לאבד אבדות אבודות

"לאבד אבדות אבודות" (אבידן, מנת קרב)

1.

אם תתחילו לבצע הזרה למציאות, ותעסקו בכך ברצינות חמורה, פחית קולה תהפוך לנוזלים נישאים בקופסה. זבל ×™×”×™×” יתרת חשבון. מטוסים – אמצעי תחבורה.

אם תתחילו לבצע הזרה למציאות, ותעסקו בכך ברצינות חמורה, קופסה לא תהיה עוד קופסה, וחשבון לא חשבון, ותחבורה – תחבורה. מלים, לעתים, יתפוררו לאבק. סיפורים – למילים.

וכשתיסעו באוטובוס או באופניים, והעיר תרוץ לאחור, הבניינים הגדולים יראו כמו חומות עצומות שנבנו על חלומות עצומים שנבנו על טעויות עצומות, מחפים על טעויות הכרה. ולא תצליחו לקרוא. או שתצליחו, אך עם מעט הנאה. תקראו "רצון", ותראו כוח משיכה. תקראו כאב, ותראו סבל.

2.

"הם [ההיסטוריה והספרות] נבדלים זה מזה בכך שההיסטוריון מספר על מה שקרה, ואילו המשורר על מה שעשוי לקרות. לכן אומנות השירה פילוסופית יותר ונעלה יותר מההיסטוריה. שכן השירה מספרת יותר על הכללי, ואילו ההיסטוריה על הפרטי" (אריסטו, הפואטיקה. עמ' 29. בתרגומו המכעיס של יואב רינון)

הוא טעה. המשורר אינו מספר על מה שעשוי לקרות. הוא מספר באמצעות הכללות, ואלו, כמעט תמיד, שגויות מאוד. הוא יספר לכם על סבלו המיותר של הגיבור, שאינו גיבור, ×›×™ גיבורים אין. הוא יספר לכם סיום נהדר, ודבר – לעולם – אינו מסתיים. הוא יכפה עליכם כללי משחק אכזריים, וכדי להתרגש ×™×”×™×” עליכם לקבלם. הוא ישקר.

ואם תתחילו לבצע הזרה למציאות, בכנות ולאורך זמן, רשת הסימנים שהוא טווה – כבוד ואומץ ומוות ואהבות – תיראה כאיפור זול ואפור. ואתם תקראו, מבלי שזה יגרום לדבר, מלבד חמלה, אולי, עלינו.

3.

אני לא כזה. רק לפעמים. אבל יותר ויותר לפעמים. ולזמן מה הפסקתי להאמין בספרות.

4.

"עכשיו אבידן דוד
גוזר על עצמו שכחה
ונזכר בעצמו מחדש
בעוד אלפיים שנה
ועולה מן המוות חלש
בעיניים דבוקות משֵנָה"
(אבידן, מנת קרב)

5.

ואז הלכתי לראות את "המאה השלושים" בתיאטרון עכו. שחקנים משוררים את אבידן. רק את אבידן, אבידן בלי מלים נוספות. שלושה אנשים מדברים שיר אחד, שמתפצל, כתוצאה מכך, לסכיזופרניה אחת, לאדם עם שלושה קולות. אישה שרה את "הרחובות ממריאים לאט". איש נואם את נאום הבחירות לנשיאות ארצות הברית של סינמריקה. הם מתפצלים למונולוגים, ומתאחדים לצרברוס מדברר, והכל שקרים. אבל שקרים כואבים מאוד. ושווה לקבל עליך את כללי המשחק. לפחות לפעמים.

ומלבד זאת, אתם יודעים.

18 thoughts on “לאבד אבדות אבודות”

  1. זה נורא יפה. (וזה נסיון לשימוש מדויק במילים ולא בביטוי שגור).

  2. לרגעים חששתי שאתה מצטרף לקריאתו של אפלטון לגרש את המשוררים. בסוף נרגעתי. ובאופן כללי אהבתי : )

    (וכדי שאלה לא תהיינה סתם מילים אציין מה שהתרחש: התחלתי לקרוא, ואז אמרתי לעצמי: הי, זה יפה ומעניין ואולי גם חשוב! אז כיביתי את הדיסק שהתנגן ושבתי לקריאה. זה מה שגרמת לי: לעצור מוזיקת רקע!)

  3. ראיתי את ההצגה ורציתי לכתוב עליה פוסט, אבל חברתי ריסנה אותי משום מה.
    הגדולה של ההצגה לדעתי היא בכך שהיא חושפת את העושר המילולי-רעיוני-שירי האבידני אל ציבור רחב יותר ונותנת לו את החומר הזה שאבידן קרא לו "אבידניום" בתוך כדור עטוף דבש.

  4. זה באמת יפה, מאוד אפילו.
    אבל, מצד שני, רגע. לא אמר מישהו מהטובים פעם שהזרה ולא אנטי-הזרה זה דווקא מה שהספרות אמורה לעשות? לא האמנו לו לפחות במידת מה?
    – כך חשבתי אגב קריאה והתבלבלתי לרגע. לא זכרתי איך הם אמורים להתיישב. אולי הם לא מתיישבים. מצד שני, אולי כן דווקא. ×›×™ האיפור הזול והאפור הוא בדיוק ×–×” – איפור שדהה – המשגה שדהתה – הזרה שאיבדה אפקטיביות. ×›×™ הרי גם "נוזלים נישאים בקופסה" ×–×” מושג. אתה מחליף את המושג המשומש של "פחית קולה" במושג משומש פחות, שאולי כולל בתוכו דברים שהמושג הקודם אינו כולל, ואולי אפילו יותר דברים מאשר המושג הקודם, אבל תמיד יהיו דברים חשובים שיישארו בחוץ. מחוץ למושג כלומר.

