ארכיון תגיות: לימודים

צ'יינהטאון והדמיון האמריקאי #7

אני ממשיך ומפרסם כאן מדברי ימיו של הקורס המיוחד הזה, שלא נוגע במישרין לספרות או לתיעוב אבל כסטודנטים, ובעיקר כשוחרי הפצת מידע מעניין בדרכים מעניינות, אני מקווה שקוראי הבלוג לא ישתעממו ממנו לחלוטין.

הקורס בן 4 נקודות הזכות בנוי כך שביום רביעי מתקיים שיעור של שעתיים וחצי, ויום שישי נחשב "זמן מעבדה" בו אנו אמורים ליישם את חציו השני של שם הקורס, בעבודת רגליים עצמאית. אבל להיום בזכות מזג האוויר היפה התוכית הייתה שונה, ופרופסור צ'ן הזמין אותנו לסיור בו הוא מתכוון "לחשוף את המורשת הימית הסמויה של ניו-יורק".

אכן, קשה שלא לחוות את ניו-יורק כחגיגת ההווה – הנחות, אירועים, השקות, מיצבים, הקרנות; ובמובן רחב יותר, הבניינים, השדרות, האתרים, הרוכלים, הירידים. בניגוד לבוסטון למשל, שלא מרפה מהמרכזיות שלה בהיסטוריה האמריקנית, ניו-יורק מתנהגת כמקום בלי עבר. ובדיוק את התפיסה הרווחת הזו של ניו-יורק, נועד הסיור של פרופסור צ'ן היום לקעקע.

ההיסטוריה הנעלמת הזו מתחילה מהים. הניו-יורקרים כיום יבשתיים מדי, סובלים לשיטתו בניתוק חמור מהמים (LAND BOUNDED). אבל העיר הזו כפי שאנו מכירים אותה כיום, במהופך לאליק של משה שמיר, באמת באה מן הים, ובייחוד האי ששמו מנהטן. נפגשנו ברציף ה-16 של הנמל מתחת לגשר ברוקלין, אזור שלא ידעתי על קיומו ושביום שמש נדיר מתפקד כמובלעה ים-תיכונית בלב התפוח. הסקירה הממצה שעברנו נעה הלוך ושוב בשנים ובמקומות, אני אנסה לתת בה סימנים כרונולוגיים.

א. אמצע המאה ה-17

נקודת ציון ראשונה יכולה להיות הגעתו של המושל ההולנדי האכזר וילֶם כייפט (KEIFT) למנהטן ב-1638 (בתמונה הענקית). עד אז הסוחרים המעטים מהולנד ושאר אירופה חיו בשלום יחסי עם הילדיים המקומיים, אינדיאנים לימים, תוך הבנות משותפות ואפילו התקשרויות של ריקודים ואורחות חיים משותפים. אלא שכייפט הנהיג חוקים חדשים באזור, בשני תחומים עיקריים: הוא הוביל את החלטת חברת DUTCH EAST INDIA לקנות שטחים ולהפר הבנות קודמות, ובעיקר יזם ואישר הקצאת קניין פרטי ל"אנשים חופשיים", כלומר לגברים לבנים.

לימים, נישאים על הגותו של לוק, הפכו אותם בעלי קניין לערש הליברליזם, האינדיבידואליזם, ובעיקר לאזרחים בעלי אמירה בענייני השעה. משום מה נדמה לי, וזו כבר השגה שלי ולא של פרופסור צ'ן, ששיירים מהתפיסה הזו עודם רלבנטים גם כיום, בואכה המירוץ הלא מאוד מתוקשר לראשות העירייה שכנראה יילקח בידי הטייקון בלומברג.

על הדרך, כייפט גם תכנן ופיקד על שורת מעשי טבח ברוטליים להחריד בשכנים המקומיים, מה שהאדם הסביר שגדל על ברכי החינוך המערבי היה מצפה שה"פראים" האינדיאנים יעשו להולנדים, ולא להיפך: בפברואר 1643 כתב ביומנו דויד דה-פְרֶיי על תינוקות שנקרעו משד האימהות ובותרו לחלקים בנוכחות המשפחה, על ילידים שבאו להתיישבות ההולדנית בסטטן איילנד אוחזים בידיים, ברגליים ומעי וחלקי קרביים אחרים ששיספו ההולנדים.

