תגית: פוסטמודרניזם

ספרות התלונה – תוספת צנועה לפרויקט הסיפור הקצר

הסיבה בגללה איננו משכילים למצוא פיתרון לבעיות כמו הסכסוך היהודי ערבי או העוני, או כל בעיה אחרת המפליאה מכותיה בארצנו דומה מאוד לסיבה בגללה כותבים אנשים סיפורים כמו אלה של עגל- שפילמן וחבריה.

זוהי הסיבה שחרטה קמטים נפוחים מחשיבות עצמית סביב עיניהם הבוהות של אבאמ-נצורים לאין ספור והסיבה שגרמה לאנשי רוח בכל העולם להפנות את תשומת ליבם ואת מלוא כושרם האינטלקטואלי בשלושים השנה האחרונות לשרטוט מדוקדק ואנאלי של כל מה שאיננו אפשרי.

הסיבה הזו היא חוסר חזון ופחד. ואולי ראוי להתחיל בכיוון ההפוך: פחד שמוביל לחוסר חזון.

המאה שעברה הייתה גדולה מכדי להעניק לה כותרות. כל מי שמבקש לאפיין אותה על ידיזרם כזה או אחר של חשיבה חוטא בעיוורון. אולם מה שברור הוא שבמקום כלשהו באמצעה, אחד הדברים שקרו היה שזרם ההשכלה, אותה האמונה המערבית ביכולתו שלהאדם לברוא לו מחר טוב יותר בכוח תבונתו, התנפץ על שובר גלים רעיוני כלשהו.

מההיה שובר הגלים הזה? לא לחלוטין ברור. מלחמות העולם שיחקו בו תפקיד. ההתפכחות הקולוניאליסטית גם היא לא הדירה ממנו רגליה. כישלון הפרויקט הקומוניסטי, שרבים תלו בו תקוות לגאולה חומרית של ממש, היה מכה קשה.

הקטסטרופות הגדולות של המאה העשרים הפחידו אותנו, כתרבות. הן נתפסו ככישלונה של ההשכלה, ככישלונו של האדם החושב. זהו השלב בו עלתה ההגות הפוסטמודרנית על בימת ההיסטוריה האקדמית. הגות שכילתה את ימיה בחזרה על אמיתויות פילוסופיות שהיו נדושות כפי שהיו נכונות. שהיו אמיתיות באותה המידה שהיו בלתי חשובות.

ומתחתלכל האמירות הפוסטמודרניות, מתחת לכל הנפיחות האינטלקטואלית, בצבץ המניפסט המכוער והפחדני של הצייטגייסט: איננו יכולים לדעת מאומה, איננו יכולים לעשות מאומה, איננו יכולים להשיג דבר בעולם, מלבד להזיק לעצמנו ולשכננו. מוטב שנעזוב את הניסיון העקר להבין ולהנדס את עצמנו ואת חברתנו. זה רק מוביל בסופו של דבר למקלחות הגזים.

לא כולם קלטו את הבשורה על פי דרידה ופוקו כפי שהם "התכוונו" אליה. בני אדם הם יצורים שאינם מסתדרים היטב ללא תקווה למחר טוב יותר מהיום והחלק הזה מהבשורה, הדטרמיניזם האיום, עומעם מעט. כך יכלו אקטיביסטיות פמיניסטיות לנסות ולהשפיע על השיח התרבותי בעודן מצטטות את פוקו שהצהיר שבני אדם לעולם אינם משפיעים עליו, אלא לכודים בו ללא תקווה ומושפעים ממנו בלבד. אבל בני אדם רבים הבינו גם הבינו את מה שהפילוסופים שלהם שידרו ממעמקי מגדל השן. הם הבינו שהפילוסופים שלהם אמרו להם שלמעשה אין ערך למחשבה הרציונלית, אין ערך ללמידה, אין ערך לניסיון לחקור ובטח שאין תקווה לבן אדם אחד להבין ולתקשר עם רעו שמעבר לגדר התרבותית או המגדרית.