    ואולי כאן נכנסים האפקטים הלא-מימטיים של ספרות. ואולי לכן ההצגה דווקא, או המוזיקה דווקא (כמו הדרך היפהפיה-באמת שהיא שרה את הרחובות ממריאים לאט), הן הולמות כל כך, כי הן מבליטות ומוסיפות על החלק הזה של אבידן, מגדילות ומממשות את הפוטנציאל הזה. אבל הוא קיים גם באבידן עצמו.

  5. המישהו ההוא, מהטובים, גנב את הרעיון מקולרידג', אם אני לא טועה. והוא קצת טעה.

    אבל את יודעת, נוזלים נישאים בקופסה הם אכן מושג, ומושגים, בכתיבה, זה כל מה שניתן לשחק איתו. וכך עשיתי הזרה חלקית, כמו כל הזרה, בעצם. כי גם אם היתה מילה טובה לכל זה, היא היתה מתבלה ומתה מיד, כמו יופומיזמים לשירותים.

    ולגבי ההצגה – לגמרי. פשוט הרגשתי שאני לא יכול לכתוב עליה יותר, וגם מה שכתבתי ×”×™×” מוגזם. לפעמים נראה לי כן יותר להישאר טמון בביטחון היחסי של הסופרלטיב.

  6. אני לא בטוח כמה דבש היה שם. אני לא יודע כמה מהצופים נהנו, כמה מהציבור היה נהנה, וכמה הגלולה הומתקה. אבל אומר זאת: לו כך היו נראים ערבי שירה, אולי היתה שירה.

  7. יפה.
    גרמת לי להרים את "משהו בשביל מישהו" שוב מהמדף.
    כבוד.

  8. אני הוא זה שעיבד וביים את ההצגה.

    תודה על תגובותיכם.

    ריגשתם אותי.

  9. וידאו??? חלילה!

    להציג שוב — בוודאי.

    אעדכן כשיהיה משהו חדש.

    אני שמח על הדיון סביב השירה הדרמטית על פי אריסטו. ניסיתי להסביר לפני כמה זמן לאנשי תיאטרון על בחירתי לא להשתמש בחומרים דרמטיים. אולי היית נהנה מהשיחה.

  10. אנסה להיענות להזמנתך מבלי להטריח אתכם מדי.

    ובכן בדבר ה-"חלילה":
    אנו בתיאטרון בכלל וב"מאה השלושים" גם בפרט, עוסקים במלאכה מתכלה מטבעה. גם האינטרפטציה הבימתית שלנו לחומרים נעשתה ברוח זו ותחת ההנחה כי הרגעים בהם נלכדים מילים והם הופכים למעשה ולמציאות, נעלמים באותו הרף עין כלעומת שבאו. החד פעמיות של כל מופע (על אף הטקסטים שחוזרים) איננה מזמינה הנצחה.

    ובהשאלה:
    "השירים, כדרכם, אינם מגלים
    אלא את הנתן להאמר במילים,
    ולכן את עצמם מראשצוק מפילים
    אל הים הגדול, ושם הגלים
    עולים ויורדים, יורדים ועולים."
    (דוד אבידן, מתוך: ייפוי כוח)

    תיעוד וידאו גם לא יוכל לרגע לתאר את החשמל באולם (או את העדרו) וחמור מכך – יבחר עבורך הצופה במה להתבונן. אלה היו 60 שניות על סלידתי מתיעודי מופע לצורכי תחליף צפייה. אשמח לפתח דיון רחב יותר אם יש בכך עניין.

    באשר לאריסטו (היקר מכל) ולדרמה:

    בשנים האחרונות אני תוהה האם המסורת הדרמטית נוגעת לנו בני המנטליות העברית כלל. זאת, ללא קשר לאהבה ולמשיכה שלי לדרמה.

    המסורת הדרמטית מבחינה בין דמויות נעלות ולדמוית נמוכות – איתמר, כאן אני מרגיש בדיוק כמוך: אין לנו גיבורים.

    אריסטו מצפה מן המשורר הדרמטי לספר את שעשוי היה להיות, כלומר לתת לנו מנה גדושה יותר מן החיים עצמם. היש משהו שיכול להיות יותר חיים-פורטה מהכותרת של מחר בבוקר? מה כבר עשוי להיות בעידן שהכל כבר קרה או עתיד להיות. אנו משועממים מהרעיון שהכל עשוי כבר להיות.

    אינני יודע אם יש לי תשובה לשאלת הדרמה בעברית.[סיבות רבות נוספות יש לתמיהתי], אבל רציתי להצטרף לשורת יוצרים שמנסים לחפש טקסט אחר ממנו אנו עושים תיאטרון. אני מקוה להמשיך ולשאול גם בעתיד: מהו התיאטרון שלנו?

    היו מבקרים שטענו שההצגה "המאה השלושים" איננה תיאטרון כלל. בין כך ובין כך, ישבו-X אנשים במשך Y זמן וצפו ב-Z אנשים נעים, שרים פועלים ודוברים במילותיו של אבידן.איך קוראים לזה? נשאיר זאת לאסתטיקנים.

    זו היתה השיחה בקפסולה קטנה.

    תודה.
    ארי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *