1. איך שהגעתי לאוניברסיטה ישר שמתי לב שכל התהליך הזה של התואר זה עניין די ארוך וזה גם בלגאן לא קטן ואני מה אני יש לי כוח לשטויות כאלו. אז הבנתי שכדי לקצר תהליכים אני צריך להפגש כמה שיותר מהר עם המנג'ר של כל הברדק כי כידוע מי שמשפיע – משפיע, ואני הייתי צריך את מי שמשפיע. ראשון הלכתי אל הדיקן רק שהוא אמר שעם כל הכבוד הוא לא יכול לעשות שום דבר ואולי אנסה אצל הרקטור. רק שגם הרקטור וגם המשנה לרקטור לא הבינו בכלל מה אני רוצה מהם ואמרו לי לחפש אצל הסנאט. את הסנאט זה כבר לא פשוט למצוא אבל בסוף תפסתי אותם במקרה מתכנסים ומיד ביקשתי מהם שיקצרו לי אבל גם הסנאט וגם הוועדה המתמדת שלו לא ממש רצו לדבר איתי ואפילו אמרו שאני חצוף. אז אמרתי אולי הוועד הפועל יעזור לי וארבתי להם במסדרון איזה כמה שבועות אבל גם הוועד הפועל לא ממש פעל והם שלחו אותי פחות או יותר קיבינימאט. חבר הנאמנים (בעיה למצוא אותם אבל אם מתעקשים מאוד זה אפשרי – אגב אוכל מצויין) בכלל רצו להרביץ לי מה שהשאיר לי רק את הנשיא של כל האוניברסיטה בכבודו ובעצמו. הנשיא גר בתוך מצבור לא קטן של משרדים ויש לו הרבה עוזרים שעוזרים לו שם לפקח על כל מה שקורה. דווקא מאוד אדיב הוא הציע עסקה שכזו: ברגע שאני אדע להסביר לו מה כל אחד מאנשים שהייתי אצלם עושה ועל מה הוא אחראי הוא ייתן לי מיד תואר. או שלוש שנים. מה שיבוא קודם.
2. איך שהגעתי לאוניברסיטה ישר התחלתי לקרוא המון כי מה שהתברר לי היה שכל השנים האלה לפני כשהייתי קטן אז בזבזתי אותם ולא ניצלתי את הזמן לקריאה. ככה קרה שהגעתי לאוניברסיטה ואני כמעט לא יודע כלום. אני זוכר טוב שלפני שהגעתי לאוניברסיטה הייתי מעביר ימים שלמים – שבועות אפילו – בלי לקרוא אפילו ספר אחד. ממש סתם חי בצורה ריקנית ומבזבזת כאילו אין מחר ולא אכפת מכלום. יצא שהגעתי לאוני' ולכולם היה כבר פור אדיר עלי: כל מי שפגשתי ידע פשוט הרבה יותר דברים ממני. כי אנשים לא היו טפשים וידעו מה מצפה להם בעולם האמיתי וכבר בגיל שלוש למדו לקרוא בגן מיוחד ומאז פשוט לא זזו לשום מקום בלי ספר מתחת לבית-שחי. או בתיק-גב. או בשקית-נילון. או בפאוץ'-מותן. או לא משנה איפה רק שהם לא יבזבזו שעה אחת בלי לקרוא משהו וללמוד משהו ולזכור משהו ולדעת יותר. ואני האדיוט שיחקתי לי בארגז החול ואחרי זה על הנדנדה ואחרי זה בטיסן מדיקט ואחרי זה בשדיים של בחורה והגעתי לאוניברסיטה חסר השכלה. אז נכנסתי למירוץ מטורף אחרי ספרים והייתי קורא כל מה שמצאתי עיון ורומנים ומחזות ומקצועית ושירה ומגזינים ומעריב ושלטי-רחוב. שנה דחסתי לי למוח טונות אינפורמציה עד שנרגעתי והרשתי לעצמי לנסוע באוטובוס או לחכות בתור או לשבת בבית או לצאת לטיול בלי ספר. אבל הצלחתי כי היום אני ממלא בבליוגרפיות ככה שהדיו של המדפסת נגמר לפני שהן נגמרות.
