מהדיבור בספירה הציבורית המקומית מישהו עוד עלול לחשוב שמוקדי הכוח המרכזיים בחברה הישראלית הם התקשורת, בית המשפט העליון והאקדמיה. טוב, יהיה מי שיוסיף גם את הכנסת והטייקונים. ואכן, בעולם הדימויים והתדמיות הפוסט-מודרני המרצד שלנו, לפעמים קל מדי לשכוח שיש בעולם צורות קשיחות יותר של מציאות ויש מוקדי כוח אחרים בחברה הישראלית, שממעטים לדבר עליהם פשוט כי הם משעממים תחת, אך חזקים לאין שיעור.

את מי סופרים, ואת מי לא.

אבל ראשית, אני חייב להגיד כמה דברים על השילוש הקדוש של תעמולת הימין בארץ (הועתק מילה במילה מהניאו-קונס בארה"ב, כמובן), תקשורת-בג"צ-אקדמיה. הימין עוד לא הצליח להשלים את השתלטותו על עניין ה"מה אומרים" על הנ"ל, אך הוא השתלט באפקטיביות על עניין ה"על מה מדברים" החשוב לא פחות – אם לא יותר.

כשמדברים על "התקשורת", למשל, מדברים רק על ארבעת העיתונים הגדולים ושני הערוצים ה"מסחריים" (שפועלים כי הממשלה מרשה להם). את התחום המצומצם הזה מנתחים ובוחנים, שואלים מיהם העיתונאים ומהן עמדותיהם ומגיעים למסקנה שהתקשורת "שמאלנית". המסקנה איננה נכונה גם שם מכמה סיבות: אחת מהן היא שהחלוקה בין "ימין" ו"שמאל" שבה משתמש הימין עובדת כמו החלוקה בין יהודים וגויים. כלומר: מי שאינו ימין במובהק, ללא עוררין ולשיטתם – הוא שמאל. כמו ששבדי ואבוריג'יני מאוסטרליה, שניהם גויים ומרגע שקראת להם באותו שם הם נעשים דומים בעיניך. סיבה אחרת היא שהתקשורת צריכה להימדד לפי מעשיה ולא לפי המפלגות שהעיתונאים – שהשפעתם על אופי הסיקור שולית למדי – מצביעים להן. ואני לפחות, מעולם לא פגשתי שמאלן שמרגיש שהתקשורת מייצגת את עמדותיו.

אך חשוב יותר: בכל הדיבור הזה אין אף מילה על התקשורת שנצרכת ע"י שליש מהציבור דובר העברית, לפעמים באופן בלעדי: מקור ראשון, ערוץ7, נקודה, כיפה, סרוגים, הקול היהודי, כל העיתונות החרדית, שלל תחנות רדיו דתיות, עלוני בתי כנסת. בשביל רבים מאותם אנשים שבטוחים שידיעות אחרונות הוא קן רוחש שמאלנים, כמה מהנ"ל הם המקור המרכזי לתקשורת אמינה. איך הייצוגיות שם? יש שם אפילו שמאלן אחד? צריך להיות? למה כשמדברים על תקשורת לעולם לא סופרים גם את התקשורת ההיא?

כנראה מאותה הסיבה שכשמדברים על התכנים במערכת החינוך, כמה דמוקרטיה ללמד מול כמה תכנים לאומניים, מדברים רק על מערכת החינוך החילונית. תחומי החינוך הדתי, התקשורת הדתית, מוסדות ההשכלה הגבוהה הדתיים (למה מדברים על עמדותיהם של המרצים בבאר-שבע אך לא בבר-אילן שלא לדבר על הישיבות?) הם טאבו. הם הדומנה של הימין הדתי, זר לא ידרוך שם. הם לא פתוחים למו"מ ציבורי – רק המרחב החילוני פתוח למו"מ, רק שם נדרש "ייצוג הולם". לזה, חז"לינו קראו "מידת רשעים". לאמור: שלי-שלי, שלך-שלי.

יודעים למה? משום שמרוב הדיבורים על "התקשורת" כ"הרשות הרביעית" שכחנו שאין הגבלה על מספר העיתונים. אף אחד לא מנע מהימין להרים עיתון לשיטתו. ואכן, הוא הרים וניסה להרים, יותר מפעם אחת. הבעיה היא, שאף אחד מחוץ להארד-קור של הימין לא רוצה לקנות את העיתונים האלו. אז הם מנסים לכפות את התכנים שלהם על התקשורת שהרוב כן בוחר לצרוך באמצעות התערבות ממשלתית. בדיוק כמו שעקב חוסר יכולתם להנכיח את התיאוריות האקדמיות שלהם באמצעים אקדמיים – ויכוח בתוך האקדמיה, כפי שעשו הפוסט-ציונים בסוף שנות השמונים בלי שום עזרה מהשלטון, הם מנסים לדחוף את עצמם לאקדמיה דרך התערבות ממשלתית. כמובן שהחיבה להתערבות ממשלתית נעצרת בתחום החברתי-כלכלי, אבל זה כבר סיפור אחר.

הדברים המשעממים האלו.

אבל עם כל החשיבות של המרחב המדומיין, זה שמאוכלס במשמעויות, סמלים, מיתוסים ושאר רוחות רפאים, ועם כל השפעתו העצומה על המציאות (שלא לומר היותו חלק מרכזי של המציאות), יש דברים שהשפעתם על המציאות מיידית הרבה יותר.

בירושלים למשל, הוכנה לראשונה תכנית מתאר כוללת לעיר, שבין השאר מאשרת בנייה של כ-13,000 יחידות דיור לפלסטינים. אין בזה כדי לסגור את הפער התכנוני העצום בין מזרח העיר למערבה, אך זהו שיפור. תכנית זאת עברה את הליכי האישור כולם, חוץ מחתימת ידו של שר הפנים שלא חותם עליה, כנראה משום שלדעתו היא נדיבה מדי כלפי הפלסטינים.

חתימת ידו של שר הפנים יכולה גם לשפר בדרמטיות את מצבם של ישובי הפריפריה הענייה באמצעות הגדרה מחדש של תחומי השיפוט של המועצות האזוריות. בהינף קולמוס, שר הפנים יכול להעביר נכסים מניבי ארנונה מתחומי השיפוט של ישובים יהודיים אמידים מאוכלסים בדלילות לתחומיהן של עיירות פיתוח וישובים ערבים. תחשבו למשל מה הייתה יכולה לעשות הארנונה של הכור הגרעיני בדימונה אם הייתה הולכת לעיריית דימונה ולא למועצה האזורית תמר העשירה, שיש בה רק כמה קיבוצים.

שר הפנים ירש את מרבית הסמכויות של הנציב העליון הבריטי והשפעתו על כל תחומי החיים עצומה. ומאז שנות התשעים, כמעט בלי הפסקה, משרד הפנים הוא הנחלה הפיאודלית של ש"ס במשטר הפריווילגיות הישראלי. לכן למשל, ב-1999, מפלגת "ישראל בעלייה" זיהתה את מוקד הכוח ורצה לבחירות תחת הטיקט של כיבוש משרד הפנים. "נאש-קונטרול".

מהלך ההשתלטות על התקשורת-אקדמיה-בית המשפט העליון הדליק את כל הנורות האדומות – ובצדק, אך זה איננו תחילתו של מהלך ההשתלטות על מוקדי הכוח אלא אקורד הסיום שלו. זה התחיל עם דברים משעממים הרבה יותר: מינהל מקרקעי ישראל, רשות הטבע והגנים הלאומיים, רשות העתיקות, הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית עם החטיבה להתיישבות שלה, הקרן הקיימת לישראל, האפוטרופוס לנכסי נפקדים ושלל חברות ממשלתיות, ממשלתיות למחצה וחברות בת של חברות ממשלתיות למיניהן, כמו זו ששולטת ברמה על הרובע היהודי בירושלים העתיקה ומקומות מחוצה לו.

אלו מהווים מכשירים פוליטיים ממדרגה ראשונה. בג"צ יכול אולי להורות על פירוק מאחז פה ושם (וספק אם העניין גם יתממש), "ארץ נהדרת" יכולה לצחוק על מתנחלים, אבל כל המוסדות הנ"ל יקימו עשרות מאחזים והתנחלויות, וחלקם הלא מבוטל יתחיל את דרכו כאתר ארכיאולוגי או שמורת טבע, יקבל כספים וסיוע מהחטיבה להתיישבות, אחר כך יקבל את חסות משרד הפנים ומשרד הביטחון ורק אחרי שהמלאכה תושלם ותהפוך לעובדה בשטח, שלום עכשיו יגישו בג"צ והשופטים יידרשו לסוגיה. תסתכלו איך הוקם המאחז מגרון, או מה שמתרחש ממש עכשיו בסילוואן ותראו עד כמה תנועת ההתנחלות בכלל לא יכולה להתקיים בלי עזרתם של הנ"ל.

והשפעתה של תנועת ההתנחלויות על אופייה, זהותה ועתידה של החברה הישראלית גדולה לאין שיעור מהשפעתם של גדודי פרופסורים מהמחלקות המיובשות להיסטוריה ולסוציולוגיה שמנסים לדפוק תיאוריה ביקורתית לראשי סטודנטים שמגיעים משכילים פחות ופחות ולאומנים יותר ויותר מדי שנה. תנועת ההתנחלות היא זאת שיצרה כאן מציאות דו-לאומית שכנראה איננה הפיכה, היא זאת שדוחפת את ההקצנה הדתית, המגדרית והלאומנית שאנחנו רואים והיא גם הכוח המרכזי מאחורי הממשלה הנוכחית ומעשיה.

וכל זה, לפני שדיברנו על הנושא המוכר יותר של משרד האוצר ששולט על הכלי המרכזי ביותר של המדיניות – תקציב המדינה – באמצעות חוק ההסדרים. זה לפני שדיברנו על משרד החקלאות שיחד עם משרדים משעממים ובעלי פרופיל תקשורתי נמוך נוספים משפיעים על חלוקת העוגה הלאומית יותר מאלף פסיקות בג"צ.

וזה עוד לפני שדיברנו על משרד ראש הממשלה, שבעשור האחרון סופח אליו עוד ועוד סמכויות, עוד ועוד תחומי שליטה, ושהפך כבר למשרד-על שמרוקן מתוכן משרדי ממשלה אחרים. לדוגמא: יש בישראל משרד הסברה ושר הסברה, יולי אדלשטיין שמו. יש לו תקציב זעום והוא מריץ כמה פרויקטים שוליים. התחום עצמו, נמצא כולו במשרד ראש הממשלה. וכשאנחנו מדברים על הסברה, אנחנו מדברים על הסברה לאזרחי ישראל, שכן ה-HASBARA לשאר העולם היא נחלתו של משרד החוץ.

ולצד זה: המועצה הלאומית לכלכלה, האגף לתכנון מדיניות, אגף הגיור, הרשות לקידום מעמד האישה, הרשות לפיתוח כלכלי של המגזר הערבי, הדרוזי והצ'רקסי, מרכז רבין לחקר ישראל, מרכז מורשת מנחם בגין, המועצה הציבורית להנצחת זכרו של הרצל, המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים, הוועדה לאנרגיה אטומית והרפורמה בתכנון והבנייה, אם למנות כמה מהדברים שעושה המשרד המנופח ביותר, והעמוס לעייפה במינויים פוליטיים ו"משרות אמון" (רבים מהם קשורים לשלדון אדלסון, מרכז שלם, המכון לאסטרטגיה ציונית וכיו"ב).

