ארכיון תגיות: קומיקס

סבלנות, בסוף יש קומיקס

אני לוקח קורס על מיכאיל באחטין, תאורטיקן ספרות רוסי חשוב, שבזכותו (ובזכות הזיווג הטמא שלו עם קריסטבה) יש לנו היום מושגים מרנינים כמו "אינטרטקסטואליות". דרור בורשטיין, שמעביר את הקורס, זיווג בין באחטין לבודהיזם, ונגע, נראה לי, בנקודה חשופה.

לקרוא את "הדיבר ברומאן" מרגיש כמו לקרוא את הבודהה, רק של השפה. כלומר, לנסות לקרוא מישהו שהבין שהכל קשור להכל, שהכל משנה את הכל כל הזמן, ושמעז בכל זאת לתת בכל זה סימנים. כאשר באחטין מדבר, למשל, על הדיאלוגיות שטבועה בדיבר, הוא טוען שמבעים רבים, משפטים רבים, מיוצרים מתוך מחשבה על התגובה המתוכננת אליהם. עוד לפני שהמשפט יוצא מהפה, הוא כבר מתפתל מסביב לטיעוני הנגד שטרם נאמרו.

אבל בד"כ טיעוני הנגד נאמרים. הם נאמרו שוב ושוב באינספור שיחות אחרות. המשפט שלנו, זה שאנחנו רוצים לומר, הוא חלק מתוך כל אותן שיחות, מיוצר מתוך הנחת קיומן. כאשר דוד גרוסמן פונה לאולמרט, בנאום שלו, ואומר שהוא שקל את דבריו בזהירות, לקח את הזמן, כדי שלא יוכלו לומר שמתוך צערו הוא דובר, הוא עושה זאת כי הוא ראה את הטיעון הזה מופנה כבר כלפי אנשים אחרים. וכאשר נוציא את אותו משפט, שחישלנו בזהירות כזו, הוא יהפוך לחלק ממבעי השפה, ויעצב משפטים אחרים אצל דוברים אחרים.

כמו לקרוא את הבודהה. זה די מעניין, בדרך אגב, לראות איך הוא מנסה לנסח את ההארה במלים. הוא מתחיל בדבר אחד וקופץ לדבר הבא, ומשם חוזר לאחור, ומתפתל סביב זה, וקופץ קדימה, ואז אומר כמה דברים על שירה, וחוזר לרומאן ולדיאלוגיזם. כאילו יש לו תבנית, מלאה גלגלי שיניים עדינים מאוד, בתוך המוח, שאי אפשר להניח אותה כמו שצריך בטקסט, במשפטים שנקראים ברצף הזמן, ושהדרך היחידה לתאר אותה נכון יהיה כך, כדיגרסיה על דיגרסיה.

בהערת שוליים יאמר שראוי היה שבאחטין ישתדל יותר בכל זאת.

פריצ'ר. הכרך הראשון והמיותר

פריצ'ר הוא קומיקס שמתאר את מסעו של כומר, חברתו (שאצבעה קלה על ההדק) וערפד אירי בעקבות אלוהים. הוא עמוס אלימות לתפארה, משלב את הפמליה של מעלה, הפמליה של מטה, קצת מערבונים והרבה מותחנים וסרטי מסעות. מלבד זאת, פריצ'ר, לפחות הכרך הראשון, ניחן ביכולת המופלאה להיעשות מעניין פחות ופחות ככל שהעלילה מתקדמת. עמודים ספורים לקראת הסוף אתה כבר תוהה אם שווה להמשיך הלאה.

אחת הסיבות לכך, נראה לי, זו הדיאלוגיות הבאחטינית המוגזמת שלו. פריצ'ר טובע כל כך בתוך הדיאלוג המדומיינים עם כל אותם ספרים/סרטים/קומיקסים ששיחקו על עלילות דומות, שהוא כבר לא מסוגל לנוע. כאשר הוא × ×¢ – ויצויין ×›×™ עלילה דווקא יש שם – הוא עושה זאת תוך כדי דיבור עם כל אותן עלילות שלא נבחרו, שנבחרו בסיפורים אחרים. כאשר הרוצח הסדרתי מספר למה הוא רוצח (כדי לראות עד מתי הוא יוכל להתחמק), הוא מוסיף הערת "חשבת שזה בגלל שאבא שלי אנס אותי בילדות או חרא מהסוג ×”×–×”?". אפשר לחוש את הרגע שבו התבשלה הסיבה הזו אצל הכותב, הועלתה אל חלל הראש, ונבחנה אל מול אינסוף עלילות אחרות, שאיתרע מזלן וכבר נכתבו והוסרטו וצולמו וצוירו.

