הדים

ב-13/08/06, סטוארט פאדלי החליט לעדכן את הבלוג שלו. סטוארט עובד במיקרוסופט כמהנדס וראש צוות פיתוח. הוא עדכן את העולם דרך הבלוג שלו שהוא נבחר ע"י ריי אוזי, מחליפו של ביל גייטס, להצטרף לצוות עבודה מיוחד לבניית שירות אינטרנט חדש שעוד לא הוכרז. הוא סיפר על שם הקוד של המוצר החדש ותוכניות לעתיד. תוך זמן קצר, מישהו בעמדה בכירה החליט להוריד את הפרסום, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. מנוע החיפוש באתר שמר תקציר די מלא של ההודעה. למרות שההודעה הקודמת של פאדלי נכתבה שנה קודם לכן, היו מספיק אנשים רשומים ל-RSS שלו. אתרים המרכזים RSSים שמרו העתק של ההודעה בזכרון האתר. לכשזו תתפנה, כבר מספיק מתעניינים שמרו תמונת מסך של ההודעה כולה.

*** גוגל × ×”×™×” חלק מהתשתית של החיים שלנו עד שאנחנו בכלל לא חושבים עליו כאתר – הוא רק ספר הכתובות שדרכו אנחנו ממשיכים את שיטוטינו באינטרנט. אנחנו לא חושבים על כך שבשביל שגוגל ידע למצוא לנו אתר, הוא צריך להכיר את התוכן של האתר. אנחנו לא חושבים על כך שבשביל שגוגל יוכל למצוא לנו את האתר כל כך מהר, הוא צריך שאותו תוכן ישב אצלו בצורה זמינה. ליד כל תוצאת חיפוש נמצא קישור ל-Google Cache, העותק המקומי של גוגל. העותק קיים גם אם האתר כבר לא. גם אם מחקנו את הידיעה או העברנו את האתר לכתובת חדשה.

*** ב-20/02/06 העלה אתר החדשות של "× ×¢× ×¢" ידיעה על פיה נפטר ראש הממשלה אריאל שרון. הידיעה – כתבת רטרוספקטיבה שהוכנה למקרה שהוא אכן ימות, אושרה בטעות לתצוגה ×¢"×™ עורך עם אצבע קלילה על העכבר. תוך דקות בודדות הידיעה הורדה מהאתר, אבל ×–×” כבר לא משנה. גולשים ראו, גולשים צילמו והכתבה ×”×’×™×¢×” אפילו עד המתחרים. טעות קטנה שתוקנה מיד, אבל ההדים שלה המשיכו להתפשט.

*** ב-1996 התחיל לפעול ×”-Internet Archive, שמטרתו למנוע ממיליארדי פריטי המידע שמתרוצצים להם באינטרנט לשקוע ולהעלם. הם רוצים להוות ספרייה וירטואלית להיסטוריונים, חוקרים וסתם מתעניינים. בעזרת ×”-Wayback Machine שלהם אנחנו יכולים לראות איך כמעט כל אתר נראה בעבר, לפי תאריכי הדגימות שלהם – ×–×” מדהים, לפעמים, לראות את השינויים ההגדרתיים באתרים בהם אנחנו מבקרים בקביעות. מעניין גם לראות מה לא השתנה.

*** בשנות ה-90, GeoCities היה אחד הספקים הגדולים בעולם של דפי-בית אישיים בחינם. מאות אלפי אנשים בנו עמודי בית מזויעים עם כל הרעות החולות האפשריות. כן, גם אני בניתי לי עמוד בו חלקתי עם העוברים ושבים את טעמי במוזיקה, הספר אותו קראתי באותו זמן ואת כישורי ה-Javascript המתפתחים שלי. הייתי שמח למחוק כל זכר של התועבה מן העולם, אבל אני לא יכול. GeoCities אולי נבלעו ע"י Yahoo לפני שנים, אבל הם לא מוחקים כלום. האתר שלי עדיין קיים, וביותר מכתובת אחת.