אז רוצים לדבר על "ייצוגיות"? על "קול לכל חלקי העם"? על "תנו לימין לשלוט"? למה להסתפק בטורי הדעות של YNET ובחוג למדעי החברה באוניברסיטת באר שבע? בואו נפתח את כל מוקדי הכוח במדינה הזאת ונעשה ספירת מלאי. כמה בוגדים עוכרי ישראל שמטיפים לחרם על המדינה ושאר בבל"ת נמצא שם, וכמה נאמני ארץ ישראל השלמה ומקדמי תכניתו של החבר הדמיוני להבאת הגאולה?

מנהלי: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות לתחזוקת הבלוג. אני מודה לתורמים ומבטיח להחזיר להם תרומה בצורת סיגריות, כשנהיה בגולאג.

יש בחור אחד, יואב גוטרייך שמו. שוטר לשעבר. למד בישיבת ההסדר הר עציון, לאחר מכן התגורר במספר התנחלויות באזור הגוש, ביניהן נווה דניאל ואפרת. באפרת הוא כנראה נתקל בשבילי הישוב, מדי פעם, בנאמבר-טו הבלתי נלאה של אם תרצו, גנב התחמושת הצה"לית ארז תדמור שהתגורר שם גם הוא באותו הזמן. לאחר מכן הוא עבר, לפי מקור אחד, לירושלים ולאחר מכן לאזור ת"א.

יואב גוטרייך הפציע בשמי חיינו ביוני האחרון, שמונה ימים לאחר תחילת מחאת האוהלים, בתור יו"ר של תנועת שמאל בשם "החופש לבחור – החופש להיבחר" שנלחמת למען הצדק החברתי, הדמוקרטיה, השלום וכל שאר הדברים ששמאלנים אוהבים להתהדר בהם, וכמי שמסתחבק במופגן דווקא עם ח"כ חנין זועבי, מכולם.

ב-21 לאוגוסט, נקנה דומיין על שם "יואב גוט" והוקם אתר אינטרנט, מושקע אך שומם, שבו אין זכר לשום חבר בתנועה חוץ מיואב גוטרייך עצמו שמצולם לבדו ליד אוהלי מחאה ולצד ח"כ חנין זועבי. בדף הפייסבוק של התנועה יש 32 לייקים ובערוץ היו-טיוב צפו כעשרה אנשים בלבד.

אבל החלק המרשים של האתר הוא האייטמים על התנועה בתקשורת, שכולל לא פחות מתשעה אייטמים, אזכורים וראיונות בעיתונים מרכזיים. לזה צריך להוסיף עוד מספר אייטמים במקומונים וראיונות בתחנות רדיו. לא רע בשביל חודשים ספורים. למעשה, זהו הספק תקשורתי שגם ארגון וותיק ומבוסס יתגאה בו, לא כל שכן ארגון שאף אחד לא שמע עליו קודם ושעד כמה שאני ואחרים הצלחנו לברר, אפילו לא נרשם כחברה או כעמותה.

בנוסף, הארגון פרסם לפחות שתי מודעות גדולות ב"הארץ", אחת בעמוד הראשון והשנייה בגיליון סוף השבוע – תענוג יקר שרוב ארגוני החברה האזרחית מרשים לעצמם לעיתים נדירות. ובנוסף, התנועה הציעה לקנות את הזכויות לשם המפלגה "צדק חברתי", שרשומה ברשם המפלגות עוד מאז שארקדי גאידמק הריץ מפלגה בשם זה, תמורת חצי מיליון שקלים! הם סירבו לחשוף מיהם "אנשי הציבור" שעומדים מאחורי המפלגה החדשה, או את מקורות המימון מעבר לנוסח הלאקוני "אנשי עסקים מישראל ומחו"ל" שאותו כבר שמענו. מהקואליציה נמסר בתגובה שזוהי ההוכחה לכך שגורמי שמאל עומדים מאחורי המחאה.

בנוסף, פעילותה הציבורית של התנועה כללה החתמה של אנשי ציבור למיניהם על עצומות "תמיכה" בחנין זועבי ובאריה דרעי (שאלו אותם האם הם יתנגדו לחוק שיאסור על הנ"ל לרוץ לכנסת, והם ענו בחיוב). האייטם התקשורתי הראשון של התנועה, אגב, הופיע בעיתון הימין "מקור ראשון" דווקא, תחת הכותרת "עוד אנשי שמאל תומכים בדרעי".

אז מה קורה פה?

בואו נניח שאכן יש אפשרות שצעיר אלמוני, ועוד מתנחל לשעבר, מרים מהיום למחר תנועת שמאל בעלת מנגנון יחסי ציבור משומן, ש"אנשי עסקים מישראל ומחו"ל" עומדים בתור לזרוק לה מאות אלפי שקלים וש"אנשי ציבור" עלומי שם רוצים להפכה למפלגה ולרוץ באמצעותה לכנסת. ועכשיו כשהנחנו, הבה נשחק, לצורך הויכוח, בתיאוריה נוספת:

דוקטרינת התעמולה של הימין בשנים האחרונות מבוססת על זניחת הרטוריקה המסורתית של "גאולה", "משיח", "ארץ ישראל השלמה" וכו' מתוך הבנה שמחוץ למגזר הדתי-לאומי, היא מעוררת לא מעט אנטגוניזם. או במילותיו של אחד מאדריכלי הדוקטרינה, אחד מ-300 הצעירים המשפיעים בישראל לפי מגזין "פורבס", היועץ האסטרטגי המוכשר וחביב הבלוג, משה קלוגהפט:

"כדי שהציונות הדתית והימין בכלל יצליחו לחדור לציבור הם צריכים לעבור לרטוריקה הצבעונית, החילונית, של המגרש בו הם נמצאים."

וגם: "אתה רוצה לשמור על ארץ ישראל? תעיף את זה מהמפה שלך! אם זה חשוב, תסתום את הפה ואל תדבר על זה".

פתאום, הופיעו בזירה הציבורית שלל ארגונים חדשים. רובם הונהגו ע"י צעירים אלמונים, כולם הריצו קמפיינים יקרים ומושקעים שסימנו את אותן המטרות – ארגוני השמאל – שאותם הציגו כבוגדים ומשת"פים של האויב, ומאופיינים בהכפשה, השמצה ומניפולציה.

למרות שהארגונים היו חדשים, הם התאפיינו, לרוב, בפרופיל תקשורתי גבוה מרגע הקמתם, במשאבים רבים, בחיבוק צמוד של חברי כנסת אנשי ציבור מהימין. רובם נטו לטשטש או להכחיש את היותם ארגוני ימין, טשטשו או הכחישו קשרים ביניהם וכך גם את התמיכה לה זכו מגופי ימין חזקים, מוכרים ומקושרים לשלטון. גופים כמו מועצת יש"ע, המכון לאסטרטגיה ציונית, מרכז שלם ועוד ועוד.

הארגונים הללו יצרו מצג של פעילות ציבורית ענפה, שברובה הייתה חסרת כיסוי. אם תרצו, הארגון היחיד, כנראה, שהיה לו פרופיל ציבורי כלשהו ולא רק פרופיל תקשורתי ויחצ"ני מעולם לא איגד "אלפי פעילים" אלא גרעין קשה קטן בלבד. אולי כדי להימנע מחשיפת הבלוף, הארגון שהתהייר שבדעתו "לכבוש את הקמפוסים" החליט שלא לרוץ לבחירות לאגודת הסטודנטים. "ישראל שלי", ארגון בת של מועצת יש"ע, מתגאה ב"58,000 חברים" (לייקים בפייסבוק). אך כששני הארגונים הנ"ל ארגנו צעדה במאהל רוטשילד, יחד עם ארגוני חזית נוספים הם הצליחו לגרד פחות ממאתיים איש, ועוד עם חיזוק של בני עקיבא.

הדור הבא.

החופש לבחור – החופש להיבחר מצטייר כדומה מאוד לארגוני הקש של הימין, רק שהוא מוצג כארגון שמאל. ואכן, לפי כל הסימנים, מדובר בארגון קש פיקטיבי שמתחזה לארגון שמאל. הרטוריקה שלו היא בליל של קלישאות שמאל – חיקוי מסורבל למדי, אלא אם כן אתם מכירים הרבה ארגוני שמאל שתומכים בו זמנית בדב חנין, חנין זועבי, בוז'י הרצוג, עמיר פרץ, אלדד יניב ואריה דרעי ותוקפים דווקא את שלי יחימוביץ'.

וכך, בשיטת "הפוך על הפוך", הארגון נצמד לכל מי שרוצים "להכתים" אותו בשמאלנות ותוקף את מי שאת מעמדו רוצים לחזק ע"י הצגתו כמי שהשמאל מתנגד לו. במילים אחרות: למחאה החברתית, למאבק נגד הפרטת הגנים הלאומיים ולאריה דרעי מדביקים את חנין זועבי – לשלי יחימוביץ' ולמנואל טרכטנברג עושים בידול מחנין זועבי. את החשבון הפוליטי תעשו בעצמכם. לי, זה עושה היגיון.

זהו אינו הארגון או האיש הראשונים שחשודים כארגוני ואנשי קש שמתחזים לשמאלנים ע"מ לייחס להם עמדות שהם לא מביעים בעצמם. ראינו את הבלוג של אלברט שני, אנרכיסטים ללא גבולות, מזרחיים נגד ישראל, סלון דבורה וכו'. אגב, כשפרסמתי את הפוסט הראשון בסדרת אנשי הקש של הימין, הופץ ברשת שאני עצמי פעיל בסלון דבורה שצל צילה של שמועה על קיומו לא הגיעה אלי לפני כן. כמובן שהמקרה בו אנו דנים עומד בליגה אחרת מהקריקטורות העילגות הנ"ל, אבל רק ככל הנוגע לרמה הטכנית. העיקרון הוא אותו עיקרון.

אז הסיפור של הזכות לבחור – הזכות להיבחר דורש מחקר מעמיק יותר והוכחה ברורה יותר. עד אז, מדובר בהשערה. אני מציע לכם להיכנס לדף הפייסבוק שלהם ולשאול אותם כמה שאלות קשות על הקיר שלהם, וגם להפיץ את דבר קיומו של הארגון עם ההערות המתאימות כדי שאנשים נוספים יוכלו לדון ולהביע את דעתם על העניין.

עוד זה מדבר וזה בא.

