כ-60 "אנשי ספרות צעירים", בניסוח הקולע של "הארץ", חתמו על עצומה נגד המלחמה, שארגן איש ספרות צעיר בשם ניר ברעם. הניסוח של "הארץ" קלע גם לדעתו של ברעם, שסירב בתוקף להכניס לעצומה אנשי ספרות ותיקים יותר, כולל טיפוסים לא קשישים מדי כמו רונית מטלון או אתגר קרת. המלחמה בלבנון, כך נראה, חשובה לברעם פחות מהמלחמה בבית, הפנים-ספרותית.

עסק משתלם, העצומה הזו. ייצרת קטגוריה, איש ספרות צעיר, והשתחלת לתוכה בהינף חתימה. לא כל מי שחתום על העצומה התכוון לכך, אבל נראה כי לפחות חלק מהם ידעו טוב לאן הם חותרים, ותחת מה.

אז אפשר להגיד כל מיני דברים בעניין, אבל עם המלחמה הזו ברקע זה מרגיש ילדותי אפילו להתעצבן על זה. ובכלל, דיבורים שלמים לקחה המלחמה הזו, והפכה לבנאליים ברגע. אז נוותר, ובמילא מיטל נסחה זאת טוב יותר קודם.

בגיליון השני של "סימן קריאה", שיצא במאי 1973, כתב יפה מנחם פרי (ומי שמכיר אותי יודע כמה קשה לי להודות בכך) על מאבקים ספרותיים:

"בתל אביב ובירושלים נכתבת היום שירה אשר אינה נופלת, כמדומה, ברמתה מכל שירה אחרת הנכתבת היום בעולם – אבל האין לראות סימפטום מדאיג בעובדה שבמשך עשר השנים האחרונות לא עלה כמעט אף שם חדש שהביא עימו חידוש של ממש לשירה העברית, וודאי שלא עלה שום דור חדש. האם אין לקשור זאת בהיעדרה של התלבטות אמיתית בשאלות-ספרותיות 'גדולות'? היכן נמצאה בשנים האחרונות תהייה אותנטית על ערך ספרותי, ועל דרכה של ספרות? מי קם לזעזע את ×”'קנון' הספרותי המקודש? […] דומה שהשיכרון מן ההסתכלות המפורטת, השקולה, הרב-צדדית, הפרספקטיבית, הלך ושיתק את המבט הסובייקטיבי, המוגבל, המאניפסטי. הוא יצר אטמוספירה שבה נראה מבט ×–×” לא רק מיותר, אלא מיושן ומגוחך. מי שחי כל העת את תודעת יחסיותן של אמיתות ספרותיות ואינו מרשה לעצמו לשכוח זאת, לפחות לפרקים – אין לגביו אף אמת ספרותית אחת, אלא הכל טקסטים, תבניות, אלמנטים וקישורים. מי שלגביו האפשרויות הספרותיות המנוגדות ביותר הן רק מיגוון של דרכים אפשריות ולגיטימיות, חיות זו עם זו בשלום, אינו יודע לשנוא באמת. ומי שאינו יודע לשנוא באמת – גם אהבתו שווה כקליפות השום. שלום ושלווה ושיממון".

הדברים תקפים עדיין, ואין כל כך מה להוסיף עליהם. רק דבר אחד: הנה, חזרו המאבקים הפנים-ספרותיים, סופרים ישנים וסופרים חדשים, בעד ונגד. אבל ספרות עדיין אין. אם בעבר נדרש זך, כדי להרים ראשו, לכתוב רצנזיה על שירת אלתרמן, היום שיטות היח"צ של ברעם כבר אינן קשורות לספרות, וגם לא למלחמה, רק ליח"צ, ולו בלבד.

איתמר התחייב בזמנו שכל פוסט פה ×™×”×™×” גודזילה. ובכן, אני לא מחוייבת להתחיבויות של איתמר. והיום, רק ציטוט שלקוח מתוך ספרו של משה צוקרמן, "חרושת הישראליות, מיתוסים ואידיאולוגיה בחברה מסוכסכת". בפרק שעוסק ב"מנהיג סמכותני" מצטט צוקרמן אמירה של מקס הורקהיימר מראשית שנות ×”-60: "ככל שדרוש יותר לשמר, לפתח ולתרבת את היחיד בחירותו, בניגוד לאומה, לקולקטיב בכלל, כנגד רוח-הזמן, כן פוחתת משמעות קיומו של היחיד לשם עצמו, מתמעטת משמעות השאיפה לסיפוק צרכיו החומריים והשאיפה לכוח. בדואגו לעצמו, ולעצמו בלבד, אין הוא אלא חלק מההמון, והקונפרמיזם – ההשתלבות – הוא אופן-ההנתהגות המתאים ביותר. אפילו בדמותו של המנהיג הברוטלי, המצווה על רצח, מזהים [היחידים] את עצמם; נוקשה ככל שיהא שלטונו, הוא אחד מהם; בדברו באופן שב ונישנה על הרבים, על עמו, הוא מתכוון למעמדו שלו, וכולם חשים זאת ומסכימים עמו; הוא סמלם שלהם. היחיד האמיתי, לעומת זאת, אינו רואה עצמו מאוחד עם האחרים ברדיפה אחר מימוש האינטרסים הבלתי-אמצעיים, אלא עם מצוקתם של אלה הניצבים מבחוץ, החולים, הנרדפים, השפוטים, המוחרמים, שכל אחד מהם הוא יחיד במובן הכואב-נואש. במחשבה עליהם הוא חש ופועל – בסופו של דבר מתוך חרדה עצמית, אבל חרדה זו עשויה לתפוח לממדים כאלה, שהוא יתמסר ויחלוק עמם את גורלם. החרדה אינה שאיפה אצילית לחיים טובים ולכוח; גם היא עלולה להוביל לקונפרמיזם; אבל יש בה, כשמהרהרים עליה, כדי לשבור את הקונפרמיזם ולכונן את אותה סולידריות, שבלעדיה לא ניתן כלל להגות את היחיד".