*** בלוגרים כבר פוטרו מעבודתם כי ההודעות שלהם מצאו את דרכן למעבידים. חבר לעבודה קישר פתאום ביני לבין רשומת בלוג שהוא קרא שנה קודם לכן. את השם שלי אני מוצא בגוגל מדבר על טולקין בגיל 16, על דיוויד בואי בגיל 18, על XML בגיל 25. כל מילה שאנחנו אומרים מהדהדת. שכבות ארכיאולוגיות של כרזות פרסום ומודעות אישיות דבוקות לעמודים. כל דבר שאנחנו אומרים נשאב לו לתוך ביצת האינפורמציה הענקית שמקיפה אותנו ועלול לצוץ אחר כך במקום אחר או בזמן אחר. לפעמים בועת סרחון עולה מהמעמקים, לפעמים סתם חיוך נוסטלגי. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שאנחנו חיים בתוך ארכיון ענקי שבונה את עצמו סביבנו, אפילו אם אנחנו לא תורמים לו אקטיבית.

"מחוץ לספרות אין דמויות"*

. מרתה נוסבאום ודיקנס לפני כמה שנים, בגלגול קודם, קראתי מאמר של פילוסופית אמריקאית בשם מרתה נוסבאום. המאמר התמקד באהבתו של דיויד קופרפילד לסטירפורת'. נוסבאום התרכזה באופן שבו, דרך עיניו של קופרפילד, גם הקורא לומד לאהוב את סטירפורת', למרות העובדה שבאופן כללי מדובר בחרא לא קטן – עובדה שקופרפילד מודע אליה היטב. אם אני זוכרת נכון, הטענה הכללית של נוסבאום במאמר ההוא היתה שאחד התפקידים האתיים או החינוכיים של הספרות, ושל רומנים בפרט, הוא לאפשר לקוראים לתרגל על דמויות בדויות את היכולת לחוש אמפתיה כלפי דמויות ממשיות. דמויות ממשיות ×–×” אנשים בשר ודם. לפי התזה הזו, מי שיקרא הרבה ספרים מהסוג הנכון יהפוך לאדם בוגר יותר, אמפתי יותר וטוב יותר. 2. המקרה המוזר של ×¢×¥ באותו גלגול קודם יצא לי גם ללמוד אצל מרצה שיכונה להלן בשם ×¢×¥. ×¢×¥ ×”×™×” מרצה פרובוקטיבי ושנוי במחלוקת, הן בעמדותיו האקדמיות והן בחייו הפרטיים, אבל לא על כך אני רוצה לדבר. אחת התכונות המעניינות של ×¢×¥ היתה הפער המשונה בין היכולת שלו לנתח דמויות בדויות, בספרות ובקולנוע, בצורה חודרת קרביים ומשכנעת להפליא, ובין חוסר הכישרון הבולט שלו ביחסים בין אישיים. ×›×™ לעץ ×”×™×” כישרון מדהים להשניא את עצמו, ואת השנאה כלפיו הוא ×§× ×” ביושר גמור: כמו סטירפורת', גם ×¢×¥ ידע להתנהג כמו חתיכת חרא, אלא שספק רב אם ×”×™×” לו הקסם האישי של סטירפורת'. היכולת שלו לקרוא דמויות ספרותיות לא הועילה לו במאום כשהתעורר הצורך לקרוא אנשים ממשיים ולהבין איך כדאי להתנהג אתם. 3. ובכן ובכן אני רוצה לטעון שמרתה נוסבאום (או לפחות העמדה שזכרוני הקלוש מייחס לה) טועה. קריאת ספרות אמנם משכללת יכולות מסוימות, אבל אמפתיה איננה בהכרח אחת מהן. הסיבה לכך היא שהמנגנון העיקרי המופעל בקריאה איננו מנגנון האמפתיה אלא מנגנון ההזדהות. 