מיום שבת אני מנהל משא ומתן עם סידרת טלוויזיה. ראיתי עד עכשיו 20 פרקים מהעונה הראשונה של Lost, ואני שוקל לראות עוד. שוקל, כי אין לי זמן, וגם בגלל שבערך אחרי הפרק השמיני המלכודת נעשתה ברורה מאוד.
בלי ספוילרים: מטוס נוסעים מתרסק על אי. החבר'ה מחכים שיצילו אותם, אף אחד לא בא, והם מתחילים לכונן חברה. תוך כדי כך קורה מלא חרא ביזארי בעליל, שנעשה מאיים יותר ויותר. בין לבין, ובכל פרק, הצופה זוכה לפלאשבקים מעברה של אחת הדמויות. בכל פרק דמות אחת (למעט יוצאי דופן מעטים, לפחות בינתיים). הפלאשבקים, יש לדעת, אינם זכרונות מקוטעים סתם, הם חלק מסיפור, שמושלם עד תום הפרק. כך יוצא שבכל פרק מסופרים שני סיפורים: מה שקורה בהווה ומה שקורה בעבר.
בטרמינולוגית, הסדרה משחקת בעיקר על שני אפקטים – פער סקרנות (מה קרה בעבר) ופער מתח (מה יקרה בעתיד) – והיא עושה את זה יופי.
אבל זו סדרה, והסדרה הזו הולכת להימשך עוד ועוד ועוד. כסף וכו'. בסדרות אחרות הצופה נדרש להפעיל אמנזיה סלקטיבית בנוגע לפרקים הקודמים. אנחנו יודעים שלא ייתכן שכל כך הרבה עבר על סיינפלד ושות', והם עדיין נותרו בגיל צעיר כל כך, ולכן כל פרק קיים כשלעצמו, במעין עולם פסוודו אוטונומי, אטום לאירועי העבר, נידון להישכח בפני אירועי העתיד. כל זאת, כמובן, עד שבא פרק הסיכום, ואז כולם נזכרים איזה קטעים היו פעם. סוג של חוזה קריאה, שמאפשר ליוצרים למתוח סדרה עד אין דור, ולצופה להתעלם מענן האבק שמשאירה העלילה, אי שם מעבר לקו הסבירות.
בסדרת מתח, שאמורה להכיל סיפור קוהרנטי ורציף, זה קצת יותר קשה. ככל שהסדרה מתארכת, כך על היוצרים לייצר עוד גורמי עניין, שיחזיקו את המתח, את הרצון לדעת מה יקרה עתה, עד לפרק הבא. תוך כדי כך, צריך להיזהר שהעלילה לא תנסוק אל מעבר ללגיטימי, ומשם אל מעבר למופרך. כי גם אם כל פרק סביר כשלעצמו, איכשהו, הכל ביחד נוטה להתפרק.
ב-Lost מתקרבים במהירות אל גבול המופרך, גם ביחס לעולם על-טבעי. מה עושים? מספקים פרקים בינוניים, שלא קורה בהם שום דבר מיוחד, מלבד לספר לנו עוד קצת על דמות זו וזו, שפגשה במקרה את האבא של זה וזה, ורק עכשיו גילתה את זה. ואתה מוצא את עצמך מתמקח. אתה תראה גם את הפרק המיותר הזה, כי אתה רוצה לדעת איך סגרו את קצה החוט שנפרם ככה לפני חמישה פרקים. מוהלים לך את הסדרה במים, ואתה ממשיך לשתות בתקווה לרגע של אלכוהול נקי. מדי פעם אתה גם מקבל אותו.
הרבה מאוד זמן לא ראיתי טלוויזיה, בטח שלא סדרת טלוויזיה. אולי זה כך בכל אחת מהן. אבל מעולם לא ראיתי בבהירות כזו כיצד הכלכלה התלבשה על האפקטים הסיפוריים הבסיסיים ביותר. כמו מכונה מרושעת, שמאזנת בין מתח לסבירות, שכל תכליתה היא להמשיך ולהתקיים. להתקיים לעד.
now you’re really lost
:O
ואני לא מצליחה להירדם-דם-דם
שלוש שעות אחרי משמרת הלי-לה
ועדיין מדובר במוצר הטלוויזיוני המשובח ביותר שראיתי בשנים האחרונות.
כן, הם אכן מדללים פרקים פה ושם, אבל לרוב עדיין מדובר בעסקה די מוצלחת(במיוחד אם הורדת אותה מהרשת במכה ולא צריך לחכות לטפטוף של פרק בשבוע).
אכן כך P:
אני נוטה להסכים. זו בדיוק הבעיה שלי.
למען האמת, כשאני חושב על רוב הסדרות שראיתי לאחרונה, זה אינו מאפיין שלרובן. סדרות המתח של הזמן האחרון כמו 24 או ורונקה מארס מאופיינות דווקאבעומס פרטים רב ללא שום פרק שלא קורה בו כלום.
לא ראיתי את אבודים עדיין אז אינני יודע עד כמה זה אומר עליה דברים רעים או לא, אבל זה דווקא אחד הדברים שאהבתי ב24 או בורוניקה
באבודים הם נוטים לפצות על חוסר באירועי הווה על ידי עודף באירועי עבר. ישעומס פרטים, אולם רובם לא רלוונטים (או לא נראים רלוונטים) לדברים שהניעואת המתח מלכתחילה.
מאוד מוזר מה שאתה אומר. בהתחלה.
זה נכון רק לגבי סדרות אנימציה, בכל מיקרה אחר מאז שחר הטלווזיה הדמויות מזדקנות כרגיל.
גם אנחנו בדיוק עכשיו בעיצומה של הצפייה בסדרה, ונראה לי שהיום בדיוק ראינו את פרק 20.
