הוא ראש ממשלה מהחזקים שהיו לנו. הקואליציה שלו יציבה וממושמעת, הרוב שלו מוצק והכהונה הבאה – כך אומרים כולם – אצלו בכיס. ולמרות זאת, כשנתניהו רוצה להרגיש בבית, כשהוא רוצה קצת אהדה, כשביבי צריך חיבוק, הוא הולך לאמריקה. ל-BASE שלו. כי שם נמצא בסיס התמיכה שלו, הבוחרים האמיתיים שלו. בקרב אותם עשרים אחוזים מיהודי ארה"ב שמצביעים בשביל המפלגה הרפובליקנית.

הוא לא הולך לאזרחי ישראל, אלא לאותה חבורה שמחזיקה אותו כלכלית, מוסדית, פוליטית ואידיאולוגית. החבורה שמשלמת על התעמולה שלו, על ארגוני הגונגו שמשרתים אותו, על האינטלקטואלים ואנשי הדרג המקצועי שמקיפים אותו, על העיתון שלו. האנשים שהפכו את ישראל למעבדה ואת אזרחיה לשפני ניסויים של הפיתוחים העדכניים ביותר בתיאוריה הניאו-שמרנית בזמן שהם שוכנים לבטח בבית אבות בפלורידה. האנשים שנתניהו עובד בשבילם, במקום שיעבוד בשבילינו.

ולא סתם הוא הולך לאמריקה. מקצה הארץ עד קצה, לא יימצאו המקום והקהל שיקשיב לנאום כזה של נתניהו בלי להפריע, בלי לפרוץ בצחוק או בלי להשתעמם למוות. אפילו לא בקרב תומכיו המסורתיים ביותר. אלו שיש להם פורטרט של בגין על הקיר, שמעידים על עצמם ש"נולדו ליכודניקים". אלו שעכשיו צועדים ברגל לירושלים לדרוש את חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי: מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא. ז'בו-מי? היה אומר נתניהו אם היה טורח לדבר אתם? איזה חמש מ"מים? אין כאלה אצל מילטון פרידמן ולא אצל קארל שמיט.

נתניהו סובל ממקרה חמור במיוחד של מחלת הריבונות הישראלית. אנחנו הישראלים, אוהבים את החלקים הכייפים של הריבונות. “להניף את הדגל, לשיר את ההימנון", להביא תלמידים ולספר להם שחזרנו אחרי אלפיים שנת גלות, להנציח גבורה והקרבה, להתגאות בלוחמינו המסוקסים ומטוסינו החוזרים בשלום לבסיסם. אבל הלחם והחמאה של הריבונות? אתם יודעים, כל העניינים האפרוריים והמשעממים האלה של אוטובוסים שמגיעים בזמן, המורה שמקבלת משכורת שאפשר לחיות ממנה, הזקנה שאשכרה יש לה חדר בבית החולים ולא תקועה במסדרון כדי לעשות מקום לתייר הרפואי ממוסקבה. בזה, אף אחד לא רוצה להתעסק. ולכן הוא הולך לאמריקה, שם קלישאות שואה שאנחנו עייפנו מהן עוד לפני שסיימנו את בית הספר היסודי זוכות למחיאות כפיים בעמידה. שם, במקום להיות נבחר ציבור כושל, הוא מנהיג יהודי במימדים תנ"כיים שעומד בין "עמו", כפי שהוא מכנה אותנו – כאילו היה משה רבנו המזויין – להשמדה.

כתבני החצר שלו יפצחו בטקס הקבוע: לא יודעים לפרגן הישראלים האלה. והתקשורת? שונאת את נתניהו שנאת מוות – למרות שברובה הוא מיוצג בכבדות אם לא שולט ממש.

ראש הממשלה שלכם הולך להרביץ תורה בגויים, לא יכולים לסתום ת'פה ולזרום איתו? אז מה שאתם יודעים שכל מילה שלו זה שקר? אז מה שגם אם אתם מבסוטים מהנאום, אתם יודעים, עמוק בפנים, שזה קשקוש? הרי כולנו נתקלנו באמריקאים כאלה, מהסוג שמתמסטל מהנאה מהנאומים של ביבי. פגשנו אותם כאן, הם אמרו לנו כל מני דברים על ישראל, לנו היה נעים לשמוע שמישהו רואה אותנו באור יפה כל כך ולא כל כך נעים להביך את האורח הנלהב באמצעות העמדת דברים על דיוקם. בסופו של דבר, אנחנו הישראלים מתייחסים לאמריקאים האלה בערך כמו שהקובנים מתייחסים לתייר הגרינגו שלובש חולצת צ'ה גווארה ומשבח באוזניהם את המהפיכה שלהם.

אנחנו, להבדיל מאמריקאים, חיים תחת שלטונו של האיש הזה. אנחנו לא רוצים לשמוע אותו נואם, אנחנו לא רוצים להיות חברים שלו בפייסבוק ואנחנו בטח לא צריכים ממנו שיעורים בהיסטוריה יהודית. אנחנו צריכים שיעשה את העבודה שלו. הבעיה היא, שלעשות את העבודה שלו זה קטן עליו. הוא רוצה לעשות היסטוריה. לעשות? סליחה. האיש רוצה להיות היסטוריה. ולא אכפת לו לקחת אותנו אתו.

אני לא באמת יודע עד כמה איראן מסוכנת, עד כמה המנהיגים שלה רציונליים, עד כמה היא קרובה לנשק גרעיני, האם היא בכלל רוצה נשק גרעיני והאם היא תשגר את הפצצה הראשונה לתל אביב ברגע שתרד מפס ההרכבה, כמו שאומרים לנו. אישית, ברשימת הדברים שמפחידים אותי, איראן נמצאת כמה קילומטרים טובים מתחת למצב מערכת החינוך ובולמוס ההפרטה של הממשלה הזאת. אבל זה רק מה שאני חושב.

מה שאני יודע, מעל כל צל של ספק, זה שנתניהו מבצע לי מעשים מגונים במוח. אני יודע מספיק על דוברות בשביל לדעת שפסטיבל הסכנה האיראנית נפל עלינו בזמן זה לא בגלל עלייה פתאומית בסל"ד הצנטריפוגות בנתאנז אלא בגלל פורים. כן, פורים. כמו שעמותת אלע"ד משחחררת מידע על חרב רומאית שנמצאה בתעלת ביוב בדיוק לפני תשעה באב, רגע לפני שאותה תעלה עומדת להיפתח לקהל ברוב עם בתור מנהרת מסתור של מורדים יהודים בעת שריפת בית המקדש. בדיוק כמו שהוועד נגד עינויים משחרר את המידע שלו על השפלת נשים פלסטיניות בחדרי החקירות ביום האישה הבינ"ל.

כך, בדיוק, נתניהו פוצח בפסטיבל המנסים להשמיד אותנו אבל אנחנו נתהפך עליהם ונכניס להם באבי אביהם בחג הניסו להשמיד אותנו אבל התהפכנו עליהם והכנסנו להם באבי אביהם. חג שההתרחשות הפסאודו-היסטורית שמאחוריו היא בפרס, חג שהגיבור הרע שלו הוא צאצא לעמלק – שהוא איראן לפי הפרשנות של מועצת גדולי התורה שבחצרו של נתניה, חצר שלידה המסדרונות משופעי התככים בארמון המלך אחשוורוש נראים כמו מסדרונות משרד החינוך של פינלנד. כל אותן ההתייחסויות לא חמקו, כמובן, מנאום נתניהו ולא ממאמרי הכלבלבים שלו בתקשורת שגם דחקו בנו "להתאחד". אני אוהב את האנשים האלה שקוראים ל"אחדות”. הם תמיד מטיפים לאחרים להתאחד סביבם, אך לעולם לא יתאחדו בעצמם סביב מישהו אחר.

גם לא נעלם מעיניי תהליך היעלמותו של ההיטלר המעודכן מטהרן – מחמוד אחמדינג'אד – מה-HASBARA הישראלית. עד לא מזמן, כול כולה נשענה על דמותו הססגונית וההתנהגות הפרובוקטיבית. עם היחלשותו בפוליטיקה הפנימית, הוא נשכח עד שנעלם ממש. עכשיו, כשכל ישראלי יודע שאחמדינג'אד בדרך למטה, העיתונות התמלאה בפרשנות מרגיעה: אל תדאגו, הסכנה לא חלפה, זה לא אחמדינג'אד זה האייטולות, אין הבדל ביניהם, בטח לא בנושאי מדיניות חוץ, כל האיראנים אותו דבר. האמנם זה עד כדי כך פשוט?

אני גם לא יודע על שום התבטאות של שום אישיות איראנית לפיה הם ישתמשו בנשק גרעיני, או בכל סוג אחר של תקיפה, כדי "להשמיד את ישראל". מה שאחמדינג'אד אמר תמיד היה שהישות הציונית תתמוטט מעצמה ואת זה יגיד לכם כל נהג מונית בישראל. מצד שני, חומייני עצמו אמר, ומצוטט ע"י אייטולות בכירים בעולם, שנשק גרעיני אסור על פי הדת. לא שאני מחשיב את האמירה הזאת, אבל לא יכול להיות שישגעו אותנו שנים בדברים שאף אחד לא אמר, וישכחו להודיע לנו על משהו שמישהו כן אמר.

אז מה אם האיראנים לא אמרו שהם מתכוונים להשיג נשק גרעיני כדי להשמיד את ישראל? זה לא אומר שהם לא מתכוונים לעשות את זה. ואת זה אנחנו יודעים כי… בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו ואיראן עושה רושם טוב במיונים המוקדמים לתפקיד המועמד לדור זה. אני, לפחות, לא שמעתי הסבר יותר אינטלגנטי מזה.

אני גם יודע שהממשלה הזאת, כל הזרם הפוליטי הזה למעשה, מחפש באובססיביות סכנה קיומית. אתם מבינים, יש לנו בעיה. כי גם עם הקסאמים ועם מעשי האלימות פה ושם, אנחנו מדברים על אחת התקופות השקטות והבטוחות ביותר במהלך הסכסוך הישראלי-ערבי.

אז האפשרות להתעורר עם טור של טנקים סוריים או מצריים מתחת לבית היא היסטוריה רחוקה, ובשביל הדור שמתגייס לצבא היום הפיגועים הגדולים הם זיכרונות ילדות. תקופה מסוימת ניסו לשכנע אותנו גאוני הממשלה ש"הדה-לגיטימציה" של ישראל היא סכנה חמורה אפילו יותר. אבל איכשהו… לא בלענו את הרעיון שאיזה שבדי שמלכלך עלינו זה משהו גרוע יותר מאשר שזק"א יגרדו את שרידינו המפוחמים מהמדרכה בעזרת כפית. לאחרונה מנסים לשכנע אותנו גם שמבקשי המקלט מאפריקה הם הסכנה הקיומית החדשה וביחד עם כל זה, מפמפמים לנו את איראן, ואני עדיין לא רואה את האנשים מורטים את שערותיהם מרוב אימה. טוב, אולי אם האנשים האלה הם יהודים אמריקאים תומכי ביבי.

אמנם זה רעיון רחוק מאוד מאזור הנוחות המסורתי של השטעטל היהודי, אבל אנחנו לא בסכנת השמדה. טיל אטומי איראני אולי יחדור את כל מערכות ההגנה וימחוק איזה שכונה בתל-אביב, אולי יותר משכונה. מטריד? בהחלט. מטריד יותר מרעידת האדמה הגדולה הצפויה שאנחנו לא מוכנים לה בכלל? יותר ממיכל האמוניה במפרץ חיפה? יותר מכור הווינטג' הדולף והמתוחזק במיטב מסורת ה"סמוך" הישראלית בדימונה? יותר מכל הדברים האלו בצירוף תשתיות קיום החיים המופרטות שקורסות לנו בכל פעם שיש גשם חזק? אם לשפוט לפי מספר הקורבנות הצפוי – לא ממש. יש רק הבדל אחד בין כל הדברים הנ”ל. על הכפתור האדום האיראני עומד איזה רשע זר. על מה שיחסל אותנו באמת אחראית ממשלת ישראל. אני יודע ממי אני פחד יותר.

מנהלי: התקבלו שתי תרומות לתחזוקת הבלוג. אני מודה לתורמים ומאחל להם ביטוח נגד שרפות.

]]> http://www.hahem.co.il/scissors/?feed=rss2&p=949 47 http://www.hahem.co.il/scissors/?p=940 http://www.hahem.co.il/scissors/?p=940#comments Tue, 07 Feb 2012 17:57:11 +0000 http://www.hahem.co.il/scissors/?p=940 Continue reading →]]>

"בת ממשיכה למייסדי התנועה". כך קרא היום יוסי שריד לזהבה גלאון במאמרו "מרצ כטרגדיה" (יותר נכון להגיד – כפארסה). שריד יודע ללהטט במילים ואכן בחר את המונח ההולם ביותר שכן המונח הקיבוצי הזה, "בנים ממשיכים", הולם את התנועה הזאת שבה לא רק שהקיבוצים הם מוקד כוח מרכזי אלא היא קיבוץ בעצמה. קיבוץ לבן, סגור, אליטיסטי, מתפקע מכל הדיבורים הנכונים על צדק, שלום, שוויון ואחוות עמים, אבל לא רוצה את הפרענקים מעיירת הפיתוח השכנה בבריכת השחייה שלו. ברור שהקיבוץ רוצה להעמיד בראשו "בת ממשיכה" שכזאת ולא איזה "ילד חוץ" מאשדוד.

זה לא פוסט זהבה גלאון או מרצ באשינג. היא פרלמנטארית טובה ומרצ היא אפשרות מתקבלת על הדעת להצבעה ממבחר המוצרים פגי התוקף שעל המדף. אבל אנחנו נשתמש במה שקורה במפלגה הזאת כדי להבין משהו על המחנה הפוליטי שהיא מתיימרת לשמש לו בית, וגם על שאר המחנות הפוליטיים שמתנהגים בסך הכול באותו האופן. אז בואו נראה את סיפור הכישלון המתמשך של המפלגה הזאת, שלפי כל הסימנים עומד להמשיך עוד קצת, וננסה ללמוד משהו.

