פרק ראשון ובו יסופר על מה הסרט
גרייס (שאותה מגלמת הפעם ברייס דאלאס הווארד, בתו של הבמאי רון הווארד) מגיעה עם אביה (שאותו מגלם ווילם דפו שהחליף את ג'יימס קאן) והגנסטרים שלו לאחוזה באלבמה בשם מנדרליי. גרייס נחרדת לגלות כי בשנת 1933, 70 שנה לאחר ביטול העבדות בארצות-הברית, מתנהלת האחוזה כאילו הזמן עצר מלכת – השחורים ממשיכים להיות עבדים והגברת הלבנה ממשיכה לשלוט בבית. גרייס מחליטה להחדיר את הדמוקרטיה אל האחוזה. אביה מזהיר אותה מפני הנטייה שלה לרחם ללא כיסוי על ציפורים חינניות ונוסע לדרכו, לא לפני שהוא מותיר בידיה כמה גנסטרים עם רובים. את הסיפור מלווה קולו החינני של וויליאם הארט, בתפקיד הקריין השנון והיודע-כל.
פרק שני ובו דיון בשאלת העבדות
השאלה המרכזית המוצגת בסרט היא כמובן השאלה האם תצליח גרייס במשימתה לגאול את השחורים. גרייס היא דוגמה ומופת לליברל הלבן הנאור, שמבקש להשפיע מטובו על העולם האחר, שעוד לא השכיל להבין את פלאי הדמוקרטיה. לא קשה להבין כי המקרה של גרייס אינו רחוק מהמקרה של ג'ורג' בוש, אשר מתעקש להגיע לאחוזות רחוקות כדי להסביר לכולם מהי הדרך הנכונה לחיות. מי שראה בעבר סרטים של פון טרייר יוכל לנחש את האכזבה הצפויה לגרייס, ומי שלא ראה, שיילך לראות.
פרק שלישי ובו כמה מילים על רצון טוב
גרייס מוכת הכוונת הטובות עושה ככל שביכולתה כדי ללמד את השחורים דמוקרטיה מהי – היא מעבירה להם שיעורים בבחירה חופשית, היא משתתפת בעצמה בעבודה הקשה, היא כולאת את הלבנים בכלא שהיה שמור פעם לשחורים, היא מאפשרת לשחורים לנצל את המשאבים שהיו שייכים פעם ללבנים. אולם כל אלו מובילים למסקנה אחת בלתי מפתיעה – קל יותר להוציא את השחור מהעבדות מאשר את העבד מהשחור. במיוחד אם עושים הכל תחת עיניהם הפקוחות של קני הרובים.
פרק רביעי ובו צצות שאלות על פון טרייר ונשים
כמו בכל סרטיו של פון טרייר, גם הפעם הגיבורה בסרט היא נערה בעלת עור צח להפליא. לעיתים נדמה כי זהו הקריטריון היחיד של טרייר בבואו לבחור את שחקניותיו. בחירה זו משפיעה כמובן על אופי הגיבורות – הנשים בסרטיו של פון טרייר הן לעולם שבריריות, ושבויות לנצח בעולם שחוקיו נקבעים בידי אנשים אחרים. במנדרליי, האישה הלבנה שבויה, בין השאר, גם באונו הבלתי ניתן למעצורים של הגבר השחור הפראי, אשר בו היא חייבת לחשוק, לפי כל הסטריאוטיפים המוכרים. כאשר גרייס מגלה את המחברת שהותירה אחריה האדונית, שעל פיה יישק דבר באחוזה, נדמה לרגע כי אולי פון טרייר החליט לחרוג הפעם מהקונספציה שלו. אולם הצופות מוחזרות לקרקע המציאות הפון-טריירית בהמשך, כאשר מתברר מי עומד באמת מאחורי המחברת האדומה.
פרק חמישי ובו תעלה השפה האסתטית של הסרט
מנדרליי מתפרש על פני 139 דקות של תיאטרון. כמו ב"דוגוויל", פון טרייר משתמש כאן במרחב אחד בלבד, שנראה כמו בית בובות גדול, שקיר אחד שלו פתוח לעולם. העולם, שמזכיר שוב את עולמו של ברכט, מוסדר באמצעות הכיתובים על המפה, שמשמשת כרצפה. את מה שלא עושה תפאורת התיאטרון המנוכרת, עושה הסאונד המופתי, שמסייע לצופים להשלים פערים.
פרק שישי ובו השאלה הגורלית – יותר טוב מדוגוויל?