הנה רק כמה מהדברים שמתרחשים בו זמנית עכשיו. קחו נשימה עמוקה:

מאות אלפי ישראלים ברחוב נגד המדיניות החברתית-כלכלית, דיכוי אלים כבר יצא לדרך. שגרירות ישראל בקהיר נכבשת ע"י אספסוף (נתניהו לוקח לעצמו את הקרדיט על שחרור אנשי הצוות בידי הקומנדו המצרי). טורקיה מקררת – אם להגיד בעדינות – את יחסיה עם ישראל, תפגין נוכחות צבאית מול חופינו, רופאים מתמחים מתפטרים קולקטיבית בהמוניהם, הצוות הבכיר של תכנית חדשות מרכזית מתפטר – מגיש התכנית מתפטר בשידור חי – במחאה על התרפסות הערוץ בפני הטייקון שמסבסד את נתניהו עצמו ואת שופר התעמולה של ממשלתו, העיתון הנפוץ במדינה (כי הוא מחולק חינם). עדויות על ניסיונות מצד לשכת רוה"מ להתערב באופן בוטה בתכנים של מהדורות חדשות, ולא רק של רשות השידור הציבורית. פונדמנטליסטים יהודים מגבירים את התקפותיהם על פלסטינים ורכושם – גם בתוך הקו הירוק – ולראשונה פורצים לבסיס צה"ל ומשחיתים ציוד רב המשמש למשימות שוטפות.

שכחתי משהו?

אה, כן. עוד איזה שבועיים ככה הפלסטינים, שהמו"מ אתם נפסק, הולכים לאו"ם כדי שיכיר במדינתם העצמאית. זה לא יעבוד בלי מועצת הביטחון, וזה לא יעבור במועצת הביטחון כי ארה"ב תטיל וטו, ואחרי זה כבר יהיה קשה לבקש ממנה טובות. היות שנתניהו הצליח להפוך את ישראל מנושא שבקונצנזוס לנושא שמזוהה בעיקר עם הרפובליקנים (ובעיקר הקיצונים שבהם) ולכן שנוי במחלוקת, זה לא צפוי להשתפר בקרוב. וכמובן שיש את העניין הקטן ההוא של ההפגנות ההמוניות שהפלסטינים מתכננים, והסכנה שבמקום להצליח להכיל ולהרגיע את המצב, אנחנו נדרדר אותו לאלימות קשה.

אולי כדי לוודא שזה יקרה, צה"ל הפקיר את ההתנחלויות והפריט את אבטחתן למתנחלים עצמם. להם אין שום עניין בהכלה ובהרגעה – פעמים רבות הם רוצים בדיוק את ההיפך – אבל זה לא היה משנה כלום גם אם היה להם עניין כזה. אם צה"ל היה נותן לי רובה וחוברת הוראות פתיחה באש ואז עושה אחורה פנה ומסתלק, הדבר הראשון שהייתי עושה זה לזרוק את החוברת לפח. הדבר השני זה לחפש מאיפה לגנוב עוד כמה מחסניות.

תעשיית הבולשיט בפעולה.

עכשיו, על כל סעיף פה אפשר לפתוח ויכוח שלם. זה? הזנחה של שנים. אצל אולמרט היה יותר טוב? ובכלל, ביבי אישר תוספת של שקל תשעים. לא, עדיין לא. זה בפריסה לתשע שנים אלא אם כן נערי האוצר יקפיאו את זה בחוק ההסדרים. אבל הי, זה כפול ממה שאולמרט נתן ואליו לא באתם בטענות נכון? זה כי אולמרט הוא סמולן וגם אתם סמולנים זה למה. ומה בכלל עשיתם בצבא?

ההוא? מה אנחנו קשורים בכלל. זה הג'יהאד העולמי, חוסיין אובמה והסמולנים האלה שתמכו בהפלת הדיקטטור. מה הם חשבו לעצמם! לא, זה הסמולנים שעשו שלום עם דיקטטור. מה הם חשבו לעצמם! גם וגם! ביבי לא עשה את זה, אבל הוא נראה יפה בטלביזיה כשדיבר על זה.

ברגעים אלו ממש, מתרוצצים פועלי מערך ההכחשה הלאומי ומנסים לארוז את העניין לעוד מתקפה תקשורתית נגד אזרחי ישראל. האסטרטגיה פשוטה: האגף הרשמי והמהוגן של מנגנון ה-HASBARA יעמול לבודד את כל האירועים זה מזה, ולכל אחד מהם למצוא איזה תירוץ כדי לטעון שעלי ביבי ושלושים השודדים לא אשמים בו. הרי הם בדיוק כמונו, האזרח הקטן, הצרות פשוט נופלות עליהם, מה כבר הם יכולים לעשות? אבל ממשלת ישראל ועם ישראל הם גוף אחד, וביחד נרים את ראשינו בגאווה ונעבור את זה כמו שעברנו את פרעה.

"בעזרת השם", יוסיפו עובדי מחלקת ה-HASBARA הפחות רשמית, זו של מועצת יש"ע, ויפנו להמשיך בעיסוקיהם: להציג את העניין לא כשרשרת מקרית של אירועים נפרדים אלא כמהלך אחד קוהרנטי מתוכנן ומרושע, מעשה ידיה של אותה זוהמה מיסטית שחדרה לגוף הלאומי עוד ביציאת מצרים – הסמולנים – ועמלה בכל דור ודור להחליש אותו מבפנים על מנת לעזור לגויים לחסל אותו. טוב, כל הגויים חוץ מהפונדמנטליסטים הנוצרים שמממנים את ביבי ומועצת יש"ע. והקרקס הזה, חברים, זה מה שיש למדינת ישראל במקום מדיניות, במקום אסטרטגיה, במקום חזון, במקום ממשלה. האם יש לנו ראש ממשלה שחולם שהוא יחצ"ן או שמא יחצ"ן שחולם שהוא ראש ממשלה? לא יודע, אבל מישהו צריך להביא דלי מים ולשפוך לו על הראש.

תאונות שרשרת לא קורות סתם. הן קורות כי הרבה מכוניות לא שמרו מרחק. אם היו שומרות, לא הייתה תאונת שרשרת אלא סתם תאונה. כשהממשלה מזניחה ומדרדרת משהו לכדי משבר, היא פוגעת ביכולתה של המדינה להתמודד עם המשבר הבא. כשהיא מזניחה ומדרדרת כל דבר בו היא נוגעת לכדי משבר, היא מחסלת את היכולת של המדינה להתמודד עם המציאות. אפקט הדומינו הזה, גם אם הוא לא כולו באשמתה של הממשלה, הוא כולו באחריותה. היא זאת שנבחרה כדי לדאוג שמצב כמו זה שאנחנו נמצאים בו היום לא יקרה, והוא קרה במשמרת שלה.

ועוד דבר: מוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות פרסם תחקיר על הטוקבקיסטים והספינים של משרד ראש הממשלה והמונקי-בינזס בינו לבין האלטר-אגו: מועצת יש"ע. חלק נכבד מהתחקיר מוקדש למיודעינו משה קלוגהפט, איילת שקד (שעכשיו רוצה לשלוח, יחד עם מיכאל בן ארי, אזרחים וילדים ישראלים כדי להגן על חיילי צה"ל מהפלסטינים) ושות', האנשים שהמציאו את "אם תרצו" ועוד כמה ארגוני GONGO כיו"ב, שהביאו לנו את קמפיין ההכפשה השקרי נגד הקרן החדשה לישראל, אחר כך את קמפיין "הגז הערבי" לטובת טייקוני הגז, ועכשיו התגייסו להכפשת מחאת האהלים באותן השיטות.

כל המידע באותו החלק בתחקיר של ידיעות שנוגע למועצת יש"ע, משה קלוגהפט, ישראל שלי וכו' פורסם בהרחבה בבלוג זה ובבלוגים רבים אחרים, בעיקר אצל יוסי גורביץ, כבר לפני חודשים ועל פני פוסטים רבים. אני לא יודע אם העיתון עלה על אותו העניין בעצמו ועשה תחקיר, עלה על העניין ברשת, שכתב את מה שמצא ושילב בתחקיר או קיבל את זה מיחצ"ן של המחאה שאסף את זה ברשת והגיש לעיתונאי על מגש של כסף. הניחוש שלכם טוב כמו שלי. מה שבטוח זה שהעיתונות הממוסדת מפגרת אחרי הרשת בכמה חודשים טובים לפחות.

נ.ב אני מקדיש לביבי את השיר הזה.

לפחות ארבעים מאהלים יש ברחבי הארץ, יש אומרים שבעים. כנראה שמדובר על כארבעים קבועים ועוד עשרות שקמים ומתפרקים על בסיס כמעט יומיומי. זה לא שלא מדברים עליהם בכלל. מדי פעם, הרפתקן אמיץ לובש את חליפת הספארי ויוצא אל מרחבי הפרא שמחוץ למדינת תל אביב כדי להביא סיפורים פנטסטיים על פמיניסטיות מזרחיות שרוקדות עם פליטים סודנים, ערבים ואוהדי בית"ר ירושלים מסביב לאותה מדורה. כמו השמועות על צבאו הנוצרי של המלך ג'והן האגדי מסין שעושה את דרכו לרוחב אסיה ע"מ לחבור לצלבנים, שנפוצו באירופה של ימי הביניים, כך מגיעות השמועות לרוטשילד ויושבי המאהל שמחים שמחה רבה ואומרים לעצמם: "העם איתנו". העם איתכם, אל דאגה. האם אתם עם העם, לעומת זאת, זו כבר שאלה אחרת.

אני נמנה עם אלו שגורסים שהפירות המשמעותיים של המאבק אינם ההישגים הקונקרטיים שיושגו במו"מ מול הממשלה בחודשים הקרובים – אם כי צריך לדרוש ולהשיג את המקסימום – אלא השפעתו על הפוליטיקה המקומית בטווח הרחוק יותר. אף אחד לא זוכר מה הפנתרים השחורים הצליחו להוציא מגולדה. אבל כולם יודעים שחמש שנים לאחר מכן, נפלה החונטה שמשלה במדינה 35 שנה, וישראל שאחרי הפנתרים אינה ישראל של לפני הפנתרים.

ובתחום השינוי לטווח הבינוני והארוך, מה שהופך את המאבק הזה למשמעותי כל כך זה השבירה שלו את כל המוסכמות, החלוקות, והקטגוריות הפוליטיות המקובלות. בחשיבותה של השבירה הזאת קשה להגזים, שכן אנחנו לא חיים במשטר דמוקרטי שבו יש ציבור של אזרחים שווים מול שלטון, השלטון שולט על האזרחים והאזרחים בוחרים את השלטון. אנחנו חיים במעין משטר פריווילגיות עות'מאני שכזה, שבו השלטון במרכז, וסביבו מסודרות כל מני קבוצות שכל אחת מהן מנהלת אתו יחסי תן-קח כאלה ואחרים. את הקבוצות, כמובן, קל לשסות זו בזו באמצעות סידור פשוט שכל פריווילגיה שתינתן לקבוצה אחת תוצמד ל"תג מחיר" של פריווילגיה שתילקח מאחרת. המחאה הנוכחית היא קריאת התגר האמיתית הראשונה על הסידור המעוות שבבסיס משטר הפריווילגיות הישראלי, ולידתה של אג'נדה אזרחית-דמוקרטית אמיתית. לכן, שבירת החלוקות המקובלות היא הדבר הכי חשוב שקורה עכשיו. אבל חלוקה אחת לא נשברת אלא מונצחת ע"י המאבק – החלוקה בין מרכז לפריפריה.