בהתחלה היה מותח ואפילו מוצלח, אבל לאט לאט זה מתחיל להימאס וכבר לא ממש למתוח וגם הכל שם מאוד אמריקאי ושבלוני בסך הכל.
בטח נמשיך לראות סתם בגלל הסקרנות איך הם עוד ימשכו את זה.
זה לא קשור להזדקנות. קח, למשל, את "חברים". עונות שלמות הם בערך באותהשכבת גיל עמומה, שאפילו לא באמת ברור מה היא (אם כי אני מנחש שבין 30ל-33). לעתים, אמנם, יש פרקים שקשורים לפרקים קודמים, אולם בין לבין ישהמון פרקים שקיימים בתוך לימבו מוחלט. הם לא חלק מאיזו דינמיקה פנימית ביןהדמויות, האירועים בהם לא יועלו בעתיד.
אבל אני אפילו לא מתכוון רק לזה. יש לנו נטיה להעלם מאירועים בפרקיםקודמים, כי מחשבה על כולם יחד תהפוך את הסדרה לפחות אמינה. זה קלאסיבקומדיות מצבים, אבל קיים אפילו בדרמות. גם בדרמה משובחת כמו "חשיפהלצפון", שיש לה קונטיניואיטי כזה או אחר, לא כדאי לך לנסות ולהיזכר פעם מהקרה בכל פרק – אירועים, שהיו סבירים בכל פרק בנפרד, הופכים, מכוח הצטרפותםיחד, לדבר מה בלתי סביר בעליל.
יש לסדרה הזו כמה פרקים מעולים ממש. קשה לקחת את זה ממנה. מצד שני, יש גם לא מעט פרקים בינוניים למדי, ולתחושתי הם הולכים ומתרבים.
נשברתי בפרק 10 בעונה השנייה, כשנהיה ברור שלסדרה הזו אין כל יד מכוונת שטורחת לחשוב פרק וחצי קדימה.
כשהתחלתי לשחק משחקי תפקידים בגיל 12, היה מובן מאליו שהעלילה היאלפעמים: ופתאום מופיע דרקון גדול בחדר, אומר לכם "היי" ונעלם, ושאותודרקון או שלא יצוץ עוד פעם, או שיתקשר בצורה מופרכת בעליל לעלילותעתידיות. זה היה מגניב.
ככל שהתבגרתי, התחלנו לדרוש עלילה קוהרנטית יותר וחפה מגימיקים זולים כאלו.
לצערי – יוצרי אבודים עדיין תקועים באותה מגניבות. אני יכול לגבות זאת בקטעים ספציפים – אבל לא בלי ספויילרים.
אתה רוצה סדרה משובחת – תראה ורוניקה מרס – שם המשכיות של העלילה והשימוש בכל הרמזים שהופיעו לאורך העונה הם לא מילת גנאי.
ברגע שה’אמת’ תתגלה הסדרה תגמר כי לא תהיה מענינת יותר.
הסדרה לא תגמר כל זמן שיש תקציב. שמעתי שחתמו לעוד 3 עונות.
מכאן – ימשיכו להוליך אותנו באף על כל האי בלי סיבה.
בהתחלה היה את ג’ק שהוא חתיך כקו העלילה החזק, אבל ברגע שהבנתי שאנימתעב את המוסרניות שלו ובאופן כללי מתחשק לי שיחלה בטיפוס, הסדרה נהייתהמאוד משעממת. אני מתעלק על אנשים שרואים את הסדרה שיספרו לי מה היה ובאופןמפתיע, הם מסכמים לי כל פרק בעונה השניה במשפט או שניים. אחד המשפטיםהשימושיים לסיכומים הוא: "זה עוד פרק שמספר על הדמויות", ואז אני יודע שזהסתם.
יפה כתבת. זה בדיוק מה שזה – שותה ושותה מים מעופשים ושאריות קרח, בתקווה לרגע של אלכוהול נקי.
אני,בעוונותי, כבר התחלתי את העונה השניה בידיעה שטוב לא ייצא מזה, לאחרשהראשונה נגמרה בקול דממה דקה (זה לא ספוילר מהסיבה הפשוטה שלא יכוליםלהיות ספוילרים בלוסט, שאחרת לא היינו כאן). נסעתי כבר חצי עונה, בשיטתהדיווידי (שלושה פרקים ברצף), יודעת שזה לא הולך לשומקום ואפילו בליההתרגשות הקלה שליוותה את העונה הראשונה, האמונה באיזה קתרזיס שעוד יבוא.
צפיתי בזה באדישות מהולה בעצבים קלים. מצד שני, כשגיליתי שהחצי השני שלהעונה עוד לא יצא ונותרתי עם חצי תאוותי בידי, הבנתי שבכל זאת יש שםתאווה. נו זו בעיה אישיותית בקיצור.
קחי את זה לטיפול
לא, את.
זה בגלל שעד שאני מגיבה זה בנושאים ירודים, נכון?
לא,זה בגלל שתמיד נראה לי כיף להגיד לך את זה, ועוד לא מצאתי הזדמנות נאותה.ואז פתאום הבאת אותה עם המשפט סיכום של "בעיה אישיותית" והבנתי שזוהזדמנות הפז שלי.
את יודעת, אני לא באמת אינטלקטואלית.
את לא אינטלקטואלית? זה אחרי שלא הצלחתי לצלוח את הטקסט המצורף של הורקהיימר? פעם היה לי יותר שכל, בחיי.
אין אינטלקטואלית ממך מיטל, יו נואו איט. ואת גם סאטיריקנית מבריקה, כפי שאמר מי והאיר את עיני כולנו, כפי שהוא נוהג תדיר.
בטחמכולכם סיימתם את כל הסדרה הזאת