הצביעו למשותפת
ביום שלישי, אמצו את המידה הטובה האזרחית ולכו להצביע – עבור אלו שהאזרחות שלהם תמיד נתונה בסימן שאלה
קראתי בשבוע האחרון את Twilight of Democracy של אן אפלבאום, ספר מדוכא מהרגיל שלה, שמסתכל על תמונת המצב הדמוקרטית העגומה בעולם (הוא יצא לפני בחירות 2020 בארה”ב), ומזכיר לנו את התפיסה ההיסטורית הבסיסית של היוונים: שהעולם הוא גלגל. בניגוד לתפיסה הקווית של ההיסטוריה, שמשותפת במידת מה גם להיסטוריה הפופולרית האמריקאית ולמרקסיזם, שאומרת שאנחנו בהתקדמות בלתי פוסקת, אולי עם כמה נסיגות בדרך, התפיסה היוונית פסימית משמעותית יותר.
מונארכיה מושחתת עם השנים לכדי עריצות; האליטות מתקוממות נגד העריץ; מתוך האליטה המתקוממת נוצרת אריסטוקרטיה, שמושחתת לאוליגרכיה; עוולות האוליגרכיה מולידות את הדמוקרטיה; זו הופכת כעבור זמן לאוכלוסוקרטיה, לא שלטון העם התבוני אלא שלטון האספסוף; שלטון האספסוף מוליד עריצות; וחוזר חלילה. זו תפיסה פסימית, שמרנית במהותה, ובכלל לא בטוח שהיא שגויה. והשאלה הבוערת, במשטר דמוקרטי, היא תמיד: האם אנחנו בשלב שבו הדמוקרטיה קורסת לתוך אוכלוסוקרטיה? אתה מסתכל על מירי רגב, מיקי זוהר, יאיר לפיד ואסנת מארק, ואתה מתפתה מאד להשיב בחיוב. הבעיה היא שטיבה של ההיסטוריה הוא שהתשובה תמיד ניתנת לאחר מעשה. מה שמספק נחמה קטנה מאד לאנשים שנמצאים בתוך הגלגל כשהוא מתהפך. (עוד על היסטוריוגרפיה יוונית, כאן.)
לא מעט אנשים אומרים לנו שאין טעם ללכת להצביע, שהמשחק גמור, שנתניהו כבר ניצח ושגם אם לא ינצח – ירמה; הוא כבר דיבר בגלוי על עריקים שיעברו אליו אחרי הבחירות. ופרשני מרוץ הסוסים שלנו דנים בשאלה האם אכן יש כאלה, או שמא מדובר בתרגיל הונאה – ואיש לא מזכיר שמעשה כזה הוא מעילה באמון הציבור, חתירה תחת אושיות המשטר הדמוקרטי, שאדם כזה ראוי שיגולגל בזפת ונוצות, שיזכה למנה כזו של שנאה ציבורית שלא יעז להראות עוד את פניו. כבר התרגלנו שמפלגת השלטון מעלה מדי בחירות איל ניגוח חדש ומקרקרת את יסודות המשטר.
אבל, ככל שאתם עדיין אזרחים ולא צרכנים, אין לכם מנוס אלא לבוא ולהצביע. זו חובתכם. אזרחות איננה רק זכות; היא גם חובה. קל מאד לשכוח באילו מאמצים נקנתה זכות ההצבעה, ועד כמה קשה, משאבדה, להשיב אותה; עד כמה קשה להדיח רודנות משעלתה, ואילו מחירים תשלם המולדת לאורך דורות. משכך, השאלה היא: עבור מי?
בבחירות הללו יש לאנשי שמאל שלוש אפשרויות, כולן בעייתיות. מפלגת העבודה, מרצ והמשותפת. בעבודה, מרב מיכאלי מבטיחה שחר של יום חדש, ואני מעריך מאד את הפמיניזם הנחוש שלה – אני חושב שאנחנו צריכים יותר ממנו, לא פחות (אם כי נראה שלמרבה הצער, הוא לא מורחב לקהילה הטראנסית). אבל בשאלה המרכזית של דורנו, שאלת הדיקטטורה הצבאית הישראלית, קשה להבדיל בין מפלגת העבודה ובין הימין. ומעבר לכך, ישנה שאלת הגנטיקה של המפלגה: מאז 1995, היא זחלה לכל ממשלת ימין. ומאחורי מיכאלי יש דמויות אחרות ומוסדות, שלגמרי יתכן שינסו לחטוף מידיה את ההגה אחרי הבחירות. אם את לא רוצה שהקול שלך ישמש להקמת ממשלת ימין, העבודה היא הימור מאד לא בטוח עבורך.