ב. המאה ה-18

בהמשך הסיור התרחקנו מהרציף עצמו, אל אתר קבורה אפריקאי עתיק. הנה המחשה נאה עד כמה מצד אחד נדחק העבר מתחת להווה הבלתי-פוסק, מילולית, ומצד שני שלוב בו לבלי הפרד: האתר (בתמונה) התגלה לגמרי ב-1991, על ידי פועלים שהניחו באדמה יסודות לגורד שחקים חדש. הפועלים מצאו 427 גולגולות, שהתגלו כשחורים שבאו או הובאו לניו-יורק, אנשים חופשיים וכאלה שנכפתה עליהם העבדות.

אני מדקדק בעקלתון המילולי הזה בעקבות טומיה, האמנית שיצרה את ציור הקיר באתר ההנצחה, שהשתמשה במונח enslaved ולא slaves וטרחה להבהיר שאין עבדות כתכונה טבעית בנוסח אריסטו, שהם לא עבדים בנשמתם. הקו הזה של הצגתם שלא על דרך הקורבנות ניכר גם בציור הקיר הענק עצמו (ושוב, כמובן, למטה בשתי התמונות), שמנסה לשקף את חייהם של אותם אנשים, שהניו-יורקרים דרכו על גולגולתיהם במשך כמה מאות שנים. זה למשל, תפקיד הצדפות בתחתית, שבאו מן הנמל בשפע. זה גם מקור ההבלטה של הסמל האפריקני העתיק שנמצא על המצבות, שמשווה להן קדושה, ופירושו שאי אפשר להתקדם אל העתיד בלי לשאת איתנו את העבר.



[והנה תוך כתיבה נקלטת שורה מתוך "hurricane" של בוב דילן (1975):

"if you black you might as well not show up in the street, unless you want to draw the heat"]

ג. אמצע-סוף המאה ה-19

המלחמה הבריטית-הולנדית בשעתו על ניו-יורק לא הייתה אלימה. הואיל ומושבת מנהטן לא נתפסה אלא כעיר נמל זניחה (הא!), החברות ההולנדיות ויתרו די בקלות ובספטמבר 1664 הפכה אמסטרדם החדשה ליורק החדשה. בסיור עצמו קפצנו מאתיים שנים קדימה בערך, לימי המתיישבים לאחר המלחמה עם הממלכה הגדולה. הימים בניו-יורק ימי רעב ועוני, הבריטים חירבו חלקים נרחבים מהאזור, והשיקום החל מחדש.

הנמל, מדגיש בפנינו פרופסור צ'ן, הוא לא רק נקודת מעבר של סחורות, אלא מקום שיוצר תרבות וסגנון חיים. המסחר האדיר בפירות ים למשל, התקיים מן הסתם בשווקים שקמו ליד הרציף, והאחסון של הצדפות ושאר הטרפות נתן לרחוב pearlאת שמו. אפילו הרציף עצמו בעניין, כאשר קורות עץ האורן מהם הוא בנוי הובאו במיוחד ממדינת מיין.


ומעניין יותר, ישנו התא המשפחתי. עניין המגורים המופרדים מבתי האחסון של הסחורות בקרבת הנמל הוא יחסית חדש, והרבה שנים האישה ובעלה חיו בבית העסק. יש את מעמד האישה האומללה – אם הלך הרוח השובינסטי המוצהר מצביע על זיהוי של נשים עם המרחב הביתי, מה הן אמורות לעשות כשאפילו את ×–×” אין להן? – ויש גם את המצב בו בעידן נטול בתים, המעמד הבורגני המתהווה בין הסוחרים מחפש אחר סמלי סטטוס להבחין עצמו מהעבדים איתם הוא ×—×™.

המובחרים שבאותם אמצעי-אישוש-סטטוס-חברתי, אותו תבעו לעצמם הסוחרים המוצלחים יותר על שפת הנמל בכל תוקף, הולכים ומתקבעים עם הזמן כטעמי תה מיוחדים, כלי חרסינה מעוטרים (להתעדן בהם בעת שתיית התה המיוחד), ורצועות בד משי ענוג, לתפור ממנו את הבגדים ההולמים את מעמד שתיית התה במערכת הסרוויס.