ב"השחקן" של אלטמן חוזר תמיד המעמד הבא: תסריטאי יושב מול מפיק, ומנסה לשכנע אותו להפיק סרט. הוא מתאר את הסרט ב-30 שניות, ועושה זאת באמצעות סרטים אחרים – "×–×” הפנתר הוורוד פוגש את גונבי האופניים". פריצ'ר מסריח ממאמץ להיראות חדש, אבל נראה כמו "דוגמה" פוגש את "הארי המזוהם". נראה גם שככה בדיוק חשבו עליו. ובכל זאת, גם ×–×” יפה, אם משתדלים. אם משתדלים אפשר לראות את הזרם שנגדו מנסה פריצ'ר לשחות, ונכשל.

אבא עושה בושות, או דיוקנו של אמן הקומיקס כאמריקני בן דת היידישקייט

1. פרולוג

"את זכרונותיי מלימודיי בבית הספר היסודי אני יכול לסכם בשלוש מילים: אנטישמיות, ציונות, עצמאות. … דבר אחד ברור לי היום: שם נמחקו באכזריות עולמי, זהותי ותרבותי. … אני יודע שהייתי נתון לאלימות וגזענות יומיומית של המדינה כלפיי. למדתי מהר מאוד לסלוד מהערבית של אמי, סבתי, דודותיי ודודיי. שנאתי את הסיפורים של בני משפחתי על הימים הטובים במרוקו. כילד הייתי משוכנע שהם משקרים כדי לגונן על עליבותם מול האשכנזים אותם הם לא הפסיקו לקלל. … כך הצליחה המדינה לסכסך את זהותי ולנטוע בי עמוק את התחושה הנוראה שבאתי ממקום חלק וריק, משהו כמו פני הירח".

(סמי שלום שטרית, המהפכה האשכנזית מתה.)

 

2. מלחמה וזיכרון

 

 

מי שאף פעם לא התכווץ ככה מאיזו התנהגות של ההורים שלו, שיקום. מי שהצליח לתת להתכווצות הזו ביטוי תמציתי ומדויק כל כך, יבוא נא וישב על כיסא הכבוד לצדו של ויל אייזנר, יוצר קומיקס יהודי אמריקאי שמת לפני שנים ספורות. "כשהתחלתי לעבוד על הספר הזה התכוונתי להעביר חוויה בדיונית צרה וממוקדת של האקלים ההוא [אמריקה של שנות השלושים], אבל בסופו של דבר הוא הפך לאוטוביוגרפיה במסווה שקוף. בעבודה כזו האמת והבדיה מתערבבות בזיכרון סלקטיבי, והתוצאה היא מציאות מסוג מיוחד. בסופו של דבר הסתמכתי על האמיתוּת של זכרון-הקרביים". (Will Eisner, "To the Heart of the Storm")

אם רק היו לקומיקס ריח וצליל, לא היה מדיום מושלם ממנו לייצוג זכרונות. השילוב בין התיאור המילולי והייצוג החזותי מתקרב איכשהו למעמד המיוחד של חווית ההיזכרות, משהו ערטילאי שיושב איפשהו בין החוויה החושית המקורית ובין התיעוד המופשט של השפה. לא יודעת איך זה אצלכם, אבל הזכרונות שלי לא דומים לרשומות יומן וגם לא לסרטונים. יותר מכל הם מרגישים כמו שקופיות שמוקרנות בזו אחר זו, לא בהכרח לפי סדר הזמנים המקורי, לעתים בלווית כותרות מילוליות או תמליל מינימלי. נו, קומיקס. לדוגמה, הפער המוזר בין הדמות של אבא בבית והדמות שלו בחוץ. בבית אבא הוא גדול וחזק וקובע. בחוץ הוא פתאום מתנמך, נחלש, נכפף. אפשר להעביר את הפער הזה במילים, בטח. אבל אפשר גם להראות אותו בצורה בלתי אמצעית.

