רשתות חברתיות והחוש השישי

מלבד חמשת החושים המוכרים יש לבני האדם חוש נוסף – Proprioception (שאפשר אולי לתרגם ×›"חוש העצמי"). ×–×” החוש שמסייע לנו להבין את מיקומם היחסי של האיברים בגוף, לחוש את עצמנו כיצור שלם ואחדותי.

חשבתי על זה היום בהקשר של "קפה דה-מרקר" ו-livejournal, שבשניהם יש לי פרופיל משתמש. LJ הוא סוג של רשת חברתית מדור קודם והקפה הוא רשת חברתית פר-אקסלנס. קשה להשוות ביניהם: LJ הוא, קודם כל, פלטפורמת בלוגים ואילו הקפה מכיל גם מערכת פורומים, מסנג'ר ותיבת דואר מקומית. ובכל זאת, שניהם מרגישים כמו רשת חברתית. הם מפעילים בך, המשתמש, איזו תודעה של מיקומך במרחב, תחושה ברורה שאתה חלק ממשהו גדול יותר. נדמה לי ש-Proprioception היא מטאפורה לא רעה בשביל התחושה הזו.

נסו להיכנס פעם לבלוג ב-LJ. רובם מכוערים נורא. הסיבה לכך היא שהבלוגים הללו נקראים דרך דף החברים, שמרכז את כל הפוסטים האחרונים של האנשים שמוגדרים כחברים שלך. מרגע שאתה מבין שכך קוראים אותך, אין לך שום סיבה לייפייף את הבלוג. אתה כבר לא יוצר אזור באינטרנט, מקום עם עיצוב ותחושה משלו. במקום זאת, אתה יוצר תוכן, שנצרך ונצפה דרך דפי חברים שונים.

כך פועלים גם בקפה, ואפילו ביתר אגרסיביות. עיקר המודולים שמוצבים בפרופיל המשתמש שלך אינם אלא מערכת קישורים פנימית – רשימת חברים מהקפה, פרופיל, תכנים שיצרת ותכנים שלהם הגבת. ההגבלות על העיצוב (חשבת שפרופיל המשתמש שלך מכוער? רק נסה לעצב מחדש), שמחייבות את כולם לעמוד בקוד התלבושת האחידה, מדגדגות אף הן את ×”- Proprioception. אינך אחד, אתה חלק מכוורת. אתה הבּוֹרג. רזיסטנס איז פיוטייל.

כדאי להשוות לישראבלוג או בלוגלי. אוהבים לצחוק על כיעורם הנורא של בלוגי הפקאצות בישראבלוג, והם אכן מכוערים. אבל הצוחקים שוכחים שאותן פקאצות מתייחסות לבלוג כמו אל החדר שלהן. הן מקשטות את המקום שלהן ברשת; הן חותמות את שמן בכל רקע ורוד ובכל כפתור מנצנץ. בישראבלוג ובבלוגי יש, כמובן, גם קישורים לעמוד הבית. "נענע" מתנוסס מעל כל בלוג בישראבלוג, אך הקישור הנ"ל לעולם לא יהיה דומיננטי כמו מערכת הקישורים המסועפת בקפה דה-מרקר, שפולשת לך לתוך פרופיל המשתמש.

אולי זו אחת הסיבות לתאווה לסטטיסטיקות – Proprioception, מיקומך היחסי בעולם. בישראבלוג אתה זוכה למספרים בלבד ולרשימת האימיילים של אלו שמנויים עליך; בדה-מרקר אתה כבר יכול לראות מי ביקר אצלך (אבל רק אם הוא רשום, כמובן). בזה אתה תחנת שידור עצמאית, שפונה לעולם, ובזה אתה תחנה שמשדרת, אך בעיקר לחברי הקהילה.