דוגוויל היה הסרט הראשון בטרילוגיה ונהנה מהילת הראשוניות. מעריציו הרבים של דוגוויל לא יזכו כאן, כנראה, לחוויה המטלטלת שאפיינה את הסרט הראשון. אולם מדובר כאן בסרט נפרד, בעל קיום עצמאי. נכון, התפאורה מבוססת על אותו רעיון, הקריין הוא אותו קריין ופון טרייר הוא פון טרייר. בהבדל אחד מרכזי: בסרט הקודם ניקול קידמן נאנסת ובסרט הזה ברייס דאלאס הווארד מצליפה בשוט.
פרק שביעי ובו פרטי טריוויה זולים
מנדרליי הוא אמנם הפרק השני בטרילוגיה של פון טרייר העוסקת בארצות-הברית אולם הבמאי הדני מעולם לא ביקר בעצמו באימפריה – משום שהוא סובל מפחד טיסות. כמו כן, הסרט אמנם מדבר על ביטול העבדות במדינה, אולם שחקנים שחורים אמריקניים סירבו להשתתף בסרט, בטענה שמדובר בנושא רגיש מדי, ולכן נאלץ פון טרייר להשתמש בשחקנים בריטיים. וזהו אינו הנושא הרגיש היחיד בסרט – במהלך צילומי הסרט הוצא להורג חמור אמיתי, עם נשמה ונשימה, בטענה שהחוק הדני מאפשר זאת. בלחץ ארגונים לזכויות בעלי חיים, הוצאה הסצינה הזאת מהסרט. כמו כן, אור מעדכן מזירת הקרב, כי גם סוס נשרף במהלך הצילומים.
פרק שמיני ובו סיכום – ללכת או לא?
מנדרליי הוא כמו סירופ לשיעול – זה לא טעים במיוחד, אבל זה הופך אתכם לבריאים יותר. אם אתם מחפשים סרט שיפעיל את בלוטות הדמע שלכם או יספק לכם שעה וחצי של בידור קליל, תתרחקו ממנדרליי כמו מסיפור אימה. אם אתם רוצים סרט שידבר אל המוח שלכם, ואולי אפילו יפעיל אותו, לכו עכשיו.
(נכתב במקור עבור המגזין "חיים חדשים")
לא אצפה בסרט שעבורו הוצא להורג, גם אם היה הופך אותי להיות חכם כאיינשטיין.
צ"ל "הוצא להורג חמור"
אינני אוהב את פון-טרייר, ולא את דוגמה 95 (שיכול להיות שהקישור ביןהטרילוגיה הנוכחית אליה הוא בראשי בלבד). את דוגוויל ראיתי מתוך עניין(העובדה שאני עובד ברשת לב ורואה את הסרטים שם חינם עזרה גם היא), והפרקהשמיני בפוסט מתאים אליו בהחלט. עושה רושם שמנדרליי ממנו ראיתי קטעיםספורים בלבד, אינו מעורר מחשבה – הוא עושה את הפעולה הזו בשביל הצופהוזורק את התוצאות על המסך.
כמו כן לא רק חמור נפל קורבן לידי לארס, גם סוס נשרף לו על הבמה.
מחבבת עקרונות.
לטעמי, מנדרליי עושה ראשי פרקים נוחים לעיבוד מחשבתי.
מתוך כל ראש פרק כזה יוצא בלון עם מחשבה של פון טרייר. עם הבלון הזה אתהיכול להסכים, אתה יכול להתנגד לו או שאתה יכול לשלול את הרלוונטיות שלולדיון. כל תגובה לבלון הזה היא מחשבה.
ובעניין הסוס, אוסיף.
אם בגללך אני אלך ואראה סרט של פון טרייר, לא אסלח לך על זה בחיים.
יופי של פוסט
מה שאמרת מאוד ממזער, כאילו זה עוד עקרון, אחד מיני רבים, שהם יחסיים, ותלויי תרבות, ואיש באמונתו יחיה וכו’.
לדידי, נעשתה פה עברה בסיסית וחמורה מאוד.
אתה צודק, מה שאמרתי היה ממזער.
בגלל שלדידי לא נעשתה פה עברה חמורה כלל.
בכל מקרה, לא התכוונתי למזער אותך, אלא את העקרונות שלך, שלהם אני מתנגדת.
התגובה שלי, אבל, הייתה מעט חריפה. אני מודה.
מתנצלת.
אתה מפחיד אותי.
תודה.
תודה שהתנצלת.
ולעניין:
זה מזכיר לי את הבדיחה הידועה בה נתבקשו סטודנטים מהטכניון לתכנן צינורגדול שיוליך דם ממטולה ועד אילת. הסטודנטים שאלו: מהי הספיקה הנדרשת?
