ארכיון תגיות: דוד אבידן

לאבד אבדות אבודות

"לאבד אבדות אבודות" (אבידן, מנת קרב)

1.

אם תתחילו לבצע הזרה למציאות, ותעסקו בכך ברצינות חמורה, פחית קולה תהפוך לנוזלים נישאים בקופסה. זבל ×™×”×™×” יתרת חשבון. מטוסים – אמצעי תחבורה.

אם תתחילו לבצע הזרה למציאות, ותעסקו בכך ברצינות חמורה, קופסה לא תהיה עוד קופסה, וחשבון לא חשבון, ותחבורה – תחבורה. מלים, לעתים, יתפוררו לאבק. סיפורים – למילים.

וכשתיסעו באוטובוס או באופניים, והעיר תרוץ לאחור, הבניינים הגדולים יראו כמו חומות עצומות שנבנו על חלומות עצומים שנבנו על טעויות עצומות, מחפים על טעויות הכרה. ולא תצליחו לקרוא. או שתצליחו, אך עם מעט הנאה. תקראו "רצון", ותראו כוח משיכה. תקראו כאב, ותראו סבל.

2.

"הם [ההיסטוריה והספרות] נבדלים זה מזה בכך שההיסטוריון מספר על מה שקרה, ואילו המשורר על מה שעשוי לקרות. לכן אומנות השירה פילוסופית יותר ונעלה יותר מההיסטוריה. שכן השירה מספרת יותר על הכללי, ואילו ההיסטוריה על הפרטי" (אריסטו, הפואטיקה. עמ' 29. בתרגומו המכעיס של יואב רינון)

הוא טעה. המשורר אינו מספר על מה שעשוי לקרות. הוא מספר באמצעות הכללות, ואלו, כמעט תמיד, שגויות מאוד. הוא יספר לכם על סבלו המיותר של הגיבור, שאינו גיבור, ×›×™ גיבורים אין. הוא יספר לכם סיום נהדר, ודבר – לעולם – אינו מסתיים. הוא יכפה עליכם כללי משחק אכזריים, וכדי להתרגש ×™×”×™×” עליכם לקבלם. הוא ישקר.

ואם תתחילו לבצע הזרה למציאות, בכנות ולאורך זמן, רשת הסימנים שהוא טווה – כבוד ואומץ ומוות ואהבות – תיראה כאיפור זול ואפור. ואתם תקראו, מבלי שזה יגרום לדבר, מלבד חמלה, אולי, עלינו.

3.

אני לא כזה. רק לפעמים. אבל יותר ויותר לפעמים. ולזמן מה הפסקתי להאמין בספרות.

4.

"עכשיו אבידן דוד
גוזר על עצמו שכחה
ונזכר בעצמו מחדש
בעוד אלפיים שנה
ועולה מן המוות חלש
בעיניים דבוקות משֵנָה"
(אבידן, מנת קרב)

5.

ואז הלכתי לראות את "המאה השלושים" בתיאטרון עכו. שחקנים משוררים את אבידן. רק את אבידן, אבידן בלי מלים נוספות. שלושה אנשים מדברים שיר אחד, שמתפצל, כתוצאה מכך, לסכיזופרניה אחת, לאדם עם שלושה קולות. אישה שרה את "הרחובות ממריאים לאט". איש נואם את נאום הבחירות לנשיאות ארצות הברית של סינמריקה. הם מתפצלים למונולוגים, ומתאחדים לצרברוס מדברר, והכל שקרים. אבל שקרים כואבים מאוד. ושווה לקבל עליך את כללי המשחק. לפחות לפעמים.

ומלבד זאת, אתם יודעים.

איזה סקסאפיל

ראיתיאת הסרט על אבידן, ואין לי מה לומר על הסרט על אבידן. כלומר, מן הראוי היהלעשות את הסרט על אבידן, ואולי אף ראוי היה לעשותו כך.

כך. כפי שאולי ראוי לעשות למשוררים מתים. הסרט על אבידן דיבר על אבידן, ואבידן, במיוחד אבידן המת, הוא איש שיש לדבר עליו.

ננסה שוב:

באחתהסצינות בסרט מצוטטת סצינה אחרת, סצינה שקיבעה לנו את אבידן השמן, לוגםמים בקושי כפרסלי אלוויס. מצלמת החדשות נכנסה לבית, לראות איך מוזנחיםמשוררים שמנים, והחלה את מסעה במסדרון במבט לריצפה. המצלמה נכנסת, ואנורואים את רצפת השיכון. על הרצפה זרוק גיליון של "מאזניים". המצלמה מתעכבתעליו לרגע, וממשיכה הלאה. לא צריך יותר מזה כדי שנדע שבדירתו של משורראנו.

למה אין לי מה לומר על הסרט על אבידן. אולי כי הסרט כולוהרגיש קצת כמו הרחבה של אותה התעכבות, ולאחר מכן העליה האיטית מגיליון כתב העת לעבר משורר שמן-מה-יש-לו-בחייו. אבידן שמסומן פעמיים, כמשורר (כתב עתמונח ברישול על הרצפה) וכשמן, כרגע לפני (אבידן מונח ברישול על הכיסא, לא מתבונן במצלמה, לוגם מים בקושי).

כך בנויה טרגדיה. מעבר מאושר לאומללות, עם היבריס והכל. ובטרגדיה הזו פחות חשוב המשורר, חשובה הדמות,חשוב ההיבריס, חשובה כורסת הזיונים, והלגלוג של נתן זך. קריאה באבידן, כמעט תמיד, כרוכה בדמות שאותה עיצב. "ערב פתאומי" אינו שיר על אדם זקן, הוא שיר על איש צעיר שחושב על אדם זקן. הסרט הפך את היוצרות, הוא משתמשבשירת אבידן כמו "מאזניים", כדי להגיע לפריים ההוא, של האיש השמן.

נ.ב.
הצילום מאת משה בן ברוך.

שלום לך, סוזן אדם

 

אני חושבת שאני רוצה להיות חברה שלך.

 

אתיודעת, תבואי אליי אחר הצהריים, נלך לאורך חוף הים, הנעליים בידיים, ונזכרבקול בימים ההם – כשיכולנו להוריד את הבגדים ולהיכנס למים, או לעמוד ערומהמול גבר בשמורת דן.

 

אחר כך נשב כמו מבוגרות באחד מבתי הקפה ונשנא את הבורגנות ונכמה אל השיגעון. ולהיפך.

 

 

 

 

שתינו נבין כמה טוב ונוח להשאיר פיסת שיגעון תחומה בשרשרת, מציצה אל השפיות.

 

לא נדבר על סקס. על סקס אנחנו מסכימות. רק מדי פעם יחלוף על פני אחת מאיתנו חיוך, כשכפות הרגליים היחפות שלה ייתקלו בדגדוג החול.

 

ואז אחת מאיתנו תשאל: "תגידי, כשקוראים ספר, והוא עושה לך נעים בבטן, אבל כלום בראש, זה טוב?"

 

שתינו נהרהר מעט, נלגם בנחת מהמילקשייק, ולפתע נגיד ביחד: "כן, הבטן לא פחות חכמה".

 

 

 

או שאולי אני בכלל צריכה להיות חברה של מַיהמִיה?

 

 

 

(התמונה של sophie calle)