מרצ. לא אנסה להעמיד פנים שאני מגיע לדיון בשאלת מרצ נטול פניות. הייתי חבר במפלגה כעשור. הייתי חבר בתנועת הנוער של רצ. הייתי פעיל בחירות, מעת לעת, במשך 30 שנים כמעט. אינני יכול עוד להמליץ על מרצ. היא שבויה בידי פלג מתמרכז, של אנשים שנואשו מדיון בשאלה הפלסטינית ורוצים – כמו יחימוביץ’ בשעתו – בסוג של סוציאליזם לאומי. מנכ”ל המפלגה אמר בחודשים האחרונים שאין שאלה של ערבים ויהודים בישראל, יש רק שאלה מעמדית. זה מרקסיזם כל כך גס, שאתה תוהה האם אתה צופה בסוג של סרט פורנו.
וכן, אומרים לנו במרצ, אם לא תצביעו לנו יתכן שלא נעבור את אחוז החסימה. יכול להיות, אבל כמה פעמים אתם יכולים להשתמש בתירוץ הזה? כמה פעמים תבקשו מאיתנו לאטום את האף ולהצביע עבורכם, ואחר כך לא תעשו שום שינוי, תשארו עם אותם המסרים העבשים והקמפיין הדלוח? עד מתי תבקשו את קולותינו, ולא תתנו לנו קול?
וכמובן, ישנו יאיר גולן. אני מצטער, תיבש ידי לפני שאצביע לפושעי מלחמה.
נותרה, על כן, המשותפת. אסביר את הנחות היסוד שמביאות אותי להחלטה הזו:
א. המדינה הציונית היא מדינת עוול. היא מדינת עוול בהכרח, משום שהמטרה שלה היא משטר של עליונות יהודית בשטחי פלסטינה המנדטורית. חוק הלאום הוא לא תקלה: הוא המטרה הסופית. המדינה היהודית תמיד היתה דמוקרטיה ליהודיה ויהודית ללא-יהודים שבה.
ב. במהלך שנות קיומה, רק במשך חצי שנה הצליחה המדינה הציונית לא להיות דיקטטורה צבאית. חצי השנה הזו היא בין דצמבר 1966 ויוני 1967.
ג. הקורבן העיקרי של המדינה הציונית הם הפלסטינים, שאותם היא חילקה למספר קבוצות: הפלסטינים החיים בישראל גופא, שלהם יש זכויות פרו פורמה אבל לעולם לא בפועל; הפלסטינים החיים במזרח ירושלים, שמחזיקים בתושבות אבל לא באזרחות; הפלסטינים המתגוררים בגדה המערבית, שנמצאים תחת דיקטטורה צבאית פרופר; והפלסטינים שחיים ברצועת עזה, שחיים בגטו גדול, ששומריו יורים מדי פעם באסירים.
הנכבה לא נגמרה ב-1948. היא נמשכת גם היום. היא נמשכת באל ערקיב. היא נמשכת באום אל חיראן. היא נמשכת בכל מקום שבו פלסטינים נדחקים על ידי יהודים, בכוונת מכוון. בכל מקום שבו פלסטינים לא מוצאים דיור, או נאלצים להסתפק בשכר נמוך יותר, כי הם אינם יהודים.
(אין במילים “הקורבן העיקרי” להשכיח את העובדה שהציונות פשעה כנגד כמעט כל קבוצה בשטחים שעליהם היא שולטת; שהיא ניסתה קודם כל להשמיד את התרבות היהודית של מזרח אירופה, וניהלה מלחמת חורמה נגד היידיש; שהתייחסותה ליהודי ארצות האיסלם היתה נפשעת ומחפירה, ושהאפליה שלהם היתה רשמית וממוסדת; את האפליה המתמשכת של “חסרי מעמד” מקרב יוצאי ברה”מ; את היחס האיסנטרומנטלי שלה לניצולי השואה; או להשכיח את המלחמה שמנהלת המדינה הציונית כלפי מבקשי מקלט. כל מטרתן של המילים היא למקד את הסוגיה.)
ד. כאזרחים ישראלים ממוצא יהודי, יש לנו שורה של פריבילגיות שלפלסטינים לעולם לא יהיו. כאזרחים מצפוניים, חובה עלינו לזכור שהן מגיעות מעצם טיבו הרודפני של המשטר, ולהפנות אותן נגדו: להשתמש בהן כדי לסייע לפלסטינים במידת האפשר ולערער את המשטר הציוני, עד רדתו.