ההשכלה הפורמלית שלי כולה בתחום המדעים המדויקים. אני לא כך מבין איך פה,במקום שהכותבים משכילים כל כך בתחומי מדעי הרוח, אי אפשר להבין שבשם אמנותזה ממש דבילי לרצוח משהו. בעיני זו אכזריות ואטימות לב.
א. זה כתוב ממש ממש יפה, מלוא הערכתי.
ב. באשר לפרקים השני והשלישי ועניין הכוונות הטובות: לא קצת נמאס למחזר אתהמניירה התרבותית הזו, הנואלת לדעתי, במסגרתה דמויות שהן שבני הגזעהאירופי לא יכולות לעולם להועיל לבני מעמד/צבע עור/גזע אחר, כמודגם על ידיהתנהגותו הטפשית של נציגם רווי הכוונות הטובות אך המטומטם?
אם נולדת באירופה נגזר דינך להיות עריץ קולוניאליסט ואחת היא מה כוונותיך?
וואו, וואו. בוא ניקח חמישה עשרה צעדים לאחור.
אני לא מייצגת את המשכילים ממדעי הרוח.
וגם לא את המקום הזה.
בימים טובים אני מייצגת את עצמי למשך יותר משעה.
אני, מיטל שרון, לא אמנע מסרט, רק בגלל שהרגו חמור על הסט. ולצורךהעניין, אפילו לא אם הרגו חמור וסוס. בשם דברים מטופשים הרבה יותר מאמנותנעשו דברים הרבה יותר גרועים מלהרוג חמור וסוס.
ובאופן אישי, חמור וסוס לא כל כך מעניינים אותי.
א. תודה.
ב. השאלה שלך מזכירה לי סיפור, אז תתאזר רגע בסבלנות, טוב? אני מייד מגיעה לנמשל.
באחד הקורסים היותר משוקצים שלקחתי באוניברסיטה (וזה הסלון שאיתמר ואניהקמנו מקרשים שגנבנו מהערימה של יריב חבוט, אז אני אגיד משוקצים כמה שאנירוצה, ועל מה שאני רוצה, גם אם זה יהיה הכי מוגזם בעולם), נאלצתי לקרואמאמר בשם Leather dikes boys. סופר שם על לסביות שאוהבות את תרבות העור -כלומר סאדו מאזו קשירות וגו’ – ועושות זאת במסגרת חברתית מסויימת, שכוללתיחסי אב בן בין המשתתפות בסצינות השליטה השונות. אחד מהבנות המאד ליברליותבשיעור שאלה, בהקשר לדיון שהתנהל בכיתה, האם ייתכן שהבנות האלו מגיעותדווקא למערכת היחסים הזו מאיזושהי כפייה חיצונית. ואז ד"ר עמליה זיו הודתהשהתופעה התרבותית הנרחבת שעליה נאלצנו לקרוא כוללת בערך חמש עשרה בנותבצפון ניו יורק או משהו כזה.
והנמשל: מעט מדי סרטים עוסקים בשליטתו של הלבן מלכתחילה. כלומר כן, במסגרתסרטים מאד ספציפיים ומועטים, זו באמת קונבציה קצת שחוקה. אבל במסגרתהקולנוע בכלל, אני לא חושבת שזו שאלה שבכלל עולה הרבה מדי פעמים.
[המשך יבוא]
ובהקשר לסרט הספציפי הזה:
כשהדמות הנשית היא כל כך חסרת אונים, והיא זו שאמורה להוביל את מהלך השינוי בסרט, הסיכויים שלה קטנים מאד מלכתחילה.
כלומר, אני חושבת שנשים בעולמו של פון טרייר לא יצליחו לעשות דבר, גם אם מדובר באפיית עוגה שיוצאת מגדר הרגיל.
בסרט הזה היא קרולניאליסטית שכשלה, אבל בסרטים אחרים שלו היא אישה שמנסהלהתמודד עם הגבר שלה או אישה שמנסה להתמודד עם עולם קפיטליסטי ורואה.
מה זה אמור להביע בדיוק.?
איזה סרט זה לא הבנתי בכלל
מוזמן לשלי..
ואז תראה מזה בלוג יפה…
ייתכן שאת צודקת. אני רק יודע שראיתי את הרעיון הזה ביותר מדי מקומות, שהוא לא מצא חן בעיני מלכתחילה ועכשיו אני ממש מתעב אותו.
זה כמו לומר שלא משנה מה הם כוונותיי, אינני יכול אלא להיות שוביניסט משום שאני בעליו הגאה, פחות או יותר, של אבר מין זכרי.
זה דבר אחד להציג אמת היסטורית ולהטיל בה ביקורת מוצדקת מאוד. זה דבר שני לייצר בעקביות אמירות דטרמיניסטיות כאלה.