 

בכלל, מה שכיף בקומיקס ×–×” שלא צריך לומר כל כך הרבה. אין צורך, למשל, לתאר את הדמיון המשפחתי – פשוט רואים אותו, ודרכו גם את הפחד להיות כמו ההורים. "אל לב הסערה" הוא הסיפור של ויל אייזנר ושל ההורים שלו. אמא שלו, שנולדה על האוניה מרומניה לאמריקה, התייתמה בגיל עשר, הפכה לשפחה נרצעת בבית אחותה הגדולה ונחלצה משם רק באמצעות חתונה לאדם שלא היתה לה שום שפה משותפת אתו. אבא שלו, צייר שהיגר מוינה לאמריקה כדי לא להתגייס למלחמת העולם הראשונה, וכשהתחילו לגייס גם באמריקה התחתן עם מי שהיתה זמינה באותו רגע כדי להשתמט מן הגיוס; אבא שויתר בסופו של דבר על חלומותיו האמנותיים כדי לפרנס אשה ושלושה ילדים. וויל עצמו, שגודל בניו יורק תחת לחץ הדעות הקדומות האנטישמיות ומטען הוויתורים והפשרות של ההורים, על ידי אמא עם מנטליות של שפחה ואבא עם פילוסופיה של תחמון והתחמקות לצורך הישרדות.

 

 

כבר בתחילת הספר נודעים לנו כמה דברים על ויל אייזנר. אנחנו יודעים שהוא אמן. מן ההקדשה האוהבת אנו למדים שהוא נשוי באושר. והעמודים הראשונים מספרים לנו שכשאמריקה הצטרפה למלחמת העולם השניה, הוא התגייס כדי לנסוע לאירופה ולהילחם בנאצים. רק בסוף הספר מתבררת לנו המשמעות של הפרטים האלה: יחד הם מסתכמים בניצחון שלו במאבק לא להיות כמו אבא ואמא, לא להתכופף, להתחמק ולהתפשר כמוהם.

אבל לניצחון הזה יש מחיר. לא אחת עולה בספר האופציה הקלה: אנשים שמסתירים או לפחות מצניעים את יהדותם כדי לסלול לעצמם מסלול חלק יותר באמריקה. ברור מאוד שאבא של ויל לא בחר באופציה הזו. ברור גם שוויל עצמו כן בחר בה, גם אם לא בצורה מוחצנת ומרתיעה כמו דמויות אחרות שמבליחות פה ושם במהלך העלילה. בסופו של דבר מתעוררת התחושה שאייזנר מקבל את הדימוי הפתאטי של היהודי המהגר ומשתדל מאוד להתנער ממנו, להציב חיץ ברור בינו ובין השטעטעל של השיכונים בניו יורק שאותם הוא מתאר. יש לו צידוקים מצוינים, כמובן. למשל, הוא לא סתם מתגייס כמו אמריקני טוב, הוא הולך להילחם בנאצים, כלומר להגן על היהודים. אבל ברור למדי שההתגייסות הזו היא התרסה כנגד מרכיב שהוא מזהה עם הזהות היהודית שלו. על ההתנערות שלו מזהותו היהודית הוא מפצה בכך שהוא מאמץ עמדה פטרונית כלפי היהודים שלא התקדמו כמוהו בסולם האבולוציה. למעשה אפשר לומר שכל מפעל הקומיקס היידישקייטי של אייזנר הוא צעד פטרוני כזה, מחווה סנטימנטלית כלפי הקהילה היהודית שהשאיר מאחוריו, מחווה שלמעשה כולאת אותה בתוך דימוי נוסטלגי של שטעטעל קסום אבל דביק ומפגר במקצת.

ובכל זאת, מה שיפה ב"אל לב הסערה" הוא שנראה שאייזנר כמעט איננו מטייח את הקונפליקט ×”×–×”. הספר כולו הוא התכווצות אחת גדולה של ילד, גם אם ×–×” כבר ילד בן שבעים, אל מול הפשרות המביכות של אבא שלו – הפשרות שעליהן, בסופו של דבר, הוא טיפס בדרך אל ההצלחה. ובמידה מסוימת זוהי הודאה בכך שהבחירות שלו עצמו היו גם הן פשרות. במקום שבו אביו וויתר על הכבוד וההגשמה האישית ויל אייזנר וויתר, למעשה, על זהותו היהודית והגיע אל "מקום חלק וריק, משהו כמו פני הירח".