המטרה הפרקטית, על כן, היא לתת למיעוט הפלסטיני בישראל את הכוח הפוליטי החזק ביותר שאפשר לתת לו – בתקווה, חזק מספיק עד כדי כך שהוא ייאלץ את המרכז היהודי (שהוא ימין לכל דבר, רק חושש מהתווית) להכיר בו ולתת לו חלק בשלטון. אם זה יקרה, אם יהיו פה שרים פלסטינים של מפלגה פלסטינית, התפיסה הציונית תתערער מעצמה. השאלה האם המרכז הציוני שונא יותר פלסטינים או את נתניהו היא שאלה מעניינת, ואם אנחנו רוצים לראות תשובה עליה, המשותפת צריכה להיות גדולה מספיק כדי להפוך את השאלה מתיאורטית לפרקטית.
כפי שציינתי, אין בחירות קלות. המשותפת הקלה עלי את הבחירה הפעם, משום שהיא נפרדה מרעמ, המקבילה הפלסטינית של ש”ס. אבל היו בה כמה וכמה התבטאויות הומופוביות, ביניהן מצד אחמד טיבי. לשאלה הזו יש, מבחינתי, שתי תשובות.
הראשונה, שמעמדם של הפלסטינים כמיעוט נרדף, שאזרחותו תמיד בסימן שאלה, מאלצת את הציבור הזה קודם כל להתמקד בשאלת זכויות הלאום שלו. כתוצאה מכך, שאלות אחרות של זהות – מעמד הנשים, מעמד הגאים – נדחקות אחורה. קל למי שאינו שייך לקבוצות הנפגעות לדחוק אותן אחורה כי יש בעיות דוחקות יותר – קיום כמיעוט לאומי. משהבעיה הזו תוסר, הוויכוח הפנימי בציבור הפלסטיני בשאלות של שמרנות מול מודרנה יתפרץ בכל כוחו – כשהפעם יהיה קשה יותר להאשים את המודרניסטים בכך שהם סוכנים של כוח כובש. כמו המודרניסטים באוכלוסיה היהודית, גם הם צריכים להתמודד עם הטענה שהם יבוא זר. וכן, שנינו צמחים זרים. ומול הטענה הזו צריך לדעת לחייך בשלווה: כן, צמח זר. אבל מה הולידה אדמת המולדת בלעדיו?
שנית, שהוויכוח בין שמרנים ומודרניסטים בציבור הערבי הוא ויכוח שהנוכחות שלנו, כיהודים, צריכה להיות בו מינימלית. הם ינהלו את הוויכוח; אנחנו נתמוך בשתיקה בארגוני נשים פלסטיניות, בארגוני גאים פלסטינים; נגיע להפגנות, אבל לא ננסה להשתלט עליהן. אנחנו לא הסיפור, ואנחנו צריכים ללמוד מתי לשתוק. כפי שאנחנו לא צריכים לומר לנשים או לגאים איך לנהל את מאבקם, אם אנחנו לא גאים או נשים, אנחנו לא פלסטינים, על אחת כמה וכמה לא נשים או גאים פלסטינים; רבאק, כמה מאיתנו בכלל קוראים את השפה? נלמד צניעות, נלמד שאנחנו לא מרכז העולם, ונלמד לסמוך על השותפים שלנו – שאת אומץ ליבם אנחנו כלל לא קרובים להבין.
וזכרו: הקרב כלל לא אבוד. מדי יום, המדינה הציונית מאבדת מהלגיטימציה שלה, משום שאנשים ברחבי העולם לומדים להכיר את טיבה. חשפו אותה לאור היום: היא לא עומדת בו.
כשאתם הולכים לקלפי, לכו אליו לא ביאוש אלא בשמחה. אתם מצביעים עבור העתיד של מולדת מעונה – עתיד שבו ילד יהודי ילמד לצד ילדים פלסטינים, עתיד שבו צאצאי כובשי כנען בסופה וצאצאיהם של המגורשים יוכלו להסב יחדיו לשולחן האחווה; עתיד שבו אנשים יישפטו על פי מעשיהם ואופיים ולא על פי הרישומים הסודיים של משרד הפנים עליהם. גלגל ההיסטוריה מתהפך: כיוונו לא ידוע כלל. הטו שכם כדי להפנות אותו בכיוון הזה.
הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.
(יוסי גורביץ)