3. איך שהגעתי לאוניברסיטה ישר התקבלתי לב.א. מצטיינים, אמרו לי שיש שם אחלה חברה ורצים גם יופי של קטעים. עכשיו יש הרבה חברה שאומרים שהב.א. מיץ (זה קיצור כזה) זה לא כזה משהו כי בסך הכל יש לך קורסי חובה מעפנים וגם סמינריון כל שנה וגם כדי לקחת קורסים צריך מיליון פרוצדורות וגם כל הזמן עם זכוכית מגדלת בול עליך; ומה כל זה בתמורה? כולה מלגה אחת בשנה הראשונה שבין כה וכה יכולנו לקבל בגלל הפסיכומטרי פיצוץ שדפקנו. אבל אני אומר זה לא נכון. אני אומר הב.א. מיץ זה הרבה יותר טוב מלהיות סתם סטודנט בסתם חוג וזה גם הרבה יותר טוב אפילו מלהיות מצטיין חוג או להיות מצטיין דיקן או להיות מצטיין חבר הנאמנים או להיות מצטיין סנאט או משהו כזה, כי אפילו נהיית מצטיין רקטור (נגיד) הרי זה מקסימום לשעה ואז אחרי הטקס שכולם הולכים הביתה הכי הרבה שיש לך זה לאכול את העוגות והקרסונים שנשארו בכיבוד אבל הב.א. מצטיינים נשאר עליך שלוש שנים כלומר אתה כל הזמן מצטיין: קם בבוקר – מצטיין. מצחצח – מצטיין. באוטובוס – מצטיין. מול טלוויזיה – מצטיין. מוציא ציונים טובים – מצטיין. נכשל בכל הקורסים – מצטיין. ככה, זה כמו מסטיק בשיער: זה לא יורד מה שלא תעשה לזה. אז אני אומר באמת רק בשביל שלוות הנפש הזאת שאתה יודע שאתה קודם כל מצטיין זאת אחלה עסקה וכדאי לכולם לבוא. אז בעצם לא כולם-כולם כי הרי צריך כמה חברה שיהיו לא-מצטיינים אחרת הרי לא יהיה מול מי להרגיש גברים. אז כמעט כולם.
4. איך שהגעתי לאוניברסיטה ישר התחלתי לתהות מה אני בכלל עושה בה. למה אני כאן שאלתי את עצמי, ומה אני בדיוק צריך לעשות פה. ולא ידעתי לתת לי תשובה טובה אבל ידעתי שכאן זה איפה שצריך להיות אז נשארתי. אבל זה לא פשוט כי המסדרונות החשוכים והכסאות הלא נוחים והמרצים שסתם קשוחים כולם אמרו לי לך מפה והאווירה כולה של כל כולם היתה כזו של בואו-נגמור-כאן-מהר-כדי-שנוכל-ללכת-הביתה. אז זה באמת לא קל להשאר בכל זאת, מה עוד שעם עשרת אלפים שקל אני יכול ממש להנות מחוץ לכּתְלֵי. אבל צריך אז מנסים להפיק, כמו שאומרים, את המירב. וגם זה קשה כי המירב אינו רב ולהוציא אותו מתוך כל הדרעק זה כמו לסחוט סמרטוט רצפה כמעט יבש ומלא ג'יפה בידיים חשופות. אבל לנקות את הריצפה צריך. בכל אופן זה גם לא נכון שאין בכלל כי אפשר דווקא למצוא איזה מרצה נחמד מדי פעם ולפעמים גם אחד חכם ופעם בֶּ המזכירה בחוג מעבירה אותך דרך גוש גדול של בירוקרטיה וזה ממש יכול לעשות לך את השבוע. ויש גם חברים. וחברות. ולפעמים אתה נופל דווקא על קורס שממש קולע בול ואתה נתפס וזה ממש נהדר כשזה קורה. אז אתה ממש לומד וממש חושב וממש עולים כל מיני דברים ומובנות כל מיני שטויות וזה טוב. זה טוב מאוד. אתה מתחיל גם להנות ומתחיל גם לאהוב את זה ומתחיל להיות גם כיף לקרוא על זה והנה אתה כבר מסתובב כך סתם מחויך ומבודח ומחסום כאילו נפרץ אתה נמרץ וזה פשוט טוב. רק שאז מישהו בא ומזכיר שאתה בעצם פה רק כי צריך ושעוד יש מבחן שצריך ושאחרי זה למצוא עבודה גם צריך וחזרתָּ אל הדכאון.