זה הורקהיימר הייתי יכולה להוסיף פה פסקה על אריאל שרון, או פסקה על אהוד אולמרט שאיננו אריאל שרון, או אפילו פסקה על ניר ברעם ועצומת הסופרים הצעירים שלו. אבל אני בטוחה שתוכלו להשלים את החסר לבד.

מיום שבת אני מנהל משא ומתן עם סידרת טלוויזיה. ראיתי עד עכשיו 20 פרקים מהעונה הראשונה של Lost, ואני שוקל לראות עוד. שוקל, כי אין לי זמן, וגם בגלל שבערך אחרי הפרק השמיני המלכודת נעשתה ברורה מאוד.

 

בלי ספוילרים: מטוס נוסעים מתרסק על אי. החבר'ה מחכים שיצילו אותם, אף אחד לא בא, והם מתחילים לכונן חברה. תוך כדי כך קורה מלא חרא ביזארי בעליל, שנעשה מאיים יותר ויותר. בין לבין, ובכל פרק, הצופה זוכה לפלאשבקים מעברה של אחת הדמויות. בכל פרק דמות אחת (למעט יוצאי דופן מעטים, לפחות בינתיים). הפלאשבקים, יש לדעת, אינם זכרונות מקוטעים סתם, הם חלק מסיפור, שמושלם עד תום הפרק. כך יוצא שבכל פרק מסופרים שני סיפורים: מה שקורה בהווה ומה שקורה בעבר.

 

בטרמינולוגית, הסדרה משחקת בעיקר על שני אפקטים – פער סקרנות (מה קרה בעבר) ופער מתח (מה יקרה בעתיד) – והיא עושה את ×–×” יופי.

 

אבל זו סדרה, והסדרה הזו הולכת להימשך עוד ועוד ועוד. כסף וכו'. בסדרות אחרות הצופה נדרש להפעיל אמנזיה סלקטיבית בנוגע לפרקים הקודמים. אנחנו יודעים שלא ייתכן שכל כך הרבה עבר על סיינפלד ושות', והם עדיין נותרו בגיל צעיר כל כך, ולכן כל פרק קיים כשלעצמו, במעין עולם פסוודו אוטונומי, אטום לאירועי העבר, נידון להישכח בפני אירועי העתיד. כל זאת, כמובן, עד שבא פרק הסיכום, ואז כולם נזכרים איזה קטעים היו פעם. סוג של חוזה קריאה, שמאפשר ליוצרים למתוח סדרה עד אין דור, ולצופה להתעלם מענן האבק שמשאירה העלילה, אי שם מעבר לקו הסבירות.

 

בסדרת מתח, שאמורה להכיל סיפור קוהרנטי ורציף, זה קצת יותר קשה. ככל שהסדרה מתארכת, כך על היוצרים לייצר עוד גורמי עניין, שיחזיקו את המתח, את הרצון לדעת מה יקרה עתה, עד לפרק הבא. תוך כדי כך, צריך להיזהר שהעלילה לא תנסוק אל מעבר ללגיטימי, ומשם אל מעבר למופרך. כי גם אם כל פרק סביר כשלעצמו, איכשהו, הכל ביחד נוטה להתפרק.

 

ב-Lost מתקרבים במהירות אל גבול המופרך, גם ביחס לעולם על-טבעי. מה עושים? מספקים פרקים בינוניים, שלא קורה בהם שום דבר מיוחד, מלבד לספר לנו עוד קצת על דמות זו וזו, שפגשה במקרה את האבא של זה וזה, ורק עכשיו גילתה את זה. ואתה מוצא את עצמך מתמקח. אתה תראה גם את הפרק המיותר הזה, כי אתה רוצה לדעת איך סגרו את קצה החוט שנפרם ככה לפני חמישה פרקים. מוהלים לך את הסדרה במים, ואתה ממשיך לשתות בתקווה לרגע של אלכוהול נקי. מדי פעם אתה גם מקבל אותו.

 

הרבה מאוד זמן לא ראיתי טלוויזיה, בטח שלא סדרת טלוויזיה. אולי זה כך בכל אחת מהן. אבל מעולם לא ראיתי בבהירות כזו כיצד הכלכלה התלבשה על האפקטים הסיפוריים הבסיסיים ביותר. כמו מכונה מרושעת, שמאזנת בין מתח לסבירות, שכל תכליתה היא להמשיך ולהתקיים. להתקיים לעד.