הפוסט של איתמר עורר ויכוח בתגובות. אני ואיתמר התווכחנו גם במסנג'ר. לפניכם קטע. me: יש פה עניין של ביקורת ביצוע תחשוב על זה כעל פיצה (אני רעבה) נגיד שאני אומרת שהרוטב מצויין ורוטב מצויין הוא בסיס מעולה לפיצה כפי שחוקי ז'אנר מוגזמים הם בסיס מעולה לסרט ובכל זאת, הגבינה פוזרה בקמצנות כך גם שבירת החוקים המגדריים זה לא אומר שזה הדבר המרכזי בסרט זה פשוט אומר: הצלחת מאד בא', פישלת בב'. itamar: אחלה אנלוגיה. אבל (באמת אחלה אנלוגיה) me: ~קדה בתודה~ itamar: שניה, חשתי שלא ראית את הסרט? me: אמרתי את זה כן, לא ראיתי itamar: אוקיי, זה קצת להתווכח על הריח של הדלק, אבל יאללה itamar: אני טוען: ההגזמה והאינטרטקסטואליות המופגנת מסמנות שיש בסרט הזה יותר מכפי שנראה לעין. מצד אחד הוא "שטוח" מאוד, במופגן (עלילה, דמויות וכו'), מצד שני יש בו עומק אסתטי מרהיב באמת. itamar: עכשיו, אפשר לבוא ולטעון "הסרט שטוח" אבל יפה, ואפשר לטעון שהיופי הזה ביחד עם השטיחות המוגזמת, מסמנים לקורא, שיש בסרט יותר מכפי שנראה על פני השטח. בבירור, לא כל הקוראים קלטו או קנו את הסימון הזה. בבירור, חלק מהקוראים כן. השאלה היא מה עושים עכשיו. me: אני מסכימה שהסרט יש זו יותר משטיחות ועכשיו, אנחנו פונים היישר לקוראים המתוחכמים ואז, אנחנו משחקים עם החוקים עד כאן נכון? itamar: נכון נכון, סוקרטס me: LOL itamar: me: ובכן, אנחנו בוחרים עם אילו חוקים לשחק נגיד, יכולנו לקחת נשים שישחקו את הגברים ולהיפך. זו עדיין הייתה פרודיה וזה עדיין היה סרט יפה – חשוב על נשים חשופות חזה בחולצות לבנות קרועות עד כאן נכון? itamar: נכון מאוד me: אני אומרת: הפרודיה הזו יפה חבל שלא שיחקת עם חוקים ז'אנררים אחרים זהו itamar: או. בשביל זה הכותרת של הפוסט שלי היתה הכותרת של הפוסט שלי. אני חושב שהסרט הזה הוא לא פרודיה באמת, הוא פסטיש. ואני חושב שפסטיש אינו "חיקוי ריק", כמו שאוהבים להציג אותו, אלא שיש בו הצהרה לגבי אמנות וסגנון. דווקא אם היו עושים את מה שהצעת, ומחליפים את הגברים בנשים, האמירה של הסרט היתה מתפספסת (מעבר לזה, מילר לא היה מאפשר לצלם אותו). דווקא הייצוג הכאילו מדויק של ייצוג כאילו מדוייק הופך את הסרט הזה לחזק כל כך.
איתמר כתב בסוף, "האמירה של הסרט". – אבל מהי? כלומר: "כלזה רק סגנון, כל האבירות המעושנת והממורמרת, הנשים מגודלות המחשוף,פשוט מצטלמים נהדר בשחור לבן"? – זו האמירה?
איתמר הראה לי בפוסט היפה שלו שאולי אין כזו מובהקת, למרות שאם משתדליםאפשר לחלץ, כמובן, אמירה כזו או אחרת. -שהיכולת לחלץ אמירות לא אומרת, במפגן המרהיב שהוא הסרט, הרבה. וכאן נשאלת השאלה מה הסרט מראה.