זאת בדיוק הנקודה בה המאבק לא מאתגר את משטר הפריווילגיות הישראלי אלא מצטרף אליו. הרי מהי השיטה הישראלית? לוקחים את כל מי שמציק לברנז'ה השלטת בעין וזורקים אותו לפריפריה. זה מאוד נוח. במקום להתעסק עם פונדמנטליסטים יהודים, זורקים אותם על גבעות השומרון כדי שימררו את חיי הפלסטינים, שגם אותם לא רוצים לראות מתחת לבית. את הפליטים ומהגרי העבודה זורקים לאותם חורים אליהם זרקו את המזרחים לפני אי אילו עשורים, את החרדים תוקעים בנדל"ן הכי לא אטרקטיבי, את הרוסים איפה שצריך ידיים עובדות ואת הערבים סוגרים בתחום המושב שלהם. ואז המרכז נהנה מזרם בלתי פוסק של צעירים חדורי מוטיבציה שבורחים מהפריפריה המוזנחת אל המרכז ומעשירים אותו.

אחר כך, כמובן, בעלי השררה והקרובים לצלחת באים לפריפריה בחיפוש אחר תמיכה פוליטית בשיטה העות'מאנית שכבר פורטה לעיל. כך, יהודי המזרח ודוברי הרוסית הוכנסו לברית של טובות הנאה עם המשטר על חשבון הערבים. וכך, השמאל מנסה במשך 30 שנה לכרות אתם ברית דומה אך על חשבון המתנחלים והחרדים במקום על חשבון הערבים. מן הסתם, זה לא מצליח, שכן אף אחד לא מטומטם מספיק כדי לוותר על תפוחים ביד עבור הבטחה לתפוחים שעל העץ.

לכן, המדינה אף פעם לא טרחה להשקיע בפריפריה באמת. היא לא תבנה שם בתי ספר טובים ולא תטפח תרבות וכלכלה. המיטב שיש לה להציע לפריפריה זה רשת הרכבות האגדית שתיבנה יום אחד כדי שתושב אופקים יוכל לנסוע יום יום לעבוד בתל אביב, כמו שנסעו בזמנו הפועלים מעזה. הרכבת לא תיבנה לעולם, כמובן, שכן אף אחד לא באמת רוצה שכל האנשים שנזרקו בפריפריה יבואו לקחת את מקומות העבודה של התל אביבים (לא שמישהו ייתן להם אותם ממילא). לכן, מה שנבנה זה רשת כבישים מהירים כדי לעזור למסודרים מהמרכז לרכוש בזול וילות ביישובים קהילתיים עם וועדות קבלה שישאירו את כל הברברים בחוץ. על חשבון עתודות הקרקע והנכסים מניבי הארנונה המקומיים כמובן.

ומאבק האוהלים משעתק, בהתנהלותו הפנימית, את הסדר הקיים הזה. גם לו יש מרכז מנופח יתר על המידה ופריפריה מוזנחת. אנשי רוטשילד ענו – בצדק – לטענות הצבועות של הממשלה בנוסח "לכו לפריפריה", "לא רוצים – חרא שם". אבל לדרוש לשנות את המצב מיסודו? נוח יותר לדבר על תחבורה ציבורית מהירה שתחבר אותה לתל אביב. כך המאבק מצטרף לדיבור הרגיל של השלטון ואחרי שהצטרפו בעניין הבסיסי הזה, נוכל לא להיות מופתעים כשיצטרפו אליו גם בעניינים אחרים.

מסתבר שגם במהפכה, יותר כיף להיות במרכז העניינים מאשר באיזה חור בפריפריה. כולם עולים אליהם לרגל, הסלבריטאים יורדים לבקר בפיג'מה והתקשורת מחבקת. פתאום, מרכז המחאה הוא מרכז המדינה החדש ומי שנטה את אוהלו ראשון ב"שיכון וותיקים" בצפון רוטשילד תפס מקום טוב בראש משחק הפירמידה. וחמש עשרה דקות הליכה נינוחה ברגל משם, בלווינסקי, זאת כבר "פריפריה". וגם זה סוג של מגניב, כי שם אפשר להרגיש יותר מהפכן מאשר ברוטשילד בלי להתרחק מהבית.

ואכן, לא צריך להתרחק מהבית. גם הרעיון לפיו אנשי רוטשילד צריכים ללכת לאיזה מחנה של שלושה אוהלים מתחת למחלף שידפון דרום הוא מתנשא. שכל אחד יבוא למאהל הקרוב לביתו. היי, אני אפילו לא ביקרתי ברוטשילד, הייתם מאמינים?

אבל מה שכן צריך להבין זה שכשהתקשורת הופכת את רוטשילד לטרנד ומתחילה לפמפם כתבות צבע כמו "חוקי הפיק-אפ של עיר האוהלים" (מעניין אם הצגת מאהל רוטשילד כמאגר של נקבות זמינות לשימוש לכל דיכפין, "נותנים לך – לא תיקח?" קשורה להטרדות המיניות בו), מדובר בחתיכת פאקינג אור אדום מהבהב.

כבודם של דפני ליף והשביעייה הסודית, החמישייה והכלב או איך שלא יהיה שהם מכונים השבוע, במקומם מונח. הם אלו שזרקו את הגפרור לחבית אבק השריפה. אחרי המהפכה נשים פסל שלהם בשדרה או משהו ונביא לשם קבוצות של ילדים מבתי ספר. אבל המאבק לא יכול להתחיל ולהיגמר שם, לא בהם ולא ברוטשילד. השלטון התאמץ מאוד לצייר את המאבק כמאבק מרכז תל-אביבי. כשהוא הפך למאבק ארצי, השלטון חיבק את החלק התל-אביבי בו וסידר לו מלכודת דבש כדי לגרום לו להישאר מאבק מרכז תל-אביבי שאותו אפשר יהיה לנטרל בשיטה הרגילה בה המרכז מתוגמל על חשבון הפריפריה, ובאמצעות תמיכה שנשאבת מהפריפריה. למאבק הזה אסור להתנהל לפי אותו הגיון בו מתנהל משטר הפריווילגיות הישראלי. אם הוא אמור לממש את הפוטנציאל שלו, הוא חייב לשבור גם את המחסום הזה ולהפוך להיות ארצי על באמת.

מנהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג. אני מודה לתורם ומאחל לו מקום במחלקה הראשונה ברכבת לאופקים.

וזה אכן לופ סגור, בסופו של דבר. וככה הוא עובד, שלב אחר שלב:

במחוזות היותר מבודדים ופרנואידיים של ההתנחלויות, מתבשלת מערכת רעיונות שרואה בבעיות של מדינת ישראל לא איזה מצב נאחס אנושי רגיל שאולי אפשר לצאת ממנו איכשהו, אלא מאבק איתנים מיסטי בעל משמעויות קוסמיות בין היהודים לעמלק, כששאר הגויים מכירים כמובן בעליונות היהודים, אבל לא בהכרח מודעים לזה עדיין. חוץ מכמה גויים טובים שמשלמים על מסע הפרופגנדה שאני מתאר, כמובן.

כי הרעיונות שמתבשלים בהתנחלויות הם נוצריים לא פחות מאשר יהודיים. אתם יודעים, כמו שארגוני שמאל שמקבלים כסף מאירופה מקדמים כאן רעיונות אירופיים של זכויות אדם, כפי שהתגבשו בה בעקבות זוועות מלחמת העולם השנייה, ארגוני ימין שמקבלים כסף מנוצרים פונדמנטליסטים מקדמים תאולוגיה נוצרית פונדמנטליסטית, רק בתחפושת יהודית.

זאת לא התחפושת היחידה. כמו הספונסרים באמריקה, גם כאן יודעים שלישראלי הממוצע אין עניין מיוחד במלחמות בני אור בבני חושך, משיחים שכשיגיעו נדע אם היהודים צריכים להתנצר או הנוצרים להתייהד, קווים של קדושה שירדו לעולם, קליפות, עמלקים, ערב רב ושות'. יותר מזה, הישראלי הממוצע כבר התרגל לצפות לדיבורים כאלה. סטריאוטיפי ככל שזה יהיה, בכל פעם שמועצת יש"ע מדברת אתו הוא רואה בעיני רוחו את העוזי והדובון ומתייג את כל העניין כמשהו שמחוץ למיינסטרים. איש המרכז-ימין המצוי, בכל זאת, לא מחזיק באידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה. הוא בסך הכול חושב שהסכם עם הפלסטינים אינו בהישג יד כרגע.

אז כדי לעשות מיינסטרימינג (הטמעה לזרם המרכזי) לפוליטיקה שבואו נודה בזה, באמת נשמעת מטורללת לגמרי באזני מי ש"לא התעמק בסודות המוצפנים בתורה", צריך להלבין אותה ואת זה עושים בדיוק כמו שמלבינים כספים. מעבירים את הרעיונות דרך ארגונים שכן נתפסים כמיינסטרים. אז כמו שיש חברות קש "חוקיות" להלבנת כספי המאפיה, יש ארגוני קש "מיינסטרימיים" להלבנת רעיונות קיצוניים. שמים בראשם אנשים שמאמינים באותם הדברים, אבל אין להם כיפה, עוזי ודובון. כמו רונן שובל ויקיר שגב, מין "מלח הארץ" שכאלה.

במקום לדבר על "העם הנבחר" הם מדברים על "ההיסטוריה הייחודית של העם היהודי" – תרגום מקומי של ה – American Exceptionalism מארה"ב. במקום לדבר על "המהפכה האמונית" – המעבר הצפוי בין השלב הראשון, החילוני של הציונות לשלב שבו הדת עוברת "מתפקיד משגיח הכשרות של קרון המסעדה לתפקיד הנהג" – מדברים על "המהפכה הציונית השנייה". תרגום של "המהפכה האמריקאית השנייה" של הספונסרים מארה"ב, כמובן.

התיאוריה שנהגתה במוסדות המחקר הפרטיים במימון תאגידי של הניאו-שמרנות האמריקאית, זאת על ה- New Class (ליברלים קוסמופוליטיים חסרי אלוהים ומוסר שהשתלטו על התקשורת, האקדמיה ובתי המשפט במטרה לחתור תחת הייעוד שהחבר הדמיוני ייעד לארה"ב) משתלבת עם ה"ערב רב" היהודי – אנשים שנראים כמו יהודים אבל בעצם מהווים טומאה מיסטית שחדרה לגוף העם, ומולבנת לדיבור על "סמולנים" ו"פוסט-ציונים". התכונות שמשויכות להם הן אחת לאחת, התכונות שמיוחסות בארץ אחרת בצד השני של העולם לליברלים מקומיים ע"י הימין שם. אגב, הסטריאוטיפ הזה הוא גלגול מודרני של אנטישמיות פשוטה, שכן כל התכונות הנ"ל יוחסו עד לא מזמן ליהודים, אבל לא נספיק את הכול בפוסט אחד.

ועכשיו, החלק הכיפי.

הרעיונות המולבנים נדחפים דרך ארגוני הקש לציבור ולתקשורת שהיא, כמובן, שמאלנית ועוינת, אבל מפרסמת את הקומוניקאטים שלהם ברצון.  הטוקבקיסטים המגויסים של "ישראל שלי" ודומיה מציפים בתגובות בלי להזדהות כמקושרים אליהם, כמו שנאמר להם) ויוצרים מצג שווא של תמיכה גורפת. הפוליטיקאים, שהיו בסיפור מהתחלה, יוצאים עכשיו בפוזה של "היענות לרחשי הציבור" עם כל מני חוקים מטומטמים שאמורים לחסל את סכנת הערב רב הסמולני.