מהטקסט עולה טון ביקורתי מדי, שלא כל כך תכננתי. אין רע בקפה או ב-LJ. להפך. אני פשוט תוהה מה ההשפעה שתהיה לתחושה הזו על הכותבים במקומות האלה. ב-LJ בחרו רבים מהכותבים לכתוב יומן אישי. הם משתמשים בפלטפורמה הזו ככלי לשמור על קשר עם חברים. גם רבים מהכותבים בישראבלוג עושים זאת, אך ישנו מספר לא מבוטל של כותבים שמתייחסים לבלוג שלהם כאל מדיה עצמאית. ראיתי שם פעם בלוג של "מוכרת בסטימצקי". כותבת הבלוג לא רצתה לספר על החיים שלה, היא רצתה לספר על חייה כמוכרת ספרים, להפוך את האנקדוטלי למייצג.

אין חשש שהקפה יהפוך לאסופת יומנים אישיים. יש יותר מדי גורמים שמונעים מדינמיקה כזו להתפתח, ובראשם הניסיון של מנהלי הקפה להפוך אותו ל-LinkedIn ישראלי. כבר עכשיו הרבה מהרשומות של אנשי הקפה הן אסופת מלים מוקפדת אודות תחומי העיסוק שלהם. הרשומה הזו, שאפרסם גם בקפה, אינה שונה (ראו אנשים, אני מבין באינטרנט! הציעו לי עבודה שבה ארוויח מיליונים!). השאלה היא רק האם תחושת ה-Proprioception תחלחל גם אל הפוסטים הללו. סביר להניח שכן, אני פשוט לא מצליח עדיין לנחש איך.

פרויקט פורנו – סיכום

  • 10 פוסטים.
  • 1,627 כניסות (יוניקים) בתקופת הפרוייקט.
  • 1525 גולשים מישראל בתקופת הפרוייקט.
  • 102 גולשים מארה"ב, מגרמניה, מבריטניה, מצרפת, מטורקיה, מהולנד, מאוסטרליה ומקנדה.
  • 754 (46.34%) גולשים חדשים שהגיעו בפעם הראשונה בתקופת הפרוייקט.
  • 163 גולשים לפוסט של אי\לונ\ית – הפוסט הנצפה ביותר בפרוייקט.
  • 278 גולשים ששהו בבלוג בין דקה לעשר דקות בתקופת הפרוייקט.
  • 432 גולשים שהגיעו מתנועה אורגנית בתקופת הפרוייקט (כלומר, מחיפושים בגוגל)
  • 16 גולשים מהתנועה האורגנית הגיעו אחרי שחיפשו "פורנו" ו-15 הגיעו אחרי שחיפשו "לסביות".
  • 80 אחוז מהגולשים בבלוג באותה תקופה גולשים בפס רחב.
  • 61.2% גולשים בפיירפוקס לעומת 37.37% גולשים באקספלורר בתקופת הפרוייקט. אחת תחושה מעט קשה שלי.

 

באחטין, כנראה התיאורטיקן הכי אהוב על איתמר, אומר:

אבל כל דיבר חי אינו עומד אותה עמידה עצמה מול המושא שלו: בין הדיבר לבין המושא, בין הדיבר לבין האישיות המדברת, יש סביבה גמישה ולא תמיד עבירה: סביבה של דיברות זרים על אותו המושא עצמו, על אותו העניין עצמו. ואפשר שילבש הדיבר את סגנונו ואת צורתו האינדיבידואליים דוקא בתהליך של השפעת גומלין חיה עם הסביבה המיוחדת הזאת" (באחטין 1989: 66).

כלומר, שההתייחסות שלנו לפורנו (כמשל, כמובן) היא תמיד דרך דיבורים אחרים שכבר נעשו עליו ודרך התייחסויות אחרות.

 

במובן הזה, אני חושבת שהפרוייקט יצר פשוט קונדום עבה, בלתי גמיש ומסריח. כלומר, הוא יצר שכבה נוספת של דיבור בינינו לבין הפורנו, שדרכה ניסינו לנווט את דרכנו לעבר השימוש בפורנו, שהוא, אולי יותר מכל שימוש אחר במדיה, שימוש גופני. ועל כך, התנצלותי.