הדפוס.

מרצ הצטמצמה מבחירות לבחירות. בכל פעם ניסתה למתג את עצמה מחדש והצטמצמה עוד. בכל פעם בדקה מה לא בסדר, החליטה לעשות יותר מאותו הדבר, והצטמצמה שוב. רן כהן. מוותיקי השמאל הישראלי, מדור המייסדים של התנועה, פרלמנטר טוב ומוערך, ומזרחי, נכשל בהתמודדות שלוש פעמים. בפעם הראשונה הצניחו מעליו את יוסי ביילין האשכנזי העירוני, שגבר עליו גם בפעם השנייה. אחר כך נבחר במקומו חיים אורון הקיבוצניק. באותו זמן, צביה גרינפלד – דתייה, רומן ברונפמן – רוסי ואילן גילאון – אשדודי, הלכו (אילן, כמובן, חזר לאחר מכן).

האם זה מקרי שכל מי שלא תואם את הסטריאוטיפ המרצניקי, זה של האשכנזי הליברל, הוותיק, החילוני ממרכז הארץ או מהקיבוץ, האחוס"ל, פשוט הוזז הצידה? האם הם היו חברי כנסת טובים פחות מהאחרים? אבל יותר מזה, במונחים אלקטוראליים ואינטרסנטיים פשוטים, האם לא היה טוב יותר לפנות לקהלים חדשים במקום להילחם על מעט המצביעים המסורתיים?

אל תבינו אותי לא נכון. אף ז'וז'ו מנתיבות לא יצביע מרצ רק משום שהעמידה בראשה את רן כהן, גם אם יש לו הרבה סימפתיה לרן כהן. אבל אם במשך 15 השנים האחרונות מרצ הייתה מתנהגת בעקביות כמו מפלגה ולא כמו מועדון חברים, מאגר המצביעים הפוטנציאלי שלה בבחירות הקרובות היה גדול הרבה יותר מכפי שהוא היום. אבל יש לזה מחיר. מרצ הייתה צריכה להשתנות ושדרת המנהיגים שלה, "דור המייסדים" ו"הבנים הממשיכים" שלהם היו צריכים לזוז הצידה. זה לא אומר הרבה על האידיאולוגיה עצמה, אבל זה אומר הרבה על סגנון וזהות. מרצ העדיפה, פעם אחר פעם, את שמירת זהותה הסוציולוגית על פני קידום האידיאולוגיה שלה בציבור. לבסוף, הורכבה ועדת בדיקה שהמליצה למרצ להיות מה שהייתה תמיד: "מפלגת בוטיק". מעין ש"ס של אשכנזים חילונים. גם התוצאות יהיו כמו שהיו תמיד.

השיטה.

כל מנהיגי המחנות הפוליטיים מספרים "לציבור שלהם" את אותו הסיפור: אנחנו שומרי הגחלת האחרונים, אנחנו הנושאים בעול, כולם משוגעים חוץ מאיתנו, אנחנו מעטים מול רבים, קטנים אך נחושים, אנחנו הרוב הדומם והעיקר – "לקחו לנו את המדינה" (כי היא של אבא'שלנו) ואנחנו ניקח אותה בחזרה. כל הנהגה של מחנה פוליטי מתייחסת למי שמחזיק באידיאולוגיה המוצהרת של המחנה אך לא תואם את הזהות הסוציולוגית הסטריאוטיפית, לכל מי שיש לו את הפוטנציאל לפרוץ את גבולות המגזר, כנכס כשהוא על תקן "אחר" ייצוגי, וכמי ש"מדלל את המסר", ו"מתחנף" כשהוא מתיימר לעמוד בראש.

מנהיגי המתנחלים מספרים לציבור שלהם שהם מוקפים במשתמטים הדוניסטים פוסט-ציונים יפי-נפש מלאי שנאה לכל דבר יהודי. מנהיגי המיינסטרים החילוני מוקפים במיעוטים בכייניים שחיים על חשבונם ולא מוכנים לעבוד קשה. החרדים מוקפים בפריצות והסתה. הרוסים מוקפים בגרסה לבנטינית של הממסד הסובייטי והשמאלנים מוקפים בים של גזענים חשוכים לא-רציונליים שלא יודעים מה טוב להם. בהתאם לקלישאה הפסיכולוגית, שכמו כל קלישאה יש בה לא מעט אמת, כל אחד מהם מייחס לאחרים את חטאיו שלו.

האליטה המתנחלית, שעוסקת באובססיביות בכל התקפה, אמירה ביקורתית או בדיחה על חשבונה היא אלופת המדינה בהסתה והכפשה של כל מני ציבורים שאותם היא מאגדת לקונטרקט דמיוני בשם "השמאלנים" שמורכב מכל התכונות ההפוכות ממה שהם מייחסים לעצמם. המיינסטרים החילוני הוא זה שלקח לעצמו את השמנת במשך שישים שנה וזרק את כל האחרים לפריפריה כדי שיקרעו זה את זה במלחמה על הפירורים שנפלו משולחנו. מנהיגות הציבור דובר הרוסית היא בעצמה מוטציה לבנטינית-סובייטית שהצליחה לקחת את הרע משני העולמות. החרדים עוסקים באובססיביות במיניות והשמאל מצביע למפלגות כמו מרצ מאותו סנטימנט שבטי שבגללו אחרים מצביעים ליכוד, רואה את הביקור בקבר הבבא סאלי כהתגלמות הברבריות אך נוהר לעצרות פולחן ליצחק רבין, מזדעזע ממי שלא רוצה לגור ליד ערבי, אתיופי או עובד זר, אבל לא גר לידם בעצמו.

כמובן שרוב הישראלים הם יצורים מורכבים מעט יותר מהדמויות הסטריאוטיפיות הנ"ל, שאותן המפלגות השונות טורחות לייצג, ומכילים בתוכם דברים שבמערכת הפוליטית של היום נחשבים כמנוגדים. אבל הממסד הפוליטי לא משקף זאת.

המציאות.

הממסד הישראלי הוא קונגלומראט שמורכב מאליטות שונות. אליטות של חילונים, של חרדים, של ימין ושמאל, של מתנחלים וקיבוצניקים, של עשירים ואיגודי עובדים. כל אליטה משחקת את התפקיד המיועד לה בתיאטרון האבסורד: ייצוג הסטריאוטיפ של עצמה ותקיפת הסטריאוטיפ של האחר. כל אליטה ממאיסה את עצמה על הציבור אותו היא מתיימרת לייצג וכולן ביחד ממאיסות את הממסד כולו על הציבור כולו.

בהיעדר פוליטיקה מייצגת באופן סביר, הציבור בורח. הוא בורח מהאזרחות לזהויות דתיות או קוסמופוליטיות, הוא בורח מהצבעה בבחירות בכלל (שיעור ההצבעה עומד על כ-65% בלבד), הוא בורח לקריקטורות של זהות אזרחית שמורכבות מקלישאות מעורפלות וריקניות של "נאמנות למדינה", בורח לתרבות הרייטינג, בורח מהארץ, בורח לאקטיביזם דווקאי שמסמן לעצמו מטרות קטנות יותר ויותר. כל אחד בורח לאן שהוא יכול.

אני חושב שרובינו הגדול לא מרגישים בנוח באף אחד מהתפקידים שהציבוריות הישראלית מציעה לנו. רוב השמאלנים שאני מכיר לא מרגישים בנוח בחליפת השמאלן כפי שהיא תפורה היום והם לובשים אותה כי אין חליפה אחרת. אותו דבר נכון לגבי דתיים שאני מכיר, מזרחים שאני מכיר, אשכנזים שאני מכיר, וכל השאר. מסתבר שהציבור הישראלי מורכב יותר ויותר מאאוטסיידרים. לא יודע מה אתכם, אבל כשאני מחפש אלטרנטיבה פוליטית, אני מחפש אאוטסיידרים. מסתבר שרק הם מייצגים משהו. עזבו אותי מ"בנים ממשיכים" שבאים למחזר את כישלונות הוריהם.

אני לא רוצה להצטרף לפסטיבל הגוועאלד סביב התקפת המתנחלים על בסיס צה"ל. לא מקל ראש בחומרת האירוע, המשתתפים צריכים להיתפס ולהיענש בבית משפט (ולא כמנהג השב"כ, בצווי הרחקה מנהליים), אבל הגוועאלד הזה הוא הגוועאלד הלא נכון. הזעם – מופנה לכתובת הלא נכונה.

במאמרו ב-YNET היום, "למה מי מת בשומרון?", מתאר יהודה אריה שמעון מציאות של דיכוי כלפי המתנחלים. והתיאור הזה אמיתי ונכון.

האם זה מופרך לראות במתנחלים אוכלוסיה תחת דיכוי? האם זה מוזר שתחת משטר דיכוי, כולם מדוכאים? האין זה לב ליבה של תיאוריית זכויות האדם עליה אנחנו אמונים, שזכויות אדם, חירות, דמוקרטיה וכל הג'אז הזה זה משהו שיש לכולם או אין לאף אחד? האם זהו דיסונאנס קוגנטיבי גדול מדי להכיר בכך שבמשטר דיכוי – גם המדכא הוא מדוכא? שגם האסיר המשת"פ, שליחה של ההנהלה, זה שעושה בשבילה את החלקים המלוכלכים יותר במלאכת דיכוי האסירים האחרים, גם הוא אסיר? אנחנו כבר מכירים בזה שהסוהרים עצמם – חיילים שמשרתים בשטחים – אינם רק המוציאים לפועל של הדיכוי אלא גם קורבנות שלו בעצמם, האם זה גדול עלינו להבין את אותו הדבר גם לגבי מתנחלים?

הנה הדבר הראשון שמרגיז אותי בסיפור הזה: התיאור של שמעון נכון. הממשלה, כשנחה עליה הרוח, כשרוצה לשלם לאמריקאים תמורת איזה דיל (כמו הסרת התנגדותה להתנחלות אחרת, בירושלים נניח, או עוד וטו על החלטה אנטי ישראלית באו"ם), כשרוצה "לאזן" את התדמית המטורללת שהח"כים שלה עצמה מוציאים לה, או כשרוצים להכין את הקרקע לעוד פגיעה בשמאל – שולחת את החיילים שלה להרוס כמה בתים במאחזים ולזרוק כמה משפחות לרחוב. בתים שהיא עצמה שמה שם, משפחות שהמדינה מעודדת ומרפדת, אבל לא יודעות מתי יתאים לממשלה, משיקול פוליטי כזה או אחר, לזרוק אותן לכלבים.

אבל את הטקסט הזה של שמעון – יכלו לכתוב גם רבים אחרים. כל פלסטיני בישראל, וודאי בשטחים, יכול היה לכתוב אותו. כל דייר של עמידר יכול היה לכתוב אותו, כל בדואי, כל מבקש מקלט, כל תושב של שכונת מצוקה שעומד להיזרק מביתו לטובת עוד פרויקט יוקרה לעשירים. מה שמרגיז אותי בטקסט של שמעון, ושל רבים, רבים כמותו שצצו בימים האחרונים, זה שבמקרים הנ"ל, תגובתם שלהם, של אלו שדורשים עכשיו – בצדק – הבנה, תנוע בין התעלמות מקיומם לבין שמחה מופגנת וקריאה צעקנית לעוד, עוד, עוד.

כשמוצטפא תמימי נרצח "בגלל" שזרק אבנים על ג'יפ, אף שמעון שכזה לא צעק "מה כבר קרה – אף אחד לא נפגע". כשעו"ד לימור גולדשטיין נורה בראשו, בכוונה מלאה, מטווח של מטרים ספורים בכדור מתכת מצופה גומי, בזמן שסתם עמד בצד הדרך בהפגנה בבילעין, בזמן שהמפגינים פנו והתחילו ללכת לאחור בהתאם להוראות הצבא, בזמן שמפקד כוח מג"ב הלך גלוי ראש בגבו למפגינים (עד כדי כך הוא "חש בסכנה לחייו") וצעק במגאפון – לא על המפגינים אלא על המג"בניקים, מעודד אותם לירות במפגינים: "קדימה, אתם בלבנון – אתם בלבנון". איפה הייתה ההבנה אז? היכן הייתה הקריאה ל"קצת פרופורציות"? מה אנחנו שומעים במצבים כאלו חוץ משמחה לאיד, חוץ מדרישה להכבדת היד, חוץ מקריאה ליותר אלימות כלפי המפגינים?

מרגיז אותי עצם הדיבור כאילו המתנחלים כאן היא הקבוצה היחידה שמופלית לרעה וכל השאר מופלים לטובה. כל השקרים האלו: שאת הבנייה הבלתי חוקית של הבדואים והפלסטינים במזרח ירושלים מכשירים ואת מגרון הורסים. את אל-עראקיב הרסו 21 פעמים השנה. את מגרון, כמה פעמים הרסו? במזרח ירושלים הורסים עשרות בתים בשנה, לפעמים מאה, כמה בתים הרסו במאחזים ובהתנחלויות? ההתעלמות הצדקנית הזאת, הדרישה הצעקנית הזאת להכרה בסבלם שבאה תוך התעלמות מוחלטת, הצדקה גורפת ועידוד נלהב של גרימת סבל ועוול לאחרים, היא הדיסונאנס שקשה להתמודד איתו.

אז כן, גם למטורללים של נוער הגבעות מגיעה הבנה. לא הסכמה, לא השלמה, לא הזדהות, אבל כן הבנה. אני יכול להבין – באופן מוגבל מאוד – את המצוקה שלהם כמו שאני יכול להבין, באופן מוגבל לא פחות, את המצוקה של פלסטיני שמרים אבן – או קלצ'ניקוב, על חייל. אי הסימטריה של המצב, היותם של הפלסטינים תחת משטר כיבוש צבאי ושל המתנחלים סחבקים של אותו משטר צבאי אך כפופים לו גם הם למרות שכבת הצבע הדקה של "נורמאליות" שהמדינה טורחת כל כך לצבוע בה את החיים בהתנחלויות, לא קשורה. מצוקה של בני אדם לא נהיית קטנה יותר משום שהם לא צודקים, ואפילו לא בגלל שדעותיהם הם גרסה יהודית – אחת לאחת – של החמאס והחיזבאללה.

