הכנסות לנכה נפש בישראל
2,080 ₪ קצבת נכות חודשית
750 ₪ סיוע חודשי בשכר דירה
אין כפל נכויות

הוצאות לנכה נפש בישראל
1600 ₪ שכר דירה חודשי בעיר פריפריה לדירת חדר (נגיד, חדרה)
200 ₪ בחודשיים חשמל (כ100 ₪ בחודש).
80 ₪ לחודשיים ארנונה (אחרי 80% הנחה. כ40 ₪ בחודש)
200 ₪ בחודשיים מים (כ100 ₪ בחודש)
350 ₪ בחודש תרופות פסיכיאטריות.
 
מה שמשאיר אותנו עם 640 שקלים הוצאות מחייה בחודש. 640 ₪ שצריכים להתחלק בין מזון, בגדים, נעליים, בריאות, נסיעות ואולי גם שבריר מזון לנפש.

עלות פסיכולוג במרפאה ציבורית בין 150 ל215 ₪ לשעה, בתלוי בביטוח הבריאות שלכם. ביטוח בריאות עולה כ30 ₪ בחודש. זמן ההמתנה לפגישה: מתגוון.

האלטרנטיבה: ניסיון התאבדות. שירותי בריאות הנפש ניתנים חינם אין כסף במחלקות הפסיכיאטריות השונות ברחבי הארץ. לפני הכניסה לבית החולים, וודאו כי המחלקה שבחרתם מתוקצבת כראוי ונעדרת היסטוריה של התעללות בחוסים.

כשאין לך מושג איך לגמור את החודש (וזה הרבה אחרי שהשלמת עם העובדה שלעולם לא יהיו לך דירה משלך, ילדים משלך או חיית מחמד גדולה יותר מדג זהב), השאלה הגדולה ביותר איננה "מאיפה אשלם את המשכנתא?" אלא: "מה אפשר לבשל מחלב, טונה ומלפפונים משומרים במלח?"

וכשבעמידר שוב נכשלים להעביר את הכסף לחשבון הבנק שלך, את לא נחרדת מפני שהחוב על המשכנתא עומד לתפוח, אלא מתלבטת האם לאכול מאותה דייסת סולת דלוחה ממנה את ניזונה קרוב לארבעה ימים, או אולי למחול כבר על כבודך ולגשת לבית חב"ד, לסעוד ארוחת צהריים בחמישה שקלים.

ולבסוף, כשמתחוור לך שלא תוכלי להעיף מבט נוסף בדייסה, את יוצאת לרחוב ותופסת את קו 14 ומגלה שבראשון לחודש עתיד התעריף להתייקר בחצי שקל נוסף – את מחשבת בראשך את סך כל נסיעות האוטובוס שאת עושה בחודש, ושוברת את הראש מניין תוציאי עשרה שקלים נוספים.

כי אין לך.

המשחק של המשוגעים קצת שונה מהמשחק של המוחים והחוזרים מהודו (אם נניח לרגע שהם היינו הך, ונניח, כי זה בינתיים השיח שמעצב את השיח). זה סוג קצת אחר של פרפורמנס, אם תרצו. אם המוחים לא בטוחים שהם משחקים וגם סביבתם איננה בטוחה שמא זהו קרנבל או משחק, אזי ברור ומובן לכל שנכה הנפש פועל לפי מערכת חוקים פנימית (אבל חיצונית לשיח). זאת שבראש שלו.

המחאה מובנת (ולפיכך, במידת-מה, אפקטיבית), כיוון שהשחקנים והמשחקים מדברים כולם באותה שפה. פרפורמנס או מחאה, כולם מדברים על מהפכה וכולנו יודעים מה זה.

המחאה לא-אפקטיבית כיוון שהיא מסתכנת בזליגה אל המשחקי, אל הלא-קומוניקטיבי: אם המחאה תהיה רק משחק, אם תממש את הפוטנציאל הקרנבלי שלה, יפסיקו לקחת אותה ברצינות.

 
בפועל, המשוגע מוחלש כי אין לו. כיוון שמ"אדם" הוא מכובס לכדי "משוגע" ואז ל"נכה נפש": מישהו שקל לנהל, להזיח ולפטור מהמרחב הציבורי (ונעדר את הכלים לשוב ולהנכיח בו את עצמו מחדש). כיוון שאין לו היכולת להפסיק לשחק. המשחק הוא חייו.