החוקים האלה, לרוב, לא מגיעים לכדי מימוש, וגם לא אמורים להגיע. אם ניקח את החדש מביניהם: זה של פאינה קירשנבאום, שאמור לחייב תרומות של ממשלות זרות לארגונים במס של 45%, ברור שאין בו כלום. הרי אותן ממשלות זרות יכולות, באותה מידה, להעביר את הכסף דרך ארגונים במדינותיהם, וחוק נגד תרומות מארגונים זרים לא יתקבל כי אז לימין הישראלי לא יהיה מה לאכול. אבל המחוקק מקבל את 15 דקות התהילה שלו בעזרת גדודי הטוקבקיסטים של מועצת יש"ע… סליחה, "ישראל שלי", ואי הגעת החוק לכדי מימוש מוצגת ע"י אותם ארגוני קש כעוד הוכחה לזה שה – New Class… סליחה, הסמולנים, תופסים את המדינה בביצים.

אז יש כאן מעגל של היזון חוזר שמגביר את עצמו בלופ, מסתובב יותר ויותר מהר ומייצר יותר ויותר רעש: מועצת יש"ע – ארגוני קש – טוקבקיסטים מגויסים – עיתונאים משתפ"ים – פוליטיקאים – עיתונאים משת"פים – טוקבקיסטים מגויסים – ארגוני קש – מועצת יש"ע. אין צורך לומר שכל מהלך של פרופגנדת שנאה שכזה יכול להתחיל בכל נקודה בשרשרת ולעשות את כל הסיבוב משם. זה בכלל לא משנה, כולם שייכים לאותה החונטה ממילא.

עסקאות סיבוביות כאלה, כשהן מתרחשות בתחום הכלכלה, נקראות "בועה". אתה קונה מעצמך ומוכר לעצמך בחזרה שוב ושוב וכך מנפח את מחירי המניות שלך. כאן, יש לנו בועה של שיח ציבורי. ובועות, כידוע, זה דבר הרסני גם כשהן מתקיימות וגם כשהן מתפוצצות.

העניין האופטימי בסיפור הוא שפרופגנדת השנאה הזאת היא קניבלית. מעגל היזון חוזר שכזה לא יכול לעצור, הדינאמיקה הפנימית שלו חזקה מדי. הוא פשוט חייב למצוא עוד ועוד סמולנים להוקיע אותם. והיות שאין הרבה סמולנים אמיתיים, צריך להמציא חדשים כל הזמן וכך, גדר הלגיטימיות שאותה הימין מנסה לצמצם כדי להשאיר את השמאל בחוץ, ממשיכה להצטמצם ולהשאיר בחוץ יותר ויותר דברים שקודם לכן נחשבו כמיינסטרים.

הקורבן האחרון הוא גלי צה"ל, וזה די מצחיק. אני מניח שבתור מי שמתויג כשמאלן עוכר ישראל מדופלם אני אמור לצאת בלהט להגנת תחנת הרדיו, אבל אאלץ לאכזב את  הספינולוגים מימין. חוץ מזה שאני לא מקשיב לה ואין לי עניין בה, אני חושב שיש טעם לפגם שתחנת הרדיו המרכזית בישראל שייכת לצבא. לכן, מצדי אפשר גם לסגור אותה או, כמו ש"ישראל שלי" היו רוצים, שתשמיע מארשים צבאיים, נאומים של בוגי יעלון ושירים שמשה קלוגהפט כתב עבור עמיר בניון מהבוקר עד הלילה. החלק המעניין כאן הוא שעוד ועוד אנשים, ורזי ברקאי איננו בשום פנים הראשון או האחרון, מגלים להפתעתם שהם בעצם שמאלנים קיצונים הזויים אנטי-ציונים.

אני לא יודע אם לציבור פשוט יימאס יום אחד מכל ההיסטריה הצעקנית הפרנואידית המתלהמת הזאת, והוא ירצה קצת שקט מכל הטרטור שמשכנע אותו שחצי מהאנשים שבסך הכול אין לו בעיה מיוחדת אתם הם בוגדים מסוכנים. או שמא, הציבור כבר כל כך מפוחד וכל כך קונפורמיסט שכבר אין גבול לבולשיט שהוא מסוגל לבלוע. לא שלא ראינו דברים כאלה בכל מני ארצות. מה שנראה כתמיכה רבה באריה דרעי, ברב חיים אמסלם ושכמותם שמגיעים מלב קהל היעד להסתה מימין אבל נמנעים במופגן מרטוריקת השנאה המתפרצת, וגם הפופולאריות של אנשים כמו רובי ריבלין – בשר מבשרו של הימין – שכבר הספיק לצאת נגדה ולהיות מוקע כ"פיינשמייקר" (והוא, כנראה, יהיה הנשיא הבא) מצביעים אולי על עייפות כזאת. ואולי לא, אני לא יודע.

מה שאני כן יודע זה שהמצב שלנו קשה ומסובך מכדי להשאיר את הדיון הציבורי עליו לכל מני ספינולוגים שמייבאים כסף, רעיונות ושיטות עבודה מהימין הנוצרי הפונדמנטליסטי בארה"ב והופכים את השיח הציבורי למקום שאיננו ראוי למגורי אדם הגון.

לאחרונה נעצר אחד ממפעילי אתר "הקול היהודי" – חדשות ליהודים שמפסיקים להיות שמחים אחרי שהם קוראים אותו. זה אמור להיות מאורע משמח, כשהרשויות מטפלות במקבילה המקומית של גלוחי הראש מאירופה או הקו-קלוקס-קלאן מארה"ב, אבל לא כך זה עובד. שכן לא באמת על הסתה לטרור, שידוע תחת השם המכובס "תג מחיר" היה המעצר, אלא על הפשע הבלתי נסלח באמת בישראל – השפלת קצין בכיר בצה"ל. כל השאר זה סיפורים שאמורים למכור את העניין בציבור. ראינו את זה בפרשת ענת קם ואורי בלאו, שלא באמת חטפו את מה שחטפו ועתידים לחטוף בגלל שגנבו מסמכים, בטח לא בגלל "פגיעה בביטחון המדינה", אלא מפני שעשו צחוק מכמה קצינים בכירים וחשפו את ערוותם בציבור. והציבור בישראל כל כך קונפורמיסט, שהוא יבלע כל שטות ובלבד שתוצדק במונחים שיאפשרו לו להרגיש במרכז הקונסנזוס, לא כמו המטורללים האלו מימין ומשמאל.

המסמך ש"הקול היהודי" חשף הוא מסמך פנימי שכתב מפקד אוגדת איו"ש שהורה למדר חיילים דתיים מתפקידים רגישים. את המסמך הזה, גם אני הייתי מפרסם אם היה מגיע לידיי, למרות שאני מבין למה הוא נכתב. "תג מחיר" קשור למלחמה שאנשי הגבעות בהנהגת הרב הפונדמנטליסט גינזבורג ואחרים נגד צה"ל והממשלה הרבה יותר מאשר למלחמה שהם מנהלים נגד הפלסטינים. בכל פעם שהממשלה מורה לצה"ל לפנות מאחז, הם פוצחים באלימות נגד פלסטינים, מקפיצים את כל הגזרה, מכריחים את צה"ל להשתמש במאות חיילים במקום עשרות וכך מעלים את מחיר הפינוי – פשוטו כמשמעו – בשקלים, עבור המדינה.

מה שמאפשר להם לעשות זאת הן הדלפות תמידיות מצד חיילים וקצינים, דתיים ברובם, שמזדהים אתם. לכן אני מבין למה המסמך נכתב, אבל לעזאזל, ככה לא עושים דברים. אם ישראל הייתה דומה אפילו קצת למדינה מתוקנת, כל הדלפה הייתה מנחיתה פשיטה של יחידת מודיעין שדה מלווה בחוקרי מצ"ח. הם היו סוגרים את היחידה, חוקרים את כולם שתי וערב, מעכבים קידום עד תום החקירה אם צריך, חושפים את החפרפרת, מושיבים אותו בכלא שש ואח"כ בועטים אותו מצה"ל. במקום זה, יש לנו ענישה קולקטיבית לדתיים. בדיוק כמו שמפציצים את אזרחי עזה ועושים טוב לתעמולה של החמאס במקום לשלוח את בחורינו המצוינים לזחול לבונקרים עם סכין בין השיניים ולחסל את החמאסניקים עצמם.

אבל ישראל איננה מדינה מתוקנת אלא מדינה שמתנהלת בשיטת המאפייה, בעיקר מעבר לקו הירוק אבל ההבדל איננו חד כפי שחלקינו היו רוצים להאמין. להתנהל בשיטת המאפייה אומר שלמדינה תמיד יש משהו עליך, ואם תעצבן אותה, או שסתם יהיה לה אינטרס כזה או אחר לדפוק אותך, היא תעשה בזה שימוש.

היה לי קצין בצבא. כולנו אהבנו אותו כי הוא היה זרקן. כשהוא היה תורן, היינו מסתלבטים במשרד, ולעמדות הוא היה שולח אותנו רק כשהיו מודיעים לו שמגיעה ביקורת. כשהביקורת הייתה עוזבת, הוא היה קורא לנו להמשיך להסתלבט במשרד. יום אחד, אחרי הביקורת, חזרתי למשרד וראיתי שמישהו חסר. הקצין השאיר אותו בפטרול. "מה קרה", שאלתי, "נהיית מנייק?" הוא הסתכל עלי ואמר: "אתה מסתלבט במשרד במקום לפטרל, וקורא לי מנייק?" אז הבנתי. לא חשוב מה נותנים לך, חשוב מה לא יכולים לקחת ממך. אני מעדיף לפטרל שמאל-ימין-שמאל מאשר להיות תלוי בגחמות של מישהו. זה ההבדל בין משטר זכויות למשטר פריבילגיות, בין דמוקרטיה לעריצות, נוחה ככל שתהיה.

מה שהתגבש בישראל היא מערכת מסובכת של חוקים מאוד נאורים, ותת אכיפה מטורפת. החוקים הם הצהרתיים, שכבת צבע נוצצת כלפי חוץ, ואינם משקפים את הפרקטיקה של אף אחד. אז ככה אתה חי, עושה פרטץ' כמו שכולם עושים, עד שאתה דורך על הבוהן של האיש הלא נכון, ואז אתה מוצא את עצמך נאשם במשהו שאולי באמת עשית, אבל לא בגלל זה תוקעים אותך. וזה נכון לא רק לאנסים, פוגרומצ'יקים ולוקחי שוחד. זה נכון גם לבעל בית הקפה שלא ישקיע עשרות אלפי שקלים במערכת כיבוי שריפות רק משום שבא לו להזמין מישהו שינגן שם בגיטרה (דבר שיהפוך אותו ל"מועדון הופעות" ויטיל עליו דרישות זהות לאלו של ה"בארבי"). וזה יהיה בסדר גמור, כולם יידעו מזה ולא יעשו עניין כי זה באמת טיפשי שגיטרה תהפוך את המקום למשהו אחר, עד שהוא יבצע את הפשע הבלתי נסלח של "לבוא לא טוב לשוטר", ואז, פתאום, ייזכרו, יסגרו לו ת'עסק ויתחסדו בדיבורים על "בטיחות". מי יכול להיות נגד בטיחות?