 

 

3. אפילוג

"ויאמר מרדכי להשיב אל אסתר אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים. כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות." (אסתר ד: י"ג-י"ד).

ויל אייזנר לפחות לא מחריש. גם זה משהו.

 

הפסיביות מן השטן

אחרי הפוסט ×”×–×”, של איתמר, מייד רציתי לראות את סין סיטי. אני יודעת, ×–×” לקח זמן. בכל זאת, ×’'×™×’×” וחצי. ואז ראיתי. אפתח ואומר, סרט גאוני. מייד גם אפתח פסקה חדשה ואתן לריק להוות מעין הרכנת ראש של כבוד. אחרי שראיתי אותו חשבתי לעצמי שזה הסרט האלים ביותר שראיתי. כמובן שמבחינה ויזואלית אין ×–×” נכון. כל סרט של טרנטינו מראה יותר דם אמיתי מהסרט ×”×–×”. תחילה סברתי שמדובר אולי בפירוק. הרי ידוע שבתרבות המערבית, זו ששומרת על עצמה מפני המוות על-ידי הרחקתו, הגופה צריכה להגיע שלמה לקבורה. לירות ולהרוג ×–×” בסדר, אבל אתה לא אמור לחתוך חלקים מהגופה. לגופה יש כבוד, והוא נועד כדי להגן עליך מפני המוות. חילול גופה הוא התעסקות עם מר-מוות. ובסרט ×”×–×” אין גופה אחת שלמה. למעשה, חלקים ניכרים מן הסרט מבלה הצופה בבהייה בראשו הכרות של אחד, שוטר מושחת. אחר כך חשבתי שמדובר אולי בפירוק מסוג אחר – פירוק דמות המספר. לפילם נואר יש מספר. קולו המלחשש מוסר את העלילה ומלווה את ההתרחשות על המסך. אבל מה? הקונבציה של פילם נואר אומרת שיש מספר אחד. אותו איש במעיל ארוך מלווה את הסרט מתחילתו ועד סופו. המספר לא יכול למות, משום שהסרט לא יכול להתקיים בלעדיו. מבחינת הצופה, המספר הוא הצוהר אל העולם המיוצג והצוהר ×”×–×” הוא צוהר עלילתי, כמו גם מוסרי. באמצעות המספר לומד הצופה על ×”"מותר" וה"אסור" בעולם ההוא. לא כך הדבר ב"סין סיטי", שבו יש שלושה מספרים, לא פחות. (מטריאליזציה יפה של האמצעי ×”×–×” ניתנת בסרט עצמו כאשר אחד המספרים מחליף כל הזמן את מעיל העור שלו במעיל העור של קרבנותיו.)

והצופה? הוא נדרש להתמודד עם חילופי המספרים. בכך עובר הצופה מעין דיכוי כפול. כמו בכל סרט, הוא נדרש להעמיד את עולמו המוסרי אל מחוץ לאולם הקולנוע, ולהפקיר את עצמו לנרטיב המיוצג. אבל שלא בכמו כל סרט אחר, סין סיטי מהתל בו שוב ושוב. המהתלה הזו, שיכולה לקרות, כנראה, רק בעולם הקומיקס שבו המוות איננו חד משמעי, מותירה את הצופה בעמדה פסיבית במיוחד. כל החלפת מספר כזו נותנת לו עוד זבנג על הראש. אתה, אומר לו הסרט, הצופה וככזה אין לך זכות דיבור, רק זכות הקשבה ואתה תקשיב למי שנמצא מולך, גם אם הוא מתחלף כל הזמן. כמו בצבא, אתה נדרש להצדיע לכל בעל דרגה גבוהה ממך, ויהיה זה הסמל התורן או הרמטכ"ל. אולי לכן דווקא הפוסט על הסרט הזה עורר שרשרת תגובות שדנו במעמדו המוסרי של הסרט. כשהצופה נמצא בעמדה כזו פסיבית, הוא מרגיש שהעולם המוסרי שלו נמצא בסכנה גדולה יותר, והטכניקות שבהן הוא רגיל להשתמש כדי לשמור על עצמו מפני חדירת העולם המיוצג הן אפקטיביות פחות. אין תמה איפוא שבתום הסרט הוא מרגיש שאלימות גדולה התחוללה מול עיניו ויש לו חשק לקחת את מילר ורודריגז מן העיר ולגולל אותם בזפת ובנוצות.