5. איך שהגעתי לאוניברסיטה ישר שאלתי איפה מקבלים את התואר. אמרו לי קודם צריך ללמוד. אמרתי בסדר, אין בעיה, בכלל לא נורא, אם צריך אז אפילו נלמד בשביל התואר. ישר שאלתי איפה לומדים. אמרו לי הנה יש פה הרבה כיתות תיכנס אל תוכן ותלמד. אמרתי בסדר, אין בעיה, בכלל לא נורא, אם צריך אז אפילו ניכנס לכיתות בשביל התואר. ישר נכנסתי לכיתה שהיתה בסביבה וחיכיתי בקוצר רוח שכבר יתחילו הלימודים, כדי שכבר יוכלו להגמר, כדי שכבר יהיה אפשר לקבל את התואר. והנה, נכנס אדם לכיתה, עמד לו ליד הקיר של הלוח, והתחיל לדבר. לא עברו שעתיים והוא גמר ויצא מהכיתה. המשכתי לשבת. נכנס עוד אדם ושוב חזר אותו סיפור. אחרי שעתיים שוב. ושוב. שאלתי מה זה, מתי כבר נתחיל ללמוד. אמרו לי, לא שמת לב, אבל התחלנו, תבוא מחר אולי תבין מחר. אמרתי בסדר, אין בעיה, בכלל לא נורא, אם צריך אז נבוא גם מחר בשביל התואר. באתי למחרת ועוד פעם אותו דבר. הפעם גם ניסיתי להקשיב ולהבין איפה בדיוק לומדים אבל לא ממש הלך. אמרו לי לבוא גם מחר. באתי, לא מצאתי את הלימודים. כך עברו להם שלושה חודשים, אמרו לי עכשיו יש מבחנים. שאלתי מה פירוש, אמרו לי זה כדי לבדוק אם למדת משהו. אמרתי אני יודע שלא למדתי כלום, אמרו לי שתוק אדיוט תבוא למבחנים ותכתוב כאילו שלמדת. אמרתי בסדר, אין בעיה, בכלל לא נורא, אם צריך אז נכתוב גם מבחנים בשביל התואר. באתי כתבתי הצלחתי ושוב התחיל סמסטר ושוב אותו הסרט. מדי פעם עוד הייתי מנסה לחפש איפה ומה לומדים, אבל לרוב כבר לא. סתם ישבתי יפה ונתתי לזמן לעשות את שלו. והוא עשה ועברו להן שלוש שנים אפרוריות ובסופן שאלתי אם עכשיו מקבלים התואר. אמרו לי כן כבר קיבלת. שאלתי איפה הוא. אמרו לי יש לך אותו. אמרתי אני מרגיש אותו דבר. אמרו לי לא יכול להיות הרי אתה זקן בשלוש שנים. אמרתי אה.
מעולה!
הקטע עם ספרים מתחת לבית השחי מצחיק נורא, אפילו אותי, למרות שאני מיד חושבת על עצמי ומתפדחת.
אני באמת לא מבינה אף פעם מתי מתחיל הקטע של "ללמוד". אני עדיין מחכה.
ועוד: העניין של "זקן בשלוש שנים" הוא נקודה מעניינת. אני חושבת שיש סוג של לימודים, כמו תואר ראשון בפסיכולוגיה למשל, שבהם במפורש אתה לא לומד כלום, ומה שאתה לומד הוא לא חשוב ולא מעניין. אבל הדבר שאתה כן לומד, או אחרת – הדבר שבודק אם אתה מתאים לקלינית, הוא סוג של משמעת עצמית ויכולת סבל לאורך שלוש השנים (בדרך כלל ארבע) האלה. אני לא הצלחתי ללמוד את זה. היה לי משעמם וסיוט ועזבתי. זה משהו שלומדים בחוג לפסיכולוגיה הוא לא קשור לספרים ולסטטיסטיקה. הוא קשור לזמן.
משובח, מצחיק, מדויק. רק החלק החמישי קצת מפספס, בעיקר בשורה התחתונה.
מעולה לגמרי
מעולה.
לסקלי מתהפך בקברו
(in a good way)
אני עם כולם.
שאפו פראי. :))))
תודה לכולם.
וענבר: מוזר, אני דווקא הכי אוהב את החמישי.
וואי, אכן רשומה מעולה.
הומור פנימי של סטודנטים
או – האקדמיה, מתי אזכה להיכנס אל שערייך?
גדול. מצחיק. מדכא.
אני עוד לא התחלתי עם זה, ולא הכי רוצה…
הבלוג הזה מאוד אמביוולינטי בקשר לחשיבות של לימודים אקדמיים.
מעולה. ועצוב מאד. במיוחד הקטע עם ההתלהבות והמבחנים.
אוףףף התואר התואר.
פוסט מעולה!
הקטע החמישי הרגיש לי כמו החמישיה הקאמרית. מבריק.
לול עתק.
מעולה, פשוט מעולה!
וואו!