ישראל איננה מדינה מתוקנת גם כי פינויי המאחזים עובדים באותה שיטה. מטפחים אותם, הורסים אותם כשזה משרת מישהו, ואז נותנים להם לקום מחדש. הפינויים הם הצגה, עצם שהממשלה זורקת מפעם לפעם כדי לרצות את האמריקאים, על גבם של אנשים שבת'כלס חיים שם ברשותה, סיועה ושליחותה של אותה הממשלה שמפנה אותם. האם מישהו באמת מאמין שהמדינה רוצה לפנות את המאחזים ולא מצליחה? תעשו לי טובה.

בקרקס הזה, כולם משתתפים וכולם נהנים ממנו. לא רק שהממשלה והמרכז הפוליטי מצליחים למכור את עצמם כקורבן ללחצי השמאל וארה"ב למצביעיה מימין, וכקורבן לאלימות המתנחלים למצביעים משמאל וכך לבסס את הקונסנזוס בשיטת "הפרד ומשול", גם הקצוות הפוליטיים עפים על הסיפור. תלמידי הרב גינזבורג הם תנועה פוליטית, יש להם אידיאולוגיה טוטאלית (בערך כמו של החמאס) שהם מעוניינים לקדם. הסיפור הזה טוב להם, הוא מועיל להם, הוא מארגן אותם ומציג אותם כקדושים מעונים. בלי הצגת החתול ועכבר של פינויי המאחזים, הם היו נשארים רב מטורלל וקומץ תלמידיו.

גם השמאל עף על הסיפור. בשבילו, אלימות מתנחלים כלפי פלסטינים היא גורם מארגן, מגייס ומניע. שימו לב כמה מארגוני השמאל הבולטים בעשור האחרון חיים על הגנה על פלסטינים מפני אלימות מתנחלים. בלי זה, בספק אם השמאל כפי שאנחנו מכירים אותו היה קיים.

אני לא מזלזל במה שארגוני השמאל עושים, אבל יש גם תמונה גדולה יותר. השמאל הרדיקלי, הימין הרדיקלי והמרכז הפוליטי (שמופרע לא פחות מכל הנ"ל) מאכילים אחד את השני, נשענים זה על זה, מאפשרים אחד את קיומו של האחר ובעיקר, משרתים את הקונסנזוס. הוא לא היה מסתדר בלעדיהם. כולם ביחד, בשורה התחתונה ועל גבם של הפלסטינים, מתחזקים מערכת פוליטית מעוותת, מאובנת, לא רלוונטית, שאף אחד ממרכיביה לא מספק שום מוצא ושום תקווה. במקרה הטוב, רק צודק קצת יותר מחלקים אחרים.

מנהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג. אני מודה לתורם ומאחל לו לא לברוח עם הקרקס הנודד.

אבל אני לא באמת קונה את ההסברים וההצטדקויות הנ"ל של הרשות הפלסטינית. אם הירי לא היה מכוון להרוג, הרי שהוא היה בבחינת אצבע קלה הרבה יותר מדי על ההדק, ושני הדברים כרוכים בהיותו של הירוי יהודי וישראלי. על פלסטיני היו נזהרים יותר. ייתכן גם שמדובר במדיניות. לא בהכרח רשמית, אבל מתוקף "רוח המפקד". ייתכן שהפלסטינים, אולי לרגל הספירה לאחור לספטמבר הקרוב החליטו "לצרוב תודעה" לישראלים ולהבהיר להם שגבול זה גבול, ולא כל ארחי פרחי יכול לעשות בטריטוריה שנשלטת בידי הפלסטינים כבתוך שלו.

מיותר לציין שכל הנ"ל נכון גם לגבי אותם מקרים מרובים בהם פלסטינים חוסלו בנסיבות דומות וחיסולם הוצדק באותם תירוצים קבועים בדיוק. לא רק פלסטינים, אגב. מדיניות צה"ל לירות על כל מי שנקלע ל"מקום שהוא לא אמור להימצא בו" לא פוסחת גם על יהודים. העיתונאי גדעון לוי, הצלם מיקי קרצמן ונהג המונית הישראלי שהסיע אותם ניצלו בעור שיניהם (דבר שמצער, בוודאי, את רוב היהודים בישראל) מירי כזה. הם פנו, בהתאם להוראות שקיבלו מקצין, בפנייה הלא נכונה. בסוף הרחוב הייתה עמדה מבוצרת והחייל בה, לאחר שביקש וקיבל אישור, השחיל כמה כדורים היישר לתוך השמשה הקדמית. למרבה המזל, המונית הייתה ממוגנת ירי.

פחות מזל היה למאבטחי מאחז ששהו באזור בו צה"ל חיפש מבוקשים. מבחינת צה"ל, הם "לא היו אמורים להיות שם" אז הוא פתח עליהם באש. המאבטחים ניסו לברוח ונורו ע"י יחידה שלמה ואף ע"י מסוק שהוריד עליהם טיל. היה אפשר לצפות שיחידת עילית + מסוק קרב ינסו לזהות את מי שיורים עליו, אבל הם חשבו שמדובר בערבים, אז הם לא הטריחו את עצמם.

בתקשורת הישראלית (השמאלנית כמובן), חיסולי הפלסטינים ש"היו במקום שהם לא אמורים להיות בו", ש"ניסו לפרוץ מחסום" ונורו ע"י חמושים ש"חשו סכנה סובייקטיבית לחייהם" מבליחים לרגע ונעלמים, אף פעם לא מתגבשים לכדי תמונה שלמה של תופעה. כשזה קורה ליהודים, זה נשאר באוויר טיפה יותר זמן, אבל כטעות מבצעית מבודדת ש"תיבדק". מה עלה בגורל הבדיקה, לא מספרים לנו. מדהים ככל שזה ישמע, מה שאנחנו עשינו מאות פעמים יכול להיתפס כ"טעויות שקורות לפעמים". כשפלסטינים עושים זאת, מדובר ב"פיגוע".

קשה להאמין שהזהות בין חיסול לבנת לחיסולים רבים של פלסטינים בנסיבות דומות תחמוק מעיניו של צרכן התקשורת הישראלי, ושזהות זו לא תגרום לו לבחון מחדש את ההצדקה האוטומטית שהוא מקריץ בכל פעם שחיילים יורים בפלסטינים, אבל זה בדיוק מה שקורה. זוהי עוד הזדמנות להיווכח באמת המצערת שלעולם, לעולם אין לזלזל ביכולת של בני אדם להאמין בבולשיט של עצמם.

ואפרופו תקשורת…

צווי איסור פרסום מחולקים כמו סוכריות בימינו. זה לא צריך להפתיע, כי כשמרגילים אותנו לצא"פים מופרכים שוב ושוב, אנחנו לא נעשה עניין גדול גם כשהתירוץ הרגיל: "שיקולי ביטחון", לא יופיע. ככה מדרונות חלקלקים עובדים. מי שביקש את הצא"פ הוא כתב ידוע למדי בערוץ 2 שנאשם באונס אכזרי במיוחד. הברנז'ה התקשורתית ממש לא נעמדת על הרגליים האחוריות לטובת זכותה לפרסם את הסיפור העסיסי, כפי שהייתה עושה אם האנס לכאורה היה, נניח, איזה רב מזוקן שממלמל פסוקים ולא עיתונאי צעיר מהחבר'ה עם פטיש לפרסום תצלומים "סקסיים" של עצמו בפייסבוק. כך שהעבודה המלוכלכת נופלת, כמו תמיד, על כתפי התקשורת הבלתי פורמאלית. את השם, כמובן, אסור לי לפרסם שמא אתחייב בראשי, אבל בשביל למצוא אותו צריך רק לדעת שהמקרה קיים, כמה דקות פנויות ואת החבר גוגל.

הקרדיט על הסקופ מגיע לרוטר-נט, ולקריאה נוספת מוזמנים לפנות לחנה בית הלחמי ולרוני אלוני סדובניק.

מינהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורם ומאחל לו לקבל כדורים רק עם מרשם.

ישראל מופקרת. ראש הסגל בלשכת ראש הממשלה, המקביל של רם עמנואל, הוא אחד בשם נתן אשל, יהודי חביב נטול כישורים כלשהם, או ניסיון, או סמכותיות. תפקידו האמיתי הוא "נציג הבעלים והנשים". הבעלים, קרי שלדון אדלסון. הנשים, קרי "הגברת שרה נתניהו." מינויים חשובים עוברים דרכה. לוחות זמנים מותקנים סביבה. כשפרצה בהלת "שפעת העופות" היא אילצה את הלשכה לבטל לו"ז של יום שלם והכניסה להסגר את עצמה ואת ראש הממשלה ואת כל השאר, רק בגלל שמועה שהנהג של אשתו של המזכיר הצבאי לא מרגיש טוב.

למה כספית הוא עיתונאי בכיר זה כבר סיפור עצוב בפני עצמו, אבל הנה למה הפסקה "מהממת": כספית מזכיר לרגע את היותו של ראש סגל רוה"מ נציגו של איל ההימורים האמריקאי שלדון אדלסון, פוטר את העניין במחי יד ומזנק להתעסק בפיקנטריה – שרה לובשת את המכנסיים בלשכת ראש הממשלה. מובן, עניין האישה הביץ' שמנהלת את בעלה השפוף ביד רמה ודורשת פינוקים וצ'ופרים שונים הוא טופוס ספרותי ישן ואפקטיבי, וכמובן שנוח במיוחד לעקוץ את ראש הממשלה בזה שהוא לא גבר ולא מיישר ת'אישה שלו. שרשה לה פאם זה תמיד אחלה רייטינג.

לקחת את הסיפור השני שיוצא מראש הלשכה נתן אשל, לעומת זאת, הוא כבר עניין קשה יותר. עיתונאי בכיר אחר, אמנון אברמוביץ', עשה זאת בקטנה במהדורת החדשות של ערוץ 2 וחטף תביעת דיבה של כמה מיליונים. הנה מה שהוא אמר:

"מתקיים היום בישראל קשר הון-שלטון שלא היה בתולדות המדינה; שלדון אדלסון, מכון שלם, ביבי ו'ישראל היום'.  ממכון שלם במימון אדלסון יצאו כולם, כולם היו בניו, מהמינוי השערורייתי של מייקל אורן לשגריר בוושינגטון, נתן שרנסקי, נתן אשל. התיק הזה, שלדון, מכון שלם, ביבי, 'ישראל היום', יהיה הכבד בתיקים שיונח על שולחן היועץ המשפטי לממשלה. כדאי להסדיר את העניין בטרם יקרה הדבר".