הייתי רוצה לקוות שהמקרה הזה יוריד איזה שהוא אסימון גם בקרב המתנחלים. לדרוש זכויות אדם לעצמך זה טוב ויפה, אבל לא חוכמה. עוד לא נולד מי שלא רוצה זכויות אדם לעצמו. לא פגשתי אף אחד שאומר "אני מסית – תסתמו לי ת'פה" או "אני מסוכן – תזרקו אותי לכלא ללא משפט". איכשהו, זה תמיד מישהו אחר שצריך לעשות לו את כל הדברים האלו ואיכשהו, תמיד מצליחים להצדיק זאת באותות ומופתים שונים ומשונים.

אבל קשה להגיד שיש לי הרבה תקווה. כי ההתנגדות של מתנחלים לזה שמעוללים כל זאת למתנחלים, לא באמת קשורה לרעיון האוניברסאלי (טפו!) לפיו כך לא מתנהגים לבני אדם, אלא יותר לעניינים של "לי? לי לעשות דבר כזה? ליהודי, ועוד יהודי אוהב ארץ ישראל? מה, אני איזה ערבי או סמולן?".

הדבר השני שמרגיז אותי היא הנהייה העדרית משהו אחרי כל מה שנוצץ, כל מה שיש בו דרמה. מטורללי הגבעות הם צבעוניים יותר מאחרים, עושים כל מני דברים שטובים בלהביא קליקים לתקשורת ולהעשיר את בעלי ההון עוד קצת, אבל זה לא עושה אותם להכי מסוכנים. יש כאן טעות אופטית שדומה לטעות האופטית הגדולה יותר כלפי חרדים – שנוער הגבעות יכול להיחשב כפלג כזה או אחר שלהם.

מי שאחראי להקצנה של החברה הישראלית, להדרת הנשים מהמרחב הציבורי, לגזענות המרימה ראש, אינם נוער הגבעות. הם בסך הכול היחידים בסיפור שישרים מספיק בשביל להשתין מהמקפצה.

מי שאשם הוא ה"רב" רונצקי, שבזמן היותו הרב הראשי בצה"ל קידם ללא מעצורים את הפיכת הצבא לפונדמנטליסטי ואת הדרת הנשים בו. כן, אותה הדרה שעשתה את הדרך הרגילה מהצבא לחיים האזרחיים. האשם הוא ה"רב" ה"מתון" וה"ממלכתי" דרוקמן אבינר, שבמאמרים נוטפי דבש ושמן זית זך ב-YNET גורס שהשהיד ברוך גולדשטיין קדוש ושהמדינה צריכה לשלוח, בפקודה, חיילים שיעשו את מה שהוא עשה, או ה"רב" אבינר, שמטיף בגלוי למשטר אפרטהייד שבו היהודים יהיו אזרחים והפלסטינים לא. הסכנה היא ממועצת יש"ע, שעומדת מאחורי מערכת התעמולה השחורה, הדיס-אינפורמציה והדה-לגיטימציה כלפי האופוזיציה, החל מארגוני השמאל וכלה במאבק החברתי. הסכנה היא מה"רב" אליהו מצפת, ושורה ארוכה של שכמותו, שיושבים על משרות מכובדות מטעם המדינה ומטיפים בראש חוצות לחיסולה ולהקמת מדינת שריעה יהודיסטית על חורבותיה.

מופרעי הגבעות, חברים, הם רק סימפתום. הם רק הקצף שעל פני הגלים. הסכנה היא מאותם "שפויים", "ממלכתיים" ו"מתונים" שעכשיו מוקיעים את נוער הגבעות בכל פה. נוער הגבעות הוא מעשה ידיהם להתפאר, אך אין להם בדל של עכבה להקריב אותם, לזרוק אותם לידי האספסוף הזועם ובלבד שיוכלו להמשיך במלאכתם ללא הפרעה. נוער הגבעות, כמו החרדים, היא קבוצה שהתייאשה מהמדינה או בדרך לשם. מדינה מתוקנת, אם תהיה כאן יום אחד, תדע להכיל אותם כמו שבמדינות דמוקרטיות אחרות יודעים להכיל כל מני קבוצות שוליים קיצוניות. כל המצקצקים בלשונם, אלו שעכשיו טוענים שהם אחרים, לא כמוהם, לא התייאשו מהמדינה. אותם אי אפשר "להכיל", הם נאבקים איתנו על הפרס הגדול: איזו מדינה תהיה כאן. והם אלו שממשיכים לעצב אותה בצלמם ובדמותם בזמן שאנחנו עסוקים בלהזדעזע מזה שיהודי זרק אבן על יהודי.

מהדיבור בספירה הציבורית המקומית מישהו עוד עלול לחשוב שמוקדי הכוח המרכזיים בחברה הישראלית הם התקשורת, בית המשפט העליון והאקדמיה. טוב, יהיה מי שיוסיף גם את הכנסת והטייקונים. ואכן, בעולם הדימויים והתדמיות הפוסט-מודרני המרצד שלנו, לפעמים קל מדי לשכוח שיש בעולם צורות קשיחות יותר של מציאות ויש מוקדי כוח אחרים בחברה הישראלית, שממעטים לדבר עליהם פשוט כי הם משעממים תחת, אך חזקים לאין שיעור.

את מי סופרים, ואת מי לא.

אבל ראשית, אני חייב להגיד כמה דברים על השילוש הקדוש של תעמולת הימין בארץ (הועתק מילה במילה מהניאו-קונס בארה"ב, כמובן), תקשורת-בג"צ-אקדמיה. הימין עוד לא הצליח להשלים את השתלטותו על עניין ה"מה אומרים" על הנ"ל, אך הוא השתלט באפקטיביות על עניין ה"על מה מדברים" החשוב לא פחות – אם לא יותר.

כשמדברים על "התקשורת", למשל, מדברים רק על ארבעת העיתונים הגדולים ושני הערוצים ה"מסחריים" (שפועלים כי הממשלה מרשה להם). את התחום המצומצם הזה מנתחים ובוחנים, שואלים מיהם העיתונאים ומהן עמדותיהם ומגיעים למסקנה שהתקשורת "שמאלנית". המסקנה איננה נכונה גם שם מכמה סיבות: אחת מהן היא שהחלוקה בין "ימין" ו"שמאל" שבה משתמש הימין עובדת כמו החלוקה בין יהודים וגויים. כלומר: מי שאינו ימין במובהק, ללא עוררין ולשיטתם – הוא שמאל. כמו ששבדי ואבוריג'יני מאוסטרליה, שניהם גויים ומרגע שקראת להם באותו שם הם נעשים דומים בעיניך. סיבה אחרת היא שהתקשורת צריכה להימדד לפי מעשיה ולא לפי המפלגות שהעיתונאים – שהשפעתם על אופי הסיקור שולית למדי – מצביעים להן. ואני לפחות, מעולם לא פגשתי שמאלן שמרגיש שהתקשורת מייצגת את עמדותיו.

אך חשוב יותר: בכל הדיבור הזה אין אף מילה על התקשורת שנצרכת ע"י שליש מהציבור דובר העברית, לפעמים באופן בלעדי: מקור ראשון, ערוץ7, נקודה, כיפה, סרוגים, הקול היהודי, כל העיתונות החרדית, שלל תחנות רדיו דתיות, עלוני בתי כנסת. בשביל רבים מאותם אנשים שבטוחים שידיעות אחרונות הוא קן רוחש שמאלנים, כמה מהנ"ל הם המקור המרכזי לתקשורת אמינה. איך הייצוגיות שם? יש שם אפילו שמאלן אחד? צריך להיות? למה כשמדברים על תקשורת לעולם לא סופרים גם את התקשורת ההיא?

כנראה מאותה הסיבה שכשמדברים על התכנים במערכת החינוך, כמה דמוקרטיה ללמד מול כמה תכנים לאומניים, מדברים רק על מערכת החינוך החילונית. תחומי החינוך הדתי, התקשורת הדתית, מוסדות ההשכלה הגבוהה הדתיים (למה מדברים על עמדותיהם של המרצים בבאר-שבע אך לא בבר-אילן שלא לדבר על הישיבות?) הם טאבו. הם הדומנה של הימין הדתי, זר לא ידרוך שם. הם לא פתוחים למו"מ ציבורי – רק המרחב החילוני פתוח למו"מ, רק שם נדרש "ייצוג הולם". לזה, חז"לינו קראו "מידת רשעים". לאמור: שלי-שלי, שלך-שלי.

יודעים למה? משום שמרוב הדיבורים על "התקשורת" כ"הרשות הרביעית" שכחנו שאין הגבלה על מספר העיתונים. אף אחד לא מנע מהימין להרים עיתון לשיטתו. ואכן, הוא הרים וניסה להרים, יותר מפעם אחת. הבעיה היא, שאף אחד מחוץ להארד-קור של הימין לא רוצה לקנות את העיתונים האלו. אז הם מנסים לכפות את התכנים שלהם על התקשורת שהרוב כן בוחר לצרוך באמצעות התערבות ממשלתית. בדיוק כמו שעקב חוסר יכולתם להנכיח את התיאוריות האקדמיות שלהם באמצעים אקדמיים – ויכוח בתוך האקדמיה, כפי שעשו הפוסט-ציונים בסוף שנות השמונים בלי שום עזרה מהשלטון, הם מנסים לדחוף את עצמם לאקדמיה דרך התערבות ממשלתית. כמובן שהחיבה להתערבות ממשלתית נעצרת בתחום החברתי-כלכלי, אבל זה כבר סיפור אחר.

הדברים המשעממים האלו.

אבל עם כל החשיבות של המרחב המדומיין, זה שמאוכלס במשמעויות, סמלים, מיתוסים ושאר רוחות רפאים, ועם כל השפעתו העצומה על המציאות (שלא לומר היותו חלק מרכזי של המציאות), יש דברים שהשפעתם על המציאות מיידית הרבה יותר.

בירושלים למשל, הוכנה לראשונה תכנית מתאר כוללת לעיר, שבין השאר מאשרת בנייה של כ-13,000 יחידות דיור לפלסטינים. אין בזה כדי לסגור את הפער התכנוני העצום בין מזרח העיר למערבה, אך זהו שיפור. תכנית זאת עברה את הליכי האישור כולם, חוץ מחתימת ידו של שר הפנים שלא חותם עליה, כנראה משום שלדעתו היא נדיבה מדי כלפי הפלסטינים.

חתימת ידו של שר הפנים יכולה גם לשפר בדרמטיות את מצבם של ישובי הפריפריה הענייה באמצעות הגדרה מחדש של תחומי השיפוט של המועצות האזוריות. בהינף קולמוס, שר הפנים יכול להעביר נכסים מניבי ארנונה מתחומי השיפוט של ישובים יהודיים אמידים מאוכלסים בדלילות לתחומיהן של עיירות פיתוח וישובים ערבים. תחשבו למשל מה הייתה יכולה לעשות הארנונה של הכור הגרעיני בדימונה אם הייתה הולכת לעיריית דימונה ולא למועצה האזורית תמר העשירה, שיש בה רק כמה קיבוצים.

שר הפנים ירש את מרבית הסמכויות של הנציב העליון הבריטי והשפעתו על כל תחומי החיים עצומה. ומאז שנות התשעים, כמעט בלי הפסקה, משרד הפנים הוא הנחלה הפיאודלית של ש"ס במשטר הפריווילגיות הישראלי. לכן למשל, ב-1999, מפלגת "ישראל בעלייה" זיהתה את מוקד הכוח ורצה לבחירות תחת הטיקט של כיבוש משרד הפנים. "נאש-קונטרול".

מהלך ההשתלטות על התקשורת-אקדמיה-בית המשפט העליון הדליק את כל הנורות האדומות – ובצדק, אך זה איננו תחילתו של מהלך ההשתלטות על מוקדי הכוח אלא אקורד הסיום שלו. זה התחיל עם דברים משעממים הרבה יותר: מינהל מקרקעי ישראל, רשות הטבע והגנים הלאומיים, רשות העתיקות, הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית עם החטיבה להתיישבות שלה, הקרן הקיימת לישראל, האפוטרופוס לנכסי נפקדים ושלל חברות ממשלתיות, ממשלתיות למחצה וחברות בת של חברות ממשלתיות למיניהן, כמו זו ששולטת ברמה על הרובע היהודי בירושלים העתיקה ומקומות מחוצה לו.

אלו מהווים מכשירים פוליטיים ממדרגה ראשונה. בג"צ יכול אולי להורות על פירוק מאחז פה ושם (וספק אם העניין גם יתממש), "ארץ נהדרת" יכולה לצחוק על מתנחלים, אבל כל המוסדות הנ"ל יקימו עשרות מאחזים והתנחלויות, וחלקם הלא מבוטל יתחיל את דרכו כאתר ארכיאולוגי או שמורת טבע, יקבל כספים וסיוע מהחטיבה להתיישבות, אחר כך יקבל את חסות משרד הפנים ומשרד הביטחון ורק אחרי שהמלאכה תושלם ותהפוך לעובדה בשטח, שלום עכשיו יגישו בג"צ והשופטים יידרשו לסוגיה. תסתכלו איך הוקם המאחז מגרון, או מה שמתרחש ממש עכשיו בסילוואן ותראו עד כמה תנועת ההתנחלות בכלל לא יכולה להתקיים בלי עזרתם של הנ"ל.

והשפעתה של תנועת ההתנחלויות על אופייה, זהותה ועתידה של החברה הישראלית גדולה לאין שיעור מהשפעתם של גדודי פרופסורים מהמחלקות המיובשות להיסטוריה ולסוציולוגיה שמנסים לדפוק תיאוריה ביקורתית לראשי סטודנטים שמגיעים משכילים פחות ופחות ולאומנים יותר ויותר מדי שנה. תנועת ההתנחלות היא זאת שיצרה כאן מציאות דו-לאומית שכנראה איננה הפיכה, היא זאת שדוחפת את ההקצנה הדתית, המגדרית והלאומנית שאנחנו רואים והיא גם הכוח המרכזי מאחורי הממשלה הנוכחית ומעשיה.

