"המטרה של 'תיאוריית החורבות' היתה לעצב את גוויתו העתידית של הבניין על ידי חיזוקם של אלמנטים קונסטרוקטיביים מסוימים והחלשתם של אחרים, כך שגם לאחר מאות שנים של הרס, מלחמה ועזובה היא תתפקד כמונומנט בפני עצמו."

"… בתכננו בניין הוא היה מתכנן גם את החורבה של אותו בניין, כשבזכרונו ערוכה איקונוגרפיה שלמה של דימויי חורבות. מהבחינה המעשית, המשמעות של חיזוקם של חלקי בניין מסויימים, הרבה מעבר לכל פרופורציה (קירות אבן בעובי שלושה מטרים…) היא גם החלשת החלקים האחרים, אלה שלא רק שאפשר לוותר עליהם, אלא שיש לוותר עליהם כדי להשיג את הדימוי הרצוי של החורבה"
(שרון רוטברד, "עיר לבנה עיר שחורה", בבל 2005, עמ' 237-8)

בחושך, במיטה, אנחנו מפנים את במת החושים למגע. ידיים, שפתיים, עור חשוף וזיעה שמתייבשת לאט. אני מודד את המילימטרים שבין שני הגופים השרועים חבוקים במיטה, עד לא מזמן זרים זה לזה, ועכשיו במרווח נגיעה, מחפשים להתכדרר למצב שבו תישכח הבדידות שהייתה נחלתנו עד לא מזמן. בעיניים חצי עצומות, בשלווה מיוחדת של אחרי, מזדחלות לי לקצות השפתיים חרדות שלא אני זימנתי.

הזיכרון יש לו דרכים להזדחל מתחת לעורות, והשפתיים זוכרות גם זוכרות. הן נישקו צוואר אחר, שקיומו נשאר כעת רק בעצביהן העדינים. והן גם נצרבו בחסך מצווארים ושדיים ושפתיים אחיות. מילות אהבה שנלחשו דרכן לפני זמן קצר לא הותירו את רישומן – לשפתיים אין אמון לא בבעליהן ולא בשותפתן. ובהנהגתן מתמרד הגוף מפנים העור לחוצו, והוא המון הנמלט מעיר צרובת קרבות במיטות, בלילות.

אני יודע שזה ייגמר מתישהו. שום דבר לא נמשך לנצח. גם את, שאני אוהב כל כך, תהיי בסוף זיכרון. אני אגלה גם ממך במוקדם או במאוחר, רפלקס הרסני שגם אם אתכחש לו, יבואו השפתיים והידיים ויפרצו לחדר הזה. שלא אתרפק על האינטימיות. אם גם את זה תהרוס, אומרות, לפחות פזר את נשיקותיך בתבונה.
בת זוג זה יציבות. זה מקום אנושי. שושנת אסוציאציות שאתה נושא איתך תמיד, ובמרכזה מיטה משותפת. השינה המשותפת היא גראונד-זירו של המרחב המשותף, של האינטימיות, ובה המדד סובלימינלי לקשר. יש בה אלמנט בועתי – ניתוק שאינו רק תוצאה של דלת סגורה או תריסים מוגפים, אלא של הבנה אילמת בין שני בני אדם כי כאן החוקים אחרים. זה לא רק סקס – על זה נכתב יותר מדי גם ככה – השיחות כאן הן אחרות בתוכנן כמו במשמעות המיוחסת להן. כאן תאמר לבחורה שאתה אוהב אותה, כאן תספר לה כמה היא יפה, כאן תרשה לעצמך להשיל דימויים, להרפות.

אבל לב-ליבו של העניין הוא בכל זאת פיזי. במקום שבו אין מגבלות חברתיות על המגע, ניתן סוף סוף להכיר את האדם שמולך בקימורים, בנקודות הרגישות, יש אישור לידיים לנוח היכן שהן (שאתה) רוצה. אך עיצוב הרגע הזה הוא גם החולשה העיקרית שלו – כי הוא מתרחש קודם כל בדמיונך. והוא התעצב כסינתזה של רגעים כאלו עם שותפים אחרים ושל לילות בודדים שבהם ידיך שיוועו לנוח במקומות המוכרים. האינטימיות מתקיימת במרחב שבין קיומה ברגע זה, קיומה כדימוי/זיכרון, ואי-קיומה, כחסך. ובתוך כל זה, הולכת ומצטמצמת האישה הנפלאה שאיתך לניצבת בדרמה שאתה כותב לבדך.

"אין ספק שכל מבנה הוא גם תבנית החורבן שיום אחד עלול לפקוד אותו (…) החידוש ב'תיאוריה' של שפר הוא הנסיון לאלף את כל אלה (כוחות ההרס, י.), לרתום אותם לאסתטיקה ולרטוריקה של החורבן ושל ההרס, להפוך אותם לארכיטקטורה. (…) הטמנתו של הזמן ההטרוכרוני, האל-זמני הזה, של עיי החורבות, כמעין 'פצצת זמן' בתוך המעטפת העכשווית (והזמנית) של הבניין, הופכת בסופו של דבר את ההווה למסע לוויה חגיגי אל עבר עתיד אינסופי ובלתי-נמנע."
(שם)

לכל נשיקה מוצמד תאריך תפוגה. הספק מאכל. האם אפשר לעמוד בתנאיו של חוזה שנשיקה חותמת? אם החורבן מקנן בזרעו של כל קשר שאני בונה, האם לנצל כל רגע בנווה המדבר של החום האנושי, או להתרחק כמו מאש ממי שאתה רוצה בקירבתו, מחשש לנפגעים נוספים בבוא הסוף המדמם?
פעם חשבתי שאם קשר רומנטי נבנה באחריות, בשיקול דעת, הוא יעמוד על תילו לנצח. כשזה קרס ברעש גדול, מותיר עיי חורבות, שיניתי את דעתי. מוטב להכיר בחולשות, ואם ממילא ייפול אז לבנות מחומרים קלים ככל שאפשר – שאפילו לא יהיה צורך לבוא לאסוף את השברים. אבל האמון שלי ביכולות ההנדסה שלי אבד, ואני קהה, ובמיטה, בחושך, הידיים והשפתיים מסרטטות על גוף אוהב את שברי הזיכרון, ספק מתחמקות מהם, ספק טובלות בהם בהפגנתיות.

אני מונומנט להרס-עצמי.