המכנה משותף לכל אלה הוא למעשה הסיבה לבוקר הזה שעברנו, והוא קושר את כל מה שכתבתי עד כה לקורס של פרופסור צ'ן: את כולם הביאו לכאן האוניות מסין.


 

לפרק הקודם: צ'יינהטאון והדמיון האמריקאי 5-6#

זכרונות מהאוניברסיטה

1. איך שהגעתי לאוניברסיטה ישר שמתי לב שכל התהליך ×”×–×” של התואר ×–×” עניין די ארוך וזה גם בלגאן לא קטן ואני מה אני יש לי כוח לשטויות כאלו. אז הבנתי שכדי לקצר תהליכים אני צריך להפגש כמה שיותר מהר עם המנג'ר של כל הברדק ×›×™ כידוע מי שמשפיע – משפיע, ואני הייתי צריך את מי שמשפיע. ראשון הלכתי אל הדיקן רק שהוא אמר שעם כל הכבוד הוא לא יכול לעשות שום דבר ואולי אנסה אצל הרקטור. רק שגם הרקטור וגם המשנה לרקטור לא הבינו בכלל מה אני רוצה מהם ואמרו לי לחפש אצל הסנאט. את הסנאט ×–×” כבר לא פשוט למצוא אבל בסוף תפסתי אותם במקרה מתכנסים ומיד ביקשתי מהם שיקצרו לי אבל גם הסנאט וגם הוועדה המתמדת שלו לא ממש רצו לדבר איתי ואפילו אמרו שאני חצוף. אז אמרתי אולי הוועד הפועל יעזור לי וארבתי להם במסדרון איזה כמה שבועות אבל גם הוועד הפועל לא ממש פעל והם שלחו אותי פחות או יותר קיבינימאט. חבר הנאמנים (בעיה למצוא אותם אבל אם מתעקשים מאוד ×–×” אפשרי – אגב אוכל מצויין) בכלל רצו להרביץ לי מה שהשאיר לי רק את הנשיא של כל האוניברסיטה בכבודו ובעצמו. הנשיא גר בתוך מצבור לא קטן של משרדים ויש לו הרבה עוזרים שעוזרים לו שם לפקח על כל מה שקורה. דווקא מאוד אדיב הוא הציע עסקה שכזו: ברגע שאני אדע להסביר לו מה כל אחד מאנשים שהייתי אצלם עושה ועל מה הוא אחראי הוא ייתן לי מיד תואר. או שלוש שנים. מה שיבוא קודם.
 
2. איך שהגעתי לאוניברסיטה ישר התחלתי לקרוא המון ×›×™ מה שהתברר לי ×”×™×” שכל השנים האלה לפני כשהייתי קטן אז בזבזתי אותם ולא ניצלתי את הזמן לקריאה. ×›×›×” קרה שהגעתי לאוניברסיטה ואני כמעט לא יודע כלום. אני זוכר טוב שלפני שהגעתי לאוניברסיטה הייתי מעביר ימים שלמים – שבועות אפילו – בלי לקרוא אפילו ספר אחד. ממש סתם ×—×™ בצורה ריקנית ומבזבזת כאילו אין מחר ולא אכפת מכלום. יצא שהגעתי לאוני' ולכולם ×”×™×” כבר פור אדיר עלי: כל מי שפגשתי ידע פשוט הרבה יותר דברים ממני. ×›×™ אנשים לא היו טפשים וידעו מה מצפה להם בעולם האמיתי וכבר בגיל שלוש למדו לקרוא בגן מיוחד ומאז פשוט לא זזו לשום מקום בלי ספר מתחת לבית-שחי. או בתיק-גב. או בשקית-נילון. או בפאוץ'-מותן. או לא משנה איפה רק שהם לא יבזבזו שעה אחת בלי לקרוא משהו וללמוד משהו ולזכור משהו ולדעת יותר. ואני האדיוט שיחקתי לי בארגז החול ואחרי ×–×” על הנדנדה ואחרי ×–×” בטיסן מדיקט ואחרי ×–×” בשדיים של בחורה והגעתי לאוניברסיטה חסר השכלה. אז נכנסתי למירוץ מטורף אחרי ספרים והייתי קורא כל מה שמצאתי עיון ורומנים ומחזות ומקצועית ושירה ומגזינים ומעריב ושלטי-רחוב. שנה דחסתי לי למוח טונות אינפורמציה עד שנרגעתי והרשתי לעצמי לנסוע באוטובוס או לחכות בתור או לשבת בבית או לצאת לטיול בלי ספר. אבל הצלחתי ×›×™ היום אני ממלא בבליוגרפיות ×›×›×” שהדיו של המדפסת נגמר לפני שהן נגמרות.
 