וכל זה, לפני שדיברנו על הנושא המוכר יותר של משרד האוצר ששולט על הכלי המרכזי ביותר של המדיניות – תקציב המדינה – באמצעות חוק ההסדרים. זה לפני שדיברנו על משרד החקלאות שיחד עם משרדים משעממים ובעלי פרופיל תקשורתי נמוך נוספים משפיעים על חלוקת העוגה הלאומית יותר מאלף פסיקות בג"צ.

וזה עוד לפני שדיברנו על משרד ראש הממשלה, שבעשור האחרון סופח אליו עוד ועוד סמכויות, עוד ועוד תחומי שליטה, ושהפך כבר למשרד-על שמרוקן מתוכן משרדי ממשלה אחרים. לדוגמא: יש בישראל משרד הסברה ושר הסברה, יולי אדלשטיין שמו. יש לו תקציב זעום והוא מריץ כמה פרויקטים שוליים. התחום עצמו, נמצא כולו במשרד ראש הממשלה. וכשאנחנו מדברים על הסברה, אנחנו מדברים על הסברה לאזרחי ישראל, שכן ה-HASBARA לשאר העולם היא נחלתו של משרד החוץ.

ולצד זה: המועצה הלאומית לכלכלה, האגף לתכנון מדיניות, אגף הגיור, הרשות לקידום מעמד האישה, הרשות לפיתוח כלכלי של המגזר הערבי, הדרוזי והצ'רקסי, מרכז רבין לחקר ישראל, מרכז מורשת מנחם בגין, המועצה הציבורית להנצחת זכרו של הרצל, המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים, הוועדה לאנרגיה אטומית והרפורמה בתכנון והבנייה, אם למנות כמה מהדברים שעושה המשרד המנופח ביותר, והעמוס לעייפה במינויים פוליטיים ו"משרות אמון" (רבים מהם קשורים לשלדון אדלסון, מרכז שלם, המכון לאסטרטגיה ציונית וכיו"ב).

אז רוצים לדבר על "ייצוגיות"? על "קול לכל חלקי העם"? על "תנו לימין לשלוט"? למה להסתפק בטורי הדעות של YNET ובחוג למדעי החברה באוניברסיטת באר שבע? בואו נפתח את כל מוקדי הכוח במדינה הזאת ונעשה ספירת מלאי. כמה בוגדים עוכרי ישראל שמטיפים לחרם על המדינה ושאר בבל"ת נמצא שם, וכמה נאמני ארץ ישראל השלמה ומקדמי תכניתו של החבר הדמיוני להבאת הגאולה?

מנהלי: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות לתחזוקת הבלוג. אני מודה לתורמים ומבטיח להחזיר להם תרומה בצורת סיגריות, כשנהיה בגולאג.

האתוס הישראלי הישן אמר שכולנו (כל היהודים, כמובן) באותה סירה. אנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים ועלינו להדק את החגורה ולאכול מאותו מסטינג. שלושים שנה לקח לאתוס להתפרק, ועכשיו ברור לנו שלא היה ולא נברא. מה שיש לנו כאן זה אסופה של שבטים. חברה מקוטבת מעמדית ומגזרית. הפוליטיקה שלנו היא פוליטיקה של זהויות שרק מתחזה לפוליטיקה של עמדות כשלמעשה, כל מגזר מנסה לנסח את האינטרסים הפרטיים שלו בברברת פסאודו-אידיאולוגית.

רוב הטקסטים בבלוג הוקדשו לפרויקטים לאחד את היהודים בישראל סביב אתוס חדש, שמוצג באופן שקרי כהחייאת האתוס הציוני הישן. מדובר בזניחת הטיעון לפיו מדינת ישראל היא, או לפחות צריכה להיות, מדינה שהיא בו זמנית יהודית ודמוקרטית, והחלפתו בטיעון שגורס שישראל היא קודם כל מדינה יהודית, ורק אחר כך דמוקרטית. לפחות ככל שזה נוגע ליהודים שעמדותיהם נוחות למשטר. בימים האחרונים, העניין הזה עוגן בתהליך חקיקה.

האופן בו בחרו הכוחות השולטים במדינה לאחד את מרבית הציבור היא באמצעות הדגל הדתי-לאומני. הם ניסו להחריף את תחושת המצור באמצעות טענה די משונה לפיה אנחנו אמורים לפחד מכל מני שבדים שאומרים עלינו דברים רעים יותר מאשר מפלישת הצבא המצרי או מכך שזק"א יגרדו את שרידינו מהאספלט באמצעות כפית. הם סימנו חלק מהעם הזה כ"אויבים מבפנים" שאין להם זכות להשתתף בדיון הציבורי. הם פתחו במתקפה על כל מי ומה שהאתוס שלו הוא חילוני-אזרחי ולא דתי-לאומני, החל מארגוני חברה אזרחית, דרך החוגים למדעי הרוח והחברה באקדמיה וכלה במקצוע האזרחות בבתי הספר.

אבל הם פישלו. האתוס הישראלי הישן, מעוות ככל שיהיה, החזיק מעמד מפני שאיכשהו, זה עוד נראה שכולנו באותה הסירה. זה לא היה כך באמת, אבל האנשים שנדפקו ע"י המערכת טואטאו לפריפריה הגיאוגרפית, הפוליטית והתודעתית. הבעיה שלהם הובנתה כשלהם בלבד. אתם יודעים: אין עוני בארץ, זה רק החרדים והערבים שלא רוצים לעבוד, וכל מני מסעודות משדרות שמוציאות כסף על לק לציפורניים במקום על לשלוח את ז'וז'ו הקטן לאוניברסיטה.

מצד שני, אותם אנשים שקיבלו את הקצפת של העוגה הציבורית השכילו לשמר מידה של צניעות, והצדיקו את המעמד המועדף שלהם בכך שהם "תורמים למדינה" יותר מכל אחד אחר. את המהלך הזה מנסים לשחזר היום המתנחלים האידיאולוגיים, אך ספק אם זה יעלה בידם. אבל מה שבאמת החזיק את החבילה ביחד זה מעמד ביניים. מעמד ביניים הם אנשים שאין להם הרבה כסף, אבל יש להם יציבות כלכלית וביטחון מה בעתיד. זה – ולא גודל ההכנסה, הוא הדבר שמבדיל בין מעמד הביניים לעניים. והיציבות הזאת אבדה.

הימין יכול היה ליצור את הסדר החדש הדתי-לאומני שרצה אם רק היה מלווה אותה במדיניות חברתית-כלכלית פופוליסטית. אבל בתור סניף מקומי של ניאו-שמרנות אמריקאית שמחויב לקפיטליזם חזירי, הוא לא יכול לעשות זאת. אי אפשר לטעון שעל כולנו לאכול מאותו מסטינג בנושא המדיני וזלול ככל יכולתך ואם אין לך מה זבש"ך בתחום החברתי-כלכלי. זה לא מסתדר ביחד. ביטוי גרוטסקי במיוחד לדיסונאנס הקוגנטיבי בו ממשלות הימין מנסות להאכיל אותנו ראינו כשאולגרך שקיבל בחצי-חינם נכסים ציבוריים לרוב, החזיק באזרחות מונקו כדי להימנע מתשלום מס למדינה, סחר עם מי שראש הממשלה מתאר כגרמניה הנאצית מודל 2011 ואותו ראש ממשלה ספד לו – אחרי שנקבר לצד גדולי האומה בבית קברות אקסקלוסיבי, כאחד מגדולי הציונים.

אולי אז זה נעשה ברור: אנחנו לא באותה סירה ומה שיש כאן זאת לא מלחמה אלא חגיגה. בזמן שאותנו שולחים החוצה לעשות פטרולים ולחפש אויבים מבחוץ ומבפנים, הם יושבים במגדלים שלהם ובולסים מכל טוב הארץ.

המגמה השנייה שתוארה בבלוג זה במהלך השנה היא מגמת הנגד. או ליתר דיוק – היעדרה. מי שאמון, להלכה, על המשנה הסדורה של האלטרנטיבה לאתוס הדתי-לאומני-חזירי הוא השמאל, שמחזיק באתוס אזרחי, שוויוני וסולידרי. אבל רק בתיאוריה, שכן השמאל המקומי מעולם לא החזיק באף אחד מהערכים הללו. השמאל הישראלי הוא בסך הכול שבט, שכמו השבטים האחרים ממסך את האינטרסים הסוציולוגיים והמעמדיים שלו במלל פסאודו-אידיאולוגי. החלק המתון בו – שרידי אליטת מפא"י הישנה – הפך את מי שמתיימר להחליף אותו כאליטה, הציונות הדתית בהתנחלויות, לשק חבטות והריץ בכל כוחו פתרון של שתי מדינות לשני עמים עקב פנטזיה מופרכת שמדינת ישראל בגבולות הקו הירוק תחזור להיות "ארץ ישראל הקטנה והיפה" שבה הוא משל ביד רמה.

השמאל הרדיקלי אמנם הבין עד כמה חולה המדינה הזאת, אך בתסכולו ויתר על הציבור הישראלי והפך לחבורה של אקטיביסטים מקצוענים, מעין שבט הררי לוחמני שנלחם לא כדי לנצח אלא כדי לשרוד ולהילחם עוד יום. את הבדידות שנכפתה עליו ניסה לשבור לא באמצעות הכרה בטעויותיו ופנייה מחודשת לציבור הישראלי, אלא באמצעות חבירה לשותפים מקרב הפלסטינים ולגורמים בינ"ל שאוהדים אותם.

אסטרטגיה זו נחלה כישלון שכן הפלסטינים אולי נעזרים בשמאל הישראלי במאבקים קונקרטיים כאלה ואחרים, אך אין להם עניין לחבור אליהם. "מאבק משותף" של ישראלים ופלסטינים נתפס על ידם – בצדק – כאינטרס פרטי של השמאל הרדיקלי הישראלי ושותפותם בו נשארה מוגבלת מאוד ומהוססת מאוד. עם התמשכות המאבק, התברר גם שהפעילים הבינלאומיים, בחלקם הגדול, הם תיירי קונפליקט שלא מבינים את המציאות המקומית ולא נושאים באחריות להשלכות התערבותם בה.לאט לאט, הם התחילו לעורר סלידה גם בשותפיהם למאבק.

בשורה התחתונה, השמאל הישראלי הוא חלק מהסדר הקיים. הוא ממלא בנאמנות את תפקידי השעיר לעזאזל ועלה התאנה לדמוקרטיה הפיקטיבית שיועדו לו. אך כמעט בכל פוסט בבלוג זה נאמר משהו על האפשרות לצמיחת מחנה דמוקרטי, אזרחי וסולידרי באמת, נטוע במציאות המקומית וחוצה מגזרים. לאחרונה, פורסם כאן הפוסט האופטימי הראשון, שאיגד את כל הערות האגב וגרם לחלק מהקוראים לתהות שמא השתחרר לי בורג, יען כי כאן לא ישתנה כלום בשלושים השנים הקרובות.

ואז, הכול השתנה. פתאום, מאות אלפים יוצאים לרחובות כדי לדרוש את מה שאמור להיות הלחם והחמאה של שמאל אמיתי: חברה סולידרית ומדינה שמשרתת את אזרחיה במקום לדרוש מהם לשרת אותה. הפוסט על השריפה בכרמל הסתיים בקריאה "תביאו לי כבאים, רופאים ומורים" ומגיבה אחת כתבה שזאת צריכה להיות סיסמת המהפיכה. מי חשב, אז, שזה יקום ויהיה.

המאבק הנוכחי הביא לכולנו כאפה. אני קיבלתי את הכאפה כשמגמות סולידריות אזרחית חוצת מגזרים שאני צפיתי\קיוויתי שייבנו לאט לאט במשך שנים התחילו בהתפוצצות. ההתפוצצות אמנם תיגמר, והמגמות אכן ייבנו במשך שנים, אבל האג'נדה האזרחית הונחה אחר כבוד במרכז השולחן, והיא תישאר שם.

השמאלנים למיניהם קיבלו את הכאפה כשהבינו שלא רק שהציבור הישראלי מסוגל לדברים שהם לא ציפו ממנו ומצאו את עצמם צועדים לצד מי שלא דמיינו כשותפים למאבק, אלא גם נאלצו להשלים עם העובדה שהשינוי לא יקרה כשההמונים יצטרפו לאיזה גרעין קשה של אידיאליסטים מקצועיים, אלא כשהאידיאליסטים ייאלצו להצטרף לציבור.

ואת הכאפה המצלצלת ביותר והמשמחת ביותר קיבלו כמה מגיבורי הבלוג, אותם ספינים מתוקשרים שמתחזים לארגונים ציבוריים, כמו "אם תרצו" ו"ישראל שלי". האיש שעיצב את תפיסת העבודה של רובם, היועץ האסטרטגי המוכשר משה קלוגהפט, התהדר ביכולתו לעצב מאחורי הקלעים את מה שידברו עליו על הבמה. במשך רוב השנה, הם הצליחו בכך וכולם דיברו על בוגדים, חתרנים ואיום הדה-לגיטימציה. פתאום, הציבור החליט שמעניינים אותו דברים אחרים לגמרי והם נחשפו בכל עליבותם כשמבין "58,000 החברים" של "ישראל שלי" ו"אלפי הפעילים" של "אם תרצו" הצליחו לגרד בקושי מאתיים אנשים לצעדת הספין שלהם ברוטשילד. הציבור אמר את דברו: אנחנו רוצים מקום ליד השולחן, וספינים פרנואידים על הקונספירציות של הסמולנים אי אפשר לאכול.