האם יש כאן טענה לעבירה על החוק, כמו שגורסת סוללת עוכרי הדין של מכון שלם? לא יודע. אבל סיפור יש ויש. כמה סיפורים שלובים זה בזה ליתר דיוק. ראש לשכת רוה"מ הוא איש של אדלסון, ואחד שעבד עבורו בעיתון "ישראל היום". אגב, גם הרכש החדש, ראש המטה לביטחון לאומי יעקב עמידרור עבר ב"ישראל היום", כפרשן צבאי. אבל השייכות שלו היא כנראה להסתעפות אחרת של הסיפור יותר מאשר ישירות לאדלסון. היה אפשר עוד להניח שגלריית הבכירים שמקושרת לאדלסון היא מקרית, אילולא גם ממלא מקום ראש הממשלה ושר המשרד האניגמטי "לעניינים אסטרטגיים", משה יעלון, הוא אישיות בכירה במכון אדלסון למחקרים אסטרטגיים.  האם בוגי הוא סתם הולך בטל במשרד ממשלתי מיותר? מסופקני.

אז שלדון אדלסון מחזיק בעיתון המודפס הנפוץ ביותר בעברית. לא רק הקו האידיאולוגי והעיתונאי סטייל "פוקס ניוז" אחראי לזה, אגב. יש לי חשד קלוש שהעובדה שמדובר בעיתון שווה ברמתו למתחריו אך להבדיל מהם מחולק בחינם באינטנסיביות שהופכת את ההימנעות ממנו לעבודה קשה יותר מהיחשפות אליו, קשורה לעניין. "הביביתון" הוא כינוי משעשע אך מוטעה. האם מישהו באמת חושב שאדלסון היה משקיע את הכספים האדירים האלו רק כדי לעודד את הקריירה של ביבי? תעשו לי טובה. עמית מחקר בכיר אחר של מכון אדלסון, אגב, הוא הפרשן הלאומי לענייני ערבים בערוץ 2, אהוד יערי.

אז שלדון אדלסון בוחש ישירות ובמרץ גם בתקשורת הישראלית, גם בצמרת הממשלה וגם בגוף עתיר התקציבים שהוא הסוכנות היהודית, שאחראי לשלל פרויקטים בישראל ובחו"ל. בין אם בעצמו, ובין אם כצינור מימון. ועוד לא הזכרנו את מרכז שלם, שמכון אדלסון הוא רק מחלקה אחת בו. בו מעורבים כמה וכמה אילי הון אמריקאים ניאו-שמרנים, אליו מקושרות דמויות חשובות רבות נוספות והשפעתו חורגת, כנראה, בהרבה ממה שרוב האנשים מעלים בדעתם. וגם מרכז שלם, לפחות לפי תחושת הבטן שלי (שנמצאת בבדיקה), לא לבד.

אלו הם, על קצה המזלג, כמה מהעניינים שהיה אפשר להיכנס אליהם אם כבר מתעסקים בפמלייתו של ראש הממשלה ובספונסרים שלו. אבל התקשורת מעדיפה להתעסק באשת ראש הממשלה ובטובות ההנאה שחבריו הטחונים מרעיפים עליו. ככל שהדברים הנ"ל מקוממים, ביחס לסיפור האמיתי הם לא יותר מרכילות. והסיפור האמיתי הוא כדלקמן:

הפוליטיקה הישראלית מחולקת, למעשה, לשלוש: יש לנו מחנה פונדמנטליסטי, מחנה ליברלי ומחנה ניאו-שמרני. לכל אחד מהמחנות יש רשת שלמה של ארגונים שמשויכים אליו ופועלים לקידום האג'נדה שלו בציבור ובפוליטיקה הישראלית. כל אחד מהמחנות נסמך בעיקר על מימון זר בערך לפי הקווים הבאים:

המחנה הפונדמנטליסטי ממומן ע"י חוגי היהדות הכהניסטית האמריקאית וחב"ד (שההבדל ביניהם הולך ומיטשטש) ובנוסף להם גם מימון של נוצרים פונדמנטליסטים ואולי גם ארגונים ניאו-פשיסטיים מאירופה. בנוסף, מחנה זה נהנה ממימון כבד של משלם המיסים הישראלי, דרך המשרד לשירותי דת, משרד הביטחון (ישיבות הסדר מסוימות) וכספים שמופנים להתנחלויות. אחרי האחרונים כמעט בלתי אפשרי לעקוב שכן הם מוחבאים בשלל סעיפים תקציביים של כל משרדי הממשלה, ובחלק לא מבוטל מהם נעשה שימוש פוליטי ע"י המחנה הנ"ל. בסיס הכוח שלו הוא בחלק מהממסד הרבני, בחלק מההתנחלויות וברבים מהגרעינים התורניים שפועלים בגבולות הקו הירוק.

המחנה הליברלי ממומן ע"י היהדות הליברלית בארה"ב, כולל הזרמים הרפורמיים והמסורתיים בה, וע"י פרויקטים בינ"ל שונים של האיחוד האירופי ומסגרות אחרות כגון EUROMED ו-OECD. בסיסי הכוח שלו נמצאים באקדמיה ובשדה החינוך הבלתי פורמאלי, ובמקומות האלו גם הוא נהנה מכספי משלם המיסים.

המחנה הניאו-שמרני, שבו עסקינן כרגע, ממומן מאותם המקורות שמממנים את הניאו-קונס בארה"ב. עסקים גדולים ואילי הון מהכבדים בעולם ונוצרים פונדמנטליסטים. מכל השלושה, זהו כנראה המחנה העשיר ביותר והמאורגן ביותר. להבדיל מהאחרים, לא מדובר במחנה שצמח בישראל והסתייע בגורמים זרים אלא גורם לא-ישראלי שנציגיו היהודים הגיעו לכאן (פעמים רבות פיזית, כמהגרים) והתחילו לחפש לעצמם אחיזה בציבוריות הישראלית. הוא מתנהל בשיטות קלאסיות של הון שלטון. הוא כבר חדר לצמרת השלטון והארגונים הציוניים הגדולים, כבר תפס נתח לא מבוטל מהתקשורת וכעת מנהל מלחמת חורמה בממסד האקדמי. זהו גם המחנה שמיוצג ע"י הממשלה הנוכחית.

זוהי המסגרת, סיפור הרקע הגדול שסביבו מתרחשים האירועים עליהם אנחנו קוראים בעיתון. אלו הם אחורי הקלעים של הפוליטיקה הישראלית בימינו, אבל התקשורת מתעקשת להיות לא יותר מאשר שחקן בהצגה הגדולה. רק לפעמים, שכן תפקידם בתסריט הוא זה של הליצן, הם מרשים לנו הצצה קטנה אל מאחורי הוילון. חבל שזה מסתכם רק בפינוקים ובבלגאנים בחדר האמנים של ביבי ושרה.

מינהלי: השבוע התקבלו שתי תרומות לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורמים ומאחל להם הצגה טובה יותר במהרה ובימינו.

אין ספק שמדובר בשטיפת מוח ימנית, אבל לא בגלל עידוד הקשר לאתרי מורשת יהודית. הרבה אנשים, מכל המחנות הפוליטיים, אוהבים את הארץ וזה נכון גם לגבי רבים בימין. אמנם שם "אהבת הארץ" נוטה להיות תסביך חולני לפיו העם הוא גבר שבועל את הארץ, על תקן אישה, ולכן מלחמת נצח לו בערבי שמנסה לעשות אותה מהצד – אותה "ארץ ישראל לעם ישראל" שמתורגמת ל-"בנות ישראל לעם ישראל" מהפגנות ה-[עיר כלשהי] יהודית שמזהמות את המרחב לאחרונה.

אבל בסופו של יום, רוב התמיכה העממית בימין אין לה דבר וחצי דבר עם אהבת הארץ אלא עם פחד, חולשה, שנאה והתקרבנות. הילדים יכולים בהחלט לשנוא את חברון ועדיין לדקלם את סיסמאות הימין בכל פה. וזאת יעשו, שכן בניגוד לסטריאוטיפ, נוער בכלל ונוער ישראלי בפרט היא אוכלוסיה קונפורמיסטית להפליא. רובם יאמצו כמעט כל דבר שיוצג בפניהם כמיינסטרים.

אין שום דבר רע בעיר חברון, ולא במערת המכפלה. העניין הוא שרגשות היהודים כלפי המקום לא מצדיקים פגיעה בזכויות הפלסטינים, לא כבני אדם, ולא כקבוצה בעלת זכות להגדרה עצמית. בשביל להבין את זה צריך ללמד דמוקרטיה ואזרחות כמו שצריך, ולצד הלעטת התלמידים בפוליטיקה ימנית, תחת שם הקוד "יהדות" (שכן רק עמדות השמאל נחשבות "פוליטיות" ויהדות לא), הפרויקט המרכזי של משרד החינוך הוא ייבוש מקצוע האזרחות. כאן הבעיה, ולא בשום ענייני זיקה לארץ.

קראתי היום בעמוד הדעות של הביביתון מאמר של אורי הייטנר שמאשים את השמאלנים שמתנגדים לסיורים ב"בולשביזם" ו"ז'דאנוביזם", המקבילה מימין לקלישאות ה"פשיזם" וה"מקארתיזם". מולו, היה מאמר של יוסי ביילין שדווקא לא התנגד לסיורים, רק דרש שיראו להם את שני הצדדים. אישית, הייתי שמח אם ביום כזה היו מעבירים שני סיורים, האחד מטעם המתנחלים המקומיים, השני מטעם "שוברים שתיקה", ושהתלמידים יגבשו עמדה בעצמם. אבל זה לא יקרה, כי לוחמים ששירתו בחברון ונחרדו ממה שמתרחש שם זה "פוליטי" ואילו פולחן אישיות לברוך גולדשטיין זה "יהודי".

הסיפור הזה זכה לכותרות ראשיות ולפולמוס, אולי בגלל הפטיש השמאלני לגבי הקו הירוק שקיים רק כמסמן של משטר אזרחות שונה לפלסטינים בשני צדדיו. אבל עניין אחר, חמור לא פחות, עבר בדממה דקה בתקשורת הכללית. מסתבר שבבתי הספר הדתיים תונהג השנה תכנית "מורשת הרב מרדכי אליהו", שאמורה לזלוג גם לחינוך הממלכתי ואכן תזלוג, עד כמה שזה תלוי במוח של שר החינוך (הזכויות לגורביץ), צבי צמרת, ששלח את ילדיו לחינוך הדתי כדי ש"ייהנו מחצי הכוס המלאה".

מרדכי אליהו עלה לפגוש את בוראו (ולמסור לו צו בית משפט שמורה לו לשלוח את המשיח) רק ביוני האחרון, וכבר השנה, מעכשיו לעכשיו, תונהג תוכנית לימודים לכבודו. כשמערכת החינוך רוצה, מסתבר, היא יכולה. מעטות תכניות הלימודים שעוברות מסלול אקספרס שכזה. היחידה בה נתקלתי הייתה איזו תכנית ל"מלחמה בהשתמטות" לפני כשנתיים. מערכת החינוך לא מצליחה לגרום לתלמידים לכתוב טקסט קוהרנטי ארוך יותר מ-SMS, שלא לדבר על לקרוא ולהבין כראוי אחד, אבל תוך מספר חודשים מרגע ההכרזה כבר ישבו מולי, בסדנת אזרחות שהנחיתי, חבורה של זומבים מחוצ'קנים עם חולצות "אני לא משתמט" וטענו בתוקף שיש לשלול אזרחות ממי שלא שירת בצבא.