פוסט אורגזמה

אחרי האורגזמה כל שנותר לעשות הוא לפלוט צחוק חרישי, ספק מתגלגל ספק מדרדר, ובסיומו להוסיף אנחה מחויכת. צחוק אדיוטי וחיוך עגום, ×–×” באמת כל מה שנותר מאיתנו ומבני האדם שהיינו פעם – פעם לפני עשרים שניות. עתה נותר רק להיזכר ביצורים האחרים כל-כך שהיו אנו; להיזכר ולהתבייש. כן, אך לפני רגע היינו לחלוטין שונים: מלאי להט ותשוקה, אש בוערת כחום השמש בקרבנו, מבריקי עיניים ונוטפי ריר של ניצחון, אז היינו בשלמותנו אלים. כל כולנו במעשה ההזדווגות, העולם מסביב נעלם וידענו רק את ההווה – אך, ההווה החמקמק. הו אז, אז היינו בתוך קפסולת-זמן אטומה, עולם ומלואו של מטרה ותכלית, וכל-כך ברור ×”×™×” לנו הכל: מי אנחנו ומה אנחנו רוצים. כן ×–×” כל מה ש"הכל" היווה באותן דקות ממימד אחר, באותו נתח-זמן ששייך למציאות שונה. אבל ידענו, הו כמה ידענו. לא ×”×™×” דבר אחר שרצינו, ואת ×–×” שאכן רצינו – כל-כך, כל-כך רצינו. אוזנינו היו אטומות ועינינו עצומות לכל השאר; אפינו שואף אויר בתזזיתיות בהולה, חמצן חיוני מאי פעם ותערובת ריחות חריפה; פינו נזרק לכל אבר, ולכל איבר נרקק ונדבק; בלוטות הרוק מתקשות לעמוד בדרישות ההספקה, בניסיונות הלחלוח ובניקיונות הלכלוך; והלב? הלב העדין והשברירי הפסיק להרגיש ולהתרגש: מרוץ הפעימות נטל ממנו כל אפשרות להמתין ולחוש והוא פורץ בשרשרת דפיקות כפויה ונמהרת. וכמוהו גם אנו כפאנו שד, ×”×—×™×” שבעומקנו ×”×’×™×¢ זמנה, מר הייד שבנו לקח את ד"ר ×’'קיל שבוי, בוצע פוטש אלים ומפלצת יום הדין, האנטיכריסט, ×”×’×™×—×” ממשכנה בקץ ההסטוריה וצבעה את העולם באדום ×›×”×”. אין אלה אנו, אלה יצורים שונים, אותם נפילים חסרי זמן ומימד, חסרי עומק ורוחב, המושלמים בהוויתם שכולה טלאולוגיה גולמית. אנו איננו שם, מחוקים מהעולם ומכל קיום, ואת מקומנו ממלא עד תום אותו כוח עיוור הנמתח למרוץ מטורף אל תוך האינסוף, אותה הוויה שונה כל-כך וכל-כך משונה, מגונה כל-כך וכל-כך חד-גונית, אחידה כל-כך וכל-כך מפחידה. עד תום ממלאת – ואכן סופה מגיע, אף במהירות-יתר לרוב, ובאחת נעלמת ופסה לה זו. בת אחת כל אותה מלאות, אחידות, שלמות ומושלמות, וודאות והתכוונות – בת אחת היא נגוזה. מתפוררת ונושרת מתעופפת הרחק-הרחק ומסתתרת. אינה ואיננה וכל שנותר, כאמור, הוא גיחוך דבילי. צחוק מבוייש של יצור מובס ומושפל, אדם שגמר את עצמו, שהגיע לעולמות אחרים, שמצא מציאות שונה, שהשתנה, שנברא מחדש – ושאיבד הכל. יובש בפה, עפיצות מסונוורת בראש, חוסר בהירות ותשישות כללית. "איפה הייתי?" הוא שואל את עצמו. "מה בדיוק קרה פה?". הוא מאוכזב, הוא מדוכא. מה שהובטח לו לא קוים, הוגנבו ללבו אשליות והוויות שווא, הוא חשב שתפס דבר-מה אך לא ×”×™×” ×–×” יותר מערפל צבוע. אין לו דבר כעת, הוא אבוד, שכן תמורת העולם החדש שחשב שאוחז בו הוא הרפה מכל נכסיו. מכר הכל בכדי לקנות בלון אויר חם – והנה ×–×” התפוצץ והתיז על הכל חתיכות גומי וטיפות רוק. אדם מרוסק, כבוי, חולה ונכלה. קליפת אדם נבובה. הוא כועס עליה. כועס על עצמו. כועס על העולם שכך הוליך אותו שולל. הוא עצוב ומיואש. "מתי אלמד?" הוא שואל את עצמו – ובו ברגע נשבע "לא עוד!". זהו, הוא גמר עם כל העסק ×”×–×”. אף אחד לא ישתלט עליו, לא יתפוס את כל מהותו בצורה כזו, לא ×™×§×— את גופו ויתעלל בו כך ללא כל בקרה. החלטה נחושה זו מחזיקה מעמד בערך עשרים דקות.

