רחובות המחאה מתמתחים לאורך כל הארץ, ולא משנה אם אתה גר באוהל, מבקר באוהל, מתנגד לאוהל, לא סובל אוהל, או חושב שרסטות הן הדבר המטונף ביותר שקיים, כל מי שחי במדינה הזאת, חייב לדבר לחשוב להגיב על המהפכה.
המחאה הזאת לא צריכה את הסיפור האמיתי והמזעזע של כדי לדבר על עצמה ואל עצמה, והיא לא צריכה שום אתר אחר. כי הדבר הכי מגניב ומעורר השתאות ומרעיד אמות סיפים במחאה הזאת, לפחות בשביל אנשי אינטרנט כמונו, זה שהיא קורית ברחובות האמיתיים, עם הסיפורים האמיתיים והמזעזעים שמתרחשים בהם, כמו שכבר ציין יפה איתמר.
אז קורים שם דברים אמיתיים בחוץ, אבל צריך לחשוב עליהם, צריך לעמת אותם מול תיאוריות, צריך לדבר על הרגשות שהם מעוררים, צריך להבין מה קורה פה, ובניאדם של מלים זקוקים למלים כדי להבין מה קורה פה.
ועל כן, פרויקט מחאה. שני פוסטים כבר נכתבו ממילא. היום יעלה השלישי. ואת כל השאר שלחו ל-hemeitster בג'ימייל החל מהיום. רק עשו טובה, הודעות על רייב חגיגי לשבת במאהל באופקים שמרו לפייסבוק. זה המקום הראוי להן.
רייב באופקים?
אחד הדברים שניכרים לעיניי בימים האחרונים הוא הפער בין הקרנבל האינסופי ברוטשילד לזעם המצוקתי הצרוף בפריפריה.
כמה אירוני שגם במחאה הזאת שמעלה את הסולידריות של ה"עם" (פנורד!) על ראש שמחתה, הבועה התל-אביבית חוגגת עם מיטב אמני הארץ כשבג'סי כהן מתחילים לשרוף דברים, ובמאהלים אחרים נקרעים בוויכוחים וריבים פנימיים (לא "מעגלים") ולאף אחד אין מצב רוח להרים דרבוקה.
אני רק בשביל לעשות לייק למרמיט. ומגניב.
למה "צריך" לעמת אותם עם תיאוריות? למה "לדבר על הרגשות" אם אפשר סתם להרגיש?
דימוי 'הבועה' יש בו לטעמי משום צרות-עין, והגיעה העת לשים אותו בצד.
תנועה לובשת צורות שונות במקומות שונים,
אז בתל אביב יש מופעים ויש גם שמחה, ויש עדיין כמה אמנים פעילים, והם תורמים
במה שהם יכולים לתרום. זה דווקא טוב! זה אחד הדברים שמגבירים סולידריות, אחדות ואמפטיה. אולי לא הבנתי נכון – בעצם אתה מתרעם על זה ש- א) יש אווירה של קרנבל בתל אביב ו- ב) האווירה הזאת מתפשטת גם למקומות רחוקים כמו אופקים.
והטיעון שמתחת לדבריך הוא הטיעון הישן על הילדים הרעבים בהודו. הבעייה עם הטיעון
עניין הילדים הרעבים בהודו הוא שזה לא יעזור אם נחסוך את שאריות הארוחה שלנו. גם לא אם נחיה בתחושת אשמה. להיפך אם נרעיב את עצמנו זה לא יהפוך אותנו לטובים יותר.
המחאה התחילה מהמרכז כי יש במרכז דברים טובים, ואנשים שהיה להם את הכוח, את הרצון ואת התעוזה ואת מרווח הנשימה הכלכלי לצאת ולהאבק ולהשמיע את קולם בצורה אפקטיבית. זה טוב מאוד שהיה ושיש לאנשים את הדברים האלה, ולא הייתי מקל בזה ראש.
ולא בגלל שאי אפשר להקל בזה ראש. אדם שמיומן בזה מסוגל להקל ראש או לזלזל בכל דבר. לא. הסיבה שבשלה לא הייתי מקל בזה ראש היא שזה לא עוזר לאף אחד. זה לא משחק למטרתנו המשותפת. יצירת בסיס משותף חדש – בסיס שמורכב מחירות, יושרה, תקווה, סולידריות, שיוויון. כל אותם דברים שכבר התחלנו להאמין שהם אבודים עבורנו בישראל. אז כדאי לטפח את התנועה הזאת – על כל הגילויים שלה, והסיבה שהייתי מעיף את הכ"חניקים למיניהם ממנה היא כי הם בעליל לא חלק מהתנועה הזאת. אבל את מיטב אמני הארץ לא הייתי מעיף משם, ואם הם מגיעים לעשות רייב באופקים אז מה טוב! ככה זה צריך להיות. אמנות היא חלק מהדברים הטובים שיש בתל אביב. זה חלק מהדברים הטובים שיש בחיים, והנה היא מגיעה גם באופקים.