ומתוך המציאות האינטלקטואלית הזו, עלתה ובאה הדומיננטה הספרותית השלטת של זמננו, ספרות התלונה. בני אדם הסבורים כי הם אינם אלא מריונטות על חוטי השיח התרבותי אינם מסוגלים לעשות דבר מלבד להתלונן על מקומם בו. ולכן זה מה שהםעשו, בקול גדול.

הם התלוננו על אי שוויון בין גזעים ואי שוויון בין המינים ואי שוויון בין המפגר והגאון. הם התלוננו על אי השוויון של בן התרבות המערבית עם בני התרבויות האחרות ואי השוויון של בעלי איבר מין קטן עם בעלי איבר מין גדול. התלונה לבשה צורות ומסכות רבות אבל למעשה הייתה קבועה וניתן אף לנסח אותה כדלקמן: לבני האדם בתרבותנו נדמה שההבחנה ההירארכית בין [הכנס את הקטגוריות שברצונך להתלונן עליהם] היא תקפה, אבל למעשה, היא איננה, וזה ממש נורא שבבורותם בני האדם לכודים בתוך האשליה הזו.

אמרו ולא יספו. לא ניסו ליצור בדמיונם מציאות בה הדברים עליהם הם מתלוננים נעשים כהלכה. לא כתבו ספר מדע בדיוני על כוכב רחוק ומופלא שבו היחסים בין המינים הם מעוררי השראה, לא כתבו פרק לסדרת הטלוויזיה מסע בין כוכבים, העוסק בגזענות או בפיצוץ אוכלוסין או בכל בעיה אחרת. לא עשו דבר מלבד להביע תלונה. לא עשו דבר כיוון שאי אפשר לעשות דבר, אי אפשר לדעת שום דבר,לא באמת. הכל הבל הבלים.

אבל ההבלים הללו, כפי שמודיע גיבורו של רוג'ר זלאזני בסיפורו הכביר והבדיוני מאוד, "ורד לקוהלת", הם מקורו של כל מה שאי פעם עורר בנו השראה. הם שהביאולנו את האיליאדה והאודיסיאה, הם שבנו את הפירמידות, הם שגרמו לנו לבנות טיל מטומטם שהגיע לירח. ההבלים הללו הם מקורן של אמנויות הלחימה הסיניות ושל היוגה ושל המאבק הפמיניסטי וגם, למרבה הצער, מקורן של מלחמות העולם ומחנות ההשמדה שלנו.

אינני מציע שהתלונה איננה דבר חשוב. לתלונה שמור מקום קריטי בכל תרבות שהיא.התלונה היא, במקרים רבים, המוצא האחד לתסכולו של פרט הכלוא במערכת בלתי צודקת. זוהי היכולת של אדם לקום ולהצהיר שמשהו לא בסדר במצב העניינים כפי שהוא. ג'ורג' אורוול, למשל, בילה זמן ניכר מזמנו ככותב פוליטי וסופר, בייצור של תלונות רבות השראה.

התלונה חשובה היא, אבל לא ניתן בעזרתה בלבד לשנות את העולם. לשם כך דרוש חזון. וחזון פירושו בדיון. חזון פירושו החופש להזות הזיה על מצב עניינים שאיננו בנמצא ולהאמין שניתן לקיים אותה הלכה למעשה בעולם. להאמין ביכולת שלנוכחברה לארגן את עצמנו מחדש בסידור טוב יותר, צודק יותר.

והציווי לכתוב על הכאן ועכשיו, לכתוב על מצב העניינים הקיים, הוא למעשה הציווי שלא לשגות בחלומות. שלא לעסוק בדבר מלבד בצורה בה הדברים מתרחשים כעת.

הסופרים, במשך זמן רב, היו שרי הבדיון בתרבותנו. להם ניתן החופש לחלום, לשגות בהזיות, לחיות בעולמות דמיוניים ומוזרים, ולהעשיר את חיי כולנו בחלומותיהם המטורפים. להם ניתן החופש לעשות זאת בדיוק כיוון שלא הם אלה שמחליטים את ההחלטות. חייו של איש אינם תלויים ביצירתו של הסופר או המשורר. לא ישירות. ובתור אלה המופקדים על הבדיון, הם היוו מאגר בלתי נדלה של רעיונות,פרספקטיבות אלטרנטיביות והמצאות.

