"רק בדממה, המילה"
(מתוך "הבריאה של אאה" אורסולה ק. לה גווין)
השממה נחוצה לעיר כפי שהדממה נחוצה לקול. מהי עיר אגדית, אם לא עיר המוקפת שממה עד אין קץ? מהו קול אלוהים, אם לא קול שסביבו דממה עד אין קץ?
ככל שקטנה השממה, כך קטנה האגדיות של העיר. ככל שקטנה האגדיות של העיר, כך מתערבבת השממה שמחוץ באגדיות שבפנים. אולם כשחודרת השממה אל תוך גבולות העיר, היא איננה עוד הדבר הכביר, המאיים והבלתי מובן שהייתה בחוץ. במטאמורפוזה שהיא עוברת תוך חציית השערים, היא משילה את אגדיותה שלה, והופכת לשקר.
הסוציולוג מקס וובר קרא לזה הסרת הקסם מן העולם והטיל את האשמה על הרציונליזציה של הקיום. אבל האמת היא שרציונליזציה במובנה הזה, הטכנוקרטי, איננה אלא צורה אחת מני רבות של כיבוש השממה.
האדם העומד אל מול פני השממה הוא צליין, צייד, סוחר, הרפתקן ללא ברירות. עטוי במסתורין של הקיום עד אין קץ. אדם בעיר אליה חדרה השממה מפחד הכיבוש, מכיר אותה לרוב כשקר, כפחד, כשיעמום. הוא נעשה קטנוני, נטול עוז רוח, קמצן ברגשותיו. אם ברצונו לחיות בעוצמה רבה, שומה עליו לבחור לכונן מחדש את השממה. עליו ליצור שתיקה גדולה בכדי שיוכל לשמוע שוב את קול היקום המדבר דרכו ואליו, בחידות שאת מרביתן לעולם לא יפתור.
(הנביא וולפסון – דרשות נדרשות לכל דורש)