מי שמקדם את פולחן האישיות של מרדכי אליהו הוא בנו, שמואל אליהו, רב העיר צפת. זה שעומד מאחורי מכתבי הרבנים והרבניות ומי שעורר, במידה רבה ובצורה מתוכננת את גל הגזענות הנוכחי וטרנד "ניקוי" המרחב מערבים וזרים. כפי שמקובל בימין, הדברים הוצגו, בהתחלה, לא בשם אומרם אלא כיוזמה פרטית של פעילי שטח מגרעינים תורניים.

ביוזמה הזאת, שמטרתה גיבוש מחנה פונדמנטליסטי שדומה בכל דבר ועניין לאחים המוסלמים, יש לדמותו של מרדכי אליהו תפקיד מרכזי. לא רק שהכין את הקרקע וגילם בדמותו את הברית בין חרדים, מזרחים והפלג הקיצוני ביותר של הציונות הדתית, לא רק שדרדר את הציונות הדתית מבחינה אינטלקטואלית, אלא גם שדמותו היא אחלה הון פוליטי בשימוש בנו, שרואה את עצמו, לפחות לדעתי, כמנהיג המיועד של האחים היהודים.

לכן, כדי לנפח את מעמדו שלו, הוא מפיץ את ה"מורשת", ובעיקר כל מני סיפורי ניסים וכשפים שונים. הוא זה שהפיץ את האגדה על מאמא רוחל שעזבה, בפקודת אביו, את הקבר בדרך אפרתה שבו ביכתה את בניה והופיעה בעזה כדי להציל חיילים ממלכודות מוות. הוא אפילו רמז שאביו היה מיועד להיות המשיח (בן יוסף, כנראה, כמו מאיר כהנא ועוד כמה וכמה. אינפלציית המשיחים בימין צומחת לממדים מונטי פיית'וניים לאחרונה). לא מזמן, יצא ספר מהודר שעומד, כך אני מנחש, להפוך למתנה פופולארית לחגים בקרב המגזרים הדתיים, של סיפורים שסופרו על הרב במהלך השבעה שלו וכולו עמוס, איך לא, "במאות סיפורי מופתים שמעל לטבע".

זאת ה"מורשת" שילמדו את תלמידי ישראל. קוקטייל של סיפורי כשפים, פוליטיקה ימנית, סיסמאות ריקניות של "אהבת הארץ" שאין בהן שום אמת ושום תוכן מלבד היותה רכוש יהודי וערבים החוצה. אבל החילונים ויתרו מזמן על החינוך הדתי. לדתיים מותר לעולל שם ככל העולה על רוחם והדיון הציבורי מתחולל רק בעניין החינוך ה"חילוני", שבו הדתיים מעולם לא התביישו לבחוש. זליגת התכנים וההשפעה היא חד כיוונית כמעט לחלוטין, החילונים לא יעזו לדרוש לימוד תכנים שחשובים להם גם במערכת החינוך הדתית ולא נותר להם אלא לנהל קרב מאסף אבוד מראש על צביונה של מערכת החינוך שלהם.

מנהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורם ומאחל לילדיו כישלון מוחלט במערכת החינוך כפי שאנחנו מכירים אותה היום.

אז תכירו את הטרוריסט הסטטיסטי (תודה לדינה שונרא על הקישור): האוכלוסייה, כידוע, היא גדולה ורבה, ויש בה גם מספר זעום של פסיכים מטורללים במיוחד. הם משולי החברה, אף אחד לא מבין אותם ולא אוהב אותם, והם מחפשים מוצא לדחפיהם האפלים. הטרוריסט הסטטיסטי עושה טריק פשוט: הוא מחמם את הרטוריקה על לטמפרטורה שקרובה לנקודת הרתיחה. הוא עצמו נמצא בצד ה"נכון" שלה אבל עקומת הפעמון הסטטיסטית אומרת שיש מי שיבין את דבריו כמו שהוא אומר אותם, יש מי שיבין קצת פחות ממה שהוא אומר (וידאג להציגו באור נאה יותר) ויש מי שיבין קצת יותר ממה שהוא אומר.

מתוך אלו שיבינו קצת יותר, יהיה אחוז מסוים שיעשה את הצעד הנוסף ויוציא את הרטוריקה כפי שהוא מבין אותה מתחום הדיבור לתחום המעשה. הטרוריסט הסטטיסטי לא יודע מי יפעל, מתי יפעל ואיך יפעל, אבל יודע שמישהו יפעל וזאת תוצאה רצויה מבחינתו. ולא רק רצויה, אלא גם נוחה שכן אי אפשר לקשר אותו ישירות לאותו "זאב בודד" שעשה את מה שעשה על דעת עצמו. הוא תמיד יכול להכחיש כל קשר לעניין היות שלא קרא מפורשות לאלימות, אבל אמר את הדברים כך שחזקה על כמה פסיכים שיבינו כך את דבריו.

הנה, למשל, ראיון עם טרוריסט סטטיסטי ידוע, הרב יצחק –תורת המלך- שפירא, שעמל על "ניקוי" שכונת פסגת זאב בירושלים מערבים. שימו לב שאין בדבריו קריאה מפורשת לאלימות, אלא רק "הרמת הרוח" של התושבים, ועידודים לקחת את העניינים לידיים שכן המדינה היא "לצד הערבים". כמו שהוא מודה בעצמו, קהל היעד לגיוס הוא עבריינים יהודים שנהגו כבר קודם להסתכסך עם עבריינים ערבים, ולהם הוא נותן מטרה ומטריה אידיאולוגית מקובלות למדי בציבור. הוא אומר שאימוץ העבריינים עוזר לעניין "לא להגיע למקומות בעיתיים" כי הוא לא מוכן לשים את התחת של עצמו איפה שהפה שלו נמצא, אבל הייתי אומר שהתוצאה איננה מפתיעה.

אך לפני שנבחן את התוצאה, נזכיר שזאת רק דוגמא. מודל פסגת זאב מיוצא לאחרונה לכל הארץ, הפעילים המרכזיים בשכונה היו מהבולטים בהפגנות נגד נוכחות של ערבים, עובדים זרים ומבקשי מקלט ברחבי הארץ והמארגנים הם אותם המארגנים. וכמובן ששפירא ומורו, גינזבורג, אינם הרבנים היחידים שעוסקים בהעלאת הטמפרטורה תוך ציפייה שכמה מהקיצוניים יותר בקרב צאן מרעיתם יקרו את העניין צעד או שניים קדימה ויעשו מעשה פינחס.

וכך, אנחנו מוצאים כנופיה של חובשי כיפה שמשתמשים בקטינה כנערת פיתוי כדי לתקוף ערבים במרכז ירושלים. זה איננו "נוער הזהב" של הציונות הדתית אלא נוער שוליים ירושלמי שלאחרונה מורגשות בו מגמות "התחזקות" וכיפות צצות יותר ויותר על ראשי מי שקודם לכן היו מסורתיים. וכך, פושע שיוצא ממעצר בית בנהריה רואה ערבים בשכונה, חוזר הביתה, מביא סכין ומוט ברזל ורוצח אחד מהם. הנימוק: "אין לערבים מה לחפש כאן".

אבל אלו רק דוגמאות קיצוניות במיוחד מהסוג שמגיע לתקשורת. הידיעה הראשונה צפה מפני שאחרי שורה של התקפות נגד ערבים, הותקף אזרח צ'יליאני שנראה לתוקפים כערבי. השנייה מפני שזה נגמר ברצח. הסיפור שהציף את המתרחש בפסגת זאב, לרגע, בתקשורת, הגיע לשם בזמנו רק משום שנקלט במצלמות האבטחה והתרחש ביום השואה. אגב, שימו לב איך הטרוריסטים הסטטיסטיים מתייצבים לצד משתתפי הלינץ'.

התופעות היומיומיות הנפוצות לא מגיעות לתקשורת, במקרה הטוב מדווחות ברשתות של הפעילים, בלי אף מילת הסתייגות כמובן. להיפך, עם הכיתוב "נהניתם? ספרו לחבריכם". הדיווחים הם יומיומיים ומדובר לרוב בתקיפות שאינן מסתיימות במוות, השחתת רכוש, התקפות על בתים בהם חיים ערבים או זרים, הצתת מוסדות דת וכו'. זוהי אלימות פוליטית יומיומית שנשארת מתחת לרף תשומת הלב הציבורית ובכל זאת מהווה טרור בעל מטרה פוליטית – "לייהד" את המדינה. למעשה, המצב בפסגת זאב נעשה חמור כל כך ש"סיירת הורים" יהודית-ערבית הוקמה כדי לסייר במוקדי האלימות ולנסות להרגיע את הרוחות.

הטרור הזה הוא תופעה נלווית לצמיחת הפונדמנטליזם היהודי. לכל אחד ממרכיביו – רבני "נוער הגבעות", הכהניסטים, הציונות הדתית והחרדים יש "עשבים שוטים" משלו. אותם מארגנים בחרו את השכונות והערים שממילא עמוסות בעבריינים ונוער שוליים, משתמשים בהם כחיילים ומשלבים את כל הסמטוחה הזאת לתנועה אחת שמונהגת ע"י אנשי ציבור לגיטימיים לכאורה, אך בעלת שוליים טרוריסטיים שפועלים בהסכמה שבשתיקה, ונושאים לבדם באחריות פלילית. הרי לא יעלה על הדעת, לשיטתם, שהמדינה היהודית תפליל רבנים. איזה תיכוניסט מבולבל, לעומת זאת, הוא קורבן נסבל עבור המהפכה האמונית.

את העניין הזה אפשר לבדוק אם מישהו ברשויות (וועדת חקירה של הכנסת, נניח), או לפחות בתקשורת הממוסדת ובעלת האמצעים יטרח לעשות זאת. אני מהמר שיימצא מתאם ברור בין הזמנים והמקומות בהם מתרחשת האלימות הזאת לזמנים והמקומות בהם פועלים הפונדמנטליסטים היהודים. ממעט המקרים שמצאו את דרכם לתקשורת, בהחלט עולה מתאם כזה. ראינו איך מייד לאחר קריאתו המפורסמת של שמואל אליהו לנקות את העיר מערבים התארגנו, בספונטניות, עשרות צעירים לתקיפת דירה של סטודנטים ערבים תוך שימוש בנשק חם, וזה בהחלט לא היה האירוע היחיד שכן על כל מקרה קיצוני במיוחד שמגיע לתקשורת ישנם מקרים רבים אחרים שלא מגיעים.

המתאם הזה יהיה גם נקודתי, כמו באירוע הנ"ל, וגם כללי, כמו במקרה של פסגת זאב כולה שרמת האלימות על רקע גזעני גברה בה באופן מורגש מאז כניסת תלמידי הרב גינזבורג לשכונה, כמו שהיא מורגשת היטב בכל רחבי הארץ מאז שהרבנים הפונדמנטליסטים הכריזו את מלחמתם על המעט שנשאר מהדמוקרטיה הישראלית.

אבל זהו בדיוק סוג התמונה הגדולה שהחברה היהודית בישראל לא רוצה לראות. המיינסטרים היהודי, שאוהב להרגיש יפה נפש ותקין פוליטית מעדיף לצקצק בלשונו על כל ידיעה על הסתה או על תוצאותיה בנפרד וכך לאשש את הדימוי העצמי שלו. הוא לא רוצה לחבר את הנקודות שמא יאלץ להודות שיש לנו בעיה כחברה.