ברלין 1945. אישה צעירה הולכת מהר לאורך הקיר. היא משפילה את מבטה לרצפה, בתקווה שלא יבחינו בה. לפתע היא רואה חיילים. לבה עוצר מפעום, והיא מחשבת במהירות את האפשרויות שלה. היא מחליטה להמשיך וללכת. מה אתם חושבים? תודו שדמיינתם יהודיה. אבל לפתע היא מבחינה שהחיילים גרמנים, והיא נרגעת. הופסלה, הזרה. זה הדבר הראשון שעושה הספר הזה, "אישה בברלין", שמתאר את חוויותיה של אישה בשנות השלושים לחייה בברלין של סוף המלחמה, ברלין של תוך כדי הכיבוש. קודם כל הוא נותן זץ חד לתפיסת השואה הציונית. כן, אנחנו היינו הכי מסכנים. כן, ציון גאלה אותנו. אבל קרו עוד דברים במלחמה ההיא. מה אומר? בדרך כלל אני מתקשה להזדהות עם הסבל הגרמני. אני יודעת שהם היו רק אזרחים, שזה "קרה להם". אבל איכשהו קשה לי לתת לזה לגבור על הזעזוע ממה שעשו שליחי העם הזה.
שינקין פינת שנברג אבל האישה הזו, האלמונית, היא כמוני. בדרך כלל, ספרי מלחמה נכתבים על גיבורי מלחמה או על מסכני מלחמה. לעיתים רחוקות אפשר למצוא בהם את עצמך. אתה מוצא בהם סבל, אתה מוצא בהם מהלכי קרב, אתה מוצא בהם אדם שלא מייצג כלום עבורך. והנה היא, עובדת בהוצאת ספרים. היא לא מתייחסת כלל לבעיית היהודים, מתוך איזו פריבלגיה של האדם הארי. כן, היא ודאי שיתפה פעולה עם הממשל בדרך כלשהי. אבל גם אני שירתתי בצבא. היא פשוט חיה. בברלין המופצצת. היא פשוט נאנסת. בברלין הכבושה. אזהרה: ז'אנר מאוס מעבר לעיקול אגב, אונס. אני רוצה לשאת פה קריאה נרגשת נגד הז'אנר שאני מריחה מעבר לפינה. פמיניסטיות שואפות להשתלט על העולם. פעם הן עשו זאת באמצעות פרקטיקה פמיניסטית שנועדה לסיסמאות ברחובות. ז'אנר הצאי מהמטבח. אחר כך הפרקטיקה הזו שעממה אותן, והן גם נתקלו בבעיות שונות אצל נשים שונות, אז הפרקטיקה איבדה מזוהרה, אם כי נותרה כפרקטיקה דומיננטית אצל חוגים פחות מתקדמים. אז הן המציאו את הפילוסופיה המגדרית. ז'אנר הגוף המעונה. ואז, הן התחילו להצמיד את המילה "מגדר" לכל מילה גדולה אחרת. הסטוריה ומגדר. מדעי המוח ומגדר. פסיכולוגיה ומגדר. משפט ומגדר. הלהיט האחרון הוא שואה ומגדר. ואני רוצה להזהיר מראש: כן, אני יודעת שנשים נאנסו בשואה. הן נאנסו גם במלחמת העולם השנייה. בכלל, אונס נשים הוא מסימני היכר של כל כיבוש. אבל איכשהו, ראשים שפוצפצו כדי לבדוק אם ליהודים – גברים ונשים כאחד – יש מוך במוח נראים לי חשובים יותר. התמקדות נצחית בחוויה הנשית של כל תחום היא לא תמיד יעילה. החיה הנאצית חושפת שינים כשקראתי את "עיין ערך אהבה" הייתי כבר מספיק גדולה כדי לדעת שהחיה הנאצית היא לא באמת חיה. אבל בעקבות הספר הזה התחלתי לשחק את המשחק האשכנזי הידוע: מה את היית עושה בשואה? כיוון שהייתי האשכנזיה היחידה בשכונה בערך (אולי גם בעיר), נאלצתי לשחק אותו עם עצמי. ככה זה, סבונים נשארים סבונים. בכל מקרה, בכל פעם הגעתי לאותה מסקנה – אין לי מושג. זה היה זר מדי, רחוק מדי, גדול מדי, אכזרי מדי, מעורר פלצות מדי. הספר הזה עזר לי גם בזה. כשמבינים את הסביבה התרבותית שבה חיו הגרמנים – היהודים והארים – באותה תקופה, קל יותר להתייחס, קל יותר להתדיין. במיוחד לאור העובדה שהספר מלא באבחנות תרבותיות יפות. ולסיכום, ציטוט "חוץ מזה זו אוכלוסיית המרתפים הרגילה על כיסאות המרתפים הרגילים, שכל הסוגים כלולים בהם, מכיסא מטבח עד כורסת ברוקד. האנשים: בורגנים זעירים ובורגנים גדולים וקמצוץ של פרולטריון" (אישה בברלין, הוצאת עם עובד, תרגמה את זה יפה טלי קונס)
מסר מהמחלקה לפילוסופיה: כמה מתוחכם
מסר ממחלקת ההומור: קורע.