מנהלי: בשלב מסוים הפסקתי לבדוק סטטיסטיקות, אבל לרגל יום ההולדת של הבלוג, זה קצת מתבקש והן כדלקמן, במספרים מקורבים: כ-31,000 איש נכנסו לבלוג במהלך השנה כ-150,000 פעמים. הקבוצות הגדולות ביותר הן של קוראים קבועים ושל מבקרים חד פעמיים. הקבוצה הקטנה ביותר היא של קוראים שנכנסו שמונה פעמים. לא יודע למה דווקא שמונה. אחוז הכניסות החדשות עומד באופן קבוע סביב ה-20% ובחודש האחרון, בימים בהם פורסמו פוסטים, נכנסו כ-1500 קוראים.

אנשים רבים, ובמיוחד האינטלקטואלים ובעלי האוריינות הפוליטית הגבוהה מביניהם, נוטים להתעלם מהאספקטים האנושיים של המאבק. המאבק איננו רק תוכן, הוא גם תהליך. הוא חוויה רגשית ופסיכולוגית. אני מדבר מתוך עולם המושגים של החינוך, כמובן, שהוא אחר מעולמות מושגים אחרים, אבל אנסה לתאר לכם למה אני מתכוון בסיטואציה פשוטה ממפגשי קונפליקט בין יהודים וערבים:

בזמן ההפסקה, תיכוניסטים יהודים וערבים עומדים ומתווכחים בלהט, אומרים אחד לשני את הדברים הנוראים ביותר, אפס הקשבה. בצד, עומדים עבדכם הנאמן ושותפו הפלסטיני להנחיה ומחככים ידיים בסיפוק. התיכוניסטים היו יכולים ללכת כל אחד לפינה שלו וללכלך על הצד השני. במקום זה, הם מדברים אחד עם השני מרצונם ועל חשבון זמנם החופשי. באותו שלב בתהליך, לא מעניין אותנו מה אומרים ואיך מדברים – זה יגיע אחר כך – אלא עצם העובדה שהם נכנסו לתוך הדיבור. זה ההבדל בין תוכן לתהליך, הלחם והחמאה של מעשה החינוך, ומאבק הוא לא רק אג'נדה, הוא גם חינוך. אנחנו מחנכים את עצמינו, את הציבור ואת השלטון.

אם הצעותיו המצוינות של עידן לנדו, למשל, היו נכתבות ומתקבלות בתחילת השבוע הראשון למאבק ולא בסוף השבוע השני, הן היו הרסניות לחלוטין. האנשים היו צריכים לשחרר קיטור, לצעוק, להתנסות, לחפש, לבחון את הגבולות, להתמודד. ניהול יתר היה בהכרח הרסני שכן הוא לא היה מאפשר את כל זה. אבל היות שזה התאפשר, המאבק הצמיח – אורגנית – מנגנוני התנהלות משלו. הוא עבר לשלב הבא – בעצמו.

ובגלל שזה התאפשר, המאבק הזה כבר הצליח, עוד לפני שהשיג הישג קונקרטי אחד. אנשים נוטים לבלבל בין חוסר הישגים קונקרטיים לחוסר הישגים בכלל. כאילו שמה שאי אפשר למדוד, לכמת ולהגדיר פשוט לא קיים.

תסלחו לי, אבל אלו שטויות. לפני שבועיים, הסתובבה כאן חבורה של פוליטיקאים בשקל תשעים, מדושני עונד מ"הצלחתם" של עוד איזה חוק ספין קטנוני שיעורר עוד קצת שנאה בין שבטית בקרב אזרחי המדינה. הם היו על גג העולם, ופתאום קיבלו את הכאפה שלהם. כבר שבועיים שלמים הם לא מעניינים אף אחד. המאבק הזה כבר פוצץ את בלון השאננות של השלטון. הם התרגלו לחשוב שהם יכולים למכור את עצם האדמה שעליה אנחנו דורכים והאוויר שאנחנו נושמים בחסות עוד איזה ספין עד שנתקלו במפגן מדהים של חוסר שיתוף פעולה. הציבור, כשהוא רוצה, קובע על מה ידברו כאן, לא הם והיח"צנים שלהם. אחרי המאבק הזה, כל פוליטיקאי ייאלץ לשאול את עצמו מתי הנמר יתעורר שוב, והאם זה יקרה במשמרת שלו.

לפני שבועיים, היינו יושבים על כוס בירה ומקטרים שהציבור אדיש. רוב מכריי, חבורה אינטליגנטית (שלא לומר "אובר-חוכמים") ניתחה את המצב והגיעה למסקנה שכאן שום דבר לא יזוז עוד שלושים שנה. אולי המאבק הזה הוא אפיזודה חולפת ויוטבע בדם המלחמה שהממשלה עלולה לבשל לנו בספטמבר, אולי הוא לא ישנה שום דבר בתמונה הגדולה, אבל אף אחד מאיתנו לא צפה שחמישה אוהלים שיוקמו בשדרות רוטשילד יהפכו, אחרי ארבעה ימים בלבד, לתנועה ארצית. אז הייתי מציע להם – ולי – להיזהר מההערכות המחוכמות של עצמם.

המאבק הזה כבר הצליח כי גלי ההדף שלו יורגשו בשנים הקרובות. הוא בית ספר לדור הבא של האקטיביסטים, הוא מייצר מודלים חדשים של פעולה, הוא מייצר קואליציות שעד לפני זמן קצר חשבנו שאינן אפשריות (טוב נו, אני תמיד חשבתי שהן אפשריות). הוא מטעין הרבה אנשים באנרגיה ומספק להם חוויית הצלחה. כל המאבקים בעשורים האחרונים נכשלו ברמת ההישגים הקונקרטיים, אבל כל אחד מהם הצמיח את הפעילים שהשיגו הרבה כמה שנים מאוחר יותר. הדוגמא האחרונה היא ההצלחה הנוכחית של הימין, שצמחה מהמאבק נגד ההתנתקות וממאבק המילואימניקים של 2006, ושניהם נכשלו במטרותיהם המיידיות.

אז עכשיו – בשלב זה של המאבק – אני מסכים, הגיע הזמן לדרישות קונקרטיות. אשאיר את הניסוח לבקיאים ממני אך בנושא הדיור הן צריכות להתייחס לשלוש נקודות:

1. החייאת הדיור הציבורי (הסרת ההקפאה מחוק הדיור הציבורי, קריטריונים לזכאות על בסיס כושר השתכרות, השמשת נכסי הדיור הציבורי שעומדים ריקים, בנייה של דיור ציבורי נוסף וכו').
2. בלימת ספסרות הדירות והקרקעות (הגבלת בעלות זרה, מיסים גבוהים ו\או הגבלות אחרות על מחזיקי נכסים שאינם בשימוש וכו').
3. מעורבות ממשלתית ישירה בשוק הדיור, כדי לדאוג שחלק מהדיור שייבנה יהיה בר השגה (חיוב הקבלנים להקצות אחוז מסוים מהדירות בכל פרויקט בנייה לדיור זול ודירות קטנות לצעירים, בין השאר כדי למנוע את תופעת המתחמים היקרים שמוקפים בסלאמס ולעודד אוכלוסיה מעורבת, וכו').

השאלה השנייה שעל סדר היום היא האם להתמקד בנושא דיור בר השגה או שמא לאחד את המאבק עם המאבק על יוקר המחייה, מאבקם של הרופאים, העובדים הסוציאליים והמורים. כאן, התשובה שלי היא "כן", חד משמעי.

האם הצבת מטרות גדולות יותר למאבק עלולה לפגוע בהישגים קונקרטיים בתחום הדיור? כן. זה הימור וזה סיכון. אבל הנה למה ההימור מוצדק:

עד היום, כל מאבק מבודד הצליח להשיג הישגים מוגבלים מאוד, מספיקים בדוחק כדי להוריד את הנהגת המאבק מהעץ, שכן כל מאבק מטבעו מוגבל בזמן. לרוב, הישגים אלו התמסמסו לאחר מכן ממילא. לא מזמן ראינו מאבק של סטודנטים על שכר לימוד, מאבק של סגל זוטר על משכורות ומאבק של מורים על הרבה, הרבה יותר ממשכורות. הם נערכו בזמנים קרובים, וקיבלו לא הרבה יותר מהבטחות, שגם עבורן היה צריך לבלוע כל מני צפרדעים.

מה היה קורה אם היו מאחדים את כל שלושת המאבקים תחת מאבק אחד לעתיד החינוך וההשכלה? אני לא יודע, וגם אתם לא יודעים, כי זה לא קרה מעולם. אני חושב שצריך לנסות את זה פעם אחת. כשהבחירה היא בין הצלחה בטוחה בלזכות בכמה פירורים, שממילא ספק אם יגיעו אלי, להצלחה לא בטוחה לזכות בנתח מכובד מהעוגה, במיוחד כשמובטח לי שגם הכישלון הקונקרטי יהווה הצלחה שכן הוא ייצור תקדים של מאבק משותף רחב וחוצה מגזרים, ההתלבטות שלי קלה.

כן. יכול להיות שהסחטנות תעבוד. אולי המשמעות, מבחינת מאבק הדיור, של הצטרפות למאבק הרופאים תהיה שהממשלה לא תזרוק איזו עצם שהתכוונה לזרוק. יכול להיות, אפילו, שכך יימנע הישג מורגש בהורדת שכר הדירה, הפסד של כמה מאות שקלים בחודש. אבל אני מוכן לשלם אותם עבור סולידריות.

סולידריות. זוכרים את המילה? זאת לא סתם קלישאה יפה, זה עניין מעשי. בעוד כך וכך שנים, כשיהיו לי ילדים שילכו לבית הספר, אני ארצה שיקבלו חינוך טוב ממורים שאינם עבדים וטיפול טוב מרופאים שלא נופלים מהרגליים. אני יודע שלא ארוויח מספיק כדי לשלם על זה בשוק שנתון לחסדי היד הנעלמה ואני יודע שהמדינה לא תמהר לתת לי את זה.

אני רוצה לדעת שאת המאבק שאני אנהל אז, בתור הורה ואולי גם מורה בבית ספר (אבל לא רופא – מצטער, אימא), אני לא אנהל לבד. אני רוצה את הסטודנטים, העו"סים, הרופאים ומפוני הדיור הציבורי מקטמון – שיברך אותם החבר הדמיוני – לצדי. את היסודות למאבקים משותפים כאלה אני רוצה להניח עכשיו כי עכשיו יש את ההזדמנות לעשות זאת. אם הוא ייכשל הפעם, שייכשל – אולי יצליח בפעם הבאה. ואם זה אומר שאצטרך לוותר על הצלחה בשינוי איזה תת-סעיף קטן 8227\ז בחוק הוונדאלים – בסדר גמור מצדי. תחשבו קצת קדימה לעזאזל.

ואולי, רק אולי, זה אפילו יצליח הפעם. לא מאוד סביר, מסכים, אבל דברים בלתי סבירים כבר קרו, בזמן האחרון למשל.

מנהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג. אני מודה לתורם ומאחל לו לא להיעזב לבד בגיל 64 ע"י סטודנטים אובר-חוכמים.

לפי התכנית המוצעת, יהיה קל יותר לקבלנים וכרישי נדל"ן לקבל אישורי בניה. בלי "הפרעות" כמו ענייני איכות סביבה, בטיחות, שימור, השפעה על מרקם החיים העירוני וכו'. העניין הוא שאין בעיה מיוחדת בצד ההיצע. הבעיה היא בצד הביקוש. זה לא שאין מספיק דירות או קרקעות לבנות עליהן. אנחנו, האזרחים, מתקשים להרשות לעצמינו לקנות או לשכור את מה שבונים. האם הגדלת ההיצע תטפל בזה? אולי, ואולי היא רק תוזיל עלויות בשביל זרים שקונים כאן דירות רפאים, ובשביל עשירים מקומיים שיקנו "נכסים להשקעה" או יבנו משרדים וקניונים. אין בחוק כדי לדאוג שזה לא יהיה כך.

אין שם איסור, או לפחות מיסוי גבוה, על אחזקת דירות ואדמות בלי שמישהו יגור בהן לצרכי חופשה, השקעה או ספסרות וניפוח מחירים. אין שם שום דבר שיכריח את הקבלנים לבנות דיור מתאים להשכרה וגם להשכיר אותו במחירים סבירים, אין שם שום דבר שיוזיל את מחירי הדירות לקנייה. אין שום דיור ציבורי, אין קריטריונים לסיוע לדיור על סמך כושר השתכרות ולא רק מספר ילדים, אין פיתרון לכל דירות עמידר שעומדות ריקות כי הזכאים להן לא יכולים לשלם עליהן.

כל מה שיש כאן זה "כלכלת טפטוף" קלאסית מהאייטיז, אמונה בלתי מעורערת בכוחות השוק. ניתן לעשירים לבנות ככל העולה על רוחם. אז בהתחלה הם יבנו לעצמם אבל בסוף, השפע הזה יטפטף גם אלינו. לא בשביל זה יצאנו לרחובות.

וכמובן שאין שם שום דבר על יוקר המחייה. אין שם שום דבר על הרופאים והעובדים הסוציאליים שהצטרפו למאבק, ולא על המורים שעוד יצטרפו אינשאללה.

לספין של שקרניהו יש שתי מטרות: להפריד בין ארגוני הסטודנטים לשאר המוחים וכך לשבור את הגב הארגוני של המאבק, ובאמצעות הצגת פיתרון מזויף שלא יתקבל, מן הסתם, להציג את המאבק כ"פוליטי".

הסטודנטים עצמם הם אנשים ששום מאבק חברתי בארץ לא יתרחש בלעדיהם. אבל ה"מנהיגים", ובכן, הם סיפור קצת אחר. יש כל מני עסקנים סטודנטיאלים שרוצים להיות עסקנים פוליטיים כשיהיו גדולים.