את השפע מהסוג הזה בתל אביב יש לטפח. הוא לא בא על חשבון. הוא חלק מהעניין. אנשים חופשיים – נהנים גם משיר ומריקוד ומצילום ומציור ומכתיבה. ומחאה באמצעים האלה לא פחות חשובה ממחאה באמצעות שריפת חביות, ולטעמי יותר חשובה.
אז די כבר עם דימוי הבועה. פוףףףףףףףף!
יואב,
מרוב להיטות לפוצץ את הבועה, לא שמת לב שכתבתי ש*אין* רייב באופקים.
מרוב התלהבות מהבועה, אין לך מושג מה קורה בפריפריה.
יכולתי לענות לך באריכות, אבל אין לי כוח לצחצוחי לשון.
אסתפק בשני לינקים שמבטאים בקירוב את דעתי על נושא המרכז והפריפריה. אתה מוזמן להתווכח באריכות עם הבלוגרים האלה, להנאתך. אני קד בהכנעה ונסוג מהזירה.
http://eyalniv.wordpress.com/2011/08/07/fake-unity/
http://www.hahem.co.il/scissors/?p=816
המשך בילוי נעים.
להעשרת הביבליוגרפיה, כמה מקורות "ראשוניים" מהפריפריה:
שכונת התקווה:
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000672204
באר שבע:
http://nadav.blogdebate.org/archives/%d7%9e%d7%90%d7%94%d7%9c-%d7%90%d7%99%d7%97%d7%95%d7%93-%d7%9e%d7%90%d7%94%d7%9c-%d7%9e%d7%90%d7%95%d7%97%d7%93
חולון:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4107269,00.html
לוד:
http://mermit.mind-fucking.com/tents-of-lod/
פתח תקווה, הכעס בוקע אפילו מבעד לאופטימיות הקוסמית של צ'יקי:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1237498.html
וכמו כדי לאזן את התמונה, @Elizrael מדווחת עכשיו בטוויטר על "החצר האחורית", התארגנות ארצית של המאהלים והפעילים בערי הפריפריה/הפיתוח/המעורבות או איך שתרצו לקרוא להן.
יאללה, מהפכה!
הי יואב,
יש מצב שעיקרי הדברים שריכזתי פה (ועוד כמה התפתחויות מאז שלא ציינתי) יהפכו לפוסט – אצלי, ואשמח לפרסם גם במסגרת הפרויקט כאן.
אם הבנת מדבריי שאני מתנגד לשמחה וקרנבל, לא העברתי היטב את כוונתי.
ההפך הוא הנכון: אני עומד מאחורי המשפט שכבר יצא לי לצטט אי אילו פעמים:
if I can't dance to it, it ain't my revolution
הבעיה היא שברגע שיצאתי מתחומי ת"א (רוטשילד-לווינסקי ובטח גם מאהל יפו, שבו לא הייתי), התברר לי שאני מתקשה יותר ויותר למצוא סיבות לרקוד, ולו רק כי ה"שמחה" המהותית כל כך לרוטשילד לא הגיעה למקומות שביקרתי בהם.
ואני חושב שגרעין הפעילים המסורים והשמחים שהתקבצו סביב רוטשילד יכול היה לעשות יותר כדי להפיץ את בשורת השמחה – המחאה עם האהבה, המהפכה של התודעה – גם מחוץ למקומות הקלים והבטוחים, שאת חלקם מניתי ברשימת הקישורים לעיל.
לא בהכרח "להמציא יש מאין" או להביא "קולוניאליזם מחאתי", אלא לפחות לחזק את הגורמים המקומיים שבכיוון הזה. כי בלי השת"פ הזה, נוצר נתק בין המהפכה השמחה במרכז למחאה הזועמת בשוליים.
ההפגנות בשבת מחוץ לת"א היו צעד בכיוון הנכון לדעתי. ועדיין גם הן לא היו חפות מפגמים.
כל זאת ועוד, בפוסט במהרה בימינו אמן.
ובכן מרמיט, אני מבין עכשיו יותר טוב למה התכוונת, ואני מאוד בעד.
מחכה לפוסט!
בבקשה:
"על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על צדק"
http://mermit.mind-fucking.com/whose-justice-is-it-anyway/