הציווי החמור לכתוב פוליטיקה הוא הציווי החמור לצמצם את מאגר האפשרויות. זה נעשה מתוך מחשבה על ספרות כמעצבת חברה, כמעצבת מציאות.

זה נכון, היא אכן מעצבת חברה, היא אכן מעצבת מציאות. ודווקא משום כך ראוי לנו לשאול האם אנו מעוניינים במציאות המבוססת אך ורק על תלונות. מציאות המבוססת אך ורק על מה שנראה לנו כאפשרי ברגע זה ממש. תרבות היא, בין היתר, סך חלומותיה. וכרגע, החלומות שלנו קטנים מאוד.

אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם תפקידה החברתי של הספרות הוא רק לומר "ראו, כך זה. האין זה מגעיל?", או גם לומר "ראו איזה חלום יפה ופרוע, האם הוא אפשרי? למה לא?".

כשאמירת אמת היא מעשה מהפכני: למה אורוול חשוב

אריק בלייר, הוא ג'ורג' אורוול, לא היה אדם מושלם. הוא עצמו ידע שיש חלקים באישיותו שהם לא נעימים: כל חייו נאבק בתיעוב כלפי המעמדות הנמוכים ובאנטישמיות שלו, שהיו חלקים מן החינוך של בני מעמדו וזמנו. לא תמיד הוא ניצח במאבקים הללו, אבל הוא ניתח את התבוסות, הכיר בהן ככאלו, וחזר למאבק.

בכתיבתו יש משהו שהייתי מכנה "פנאטיות שקולה": אורוול שנא בלהט את החברה האנגלית בת זמנו, ורצה בשינוי דרסטי שלה – אבל לא היה מוכן להפעיל אלימות לשם כך. הוא היה מודע מאד לכך שהחברה הזו עיצבה אותו, לטוב ולרע, ולא היה מוכן להשגת שינוי באמצעות בגידה בה ושיתוף פעולה עם הרודנות הסטליניסטית.

בכך השיג איזון קשה-לשמירה בין ההכרה שבעוולות החברה בה חי, ובין הסירוב להזדהות עם אויביה. הוא היה אנטי-קולוניאליסט, אבל היה חשדני מאד כלפי מה שיבוא לאחר קריסת האימפריה: "אפילו לא ידעתי שהאימפריה הבריטית גוססת, ושהיא תהיה טובה הרבה יותר מהאימפריות הצעירות שיעמדו במקומה", כתב ב-1936 ("לירות בפיל").

היה בו צד אנטי-אינטלקטואלי חזק – "צריך להיות אינטלקטואל כדי להאמין בשטות כזו. אף אדם פשוט לא יהיה כה טיפש" – שנבע מחשדנות עמוקה כלפי אינטלקטואלים. חשדנות מוצדקת: "בגידת האינטלקטואלים" מעולם לא הורגשה כפי שהורגשה בשנות השלושים, כשמיעוטם אץ לחבק את הפאשיזם וההמונים – "הנוער הגרמני אמר את דברו, ונקשיב לו", כדברי היידגר – ורובם זינק לזרועותיה של העריצות האדומה: ג'ורג' ברנרד שואו אמר על משפטי הראווה של סטאלין ש"לאיש לא יכול להיות ספק באשמתם של הנאשמים".

לאורוול היה, והוא כתב זאת תוך כדי המשפטים. העונש על שבירת האחדות היה מהיר: נידוי. מו"לים שמאליים סירבו להוציא לאור את ספריו, ביניהם "הומאז' לקטלוניה", שתיאר כיצד בגדה ברית המועצות בספרד הרפובליקנית. רבים מהאינטלקטואלים, אלה מהם שהתפכחו ב-1956 וב-1968, לא סלחו לאורוול על כך שצדק עוד ב-1937.

