד לאומני, נותן את ההצצה הטובה ביותר למה שמתרחש בנבחי מוחם של המופקדים על חינוך ילדינו: "הייתי רוצה להיפגש עם כלב בן יפונה. דווקא איתו. עם אותו הגיבור שהצליח להסות את הרוב המהסס, המפקפק, הירא. דווקא עם הדמות שהלכתי אחר מילותיה, בלי שידעתי: "עלה נעלה וירשנו אותה [את הארץ] כי יכול נוכל לה". לא ידע, לא תרבות, בטח לא דברים של סמולנים כמו "דמוקרטיה" מעניינים אותו, אלא "להסות את הרוב המהסס".

כשזאת הרוח שנושבת במשרד החינוך בקדנציה הנוכחית, אפשר להגיד בשקט שלא שר חינוך יש לנו, אלא קומיסר חינוך.