4. מה ההבדל? אוֹ. מה קורה כשאנחנו מזדהים עם מישהו? אנחנו מקבלים תיאור של מצבו (הנפשי, × × ×™×—), ומרגישים: ×›×›×” ×–×” בדיוק אצלנו! במילים אחרות, כשאנחנו מזדהים עם מישהו אנחנו מזהים בו את עצמנו. מנגנון ההזדהות, אם כן, לוקח אותנו מתיאור מצבו של הזולת חזרה אל תוך עצמנו. מנגנון האמפתיה, לעומת זאת, מוציא אותנו מתוך עצמנו ומכניס אותנו אל נפשו של הזולת. הוא מאפשר לנו להבין אנשים במקומות שבהם הם שונים מאתנו. במילים אחרות, מדובר בשני מנגנונים הפוכים המובילים לתוצאות הפוכות. מנגנון ההזדהות מאפשר לנו להשתמש בתיאורים מוצלחים של דמויות אחרות כדי לזהות מצבים שמתחוללים בתוכנו. כך הדמויות האחרות משמשות אותנו כאמצעי שעוזר לנו להכיר טוב יותר את עצמנו. ×–×” איננו מנגנון שעוזר לנו להבין את הדמויות האלה בנקודות שבהן הן שונות מאתנו. לשם כך נדרש מנגנון הפוך – מנגנון האמפתיה. 5. אם כך אם כך, בהנחה שהמנגנון העיקרי המתפקד בקריאת ספרות הוא מנגנון ההזדהות, יוצא שקריאת ספרות איננה מפתחת את היכולת להבין את הזולת ולחוש אמפתיה כלפיו, אלא יכולת הפוכה – היכולת להשתמש בייצוגים של הזולת כדי להיטיב להבין את עצמנו. 6. אבוי! אם ×–×” נכון, אז איך נוכל בכלל לצאת מתוך הכלא של עצמנו וללמוד לחוש אמפתיה אמיתית כלפי הזולת, ולא רק הזדהות בנקודות שבהן הזולת, למזלו, מתלכד עם האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו? אל פחד ואל מורא, חברים. יש מזור. הפתרון מהפכני אבל פשוט: במקום לקרוא ספרים, להכיר אנשים. אמיתיים. אנשים, לא דמויות. ולהכיר אותם פירושו להכיר אותם ממש, כלומר לתת להם להיכנס במלוא ממשותם לתודעה שלנו, ולא רק כדמויות במחזה-חיינו (שבו, בדרך כלל, אנחנו הגיבורים הראשיים והם דמויות משנה). לא לנתח אותם כמו דמויות ספרותיות, אלא להקשיב להם ולנסות להבין איך הם רואים את עצמם ואת חייהם. מפתיע עד כמה לפעמים ×–×” שונה מאיך שאנחנו רואים את עצמנו ואת חיינו. מפתיע עד כמה לפעמים ×–×” לא מעורר הזדהות. אבל גם אם לא מרגישים הזדהות, עדיין ניתן לחוש אמפתיה. אם אני צודקת, אזי לא רק שקריאת ספרות איננה מפתחת את היכולת להרגיש אמפתיה, אלא שהיא עלולה אף לחבל בה. מפני שקריאת ספרות עלולה להרגיל אותנו לראות אנשים אחרים כדמויות ספרותיות, לחפש תמיד את נקודות ההתלכדות בינם ובינינו, את המקומות שבהם הם מאירים לנו דברים בטבע שלנו-עצמנו, ולהתעלם מן הנקודות שבהן הם שונים מאתנו. אנשים ממשיים, לעומת זאת, לא ירשו לנו בדרך כלל להפוך אותם לדמויות. מהר מאוד אנחנו נגלה שאם איננו מסוגלים לחרוג מעצמנו ולהבין אותם, צפויים לנו תסכולים לא מעטים. דמויות ספרותיות אינן יכולות לתסכל אותנו. משום כך אפשר להבין אנשים שבוחרים לצמצם את המגע עם אנשים אמיתיים ולהסתפק בדמויות ספרותיות, אבל קשה לטעון שהמגע עם דמויות ספרותיות משפר את היכולת להתייחס לאנשים ממשיים. * יצחק לאור – ועם רוחי גוויתי