אז הם משחקים מעין משחק: מרימים מאבק על הכול ועם כולם, סולידריות מקיר לקיר, מהפיכה חברתית, הכול כמו שצריך. אבל ברגע שזורקים להם איזו עצם קטנה, הם נהיים "אחראיים", ומתקפלים. כך, העסקן הסטודנטיאלי יכול להיות לוחמני מספיק כדי להצטייר כ"דם חדש", אבל לא לוחמני עד כדי כך שהבוסים לעתיד יראו בו איזה טראבל-מייקר. בכל פעם שמאבק סטודנטיאלי מאיים לפרוץ את גבולות האינטרס הסטודנטיאלי הצר, "מנהיגי" הסטודנטים נלחצים ומתחילים להרגיע את השטח. זה קורה פעם אחר פעם.

ואת העובדה הזאת, ביבי יודע מאז אותו יום בו הוא ושרה חילקו פיצות לסטודנטים ששבתו רעב. ארגוני הסטודנטים הם עמוד השדרה הארגוני של המאבק. ספק אם מישהו חוץ מהם יכול להוציא כמה אוטובוסים להפגנה שנקבעה מהיום למחר, למשל.

עבדכם הנאמן צובר כעסים על אנשי אגודות סטודנטים מאז 1997. זה ארבע עשרה שנה של צבירת כעסים, ואני מייצר הרבה מהם. אז אם יש כאן איזה עסקן סטודנטיאלי שכזה, שים לב, זה בשבילך:

אם גם הפעם, עצם עלובה בצורת 50% הנחה על תחבורה ציבורית והבטחה מעורפלת ל-10,000 דירות לסטודנטים תהווה תירוץ לפרישה מהמאבק אליו התחייבתם, בפעם הבאה שתראה אותי בקמפוס – תעשה פאקינג אחורה פנה ותתחיל לרוץ. כמו שזה נראה כרגע, אני הולך לגרור את התואר שלי עד הפנסיה ואני לא נעשה נחמד יותר עם הזמן, את הנכדים שלך אני ארדוף במסדרונות הר הצופים על כיסא הגלגלים שלי. רק שתדע.

הדבר השני שהספין מנסה להשיג, בנוסף לבגידה סטודנטיאלית, הוא כדלקמן: הנה, הצעתי "פיתרון". במקום לקבל את ה"פיתרון", להגיד תודה וסליחה שהפרענו את מנוחתך ולהתנקז הביתה, אתם ממשיכים להיאבק וזה רק מוכיח שאתם בעצם לא רוצים פיתרון ולכן המאבק הוא "פוליטי".

וזה ממש לא בסדר להיות "פוליטי".

ודאי שזהו מאבק פוליטי. הנושאים עליהם נאבקים הם נושאי ליבה פוליטיים, הפיתרונות שלהם הם פוליטיים והדרישות הן מאנשים שפוליטיקה היא מקצועם. איך לעזאזל זה יכול להיות "לא פוליטי"?

כמובן שבישראל, להגיד "פוליטי" זה כמו להגיד "שמאלני". אתם יודעים איך זה. כשמדריך במנהרות הכותל מדבר על החרבת המסגדים ובניית בית המקדש השלישי, זה בסדר גמור. אם מדריך יגיד מילה על חלוקת ירושלים, הוא ייבעט לקיבינימאט כי להגיד דבר כזה זה "פוליטי". כשכל מערכת החינוך הדתית-לאומית מחנכת לארץ ישראל שלמה ויהודית, זו דרכו של עולם. אבל שמנהל בית ספר בת"א יגיש משהו על הכיבוש? גוועאלד! הוא "מכניס פוליטיקה" לבתי הספר.

יש כוחות בפוליטיקה הישראלית שנוח להם לעשות דה-פוליטיזציה לציבור הישראלי. הרי מהו ציבור פוליטי אם לא ציבור מעורב, שמודע לזה שהוא הריבון, שיודע שהפוליטיקאים אמורים לעבוד בשבילו, שלוקח אחריות? את זה, כל מי שיש לו חלק בשלטון, החל ממפלגת האבודה וצפונה, ממש לא רוצה. וכך, המילה "פוליטי" הונדסה מחדש כמילת גנאי.

אין זה פלא, אם כך, שהכוחות המרכזיים שמעורבים במאבק הפוליטי האמיתי ביותר מאז המאבק נגד ההתנתקות הם ממה שמכונה "שמאל". הם לא חלק מהשלטון, הם אופוזיציה, ולכן הם פוליטיים יותר מכל אחד אחר. הנושאים עליהם נאבקים הם נושאי ליבה שמאליים בכל העולם. כאן, השמאל התמכר משהו לענייני סיוע למסכנים פלסטינים ובדואים למיניהם, התמכר לשיתוף פעולה עם הממסד באמצעות החלפת פעילות ציבורית בפעילות משפטית, והתמכר לחילופי מהלומות עם "המתנחלים" במקום לעשות עבודה. המאבק הזה הוא שיעור מצוין לשמאל, המאבק על הבית מחזיר אותו לבית הפוליטי שלו.

על כן, במידה רבה, זהו מאבק שמאלי. אבל לא מאבק שמאלי בלעדי. חרדים הצטרפו אליו, וגם לא מעט דתיים ואנשי ימין. אבל ארגוני ימין כמעט ולא. נושא יוקר המחייה ודיור בר השגה לא חשובים להם מספיק כדי לפגוע בשקרניהו. דברים כמו הקפאת התנחלויות כן חשובים להם מספיק, המצוקה של כל השאר לא. וזה בסדר. זאת העמדה הפוליטית שלהם.

אבל כל הבכי והנהי על השמאלנים האלה ש"חטפו" את המאבק, ועוד הקלישאה הלעוסה והמשומשת על הקרן החדשה שתומכת בו (למה שלא תתמוך? היא תומכת בכל מאבק חברתי בישראל מאז 1979)? תעשו לי טובה.

אף אחד לא מנע מארגוני ימין להצטרף למאבק. הם היו נדרשים להימנע מלהבליט "פתרונות" כמו אכלוס ההתנחלויות בדיוק כמו שארגוני השמאל שם נמנעים מלהבליט את הטענה, הצודקת, שהמשבר הוא במידה רבה בגלל מדיניות ההתנחלות. או לחילופין, אף אחד לא מנע מהם כן להבליט את הנושא וכך לפצל את המאבק לשניים, מאבק דיור ימני מול מאבק דיור שמאלני. גם את זה הם נמנעו מלעשות ואני מנחש שזה משום שהכוח הארגוני המרכזי בימין הוא מועצת יש"ע, והם לא רוצים להיקלע למצב בו האנשים הכמעט יחידים בארץ שלא סובלים ממשבר דיור מתיימרים להוביל מאבק לדיור בר השגה, שלא יפתחו עליהם עיניים.

והמאבק הזה, תנו לי להגיד לכם, יועיל – פוליטית – לכל מי שהשתתף בו ויזיק למי שלא השתתף בו. הימין יודע זאת וזה חורה לו. אז במקום לנקוט בעמדה פוליטית: אנחנו בעד שקרניהו והמדיניות שלו, או לחילופין, הצטרפות למאבק באותם תנאים כמו ארגוני השמאל, הם בחרו בעמדה הרגילה ולא מכובדת של הכפשה, עידוד שנאה ודה-לגיטימציה.

כל זה מהווה רק זרוע אחת במתקפה הממשלתית על המאבק. הזרוע השנייה מסוכנת אפילו יותר:

ודאי שמתם לב שהרשויות נמנעות מלהתעסק עם המאהלים המרכזיים אבל מנסות לפנות את המאהלים החדשים והקטנים. המאהל הגדול ברוטשילד (עוד לא הייתי שם, אבל כך מספרים לי) הוא כיף גדול. לא רק בגלל ההופעות, הערק והפלירטוטים אלא בגלל שלעשות פוליטיקה זה כיף. לקחת אחריות על גורל החברה בה אתה חי, ליצור מרחב אנושי לשיחה, ויכוח ופעילות משותפת זה כיף. בני אדם הם חיות פוליטיות, ודברים כאלה מחזקים את האנושיות שלנו. זה הרבה יותר כיף מלשבת בבית ולראות "כוכב נולד".

ועל הכיף הזה, הרשויות בונות. בזמן שהתל אביבים נהנים מהחיים, מאהלי הפריפריה יפורקו אחד אחד עד שיישאר רק רוטשילד. ואז, הממשלה תחזור לפרופגנדה של ימי המאבק הראשונים: "זה בסך הכול כמה תל אביבים מפונקים". אז הנה עצה מעשית: בכל יום, תוציאו אוטובוסים מרוטשילד למאהלים בירושלים, באר שבע וחיפה, וגם למאהלים הקטנים למיניהם, זה של דרום ת"א בתור התחלה.

מנהלי: התקבלו שתי תרומות לתחזוקת הבלוג. אני מודה לתורמים מאחל להם לא לאכול שום פיצה מתוצרת ביבי. לא במצב הרפואה הציבורית של היום.

לא השמאל – אותו אוסף מעורפל של אנשים שמחזיקים בעמדות שעיקרן חירות, שוויון ואחווה – שלט במדינה שלטון ללא מצרים ועכשיו מתבכיין ש"לקחו לו אותה", אלא האליטה הישנה ההיא. ומה שנשאר מאותה אליטה אכן התמקם בכל מני מוקדי כוח, יחידות צבאיות מסוימות (8200 בראשן), תקשורת, אקדמיה, בתי משפט וארגוני חברה אזרחית. רשת הקשרים שטוו והנכסים שצברו במשך כמה עשורים אכן מקנה להם מעמד מועדף וכוח בלתי פרופורציונאלי לשיעורם באוכלוסיה.

עבד כי ימלוך.

כדי להבין את מהותו של הגל האנטי-דמוקרטי הנוכחי, שמובנה ומוסבר – באופן שקרי ומניפולטיבי – כמלחמה נגד "השמאל", צריך לספר את כל הסיפור:

פעם, אותה ציונות דתית שממנה צמח הימין שאנחנו מכירים היום, הייתה הסייד-קיק של תנועת העבודה. הם היו כלבלב המחמד שלה, משגיח הכשרות של קרון המסעדה ברכבת של מפא"י, חבורה של מלחכי פנכה. עבד. עד היום, הם לא התגברו על רגשי הנחיתות  מהתקופה ההיא.

האליטה ההיא הצליחה להשניא את עצמה באופן עמוק ביותר על שאר הציבור – ובצדק. בסוף שנות השבעים, אנשי מורשת ז'בוטינסקי רכבו בהצלחה על גלי השנאה, הזעם והניכור, אל השלטון. באותו זמן, האליטה הישנה התפצלה לשתיים: אנשי תנועת העבודה שנושלו מהשלטון הפכו לאופוזיציה ואימצו עמדות שמאליות יותר, ואילו מלחכי הפנכה שלהם מצאו כוחות חדשים בלהט המשיחי של תנועת ההתנחלות והקצינו ימינה. העבד נפרד מאדונו הישן.

אבל מאז הנסיגה מסיני, הימין הדתי הבין שהוא בסך הכול החליף אדון אחד באחר. מאז, הוא עוסק בהגברת נוכחותו בתוך הימין בהצלחה מרובה. היום, הם השאור בעיסה, מרכז הכובד של הימין, מי שנותן את הטון. את אנשי מורשת ז'בוטינסקי אפשר לספור היום על יד אחת: רובי ריבלין, מיכאל איתן, דן מרידור. נתניהו וסביבתו כבר לא שם. כולם כבר הבינו על איזה צד מרוחה החמאה ואכן, ביום ירושלים האחרון נתניהו נאם בישיבת הדגל של הציונות הדתית – מרכז הרב – והתרפס לפניהם עד עפר.

הפריווילגיה הגדולה ביותר של כל אליטה היא ההזדמנות לרכוש כרטיס למחלקה הראשונה בסדר החדש. שני חלקי האליטה הישנה עשו זאת בדרכם, הפלג הדתי שלה התבסס במפעל ההתנחלויות של המדינה, בממסד הדתי של המדינה, בצבא ולבסוף גם בשלטון עצמו. החלק החילוני שלה התבסס באקדמיה, בתקשורת, ביחידות צבאיות יוקרתיות, בבתי המשפט, בארגוני חברה אזרחית וכו'. ומה יכול להיות מתוק יותר עבור העבד לשעבר, שנעשה למלך, מאשר לנקום באדונו לשעבר ולהתעלל בו?

וזה מה שקורה כאן. הימין חותך מה"שמאל" חתיכה אחרי חתיכה, ונהנה מכל רגע. בכל פעם, הוא דופק עוד איזה חוק שעל פניו וכשלעצמו נראה די סביר ולגיטימי, אבל מהווה חלק ממגמה של חיסול הדמוקרטיה שהאליטה האחוס"לית ניכסה לעצמה. האחרונים צועקים ובוכים, מנסים להסביר למה זה לא בסדר ונגררים למלחמה של נימוקים ארכניים ומלומדים נגד סיסמאות קצרות וקליטות. הם מנסים להפחית את הכאב באמצעות פנייה לבג"צ, מפנטזים על הצלה פלאית מ"העולם הנאור" והסדיסט נהנה אפילו יותר.

לבגוד במגזר שלך.

אני זוכר שיחה עם קולגה, בחורה ימנית מאוד, מסורתית ומזרחית. דיברנו על ענייני שמאל-ימין ושמה של קולגה אחרת עלה. הקולגה האחרת נחשבה כ"שמאלנית" של מקום העבודה ובת שיחי אמרה לי שהיא לא רואה בי שמאלן, או לפחות לא שמאלן כמו הבחורה ההיא. זה היה די מצחיק כי בכל הנוגע לעמדות, אני כנראה שמאלן הרבה יותר ממנה. אבל היא קיבוצניקית אשכנזייה ואני מהגר דובר רוסית מירושלים.

המילים "ימין" ו"שמאל" בישראל לא מציינות עמדות פוליטיות אלא הביטוס. מערכת של התנהגויות תרבותיות. לכן, ברגע שמזהים "שמאל" עם הביטוס של אחוס"לים, פתאום שמרנים כמו יאיר לפיד נתפסים כ"שמאלנים". ובאותו הזמן, אנשים בעלי עמדות שמאליות מובהקות אבל דתיים, מזרחים או דוברי רוסית, מוצאים את עצמם על תקן לא קיימים אלא אם כן יצליחו לסגל לעצמם הביטוס אחוס"לי משכנע.