אם אורוול חתר למשהו, הוא חתר לאמת, אמת חסרת רחמים ואשליות, אמת המופנית ראשית כל אל המחנה הנאור; מהפאשיסטים והפולקיסטים אין טעם לצפות למאומה. במאבק על האמת, השפה היא כלי ראשון במעלה: והמאמר "פוליטיקה והשפה האנגלית", אולי הטוב שבמאמריו, מתאר את השחתתה של השפה.

ישנן תמות בנות אלמוות, שחוזרות על עצמן לאורך הדורות. קלאסיקנים ימצאו במאמרו של אורוול הדים לטקיטוס ואף לתוקדידס. "כפרים חסרי מגן מופצצים מן האוויר, ותושביהם מגורשים; בבקר יורים במכונות יריה; את הבקתות מציתים בקליעים נותבים; לכך קוראים 'השכנת שלום'" (אורוול); "לשוד, לשחיטה, לביזה, הם נותנים את השם הכוזב 'שלטון'; הם עושים שממה וקוראים לה 'שלום'" (טקיטוס, אגריקולה 30); "מילים שינו את משמעותן וקיבלו משמעות חדשה. חוצפה חסרת מעצורים נדמתה כאומץ של בעל ברית נאמן; היסוס זהיר, כפחדנות גלויה; המתינות – כמעטה לחוסר גבריות; היכולת לראות את כל צדדי הבעיה, כחוסר יכולת לפעול. אלימות פראית הפכה לגבריות, חתרנות זהירה – לאמצעי מוצדק של הגנה עצמית". (תוקדידס, מלחמת פלופונס, סוף ספר שלישי)

והתופעה הזו, שימיה כימי התעמולה והמלחמה, פועלת היטב גם כיום, גם כאן.

לכאורה, אורוול דיבר על עידן אחר, עידן האידיאולוגיות הגדולות. גרמניה הנאצית נפלה בדם ואש ותרועות וואגנר עוד ב-1945. ברית המועצות המשיכה לגרום סבל בל יתואר למאות מיליונים, עד שהתפוגגה בענן חלודה ב-1991. לכאורה, כל זה לא רלוונטי: גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה.

אבל התופעה של בגידת האינטלקטואלים, של שיתוף פעולה עם האויב והערצת הטוטליטריות, עודנה איתנו; כך גם השימוש לרעה בשפה. להשמת אזורים חקלאיים אנחנו קוראים 'חישוף'; למצור נתנו את השם 'כתר נושם'; להריגת ילדים – 'ירי על פי הנהלים'; לאפרטהייד קראנו 'אזורים המותרים לכניסה לזכאי שבות בלבד'. ואת זה צריך להמשיך להגיד.

אבל צריך לומר גם שאין כל מקום להבנה למניעיהם של ג'יהאדיסטים; שאין שום דבר הראוי להערצה בתרבות המוות המוסלמית; שהגיע הזמן להפסיק להתייחס לתרבות המערבית כנחותה מכל תרבות אחרת, ושיש לומר לעולם השלישי כמה מילים קשות; שההתקרבנות, על כל צורותיה – מזו היהודית ועד זו הפמיניסטית – איננה ולא תוכל להיות פתרון.

צריך לומר לשמאל הפוסט-מודרני – שאת שקיעתו, אני מקווה, אנחנו מתחילים לראות – שיש עולם של ממשות מחוץ לטקסטים; שיש לייחס למעשים משמעות גדולה מזו של מילים; שפוליטיקה וחקיקה – שהם לא תמיד נעימים ולא תמיד נקיים – משיגים הרבה יותר תוצאות מנסיונות ל"שינוי תודעה" באמצעות "תיקון" השפה.

ישראל נמצאת בחצי השנה האחרונה תחת מתקפת ספינים חסרת תקדים. לשקר יש, אם לא ממשלה, לפחות מפלגת שלטון. באווירה של הולכת שולל כללית, כתב אורוול, אמירת אמת היא מעשה מהפכני.

הבה נקום ונעשה אותו.

(המאמר הקצר הזה הוא קול-קורא לכותבים לבלוג חדש שייפתח בקרוב, "החברים של אורוול" שמו. המעוניינים מתבקשים ליצור קשר עם יוסי גורביץ, [email protected]).