3. איך שהגעתי לאוניברסיטה ישר התקבלתי לב.א. מצטיינים, אמרו לי שיש שם אחלה חברה ורצים גם יופי של קטעים. עכשיו יש הרבה חברה שאומרים שהב.א. מיץ (×–×” קיצור ×›×–×”) ×–×” לא ×›×–×” משהו ×›×™ בסך הכל יש לך קורסי חובה מעפנים וגם סמינריון כל שנה וגם כדי לקחת קורסים צריך מיליון פרוצדורות וגם כל הזמן עם זכוכית מגדלת בול עליך; ומה כל ×–×” בתמורה? כולה מלגה אחת בשנה הראשונה שבין ×›×” וכה יכולנו לקבל בגלל הפסיכומטרי פיצוץ שדפקנו. אבל אני אומר ×–×” לא נכון. אני אומר הב.א. מיץ ×–×” הרבה יותר טוב מלהיות סתם סטודנט בסתם חוג וזה גם הרבה יותר טוב אפילו מלהיות מצטיין חוג או להיות מצטיין דיקן או להיות מצטיין חבר הנאמנים או להיות מצטיין סנאט או משהו ×›×–×”, ×›×™ אפילו נהיית מצטיין רקטור (נגיד) הרי ×–×” מקסימום לשעה ואז אחרי הטקס שכולם הולכים הביתה ×”×›×™ הרבה שיש לך ×–×” לאכול את העוגות והקרסונים שנשארו בכיבוד אבל הב.א. מצטיינים נשאר עליך שלוש שנים כלומר אתה כל הזמן מצטיין: קם בבוקר – מצטיין. מצחצח – מצטיין. באוטובוס – מצטיין. מול טלוויזיה – מצטיין. מוציא ציונים טובים – מצטיין. נכשל בכל הקורסים – מצטיין. ×›×›×”, ×–×” כמו מסטיק בשיער: ×–×” לא יורד מה שלא תעשה לזה. אז אני אומר באמת רק בשביל שלוות הנפש הזאת שאתה יודע שאתה קודם כל מצטיין זאת אחלה עסקה וכדאי לכולם לבוא. אז בעצם לא כולם-כולם ×›×™ הרי צריך כמה חברה שיהיו לא-מצטיינים אחרת הרי לא ×™×”×™×” מול מי להרגיש גברים. אז כמעט כולם. 
 