הימין, למרות היומרות שלו, איננו "העם". רוב הציבור חש ניכור עמוק כלפי האחוס"לים וכל מה שהם מייצגים (ניכור שאני מבין ושותף לו במידה רבה) אך המהלך הנוכחי איננו שלו ויש לו בעיות דחופות יותר מעיסוק בסדיזם לשמו. פשוט לא אכפת לו. הוא לא מזדהה עם הנפגעים וכל זמן שימשיך להתקיים זיהוי בין האחוס"לים ו"השמאל", רוב הציבור יהיה נגד שמאלנים ולא יעשה מזה עניין. זה עד כדי כך פשוט.

השמאל טוען בלהט שעל ישראל ללכת "עם כיוון ההיסטוריה" ולא נגדו. הוא צודק. אבל החלקים הדומיננטיים בו, אלו שחושבים שהשמאל הוא "שלהם" כמו שהמדינה "שלהם" ("לוקחים לנו את המדינה", מכירים?) לא יודעים ליישם את העיקרון על עצמם. כיוון ההיסטוריה המקומית הוא שקיעת האליטות הישנות והסתערות הפריפריות על המרכז. הימין השכיל לרכב על הנמר הזה, השמאל לא. רוב השמאלנים חושבים, כנראה, שאם הם ייעלמו, פשוט לא יהיה שמאל בארץ. הם טועים בגדול.

הנחשול העכור שהימין מביא עלינו מסוכן ולא נעים באופן קיצוני, אבל אני מוצא את עצמי מודאג פחות ופחות. ככל שהגל מתקרב לשיאו, אני יודע שמשם הדרך תוביל אותם למטה. המערכת לא סובלת ואקום. לכן, כשיחסלו את השמאל הנוכחי, כל מה שהם יקבלו זה שמאל אחר, טוב יותר.

תחשבו על זה כך: הימין הוא להקה של להיט אחד. "השמאלנים" קוראים לו. לא חינוך ולא בריאות, לא תרבות ולא רווחה, לא שלום ולא ביטחון, לא כלכלה, לא מגדר ולא איכות סביבה. לאנשים האלה אין כלום, הם לא יודעים לעשות כלום, הם בשלטון והם לא עושים כלום חוץ מאשר לנהל מסע נקמה מטורלל בשרידי מגזר שאתו יש להם חשבון היסטורי ישן. שמאלנים פה ושמאלנים שם, השמאלנים ככה והשמאלנים ככה, זה כל מה שיש להם.

אז תנו להם לעשות את הקטע שלהם. בסוף, הם יאכלו את עצמם. כשייגמרו השמאלנים באקדמיה, בתקשורת ובבתי המשפט, הם יתחילו לחפש שמאלנים בצבא, במשטרה, בשלטון, בישיבות שלהם. זה כבר מתחיל לקרות. ולכל "שמאלן" שהם "יחשפו" וימררו את חייו, יש משפחה וחברים, וזה לא ימצא חן בעיניהם.

בינתיים, כמו כל מהלך, גם זה יצמיח מתוכו את האלטרנטיבה. אני לא יודע איך היא תיראה, אבל כמה דברים אני יכול לנחש. שמאל אמיתי, שאיננו איזה מעמד חברתי אלא השקפת עולם, נפוץ יותר ממה שנראה. הבעיה היא שרוב האנשים ששותפים לה בכלל לא נספרים או אפילו רואים את עצמם ככאלו, שכן אין להם מקום בהגדרות הסוציולוגיות המתחזות לפוליטיות של היום. יש כאלה בכל מגזר. יש שמאלנים ערבים, שמאלנים דתיים, שמאלנים מזרחים ושמאלנים דוברי רוסית. הם מיעוט בתוך כל מגזר, ולכן קולם לא נשמע. אבל אם יתאחדו, קולם יישמע בגדול.

בשביל זה, כל אחד שיודע שהמציאות כאן יכולה וצריכה להתנהל אחרת צריך לבגוד במגזר שלו וליצור שותפויות עם אנשים ממגזרים אחרים. זה קשה, אבל מחויב המציאות כי זה המהלך שיעבוד. סיפור של אחוס"לים נגד כל השאר לא יעבוד אף פעם. קואליציה חוצת מגזרים, ואפילו קטנה, לא רק תתמודד טוב הרבה יותר, היא גם תפרוק את הימין מנשקו היחיד.

אני לא מאמין בקרבות בלימה אבודים מראש, בטח לא בבג"צ או ב-BDS. העבודה הזאת, של איחוד הכוחות הדמוקרטיים מכל המגזרים לקואליציה אחת ועיסוק משותף בעתיד שיהיה פה אחרי שהימין ירד מהפסים סופית ויתרסק תחת מטען הבולשיט של עצמו, היא העבודה שראוי לעשותה. אני מציע להתייחס אליה כמו אל חקלאות בדואית. כשזורעים במדבר, שום דבר לא צומח. אבל ממשיכים לזרוע למרות זאת והמדבר יפרח כשיגיע הגשם.

גיל חמש עשרה הוא זמן ההתפכחות והאכזבה. כבר יש לו יכולות משלו, הדרך של המורה נראית לו מיושנת ומקובעת, הוא מודע מאוד לכל הפגמים שלה והוא חושב שהוא יודע יותר טוב. זהו שלב "מרד הנעורים" שבו תלמידים רבים פשוט עוזבים את בית הספר והולכים לרעות בשדות זרים.

בגיל 25, אחרי שהתנסה בכיוונים חדשים וחיפש את עצמו, ובד"כ גם התכסח עם המורה על הדרך, הוא נזכר במה שלמד מגיל חמש ומפתח לזה הערכה מחודשת. הוא לא חוזר לשם, כי זה באמת מיושן, מקובע ובעייתי, אבל הוא לומד להעריך את התרומה של זה להגעתו למקום בו הוא נמצא ולרוב גם מוצא עניין מחודש ופרשנות רלוונטית משלו לחלק מהדברים.

לא מזמן, ישבתי על בירה עם כמה פינלנדים בהלם תרבות עמוק. הם באו לעשות מחקר סוציולוגי במטרה להבין מיהו הישראלי ונפלו עלי. טוב, אני רק תנו לי בירה והזדמנות לבלבל את המוח, והיות שהטרדתי כמה וכמה מאות אנשים עם השאלה המטומטמת הזאת, זה רק מתבקש שחוק הקארמה יחזיר אותה אלי.

טענתי שהמוטיב המשותף לישראלים הוא ילדותיות. ילד הוא אדם שמציבים לו גבולות. עם הזמן הוא מאתגר ושובר אותם בהדרגה עד שהוא מגיע, אם החינוך עובד כשורה, למצב בו הוא לומד להציב לעצמו את הגבולות וכך הופך לאדם בוגר וחופשי. הפלגתי בדיבור על הבעיה שיש לישראלי עם מושג ה"גבול" בכל תחום בחיים. החל מזה שאין לנו גבולות רשמיים ומוכרים למדינה ועד ההרגל לחטט בחייהם הפרטיים של אנשים שהוא בקושי מכיר, עד שנזכרתי שספי רכלבסקי כתב על זה ספר שלם. "אין גבול" שמו. בכל אופן, אנחנו תרבות גטו שהשתחררה מהגבולות החיצוניים אבל עוד לא למדה להציב לעצמה גבולות מבפנים.

מסתבר שאפשר להבין את הסיפור הציוני, זה שיצר כאן את החברה הישראלית כמו שאנחנו מכירים אותה, במונחים של סיפור התבגרות. מודל שבירת הגבולות מתאר לא רע את סיפורה ההיסטורי של הציונות, ומודל 5-15-25 מתאר טוב לא פחות את סיפור היחס לציונות מאז הקמתה של המדינה. ואולי יותר מזה, מתאר את אופני היחס לציונות ולמדינה הציונית בדיון הציבורי של היום.

המונח "ציונות" לגמרי לא ברור לי ואני לא נוטה להשתמש בו. מרוב המשמעויות שניתנו לו ע"י תומכיו ומתנגדיו כאחד, הוא הפך למעורפל מדי. אני, למשל, יכול לקרוא לעצמי "ציוני", "פוסט-ציוני" או "אנטי-ציוני" ולהיות שלם עם כל אחד מהכינויים בהתאם לפרשנות.

אם ציונות היא הכרה בזכות ההגדרה העצמית של יהודים ותמיכה ביציאה שלהם מתרבות הגטו לתרבות של עצמאות, אז אני ציוני. אם הציונות היא תנועה לאומית שמטרתה להקים "בית לאומי" ליהודים, אז אני יכול להגיד שהבניין עומד ואפשר לפרק את הפיגומים וזה עושה אותי פוסט-ציוני. אם הציונות היא לאומנות, שוביניזם יהודי והצדקת כל פשעי העם היהודי, מדינת ישראל והתנועה הציונית לדורותיהם, אז אני אנטי-ציוני. אם "ציונות" זה בסך הכול כינוי ל"פטריוטיזם" אז אני מעדיף לקרוא לעצמי פטריוט ותעזבו אותי באימאשכ'ם מציונות ומכל האסוציאציות הפרטיות שאתם מעמיסים על המונח הזה.

במונחים של 5-15-25, אני חושב שרובו המוחלט של הדיון הציבורי בישראל נע בין ה-5 ל-15, אם כי לכולם יש דעה טובה מדי על עצמם וכמו כל בני החמש עד חמש עשרה אוהבים לחשוב ל עצמם כעל בוגרים. המודל משקף את חלוקת ימין-שמאל (עוד מילים שכבר לא אומרות הרבה) באופן חלקי בלבד. ברמה הסטריאוטיפית ביותר, הייתי אומר שה"ימין" נוטה להיות בן חמש, "השמאל" בן חמש עשרה, ובגיל עשרים וחמש אפשר למצוא גם וגם, תלוי באופי התמהיל שמתקבל מתוך היחס המפוכח והביקורתי למקום בו אנחנו חיים ולהיסטוריה שלו.

גיל 5 זה כשכל דיבור או ביקורת על מעללי הציונות נחווה כהתקפה על עצם הלגיטימיות שלה. אם היא "נולדה בחטא" והתנהלה באופן שאיננו צודק, אם היא לא טהורה ומוסרית ותמיד עשתה פלוס-מינוס את הדבר הנכון, כנראה שצריך להשמיד את כל מה שהיא הצמיחה. זאת גישה דגנרטית לחלוטין, כמובן, בערך כמו לראות בטענה שמישהו נולד עקב אונס דרישה להרוג אותו ואת הילדים שנולדו לו. ואין צורך להגיד שגישה זו זורקת את המחזיקים בה לתגובה פתולוגית של הדחקה והכחשה, תוך התקפה על מי שמעז להוציא את השדים מהארון, והשלכה עליו של הפחדים הפרטיים.

בגיל 15 נמצא מי שכבר הבין שיש לנו חתיכת היסטוריה והווה בעיתיים. הוא חש, במידה רבה של צדק, מרומה ומנוצל, נגעל מכל הסיפור ועושה אידיאליזציה לסיפורים אחרים. כמו טינאייג'ר מצוי, הוא לומד ליהנות מהפוזה של המורד שבועט במוסכמות, זה הופך להיות הדבר שמגדיר אותו ובסוף הוא נאחז בזהותו זאת ובחבריו הטינאייג'רים המאגניבים באותו העיוורון של בן החמש שאוחז בידו של אביו, גם אם הוא מתעלל בו.

אפרופו מודלים, כל הנ"ל מתכתב לא רע עם אלו של אריך פרום. גיל חמש מזכיר את גישת הקונפורמיזם – היעלמות ה"אני" בתוך "אנחנו". העם, המדינה, הדת וכו'. גיל חמש עשרה מזכיר את גישת החוויה האורגיסטית – אסקפיזם נהנתני והיעלמות ה"אני" באמצעות תחושת אחדות מזויפת עם "הכול". האנושות, היקום, גאיה, וואטאבר.

מדובר, כמובן, בתמונת מראה. שני הנ"ל מאמינים, לפי פרום, שמקור הטוב נמצא מחוץ להם והם תלויים במישהו או משהו כדי לקבל אותו, מה שמעמיד אותם על ציר הקורבן-מקרבן, סדיסט-מזוכיסט. אני חושב שלא יקשה עלינו לראות איך האמור לעיל מהדהד את הדיון הציבורי בישראל, ובעיקר את הדברים שכל צד אומר על מתנגדיו.

גיל 25, לעומת זאת, לא מספק שום תשובות. הרי מה שמגדיר אותו זה מציאת תשובות בעצמך. אנחנו מדברים על סטייט-אוף-מיינד שלדעתי חסר מאוד בישראל בכלל, ובדיון הציבורי בפרט. זה כשהכרה בפשעים, בטעויות ובטמטום של המדינה והחברה שלך עוד לא אומרת כלום על מה שתחליט לעשות עם זה. זה כשאתה לא נזרק לאזורי נוחות של "בעד" או "נגד" אלא מרשה לעצמך לשהות בתוך השאלה. למעשה, זהו בדיוק המקום שבו מתרחש דיון, וזוהי גם הסיבה שבגללה בישראל לא מתקיים שום דיון.

אבל גיל עשרים וחמש בשום פנים לא מכתיב בהכרח איזה "אמצע" או "פשרה". אם נחזור למודלים שלקוחים מאומנויות לחימה, נמצא יותר מגישה בסיסית אחת גם בגיל עשרים וחמש. יש מי שיודע שמה שהמורה שלו לימד אותו ממש לא עושה את מה שנאמר לו שזה עושה (הוא מגלה את זה כשהוא מנסה לעשות תנועות מסוגננות מסרטי קונג-פו בזמן שערס מרביץ לו). אבל הוא בוחר להישאר מחויב לכל תו ותג כשהוא מתאמץ למצוא לדברים משמעות והצדקה, וממשיך לתרגל אותם עד שימצא כאלו.

