קטגוריה: HCT

עבודה כהבזק של נחמה

קצת מפתיע אותי שאני כותבת לכם, כי אני לא יודעת עדיין מה ארצה להגיד וקשה לי להאמין שיצאו לי כאן כל מיני תובנות על החיים בעולם המודרני וכיוצא בזה דברים חכמים שהופיעו בפרוייקט. אבל משפט הסיום של איתמר ["הם רצו, וכתבו. ויש פרויקט, ויש בלוג, וגם זו נחמה."] לחץ לי על כפתור שלא יכולתי להתנגד לו. יש לי אמונה גדולה בנחמה הזאת והתעורר בי חשק להיות חלק פעיל ממנה. אני רוצה לכתוב סתם. בלי מטרה, בלי תמורה [תמורה רגשית ואגו וזה, אבל נא לא להתקטנן], מתוך דחף שאין שום צורך להסביר אותו. פשוט מימוש. אם תרצו, ואם זה לא היה כל כך מופרך, כמעט אפשר היה לומר – מהאיד. מדוייק יותר יהיה לומר, מתוך מקום שדומה לאני האמיתי של ויניקוט. ויניקוט מרחיב על מהותו של האני המזויף, ורק מתוך צורך להסביר אותו הוא מוסיף כמה מילים על האני האמיתי, ה'ניגוד' שלו. האני האמיתי הזה הוא, כמעט, לא כלום. הוא התנועה שנעשתה עוד לפני שהוקדשה לה מחשבה. ללא מודעות, סיבה, התחשבות במציאות. זה לא דומה לאיד של פרויד כי זה ממש הפוך. זה לא אכילה לשם הרגעת רעב, לא תשוקה מינית. זה העוויית הפנים הכי ספונטנית של התינוק, עוד לפני שהחברה לימדה אותו את הרפרטואר האמוציונאלי שלה.

העבודה אינה הדבר הזה. בהגדרתה היא לא יכולה להיות ביטוי עיוור של העצמי. העבודה היא ההתייחסות שלנו לתביעה של המציאות. צריך כסף, צריך לעבוד. הצורך בכסף ועבודה לעולם לא יכול לבוא מבפנים, כמו הצורך ליצירה ואהבה. גם לא אם אתה אמן בר מזל והעבודה שלך היא לעשות את הדבר שממילא אתה משתוקק לעשות כל הזמן. גם כשהעבודה הזו אינה רווחית, גם אם אתה ואן גוך. לא סתם יש לרוב העבודות שעות קבועות. העבודה היא דבר לא טבעי. היא לא נדחפת מחשק, גם אם נדמה שכן. רוב הסופרים מגדירים לעצמם, מרצונם החופשי, שעות קבועות של כתיבה. כי אין שעה נכונה לעבודה. הקביעה של השעות מראש משחררת אותנו מהעול של הרצון. לא צריך לשאול, האם אני רוצה עכשיו, האם אני רוצה אחר כך. בין שמונה לחמש, חלק גדול מאוד מהספונטניות שלי הולכת לישון, לטוב ולרע. אני משוחרר מן הצורך והחובה (מתוך נאמנות עצמית) להקשיב לעצמי [פתאום אני רואה שהמשפט הזה הוא בלשון זכר. זה בטח נובע מהעובדה שהוא לא נוגע לי. מעולם לא הצלחתי להשאר במשרה מלאה וגם להשאר בחיים].

כל הרעיון של עבודה כמימוש עצמי, הוא אשלייתי והאינטרסים מאחוריו ברורים למדי, אבל כנראה שגם אינו מופרך לגמרי. ובכל זאת, ולמרות שזה 'עובד' בשביל הרבה אנשים, מעולם לא ראיתי שזה קשור אלי. כל פעם שאני מחפשת עבודה (ואני תמיד מחפשת עבודה) חוזרות השיחות המתישות עם המשפחה (שבאה מדור אחר). מה היית רוצה לעשות. מה מתאים לך. מי שלא מכיר אותי מנסה לבדוק לפי העבר. באיזה מכל העבודות (הרבות) שעבדת בהן נהנית? (אף אחת). מה יש להוסיף. עבודה זה catch מכוער. אם אפשר היה להוריד את העמדת הפנים שבא לנו ומתחשק, לחזור לזמנים ההיסטוריים שאנשים עבדו פשוט מפני שהם עבדו (לא באמת צריך לחזור להסטוריה, אפשר פשוט לרדת שלב בסולם הסוציו-אקונומי. כי הצרות שלי הן צרות של עשירים), בלי יומרה להנאה/סיפוק/אתגר, היו נחסכות הרבה אכזבות ותחושות של החמצה ובזבוז. המחיר, כמובן, גבוה מדי. אחרת הייתי יכולה גם אני לשלם אותו ולשתוק. אבל אני עדיין חולמת על הדבר הזה שיונע כל הזמן מתוך דחף שאין שום צורך להסביר אותו. עבודה שתהיה נחמה מתמשכת. להכרזה על הפרויקטצמיחהאהוב אותנואין עבודה בזויה; יש עבודת סטודנטיםחרדת השישי העבודה היא חיינו האינטרטקסטואליות של האוכל על הבוס פעם ראשונהפחד וחמלה