פרח בר

'אפוקליפטו' הוא סרט גרוע, מעין 'שכחו אותי בבית' פוגש את המאיה: מרדף אינסופי ומיותר, מלא מופרכויות תמירות ושיעמומונים שפלים. גרוע מכך, יש יסוד סביר להניח שמל גיבסון רצה לומר משהו בסרט הזה, ויש יסוד סביר להניח, למרות העמימות, שמדובר במשהו לא הגון.

אבל היה שם רגע מדהים אחד, איפשהו באמצע, בעיר המאיה, במהלך טקס עקירת הלבבות המסורתי. איכשהו, בניסיון להציג את ההמון המשתולל, החליט גיבסון שהוא צריך להראות פרצופים. והמצלמה הראתה פרצופים: נשים עם שיער חייזרי, גברים שעורם חורר וקועקע, והם מתהלכים זקופים, ילדים שמנים, גמדים. וכולם הולכים שם, בטוחים ביופיים, כשהתרבות חרוטה להם על העור.

פוקו דיבר פעם על האופן שבו 'הכוח' משנה ומעוות את הגוף. הוא דיבר, יש להניח, על מכלול הנורמות החברתיות שלהן אנו קוראים 'תרבות'. אני לא אוהב את העמימות הזו של פוקו. בדרך כלל היא מכסה על אמירה מובנת מאליה. אבל שם, ב'אפוקליפטו', אפשר היה לראות את אותה עמימות הופכת למטאפורה על מסך ענק, והתרבות, כמו מגיפה, כמו מחלת עור, עולה על פני הניצבים, משחיתה אותם וחורצת בהם סימנים. ובשביל המטאפורה הזו, אני חושב, על המסך הענק, היה שווה. כמעט.

השיא הכסוף

"לא דעיכתה האיטית אל תוך הכלום, אלא דווקא התגלמות השיא של תופעה מסויימת – היא כבר סיכומה ושירת-הברבור שלה."[1] זו המסקנה אליה ×”×’×™×¢ שמשון לוי בהתבוננו בחמותו צועקת על אשתו. אחרי הויכוח החריף – לקנות מדיח כלים[2], כן או לא – שהתפתח לריב מכוער השוזר דמגוגיה זולה עם הקנטות אישיות, תוך פינוי הכלים מהשולחן, המשיך לפתח מר לוי את הרעיון. לימים סיפר על כך בראיון[3]: "אז הבנתי שההוצאה-לפועל בצורה המרשימה ביותר של כל רעיון, זרם, מופע, תשוקה, תנופה, חזון וכיוצא באלו, היא-היא המיצוי השלם שלהם, ולכן גם סופם, בזבוזם המושלם בתוך המציאות." בתשובה לשאלת המראיין, כיצד הבחין בכך, אמר מר לוי שההתגלות היתה קשורה לאלימות המילולית מצד אמא של אשתו, שהגיע אותה הפעם לשיאים שלא ידע כמוהם. "אתה מבין?" אמר[4] "לשיא, מעבר להיותו ביטוי של מקסימליזציה של דבר-מה, יש את התכונה הבוגדנית לגרום לנו, בחוויתינו, להרגיש ש'×”× ×” כך ×–×” הולך להיות לנצח'[5]. זו האינטנסיביות האכזרית של העניין. ואכן כך הרגשתי אז, מול אשתי וחמותי, ומיד הבנתי שנתפסתי לאשליה, שדווקא תחושה כזו בה נראה לנו שמצב מסויים ימשך לנצח, מצביעה על שיאו של תהליך, והרי שיא, מעצם טיבו ומהותו, הוא עניין זמני בעליל: דווקא מצב של שיא חייב להשתנות, ובמהירות!"

את המשך התיאורמה עיבד, כאמור, מר לוי תוך פינוי והדחת כליו. משם היתה קצרה הדרך לפירסום ספרו, "הנמר והחתול"[6], ולפתיחת הקליניקה שלו לטיפול במצבי שיא[7]. "אני לוקח את הפציינט ומסביר לו שהוא טועה," אומר לוי[8], "מסביר לו שדווקא תחושתו, הרעה בדרך כלל[9], שהמצוקה שהוא נקלע אליה תימשך לנצח, שאין דרך לצאת ממצבו השפוף – דווקא היא סימן מובהק לתמורה קרובה!" וזה עובד? שואל המראיין. "לא, ודאי שלא. להגיון אין כל השפעה במקרים כאלו – מה שקובע זו רק החוויה ×”×—×™×”."

הקליניקה נסגרה אחרי כשלושה חודשים, וההפסדים על דמי השכירות, בתוספת עלות הוצאת ספריו, הביאו את לוי, כיום גרוש, לפת לחם. ביומנו הוא מוצא לנכון להכריז שצדק: הריבים בין חמותו וגרושתו אכן התמעטו, ולבסוף כמעט שפסקו; ואילו הוא עצמו, כיום, כשהוא מרגיש בטוח שלעולם יחיה עני וערירי, הוא יודע שההרגשה הסובייקטיבית הזו אינה אלא הביטוי לשיא המסכנות שלו, שיא שיעבור בקרוב.

[1] זכרונות וסיפורים – יומנו האישי של שמשון לוי, הוצאה פרטית, חיפה, 2000, עמ' 24.
[2] כנראה תוצרת הארץ.
[3] "מי אתה מר לוי?" מאת מיקי ברייט, מעריב, מוסף "היום", 31.6.85.
[4] שם.
[5] על תחושת "כך-זה-הולך-להיות-לנצח" ראו גיימס, וויליאם, החוויה הדתית לסוגיה, מוסד ביאליק, ירושלים, 1949, עמ' 249-281.
[6] הנמר והחתול, הוצאה פרטית, חיפה, 2000, 209 עמ', 89 ש"ח.
[7] רח' טרומפלדור 56, חיפה – לא להגיע ללא תיאום מראש.
[8] לעיל.
[9] "אנשים הלוקים במצב-שיא חיובי לא באים לטפל בזה," אומר לוי "וחבל." – שם.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.