המהפכה היא מהפכה של אנשים שיש להם: מילים, אבל בעיקר כסף (ולא, דחיסת המצב למשוואת זמן = כסף לא פוטרת איש מההכרה שגם ביסוד המשוואה הזו קיים כסף בשפע).

אני מגיעה הרבה לרוטשילד, אבל אני לא מרגישה קשורה. לא למעמד הבינוני הנשחק, שחבריו מעולם לא ידעו עוני מהו; לא לציבור שאני מתיימרת לייצג, כי לי יש קיבוץ והורים וירושה ומקומי בקופסה הממוזגת ובין האוהלים, בדיוק כפי שהיה בדירת שני החדרים המתפוררת על רחוב הנשיא. אולי זה עניין של כפל זהויות: את לא יכולה להיות אנחנו אם את גם הם. אני לא יכולה לקבל על עצמי את הגדרות הזהות האחת כשברור לי – מהתנסות באחרת – שהנוצות שאולות והצבעים לא-תואמים.

המחאה הזאת, מתהדרת המחאה, היא מחאה של אנשים עובדים. מחאת המעמד הבינוני הנשחק. מחאתם של אנשים ששירתו בצה"ל, של הרופאים, של המטפלים, מחאת הילדים שלא מתגרשים מאבותיהם, של אנשים שרוצים משהו… עם אתיופים, ובעיקר, של כולם. שמאל, ימין, מרכז, פריפריה. מכל פינה ניבט אליך שלט הזועק את העוול שנעשה לציבור כזה או אחר. אלה קורעים את התחת בעבודה. אלה לא מסיימים את החודש. אלה מגנים על המולדת ואלה שומרים על נפשותיהם הרכות של ילדי ישראל. ואת…? מה את עשית בשביל מדינה…?

לא הרבה. אולי אספת כמה חתולים ומצאת להם בתים. רגע, זה נחשב?

אז אני תורמת לקבצנים וחותמת על עצומות והולכת לרוטשילד (אבל מה אם ביום שישי לא בא לי?), וקשה לי להרפות מהמחשבה ש-

א.    אני פה כי מעניין לי. אני דוגמת את השדרה ברגל ונעצרת במקום הכי מעניין, ואז ממשיכה הלאה, לטעימה הבא.
ב.    אני בעצם אמורה להתייסר בחום ובשמש הקופחת, כי יש ילדים רעבים באפריקה. כי אני בעצם סוג של ילד רעב באפריקה, אז מתפקידי להתייסר (ולו באופן מידתי) עם כל השאר.

(ואם לענות ליואב, שענה למרמיט) כי התייסרות היא אקט סימבולי (ואקט של ניכוס והזדהות והזדהות).

וגם:

שהעיסוק במחאה מחייב פוליטיקה של זהויות. אני יודעת (לכאורה) שהוא לא, אבל הוא כן. אם לא, איפה הביסקסואליוֹת והפמיניסטיות (שיושבות בפורום פמיניזם וכואבות את חוסר נכונותו של הציבור הישראלי לקחת חלק במאבקים שלהן), איפה הקיבוצניקים, איפה הנכים והעניים? איפה המשוגעים?

ככל שהכתיבה along these lines הולכת ונמשכת, כך מתחוור לי מקור אי הנוחות שלי בתוך המחאה. כדי שיהיה מסמוס זהויות, כדי שיהיה TAZ, צריך שתהיה זהות מוגדרת לכתחילה, והאדם או הגוף או הציבור שמחזיקים או מזוהים עם הזהות הזו צריכים להיות חזקים מספיק על מנת לדבר/למחות בשמה. במרחב הזה יכול להתרחש מסמוס, במרחב הזה יש קרנבל וTAZ וכיף כי מי שנכנס לתוכו מגיע אליו מעמדה של כוח. לכן ברוטשילד מגניב ובמאהלים האחרים לא, או הרבה פחות (ובכלל, ידוע שאת המהפכות מחוללים החזקים וחסרי-המכנסיים המשיכו להתהלך בכותנות אחרי שחרור הבסטיליה).

כשהזהות (או הקטגוריה) היא מעוז הכוח והדבק המלכד, קשה הרבה יותר להתפרק ממנה. על אחת כמה וכמה אם היא כפויה מבחוץ, אם את מרגישה בתוכה שלא בנוח, אם הזהות כשלעצמה היא מושא למאבק.

 
פורסם לראשונה, עם לינקים, כאן