יש מי שממשיך לעשות את אותם הדברים מתוך קשר רגשי וחיבה, אבל לא מחויב אליהם. אם הוא יכול לתת להם פרשנות חדשה, הוא עושה זאת. אם הוא נזקק לפיתרונות מבחוץ, הוא לוקח אותם ולפעמים הוא זונח דברים. יש מי שנוקט בגישת ה"אל תעשה את מה שהמורה שלך עשה – תחפש את מה שהמורה שלך חיפש". הוא רואה בעצמו ממשיך את דרכה של השיטה, אבל לא בהכרח תוך שימוש באותם האמצעים. ויש מי שאין לו שיטה אלא רק מטרות ואמצעים, והוא בוחר באופן חפשי מרכיבים מכל מני שיטות על סמך השימושיות שלהם עבורו ותופר לעצמו משהו אקלקטי ולא מוגדר.

נ.ב: מי שלא יודע מי זה מיסטר מיאגי, שיתבייש בעצמו.

מינהלי: ביום שישי הקרוב אני אערוך שיחה תוך טיול בירושלים העתיקה. נדבר על מה שבין המיתוס של ירושלים למציאות של ירושלים. בין השאר נדבר על: ישו סוגר מעגלים חשמליים, יחסים אינטימיים בין גברים נותנים בוסט לקדושה של העיר למוסלמים, הצלבנים חוטפים את הסינדרום,  מי הזיז את הכותל שלי ולמה התיכנון העירוני של הרומאים מחזיק מעמד עד היום וזה של עיריית ירושלים לא. חמש עד תריסר משתתפים, חמישים שקל לראש. פרטים והרשמה ב-put.scissors@gmail.com

]]> http://www.hahem.co.il/scissors/?feed=rss2&p=644 32 http://www.hahem.co.il/scissors/?p=638 http://www.hahem.co.il/scissors/?p=638#comments Fri, 15 Apr 2011 16:57:00 +0000 http://www.hahem.co.il/scissors/?p=638 Continue reading →]]> לילה אחד נפלתי על ראיון טלביזיוני עם ד"ר מיכה גודמן, לכבוד פרסום ספרו על הרמב"ם. לא גודמן ולא הרמב"ם יחזיקו אותי מול הטלביזיה בימים כתיקונם, אבל באותו הזמן חפרתי בענייני "אם תרצו" וידעתי שמיכה גודמן הוא אחד משלושת האנשים שהופיעו כממליצים על כריכת המניפסט שחיבר רונן שובל. השמות האלו (השניים האחרים הם בוגי יעלון ובנימין איש-שלום) הובילו אותי לסיפור הרקע, שמעניין הרבה יותר מתנועת הדמיקולו הכושלת הזאת.

גודמן דיבר על סגנון הכתיבה ה"אזוטרי" של הרמב"ם. הרעיונות שלו, טען גודמן, הם מהפכניים, אך כתובים באופן שייראה לקורא ההדיוט כמסורתיים לגמרי. עבור רוב הציבור, אמר, יש צורך ב"שקרים אציליים", מיתוסים ופרות קדושות, שיגרמו להם לעשות את הדרוש לקיום החברה והמדינה. "מתאים לו", חשבתי, וזרקתי את האינפורמציה בבוידעם של המוח.

לא ידעתי אז, שהרעיון והמינוח לקוחים ישירות מהגותו של הפילוסוף והתיאולוג היהודי-גרמני-אמריקני ליאו שטראוס. להגותו של שטראוס קטונתי מלהתייחס, ונטען שממשיכי דרכו לקחו אותה לכיוונים שהוא עצמו לא היה חולם עליהם. אבל בין אם הוא מתהפך בקברו ובין אם לאו, ליאו שטראוס הפך לאב הרוחני של השמרנים החדשים, ה"ניאו-קונס", בארה"ב. וגם אצלנו.

השמאל נרדם בשמירה.

השמאל הישראלי הצליח לפספס כמעט לחלוטין את ההתפתחות הזאת. הוא שכנע את עצמו שהתשובות למציאות הפוליטית נתונות בידיו, שהימין פשוט לא חושב בהגיון, טיפש מדי או רגשני מדי, שלא יכול להיות לו פיתרון אחר ולכן הוא מועד, עם הזמן ואילוצי המציאות, לאמץ את הפיתרון אותו השמאל קידם מאז 1967. תמיכתו של המיינסטרים, כולל ליכודניקים שורשיים כמו אולמרט וליבני, ואפילו נתניהו בנאום בר-אילן בפיתרון שתי המדינות נתפסה כהוכחה לצדקת השמאל. אפשר לומר שהשמאל נרגע לכדי שאננות. פיתרון שתי המדינות הוא רק עניין של זמן, אפשר לשבת ולחכות שישראל פשוט תגיע לשם, כך או אחרת.

אבל שאר המציאות הפוליטית לא שקטה על שמריה. הזעזוע של רצח רבין נתן את האות לדיון ציבורי מאסיבי בשאלות היסוד של הזהות היהודית והישראלית. רובו התנהל בתחום החינוך הבלתי פורמאלי ועשרות עמותות, גופים וארגונים עסקו ועוסקים בפעילות חינוכית מסביב לשאלות אלו.

סביבת השיח הזאת מעוררת לא מעט אי נחת בקרב מי שדעותיו נחשבות כ"שמאל". גילוי נאות – את רוב פרנסתי הדלה שאבתי בשנים האחרונות משם, ואני מרגיש את זה על עצמי ואצל אחרים. יש שם מנה גדושה של פוצי-מוצי ומיסוך הקונפליקטים שקיימים בחברה, הרבה מילים שהימין ניכס כמו "ציונות", "יהדות" ו-"ישראליות", יותר מדי עבודה משותפת עם אנשים שהשמאלן המצוי רואה, לרוב בצדק, כיריבים פוליטיים. השמאל העדיף להסתגר במעין "תרבות נגד" וכך הפקיר את שדה השיח הזה לאחרים והשאיר את הקולות הביקורתיים שם בתת-ייצוג.

לימין, לעומת זאת, אין תופעות אלרגיות שכאלה. להיפך, נוכחותו בשיח פלורליסטי וליברלי בסגנונו הקנתה לו את ההון הסמלי הדרוש כדי להתמקם בנוחות במיינסטרים לאחר רצח רבין. המקור לימין הישראלי של ימינו – גוש אמונים – התאפיין תמיד בדיבור אפולוגטי מטשטש מחלוקת, וחשב תמיד שהחילונים יצטרפו אליו אם רק יציגו את משנתם במונחים נוחים עבורם. הוא הרגיש שם בנוח, והחיבור בין הדיבור הכפול בסגנון הציונות הדתית לדיבור הכפול נוסח תלמידיו הניאו-שמרנים של ליאו שטראוס, שבאותו זמן זרמו לארץ כשבאמתחתם הון אמריקאי ושיטות פעולה אמריקאיות, היה טבעי ומתבקש. עבור השמאל, שיח הזהות היהודית-ישראלית תרם מעט מאוד. אך הימין ניצל אותו כחממה אינטלקטואלית ולעיתים גם כפלטפורמה מוסדית. דור שלם של מחנכים ומנהיגים צמח שם.

הימין ממציא את עצמו מחדש.

עשור אחרי רצח רבין התרחשה טראומה נוספת, כפולה. ההתנתקות הראתה לציונות הדתית שאין לה ולתפיסת עולמה עתיד אלא אם כן תפרוץ את גבולות פוליטיקת הזהות ותגדיר את עצמה מחדש כמחנה אידיאולוגי שמאחד דתיים וחילונים. הבנה זו הואצה עקב הפחד מהטרנד הגובר של הסתגרות והינתקות ממדינת ישראל החילונית, נוסח החרד"ל ו"נוער הגבעות". הפארסה של לבנון2, שנה לאחר מכן, הבהירה לכולנו שישראל נמצאת במשבר מנהיגות. הבמה הייתה מוכנה לאלטרנטיבה מימין.

מאבק המילואימניקים של 2006 היה יריית הפתיחה של הסתערות הימין החדש על המיינסטרים הישראלי. הסתערות שלצערי, נראית כרגע מוצלחת למדי. במאבק הזה צמחו לא רק כמה מהאישים והארגונים שממררים את חיינו, אלא גם השתלבו האלמנטים שיהפכו לסימני ההיכר שלו: המטרות האמיתיות הוסתרו והציבור הואכל ב"שקרים אציליים" של שיח מיינסטרימי (שחקן מרכזי, מיודעינו משה קלוגהפט התפאר שהביא אויב מאידיאולוגי מר, פרופ' זאב שטרנהל, לנאום במטרה זו). אנשים שרגל אחת שלהם נטועה עמוק בימין המתנחלי והשנייה בשיח היהודי-ציוני מטשטש המחלוקות שהתפתח לאחר רצח רבין מוצבו כפוסטר-בויז נעדרי כיפה\זקן\דובון\עוזי שהחילונים אוהבים לשנוא. סביבתו של בנימין נתניהו, שהתחיל לתכנן אז את הקאמבק שלו, קישרה את הנ"ל עם המנגנון הניאו-שמרני בארה"ב שדאג להזרים להם הון רב.

המלכים הפילוסופים.

הניאו-שמרנות, או בשמה המקומי – "ניאו-ציונות" היא קודם כל פרויקט אינטלקטואלי. מדובר בריאקציה לניהיליזם הפוסט-מודרניסטי על תופעות היחסיות התרבותית והמוסרית שכרוכות בו ופירוק המסגרות שמהוות את מהותו. מהבחינה הזאת, הם לא לבד. בסדר, הבנו שאין לנו גישה לאמת אובייקטיבית, שכל האידיאולוגיות, התיאוריות והזהויות אינן אלא המצאות אנושיות תלויות זמן ונסיבות ושהמציאות המוכרת לנו היא פרשנות של המוח האנושי שמוכתבת ע"י יחסי כוח. יופי. ומה עכשיו? את השאלה הזאת, כולם שואלים.

לשמאל העולמי אין תשובה והסיבה לזה היא שאם יש משהו שיכול להגדיר "שמאל" זה שהאידיאל שלו נמצא בעתיד דמיוני. זה מה שמבחין בינו לבין "ימין" שהאידיאל שלו נמצא בעבר דמיוני. לכן האחד "מתקדם" והאחר "שמרן". במצב הדברים הנוכחי, התפרקות האידיאלים המודרניסטיים של הנאורות משאירה את השמאל במקום לא נוח של שאלה פתוחה במקרה הטוב, והיצמדות חסרת מחשבה לקלישאות הנוכחיות במקרה הרע. הימין, לעומת זאת, מרגיש לגמרי בנוח ללכת אחורה בזמן ולמחזר מחדש תשובות ישנות.

וכאן יש בעיה. מה לעזאזל עושים עם מאה שנה של תיאוריה ביקורתית שפירקה את הרעיונות הישנים לגורמים? איך חוזרים לטעון שיש דבר כזה כמו "מהות" של לאום אחרי "קהילות מדומיינות"? איך מלכדים את הלאום המדומיין אחרי שכל הפרות הקדושות נשחטו והפכו להמבורגרים של ה-מק'עולם הגלובאלי שערכיו היחידים הם כסף ורייטינג?

התשובה של הימין החדש שמתגולל על תפיסת ה"אין אמת", באופן אירוני, היא פוסט-מודרניסטית במידה שתשלח את מיטב הקשקשנים הצרפתים לחפש להם מקצוע חדש. היות שהמציאות היא תודעה, כדי ליצור מציאות "בריאה", יציבה ומוגדרת היטב, צריך למחוק מהתודעה את הרעיונות שטוענים שהמציאות היא תודעה, כי הם אלו שמערערים את יציבותה ואמונתה ב"צדקת הדרך". במילים אחרות, הביקורת, בעיקר האקדמית, מותקפת לא על בסיס זה שהיא איננה אמת, אלא על בסיס זה שהיא מערערת את המיתוס שמחזיק את החברה והמדינה בחתיכה אחת.

הוגי הדעות של השמרנות החדשה הבינו את הפוסט-מודרנה, ראו את הפוטנציאל ההרסני שבה ופשוט מינו את עצמם למלכים פילוסופים שמגנים על ההמונים הנבערים ממה שהם מכנים "אמת רעילה". לשם כך, הם הכריזו מלחמת השתקה על כל מי שמפריע להם להלעיט את הציבור ב"שקרים אציליים" שימושיים. תוצרי ההגות נכתבים בשיטת הכתיבה האזוטרית. מי שטורח לחפור ולהבין רואה שם פוסט-מודרניזם ציני וחסר עכבות שלא מתבייש "לצרוב תודעה",  ביטוי שטבע אחד המלכים הפילוסופים בעיני עצמו הנ"ל וממנהיגי ה"ניאו-ציונות", בוגי יעלון, שמשתפך גם הוא על הטקסט האיזוטרי של רונן שובל. מי שלא טורח, רואה שם אסופה של "מובן מאליו" שמרני נוח לבליעה שמייצר "ביחד" חמים ודביק.  במיטב מסורת הגותו של שטראוס, הטקסט אומר דבר אחד ל"פילוסופים" ודבר אחר לגמרי להדיוטות.

מיותר לציין שתפיסה זו, ששואבת מהערצתו של שטראוס את "המדינה" של אפלטון, לא ממש מסתדרת עם האידיאל הדמוקרטי. ואכן, שיטת העבודה שהועתקה ישירות מזו של הניאו-קונס בארה"ב (כפי שרומז רונן שובל), היא של "קבוצת השפעה" שדוחפת שלוחות למוקדי הכוח. כאן הם אוהבים לקרוא לזה "אליטה משרתת". קבוצה זו היא "בעד דמוקרטיה", כמובן, אבל רק כל זמן שהיא לא מאתגרת את האתוס שברצונה להנחיל. כלומר, "דמוקרטית" כל זמן שזה לא על חשבון "יהודית" ו"ציונית" לשיטתם. ממרומי מוקדי הכוח, מה שנשאר לעשות זה להשתיק "אמת רעילה" ולהחליפה ב"שקרים אציליים". ברוכים הבאים לעידן בוש הישראלי.