4. איך שהגעתי לאוניברסיטה ישר התחלתי לתהות מה אני בכלל עושה בה. למה אני כאן שאלתי את עצמי, ומה אני בדיוק צריך לעשות פה. ולא ידעתי לתת לי תשובה טובה אבל ידעתי שכאן ×–×” איפה שצריך להיות אז נשארתי. אבל ×–×” לא פשוט ×›×™ המסדרונות החשוכים והכסאות הלא נוחים והמרצים שסתם קשוחים כולם אמרו לי לך מפה והאווירה כולה של כל כולם היתה כזו של בואו-נגמור-כאן-מהר-כדי-שנוכל-ללכת-הביתה. אז ×–×” באמת לא קל להשאר בכל זאת, מה עוד שעם עשרת אלפים שקל אני יכול ממש להנות מחוץ לכּתְלֵי. אבל צריך אז מנסים להפיק, כמו שאומרים, את המירב. וגם ×–×” קשה ×›×™ המירב אינו רב ולהוציא אותו מתוך כל הדרעק ×–×” כמו לסחוט סמרטוט רצפה כמעט יבש ומלא ×’'יפה בידיים חשופות. אבל לנקות את הריצפה צריך. בכל אופן ×–×” גם לא נכון שאין בכלל ×›×™ אפשר דווקא למצוא איזה מרצה נחמד מדי פעם ולפעמים גם אחד חכם ופעם בֶּ המזכירה בחוג מעבירה אותך דרך גוש גדול של בירוקרטיה וזה ממש יכול לעשות לך את השבוע. ויש גם חברים. וחברות. ולפעמים אתה נופל דווקא על קורס שממש קולע בול ואתה נתפס וזה ממש נהדר כשזה קורה. אז אתה ממש לומד וממש חושב וממש עולים כל מיני דברים ומובנות כל מיני שטויות וזה טוב. ×–×” טוב מאוד. אתה מתחיל גם להנות ומתחיל גם לאהוב את ×–×” ומתחיל להיות גם ×›×™×£ לקרוא על ×–×” והנה אתה כבר מסתובב כך סתם מחויך ומבודח ומחסום כאילו נפרץ אתה נמרץ וזה פשוט טוב. רק שאז מישהו בא ומזכיר שאתה בעצם פה רק ×›×™ צריך ושעוד יש מבחן שצריך ושאחרי ×–×” למצוא עבודה גם צריך וחזרתָּ אל הדכאון.  
 
5. איך שהגעתי לאוניברסיטה ישר שאלתי איפה מקבלים את התואר. אמרו לי קודם צריך ללמוד. אמרתי בסדר, אין בעיה, בכלל לא נורא, אם צריך אז אפילו נלמד בשביל התואר. ישר שאלתי איפה לומדים. אמרו לי הנה יש פה הרבה כיתות תיכנס אל תוכן ותלמד. אמרתי בסדר, אין בעיה, בכלל לא נורא, אם צריך אז אפילו ניכנס לכיתות בשביל התואר. ישר נכנסתי לכיתה שהיתה בסביבה וחיכיתי בקוצר רוח שכבר יתחילו הלימודים, כדי שכבר יוכלו להגמר, כדי שכבר יהיה אפשר לקבל את התואר. והנה, נכנס אדם לכיתה, עמד לו ליד הקיר של הלוח, והתחיל לדבר. לא עברו שעתיים והוא גמר ויצא מהכיתה. המשכתי לשבת. נכנס עוד אדם ושוב חזר אותו סיפור. אחרי שעתיים שוב. ושוב. שאלתי מה זה, מתי כבר נתחיל ללמוד. אמרו לי, לא שמת לב, אבל התחלנו, תבוא מחר אולי תבין מחר. אמרתי בסדר, אין בעיה, בכלל לא נורא, אם צריך אז נבוא גם מחר בשביל התואר. באתי למחרת ועוד פעם אותו דבר. הפעם גם ניסיתי להקשיב ולהבין איפה בדיוק לומדים אבל לא ממש הלך. אמרו לי לבוא גם מחר. באתי, לא מצאתי את הלימודים. כך עברו להם שלושה חודשים, אמרו לי עכשיו יש מבחנים. שאלתי מה פירוש, אמרו לי זה כדי לבדוק אם למדת משהו. אמרתי אני יודע שלא למדתי כלום, אמרו לי שתוק אדיוט תבוא למבחנים ותכתוב כאילו שלמדת. אמרתי בסדר, אין בעיה, בכלל לא נורא, אם צריך אז נכתוב גם מבחנים בשביל התואר. באתי כתבתי הצלחתי ושוב התחיל סמסטר ושוב אותו הסרט. מדי פעם עוד הייתי מנסה לחפש איפה ומה לומדים, אבל לרוב כבר לא. סתם ישבתי יפה ונתתי לזמן לעשות את שלו. והוא עשה ועברו להן שלוש שנים אפרוריות ובסופן שאלתי אם עכשיו מקבלים התואר. אמרו לי כן כבר קיבלת. שאלתי איפה הוא. אמרו לי יש לך אותו. אמרתי אני מרגיש אותו דבר. אמרו לי לא יכול להיות הרי אתה זקן בשלוש שנים. אמרתי אה.