אך מה שמעניין ומשומם הם השינויים הקיצוניים במציאות בין הלפני והאחרי. ותופעה הרי מוכרת וידועה: לפני אותם חלקיקי שניות קטסטרופליים הרי כל העולם כולו ×”×™×” שונה. רצונותינו היו שונים, רגשותינו אחרים, יחסינו כלפיה מובדלים בתכלית – הרי כל סדר העדיפויות שלנו ×”×™×” זר: היתה בהילות נוראה, דחיפות ופזיזות, היתה נחישות עצומה ודבקות במטרה, חפצים שהפריעו בדרכינו הועפו, בגדים קומתו ואף נקרעו, משקפיים ללא התחשבות הופלו, נעליים בלי דין על המיטה ננטשו… הכל הכל ×”×™×” מותר, ×›×™ המטרה קידשה את האמצעים, והאמצעים כולם, החיים עצמם, היו למענה ורק למענה. ועתה? עתה אנו מתבוננים סביבנו כבתוך שדה קרב, הרס ואי-סדר בכל, תוהו ובוהו שמזכיר בית-כנסת בזוז ומווּנדל. מסתכלים סביב ואיננו מאמינים: מי עשה את כל ×–×”? מי נכנס כסערה וכסופה קרע מעל כל האזור את כבודו? מי עירטל את כסות החדר, הפשיטו מזהותו ומסדרו הטוב, והותיר אותו חבול ומעוך, פצוע ועלוב?

אבל החידה הרי היא יותר גדולה, היא נוגעת בנפשנו, בהכרתנו הפרטית והאינטימית ביותר, במו הווייתנו הרוטט והמסריח. ×”× ×” היא: איך ×–×” ייתכן שדבר שנראה כל-כך רצוי וטוב יראה כעת כבזוי ורע? כיצד מעשה שלפני דקות מספר נחווה כדבר הנכון ביותר, המושלם ביותר, היפה והנשגב והראוי והנעלה והמתוק והנעים והפלאי והאדיר ו… והטוב, פשוט כל-כך טוב, במובן ×”×›×™ עמוק, ×”×›×™ מלא של המילה; יבוטל עכשיו כאדיוטי, אינפנטילי אפילו, כבזבוז של אנרגיה וזמן, כהרפתקה מיותרת שאינה אלא טרדה ומועקה, ×›… כדבר פשוט רע? איך ×–×”, איך ×–×” שטוב, שהכי טוב, הופך לרע? איך דבר ×›×–×” קורה? איך ×–×” שמשתנה המציאות? כיצד משתנים ביעף סדרי עולם? ואיפה ×–×” משאיר אותנו אחרי חמשת אלפים שנות ציביליזציה?

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.