דרשה חילונית קצרה

"רק בדממה, המילה"
(מתוך "הבריאה של אאה" אורסולה ק. לה גווין)

השממה נחוצה לעיר כפי שהדממה נחוצה לקול. מהי עיר אגדית, אם לא עיר המוקפת שממה עד אין קץ? מהו קול אלוהים, אם לא קול שסביבו דממה עד אין קץ?

ככל שקטנה השממה, כך קטנה האגדיות של העיר. ככל שקטנה האגדיות של העיר, כך מתערבבת השממה שמחוץ באגדיות שבפנים. אולם כשחודרת השממה אל תוך גבולות העיר, היא איננה עוד הדבר הכביר, המאיים והבלתי מובן שהייתה בחוץ. במטאמורפוזה שהיא עוברת תוך חציית השערים, היא משילה את אגדיותה שלה, והופכת לשקר.

הסוציולוג מקס וובר קרא לזה הסרת הקסם מן העולם והטיל את האשמה על הרציונליזציה של הקיום. אבל האמת היא שרציונליזציה במובנה הזה, הטכנוקרטי, איננה אלא צורה אחת מני רבות של כיבוש השממה.

האדם העומד אל מול פני השממה הוא צליין, צייד, סוחר, הרפתקן ללא ברירות. עטוי במסתורין של הקיום עד אין קץ. אדם בעיר אליה חדרה השממה מפחד הכיבוש, מכיר אותה לרוב כשקר, כפחד, כשיעמום. הוא נעשה קטנוני, נטול עוז רוח, קמצן ברגשותיו. אם ברצונו לחיות בעוצמה רבה, שומה עליו לבחור לכונן מחדש את השממה. עליו ליצור שתיקה גדולה בכדי שיוכל לשמוע שוב את קול היקום המדבר דרכו ואליו, בחידות שאת מרביתן לעולם לא יפתור.

(הנביא וולפסון – דרשות נדרשות לכל דורש)

שתי הערות קצרות

1.

יש לי תיאוריה. אני לא בטוח עד כמה היא מדויקת – ההיכרות שלי עם התרבות הישראלית העכשווית הצטמצמה פלאים – אבל היא נראית, לעת עתה, ככזו. וזה די עגום.

בכל תרבות מתקיים יחס כלשהו בין חדשנות למסורת. השוו את מחזאיה של יוון הקלאסית למודרניזם המוקדם או לרומנטיקה. אלו שואבים מתוך אותם סיפורי-על טרגדיות שונות לחלוטין, ואלו מנסים לייצג עולם חדש בצורות חדשות. המטוטלת הזו, נדמה לי, נוטה שוב לכיוון המסורת.

תרבות הקאברים הזו, שנהייתה לנו, אולי, משגשגת על מיני תופעות שנהוג לקבץ תחת "פוסטמודרניזם", ובהן, בעיקר, הפחד לנפנף בערכים אסתטיים כלשהם (ולא סתם כל הערכים האסתטיים שלנו הם פוליטיים). אבל היא גם זוכה לתדלוק נדיב מכוחות כלכליים, בצורה שקשה לדמיין שהתקיימה בעבר. ומתוך פחדנותם, מהניסיון שלהם להרוויח בסיכון זעיר ככל האפשר, נולדת לנו כאן, כל יום מחדש, התרבות הישראלית העכשווית.

מזל שנכנסתי היום לקרוא טור של בן כספית על ג'קו. נכנסתי בעיקר כדי להתעצבן על ב.כ., והתעצבנתי, קשה שלא, אבל גם גיליתי את הקשר בין "אנשי השנה בבידור", ג'קו אייזנברג, "כוכב נולד" ו"טדי הפקות". מזל שנכנסתי. אחרת לא היתה לי דוגמא.

2.

אני לא יודע אם בשדרות רוטשילד יש עדיין את תערוכת התקשורת המדהימה של אורנג'. עשרות מטרים מצופים בתוכן שיווקי כל כך תוכני, כל כך שירות לציבור, עד שעיריית ת"א לא ראתה לנכון לבקש מהחברה לשלם עבור התצוגה.

זה מדהים גם בגלל שהמילה "אורנג'" בקושי מופיעה. לא צריך מלים, הכל ממילא משומן בשחור וכתום. בקרוב, אם ירצה השם, יספחו באורנג' גם את הצבע הכתום, כשהוא לבדו. מיתוג מושלם, כפי שמיתוג צריך להיות, כמו בספרי השיווק שעל מדפי המנכ"לים שלכם, כמו בהמלצותיו של כל גנרל טוב במלחמה על הקוגניציה. שיווק באמצעות מטונימיה.

וזה מדהים ×›×™ ×–×” ממחיש מי הם מלכי העולם הבאים – האנשים שכתבו את ספרי המחזור שלכם. בורחס כתב פעם שכל אינטלקטואל נאלץ לתמרן מתישהו בתוך שיחה בין שתי נשים שמתווכחות איזו מילה יפה יותר: "moon" או "luna". כך גם האנשים שכתבו את ספרי המחזור שלכם. ראו את התערוכה הזו, היא שלהם, כל חרוז וחרוז ממנה.

