"לא דעיכתה האיטית אל תוך הכלום, אלא דווקא התגלמות השיא של תופעה מסויימת – היא כבר סיכומה ושירת-הברבור שלה."[1] זו המסקנה אליה ×”×’×™×¢ שמשון לוי בהתבוננו בחמותו צועקת על אשתו. אחרי הויכוח החריף – לקנות מדיח כלים[2], כן או לא – שהתפתח לריב מכוער השוזר דמגוגיה זולה עם הקנטות אישיות, תוך פינוי הכלים מהשולחן, המשיך לפתח מר לוי את הרעיון. לימים סיפר על כך בראיון[3]: "אז הבנתי שההוצאה-לפועל בצורה המרשימה ביותר של כל רעיון, זרם, מופע, תשוקה, תנופה, חזון וכיוצא באלו, היא-היא המיצוי השלם שלהם, ולכן גם סופם, בזבוזם המושלם בתוך המציאות." בתשובה לשאלת המראיין, כיצד הבחין בכך, אמר מר לוי שההתגלות היתה קשורה לאלימות המילולית מצד אמא של אשתו, שהגיע אותה הפעם לשיאים שלא ידע כמוהם. "אתה מבין?" אמר[4] "לשיא, מעבר להיותו ביטוי של מקסימליזציה של דבר-מה, יש את התכונה הבוגדנית לגרום לנו, בחוויתינו, להרגיש ש'×”× ×” כך ×–×” הולך להיות לנצח'[5]. זו האינטנסיביות האכזרית של העניין. ואכן כך הרגשתי אז, מול אשתי וחמותי, ומיד הבנתי שנתפסתי לאשליה, שדווקא תחושה כזו בה נראה לנו שמצב מסויים ימשך לנצח, מצביעה על שיאו של תהליך, והרי שיא, מעצם טיבו ומהותו, הוא עניין זמני בעליל: דווקא מצב של שיא חייב להשתנות, ובמהירות!"

את המשך התיאורמה עיבד, כאמור, מר לוי תוך פינוי והדחת כליו. משם היתה קצרה הדרך לפירסום ספרו, "הנמר והחתול"[6], ולפתיחת הקליניקה שלו לטיפול במצבי שיא[7]. "אני לוקח את הפציינט ומסביר לו שהוא טועה," אומר לוי[8], "מסביר לו שדווקא תחושתו, הרעה בדרך כלל[9], שהמצוקה שהוא נקלע אליה תימשך לנצח, שאין דרך לצאת ממצבו השפוף – דווקא היא סימן מובהק לתמורה קרובה!" וזה עובד? שואל המראיין. "לא, ודאי שלא. להגיון אין כל השפעה במקרים כאלו – מה שקובע זו רק החוויה ×”×—×™×”."

הקליניקה נסגרה אחרי כשלושה חודשים, וההפסדים על דמי השכירות, בתוספת עלות הוצאת ספריו, הביאו את לוי, כיום גרוש, לפת לחם. ביומנו הוא מוצא לנכון להכריז שצדק: הריבים בין חמותו וגרושתו אכן התמעטו, ולבסוף כמעט שפסקו; ואילו הוא עצמו, כיום, כשהוא מרגיש בטוח שלעולם יחיה עני וערירי, הוא יודע שההרגשה הסובייקטיבית הזו אינה אלא הביטוי לשיא המסכנות שלו, שיא שיעבור בקרוב.
–

[1] זכרונות וסיפורים – יומנו האישי של שמשון לוי, הוצאה פרטית, חיפה, 2000, עמ' 24.
[2] כנראה תוצרת הארץ.
[3] "מי אתה מר לוי?" מאת מיקי ברייט, מעריב, מוסף "היום", 31.6.85.
[4] שם.
[5] על תחושת "כך-זה-הולך-להיות-לנצח" ראו גיימס, וויליאם, החוויה הדתית לסוגיה, מוסד ביאליק, ירושלים, 1949, עמ' 249-281.
[6] הנמר והחתול, הוצאה פרטית, חיפה, 2000, 209 עמ', 89 ש"ח.
[7] רח' טרומפלדור 56, חיפה – לא להגיע ללא תיאום מראש.
[8] לעיל.
[9] "אנשים הלוקים במצב-שיא חיובי לא באים לטפל בזה," אומר לוי "וחבל." – שם.