(שידורינו יתאחדו עם פופוליטיקה בעוד 3,2,1 שניות)
תבורכי, כבר חשבתי שאצטרך לכתוב פוסט על הגורילז.
וחוצמזה, יפה אמרת וכו’. בהקשר הזה, באמת שכדאי לך לקרוא את "סיפור של גרמני".
אתה כמובן מודע לעובדה שזה לא פוטר אותך מהפוסט על הגורילז.
אכן כך.
היי, זה טוב יותר ממה שאתה עושה למחייתך
או ממה שאני עושה למחייתי, כמובן.
זה כל כך נכון, שאין לך מושג
כן כן, תבכו על עבודתכם, אני הפרולטר הפולני אשב כאן בחושך ואכין פופקורן (ואני בטוח שאיה תצטרף כאשר תחזור.
דווקא לא אצטרף. בכיינים. רוח בלהות מהלכת על פני תל אביב – רוח הבלהות של הפולניזם.
פוסט מעניין. יש לי הרבה מה לומר בנושא ספרות שואה; למשל, שכולכם צריכיםלקרוא קריאה "פוסטית" מתחכמת את "שואה שלנו" של אמיר גוטפרוינד, אף שאיןבו ולו מקרה אונס אחד. הייתי כותבת עליו ומשדרגת את רשומתך, מיטל,לפוסט-שרשרת, אלמלא כתבתי עליו כבר בספטמבר 32 עמודי רווח וחצי בלישום שוליים בכלל, במסגרת פרוייקט "סמינריונים לב"א או: איבוד שפיון הדעתבארבעה צעדים קלים".
איתמר, מה יש לך כבר לומר על הגורילז? אם זה מה שנדמה לי, דע שאני מתכוונתלהיות האקדמאית הראשונה שלא תחשוף את פניה בפומבי, אלא תתן הרצאות בכנסים,בכיתה או אף בתקשורת – באמצעות בובת גרב אפורה בשם "חלי". חוץ מזה, בואלבקר אותי בגלידרייה מחר-מחרתיים. אנא! מכרתי את נשמתי לבוס ואניעושה כפולות כל הסופ"ש. פרוז’קטור גדול לפנים, פולנים! צאו מחדרהחושך
נו, אם לזה את קוראת פולניזם כנראה שבאמת היית יותר מדי זמן באור הניאונים הוורוד.
אבל היי, זו לא אשמתי שהמרצה קיבל 32 עמודים (למה כל כך הרבה, אגב?) אני גם רוצה לשמוע. ספרי. ספרי.
ברור שזה מה שנדמה לך (מה שיש לי לומר על הגורילז, etc). כבר חפרתי על זה איתך באיזו קפיטריה.
ולגבי הגלידריה, יש מצב.
על קורותיי בארץ הפולנים ניתן לקרוא כאןhttp://miss-cast.livejournal.com/40020.html">כאן>.המרצה, אגב, דווקא ביקש 20 ברווח כפול, ועדיין לא בדק את עבודתי עד עתה,חצי שנה ויום בדיוק לאחר שהגשתיה. פול פול, פול. בדרך אגב, הידעתם? מוצאיהפולני אותנטי עד כדי כך שקשרי השארה שלי כוללים קרובה מדרגהראשונה העונה לשם "סבתא פולה".
לגבי "שואה שלנו": זה באמת לא המקום להרחיב, ומה גם שמגבילים אותי פהל-1000 תווים. אולי הכותרת הפלצנית אינפורמטיבית דיה? "השואה כסיפור קריאהרפלקסיבי: אתיקה, זיכרון ובדיון ברומן שואה שלנו."
כן, יש מצב. זה היה במשפטים, לפני שנפגשתי עם הש’. אני כל כך עייפהשבהתבונני באצבעותיי המקלידות אני רואה שלג, כמו בטלוויזיה. זה מגניב זה.אם תבוא לבקרני מחר, בוגד (איפה היית היום?? עבדתי עם העובד המחליף: טלהחייל ההומופוב שכל המשמרת סיפר לי על סלידתו מנושכי כריות, בוחשי שוקו,ושאר אפיתטים שמי יודע היכן אסף. מעניין עוד כמה שנים הוא ישרודבארון) – מומלץ לעשות כן בין שתים עשרה לשלוש, או בין חמש לשמונה. מסביביהיה שואה מהסוג שעוד יכתבו עליה רומנים. עייפה ועייפה,
איה
זה מוצא חן בעיניי. יופי.
מגדר ונשים בשואה אינו מכוון ישירות על אונס. להפך: הרעיון הוא לראות איך התנהגו הנשים בשואה בדיוק בתחומים שבהם הן שוות לגברים. זו לא חוכמה לדבר על הבדלים ביולוגיים שמפרידים אותן מן המין הגברי- קל מאוד ליפול לפח הזה, ואת נפלת. כדאי לך לקרוא כמה ספרים בנושא מגדר ושואה לפני שאת כותבת פוסט כזה.