עבודה כהבזק של נחמה

קצת מפתיע אותי שאני כותבת לכם, ×›×™ אני לא יודעת עדיין מה ארצה להגיד וקשה לי להאמין שיצאו לי כאן כל מיני תובנות על החיים בעולם המודרני וכיוצא בזה דברים חכמים שהופיעו בפרוייקט. אבל משפט הסיום של איתמר ["הם רצו, וכתבו. ויש פרויקט, ויש בלוג, וגם זו נחמה."] לחץ לי על כפתור שלא יכולתי להתנגד לו. יש לי אמונה גדולה בנחמה הזאת והתעורר בי חשק להיות חלק פעיל ממנה. אני רוצה לכתוב סתם. בלי מטרה, בלי תמורה [תמורה רגשית ואגו וזה, אבל נא לא להתקטנן], מתוך דחף שאין שום צורך להסביר אותו. פשוט מימוש. אם תרצו, ואם ×–×” לא ×”×™×” כל כך מופרך, כמעט אפשר ×”×™×” לומר – מהאיד. מדוייק יותר ×™×”×™×” לומר, מתוך מקום שדומה לאני האמיתי של ויניקוט. ויניקוט מרחיב על מהותו של האני המזויף, ורק מתוך צורך להסביר אותו הוא מוסיף כמה מילים על האני האמיתי, ×”'ניגוד' שלו. האני האמיתי ×”×–×” הוא, כמעט, לא כלום. הוא התנועה שנעשתה עוד לפני שהוקדשה לה מחשבה. ללא מודעות, סיבה, התחשבות במציאות. ×–×” לא דומה לאיד של פרויד ×›×™ ×–×” ממש הפוך. ×–×” לא אכילה לשם הרגעת רעב, לא תשוקה מינית. ×–×” העוויית הפנים ×”×›×™ ספונטנית של התינוק, עוד לפני שהחברה לימדה אותו את הרפרטואר האמוציונאלי שלה.

העבודה אינה הדבר הזה. בהגדרתה היא לא יכולה להיות ביטוי עיוור של העצמי. העבודה היא ההתייחסות שלנו לתביעה של המציאות. צריך כסף, צריך לעבוד. הצורך בכסף ועבודה לעולם לא יכול לבוא מבפנים, כמו הצורך ליצירה ואהבה. גם לא אם אתה אמן בר מזל והעבודה שלך היא לעשות את הדבר שממילא אתה משתוקק לעשות כל הזמן. גם כשהעבודה הזו אינה רווחית, גם אם אתה ואן גוך. לא סתם יש לרוב העבודות שעות קבועות. העבודה היא דבר לא טבעי. היא לא נדחפת מחשק, גם אם נדמה שכן. רוב הסופרים מגדירים לעצמם, מרצונם החופשי, שעות קבועות של כתיבה. כי אין שעה נכונה לעבודה. הקביעה של השעות מראש משחררת אותנו מהעול של הרצון. לא צריך לשאול, האם אני רוצה עכשיו, האם אני רוצה אחר כך. בין שמונה לחמש, חלק גדול מאוד מהספונטניות שלי הולכת לישון, לטוב ולרע. אני משוחרר מן הצורך והחובה (מתוך נאמנות עצמית) להקשיב לעצמי [פתאום אני רואה שהמשפט הזה הוא בלשון זכר. זה בטח נובע מהעובדה שהוא לא נוגע לי. מעולם לא הצלחתי להשאר במשרה מלאה וגם להשאר בחיים].

כל הרעיון של עבודה כמימוש עצמי, הוא אשלייתי והאינטרסים מאחוריו ברורים למדי, אבל כנראה שגם אינו מופרך לגמרי. ובכל זאת, ולמרות שזה 'עובד' בשביל הרבה אנשים, מעולם לא ראיתי שזה קשור אלי. כל פעם שאני מחפשת עבודה (ואני תמיד מחפשת עבודה) חוזרות השיחות המתישות עם המשפחה (שבאה מדור אחר). מה היית רוצה לעשות. מה מתאים לך. מי שלא מכיר אותי מנסה לבדוק לפי העבר. באיזה מכל העבודות (הרבות) שעבדת בהן נהנית? (אף אחת). מה יש להוסיף. עבודה זה catch מכוער. אם אפשר היה להוריד את העמדת הפנים שבא לנו ומתחשק, לחזור לזמנים ההיסטוריים שאנשים עבדו פשוט מפני שהם עבדו (לא באמת צריך לחזור להסטוריה, אפשר פשוט לרדת שלב בסולם הסוציו-אקונומי. כי הצרות שלי הן צרות של עשירים), בלי יומרה להנאה/סיפוק/אתגר, היו נחסכות הרבה אכזבות ותחושות של החמצה ובזבוז. המחיר, כמובן, גבוה מדי. אחרת הייתי יכולה גם אני לשלם אותו ולשתוק. אבל אני עדיין חולמת על הדבר הזה שיונע כל הזמן מתוך דחף שאין שום צורך להסביר אותו. עבודה שתהיה נחמה מתמשכת. להכרזה על הפרויקטצמיחהאהוב אותנואין עבודה בזויה; יש עבודת סטודנטיםחרדת השישי העבודה היא חיינו האינטרטקסטואליות של האוכל על הבוס פעם ראשונהפחד וחמלה

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.