אני מציע לראות את הסרט, כשחושבים עליו, בתור איזור של מציאות אנושית אלטרנטיבית. שראשית, עלינו להתבונן בסרטולהתבונן בו כמו באופן שאנו מתבוננים בפנים אנושיות מלאות מבע.שנית, להתייחס איליו, לעולם שבו, לא כשלעצמו, אלא נוכח העולם שלנו.
כמובן, מצויים שם נשים ומצויים שם גברים. או ההשטחה שלהם מתוך האסתטי – אך זה דווקא מעלה, נוכח העולם שלנו, אלמנטים מרתקים, לא-כך? ממש כמו ניסוי מחשבה מצויין, היכולה ללמד אותנו רבות על העולם שלנו נוכח שרטוט עולם אלטרנטיבי- ובאמצעות
ובאמצעות הגילום.
ואינני מתכוון רק למוסריות, אלא לכל המערך הנורמטיבי של"ראוי"/"לא-ראוי", "נכון"/"לא-נכון" – לרבות כללי פניה לחבר בוגדניאו האופן הנכון שבו אישה אמורה להחזיק סיגריה ולעשן אותה. למרות החריגות מההתנהגות היומיומית, דווקא האופן שבוהם מדברים, חושבים, מביעים, מתנהגים וכו’. – מה שאפשר לכנות "הקצנה"או "השטחה" – יכול, לעומת ההתנהלות היומיומית שלנו, להדגיש אספקטיםמסויימים. כלומר, יש לברר היחס בין שם לכאן, וכך לראות בבירור אתהכאן. יחסי הדמיון והשוני של "שם" "לכאן", ללא הקשר הפילם-נואר אוהקומיקס, יכול ללמד אותנו בלי להציק לנו. הסרט, כך אפשרלטעון, מזמין התמקדות. קורא לחקירה אסתטית (והיא כשלעצמה אינה דורשת אלאצפיה שניה בסרט- וצפיה איטית.)
אנילא חושב שיש כאן הרבה לטעון, אלא הרבה לראות. ואולי זו ראיה מודרכת,שצריכה לגלות הרבה אופנים (של הליכה, דיבור, עישון וכו). יש לשים לב, הסרטיכול ללמד על אספקטים של היחסים שלנו (בעולם שלנו, שעומד לעומת העולםההוא, על כל יחסי הדמיון, על כל יחסי השוני) לא רק כלפי נשים ונשיות, ולא רק כלפי גברים וגבריות (ומה שמגולם שםשמצופה מגברים בחברה שלנו), ולא רק כלפי פוליטיקאים מושחתים, כנסיות,שוטרים, זונות, ילדות, פדופיליה. אך גם: מחלות לב (בונה, הוא ממשיך ללכת!בן כמה הוא היה בכלל כשהשתחרר מהכלא?) בריונים (הם אינטיליגנטיים, זה מצחיק! ברור מדוע זה מצחיק.), מיניות (מה עושה את ההליכה שלה להליכה יפה? מדוע זה יפה פתאום העיניים הכחולות בשחור לבן הזה.. ואיך זה שונה מכאן.) וכו’..
אני רוצה לשאול משהו, שהוא קצת קשור למה שנ’ אומר. נדמה שכולכם לוקחיםכמובנת מאליה את הטענה, שזה שהסרט כל-כך מסוגנן וכל-כך מוקצן, איכשהו הופךאותו אוטומטית לפרודיה, או לאיזשהו סוג אחר של אמירה שוללת על התוכן שלו.עכשיו, לי זה לא מובן כל-כך. למה? הרי כמעט כל סרט הוליוודי הוא מוקצןבמידת מה; מה נקודת האל-חזור שממנה סיגנוּן והקצנה הופכים להיפוך? האםבאטמן הוא פרודיה על פטריוטיות? או עדיף – בשרשרת הגלגולים היפה שאיתמרמציע, מתי בדיוק אירע ההיפוך במשמעות הקוד האבירי? אצל החצרנים, אצל הפילםנואר, אצל הקומיקס סין סיטי, או אצל הסרט? ושוב, למה?
