יש אלבומים שאתה מסיים להאזין להם ומרגיש שאי-אפשר עכשיו להתחיל לשמוע אלבום אחר. לאו דווקא בגלל יופיים או עוצמתם שתאפיל על כל אלבום שתאזינו לו מייד אחר כך. ×–×” מרגיש יותר כמו ציווי דתי או מוסרי: להאזין עכשיו לאלבום אחר ×™×”×™×” מעשה בגידה. בגידה בברית שכרתת עם האלבום ×”×–×”, מעצם העובדה שהאזנת לו. פינת הוידוי: אני לא אוהבת את הקול של סקוט ווקר. אפילו כשהוא שר שירים שאני אוהבת, נאמר שירים של ברל, הפלצטו המרעיד ומלא-הפאתוס שלו עושה לי ויברציות לא נעימות. כשנתקלתי ב-The Drift לראשונה, לפני כמה חודשים, הקשבתי לו כמה פעמים ואז קטלגתי אותו במחלקת "אלבומי המופת שאי אפשר באמת לאהוב אותם" ונתתי לו להיקבר מתחת לערמת אמפישלושים ידידותיים יותר לאוזני. רצה הגורל והשבוע נתקלתי במילה "drift" במשפט שתרגמתי, נזכרתי באלבום, ניערתי ממנו את אבק הביטים ונתתי הזדמנות נוספת. בכיכר העיר אני חולפת ליד קבצן תמהוני ודוחה שעומד בשולי הכיכר וממלמל בקול רם. האוזן קולטת משפט או שניים, וזו אמת צרופה. אני לא רוצה להישאר שם. אני ממהרת, והקבצן מכוער ומסריח, ובכלל לא נראה שמעניין אותו אם מישהו מקשיב לו, אבל המשפטים שיוצאים לו מהפה הם הדבר ×”×›×™ חודר ומטלטל ואמיתי ששמעתי בזמן האחרון. אני לא אוהבת את הקול של סקוט ווקר, הפאתוס שלו דוחה אותי, אבל המוזיקה שלו היא הדבר ×”×›×™ חודר ומטלטל ואמיתי ששמעתי בזמן האחרון. אני לא יכולה לזוז. האיש ששלח אותי לסקוט ווקר, שהוא האיש-×”×›×™-מבין-במוזיקה שאני מכירה, אמר לי פעם שמוזיקה מגדירה חלל. הקבצן עומד לידי בכיכר העיר, אך לאט-לאט מתברר לי שהוא ואני איננו עומדים על אותו מישור. הקבצן ×”×–×”, הוא מדבר בתוך בור עצום וחשוך ומלא צללים והדים ורוחות רפאים. וכשהוא מדבר הוא מעלה באוב עוד ועוד צללים ורוחות ושדים והם מקיפים אותו וככל שאני מקשיבה לו יותר, יותר אני עומדת בעצמי בתוך הבור ×”×–×” והצללים והשדים מקיפים גם אותי. קצת אחרי אמצע האלבום ×–×” × ×”×™×” כמעט בלתי נסבל. קצת אחרי אמצע האלבום, הבור ×”×–×” הוא העולם כולו. העולם שאני ואתם חיים בו. ואז, בשיר שבע, ×–×” איכשהו מתחיל להיות נסבל יותר. קולות אחרים, חרישיים יותר, עדינים יותר, מתחילים להזדחל פנימה. פה ושם מבליח משהו קצת יותר מלודי. לפעמים יש אפילו רמיזה מסוימת להומור. הומור מסוייט ומעוות, אבל הומור. ×–×” עדיין אפל וכבד, אבל בהשוואה לגיהינום של השירים הקודמים ×–×” מרגיש כמעט כמו ליטוף. ×–×” מתחיל להרגיש – ×–×” בטח נדמה לי – יכול להיות? ×–×” מרגיש כאילו שהקבצן, אולי, מדבר אליי. הכל עדיין חשוך ומפחיד ומסוייט ומלא שדים, ולפעמים הקול שלו הולך לי לאיבוד בין הקולות המזוויעים האחרים, אך ככל שאני ממשיכה להאזין אני מרגישה פחות לבד. ובשיר עשר, השיר האחרון, הקצר, החרישי, המהורהר, כבר אין שום ספק שהוא קורא לי: "פססט פססט!" "פססט פססט!" בסוף-בסוף של שיר עשר, אחרי עוד "פססט פססט!" אחד, הוא לוחש לי, מהר-מהר, כמעט בלתי נשמע, כמו אסיר לאסיר מעבר לכותל: "It's OK". קלישאת הניחומים האולטימיטיבית של סדרות טלוויזיה אמריקאיות, שצריך לעבור את כל התופת של "The Drift" כדי שהיא תקבל שוב משמעות. אני שומעת אותה ויודעת שלהקשיב עכשיו לאלבום אחר ×™×”×™×” בגידה. סקוט ווקר שמור בטל