רשומה זו פורסמה גם ב"חברים של ג'ורג'"

הסחף

יש אלבומים שאתה מסיים להאזין להם ומרגיש שאי-אפשר עכשיו להתחיל לשמוע אלבום אחר. לאו דווקא בגלל יופיים או עוצמתם שתאפיל על כל אלבום שתאזינו לו מייד אחר כך. ×–×” מרגיש יותר כמו ציווי דתי או מוסרי: להאזין עכשיו לאלבום אחר ×™×”×™×” מעשה בגידה. בגידה בברית שכרתת עם האלבום ×”×–×”, מעצם העובדה שהאזנת לו. פינת הוידוי: אני לא אוהבת את הקול של סקוט ווקר. אפילו כשהוא שר שירים שאני אוהבת, נאמר שירים של ברל, הפלצטו המרעיד ומלא-הפאתוס שלו עושה לי ויברציות לא נעימות. כשנתקלתי ב-The Drift לראשונה, לפני כמה חודשים, הקשבתי לו כמה פעמים ואז קטלגתי אותו במחלקת "אלבומי המופת שאי אפשר באמת לאהוב אותם" ונתתי לו להיקבר מתחת לערמת אמפישלושים ידידותיים יותר לאוזני. רצה הגורל והשבוע נתקלתי במילה "drift" במשפט שתרגמתי, נזכרתי באלבום, ניערתי ממנו את אבק הביטים ונתתי הזדמנות נוספת. בכיכר העיר אני חולפת ליד קבצן תמהוני ודוחה שעומד בשולי הכיכר וממלמל בקול רם. האוזן קולטת משפט או שניים, וזו אמת צרופה. אני לא רוצה להישאר שם. אני ממהרת, והקבצן מכוער ומסריח, ובכלל לא נראה שמעניין אותו אם מישהו מקשיב לו, אבל המשפטים שיוצאים לו מהפה הם הדבר ×”×›×™ חודר ומטלטל ואמיתי ששמעתי בזמן האחרון. אני לא אוהבת את הקול של סקוט ווקר, הפאתוס שלו דוחה אותי, אבל המוזיקה שלו היא הדבר ×”×›×™ חודר ומטלטל ואמיתי ששמעתי בזמן האחרון. אני לא יכולה לזוז. האיש ששלח אותי לסקוט ווקר, שהוא האיש-×”×›×™-מבין-במוזיקה שאני מכירה, אמר לי פעם שמוזיקה מגדירה חלל. הקבצן עומד לידי בכיכר העיר, אך לאט-לאט מתברר לי שהוא ואני איננו עומדים על אותו מישור. הקבצן ×”×–×”, הוא מדבר בתוך בור עצום וחשוך ומלא צללים והדים ורוחות רפאים. וכשהוא מדבר הוא מעלה באוב עוד ועוד צללים ורוחות ושדים והם מקיפים אותו וככל שאני מקשיבה לו יותר, יותר אני עומדת בעצמי בתוך הבור ×”×–×” והצללים והשדים מקיפים גם אותי. קצת אחרי אמצע האלבום ×–×” × ×”×™×” כמעט בלתי נסבל. קצת אחרי אמצע האלבום, הבור ×”×–×” הוא העולם כולו. העולם שאני ואתם חיים בו. ואז, בשיר שבע, ×–×” איכשהו מתחיל להיות נסבל יותר. קולות אחרים, חרישיים יותר, עדינים יותר, מתחילים להזדחל פנימה. פה ושם מבליח משהו קצת יותר מלודי. לפעמים יש אפילו רמיזה מסוימת להומור. הומור מסוייט ומעוות, אבל הומור. ×–×” עדיין אפל וכבד, אבל בהשוואה לגיהינום של השירים הקודמים ×–×” מרגיש כמעט כמו ליטוף. ×–×” מתחיל להרגיש – ×–×” בטח נדמה לי – יכול להיות? ×–×” מרגיש כאילו שהקבצן, אולי, מדבר אליי. הכל עדיין חשוך ומפחיד ומסוייט ומלא שדים, ולפעמים הקול שלו הולך לי לאיבוד בין הקולות המזוויעים האחרים, אך ככל שאני ממשיכה להאזין אני מרגישה פחות לבד. ובשיר עשר, השיר האחרון, הקצר, החרישי, המהורהר, כבר אין שום ספק שהוא קורא לי: "פססט פססט!" "פססט פססט!" בסוף-בסוף של שיר עשר, אחרי עוד "פססט פססט!" אחד, הוא לוחש לי, מהר-מהר, כמעט בלתי נשמע, כמו אסיר לאסיר מעבר לכותל: "It's OK". קלישאת הניחומים האולטימיטיבית של סדרות טלוויזיה אמריקאיות, שצריך לעבור את כל התופת של "The Drift" כדי שהיא תקבל שוב משמעות. אני שומעת אותה ויודעת שלהקשיב עכשיו לאלבום אחר ×™×”×™×” בגידה. סקוט ווקר

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.