אולי צריך להבהיר – ברור לי שסיגנון יכול להיות פארודי, רק לא ברור לי למההוא חייב להיות. לי היה נדמה שסין סיטי לוקח את עצמו ברצינות, מקצין, כמושנ’ אמר, משהו קיים שאותו הוא מאשר, ומניח שגם הצופים מאשרים. מכאן השאלה.
הי הי הי
אני מרוצה מהויכוח הזה.
איתמר צודק. ההתפשרות על הדיוק לטובת "מסרים חברתיים" הייתה הורסת את העוצמה של הסרט הזה.
אי אפשר להימלט מזה, המבריקות שלו טמונה בין היתר בגועליות שלו וזהו זה.
שאלתיאת איתמר בפוסט הקודם, אבל זה רלוונטי יותר כאן: מהי העמדה הערכית שבשמהאתה מייחס ערך יותר להצהרות שהפסטיש מבטא מאשר ל"מסרים החברתיים"?
לגבי האמירה של הסרט: אם לומר במפורש את המשתמע, אני חושב שהסרט מציגלראווה אוסף מחוות ותפקידים מגדריים מסוימים בכל ההוד הנבוב שלהם. יש משהומאוד נכון בזעם של איילת, כי חלק ניכר מהתפקידים המגדריים הללו עדייןקיים, ועדיין נתפס כראוי. הסרט לא רק מקצין אותם, הוא גם מראה עד כמה הםמובנים מתוך הקשר, שהוא לא רק תרבותי (במובן הרחב ביותר של המילה) אלא גםאסתטי. עד כמה, כשאנו מתגעגעים לפילם נואר, אנו מתגעגעים גם ל"גברים היואז גברים, נשים היו אז נשים".
דיברת על לראות את הסרט, ולראות את האופן ה"נכון" שבו יש להחזיק שםסיגריה. האופן ה"נכון" הזה קיים גם אצלנו. כאשר הסרט הזה מציג אישה מעשנתסיגריה, הוא לא רק פונה לעולם שלנו, ואומר "כך אישה מעשנת". הוא פונהלקומיקס ולפילם נואר, ואומר "כך אישה מעשנת במודלים תרבותיים מסוימים".וכן, זה מגניב, אבל זה גם מעורר אימה. כי אני לא רוצה לחיות במודל התרבותיהזה.
והאמת שיש בסרט הזה עוד הרבה יותר. כאמור, מגיע פוסט נפרד רק על האופן שבו הוא "קומיקסי". אבל מגבלת המלים, מגבלת הכוח.
אבל לא זו היתה הטענה. הטענה היתה שהסרט מוגדר מראש כעיבוד לקומיקס, שהואבאופן מובהק מאוד עיבוד של פילם נואר. לא כל הקצנה היא פארודית, ואני גםלא חושב שההקצנה הזו היא פארודית. אולם במקרה של הסרט הזה, ההקצנה, יחד עםהאינטרטקסטואליות המופגנת, אומרת דרשני.
אני צודק!
לא הבנתי את השאלה אז, ואני לא מבין אותה עכשיו.
היית מת. אני פשוט עייפה.
אתה צודק בזה שהאמירה של הסרט הייתה מתפספסת, אבל צודקיותך נגמרת שם.
אניכבר לא מבין אם אתה מסכים איתי לגבי האמירה של הסרט או לא. זה מתחיל להיותמאוד מטריד. אמנם, אתה מנסה להיות אמן טאי-צ’י, חלקלק כמו הרוח, מבלילייצג עמדה, אבל רבאק.
.
אני שמח שאני מצליח להטריד אותך, אולי אתה צריך לשאול את עצמך למה אתה כל כך מוטרד. אולי בתוך תוכך אתה מתחיל לחשוד שיש ממש בדבריי?
ואני ביריון רטורי?
אין מה לומר, אני מסתובב איתך כבר הרבה יותר מדי זמן.
כן, אפילו למדת לא להביך את עצמך יותר מדי בוויכוח. p:
פחחחחח