סא"ל שלום אייזנר צריך לחטוף עונש חמור בגלל שהפעיל אלימות מוגזמת ללא הצדקה, בגלל שאיבד שליטה ובעיקר – לפחות לפי מה שהיה אמור להנחות את צה"ל אם הוא היה צבא אמיתי ולא מיליציה יהודית – בגלל חוסר המקצועיות שלו ובגלל ערימת השטויות שהקלגס הצליח לפלוט לאחר מעשה. הוא הצליח להגיד בנשימה אחת שהארוע לא היה אלים ולכן לא הייתה סיבה להשתמש באמצעים לפיזור הפגנות ובו זמנית – שלפני כן הפעילים התקיפו אותו במקלות, דבר שלא צולם ע"י הכוח שלו בגלל שהסוללה נגמרה. קישקוש מבולבל כזה לא היה עובר אפילו כתירוץ לאי הכנת שיעורי בית מצד תיכוניסט.

כמו תמיד בארועים כאלו, עולה מיד הטענה שהסרטון "ערוך ומגמתי". לא מראים בו מה שהיה קודם. הנה כלל אצבע לביקורת עריכה מגמתית של סרטוני אלימות מסוג זה: טענה כזאת הייתה תקפה רק אם הסרטון היה מתחיל עם תחילת המכה מצד אייזנר. מספיק שהסרטון הראה שתי שניות לפני המכה, שבהם המוכה לא עשה שום דבר, כדי להוכיח שלא מדובר בשום דבר שדומה לתגובה מחוייבת המציאות. אם, לצורך הויכוח, אותו פעיל עשה משהו שדורש תגובה אלימה שלוש שניות לפני כן, אז הסא"ל המכה צריך לחטוף לא רק על זה שפעל כשלא היה צריך לפעול, אלא גם על זה שלא פעל מתי שכן היה צריך לפעול.

כמובן שתירוצים מסוג זה אינם התגובה הפבלובית היחידה בשוק. במקום לדבר על כך שמדובר בחתיכת מציאות שגרתית שמופנית יום יום כלפי פלסטינים, פעילים בינלאומיים וישראלים וגם כלפי מתנחלים, ושבשום אופן לא נעצרת בקו הירוק, במקום להגיד שממשלה שמעלה את הגעתם של כמה מאות תיירי כיבוש לדרגת איום קיומי, מוציאה 600 שוטרים מהרחובות רק כדי להתמודד איתם, מחזיקה את העניין בכותרות ימים שלמים והופכת אותו לקרקס HASBARA פרנואידי, מתלהם ומתחסד, נושאת באחריות ישירה להתגברות האלימות כלפי מפגינים, השמאלנים דורשים את ראשו של הקצין על מגש. שוב, איינזר צריך להיענש בחומרה, וצריך להגיד זאת, אבל צריך גם להגיד שהוא צריך להיענש מפני שעונש כזה צריך להיות מובן מאליו של מקצועיות והתנהלות תקינה, לא בגלל שזהבה גלאון דורשת זאת.

התנהלותה של גלאון מאכזבת. כמי שמתיימרת להנהיג את השמאל ה"אמיתי", הייתי מצפה שהדבר הראשון ששומעים ממנה יהיה משהו קצת יותר רציני מהשליפה מהמותן של מצביעיה. גם אם זה אומר שהתגובה שלה תידחה למחר. הייתי רוצה שתגיד משהו שתומכיה יגיבו עליו ב"וואלה, היא אומרת את מה שצריך להגיד יותר טוב מאיך שאנחנו אומרים זאת, גרמה לי לחשוב". הייתי רוצה שתגיד משהו עליו יריביה יאמרו "אני שונא אותה, אבל יש משהו בדבריה הפעם". זה מה שמנהיגות עושות. תגובת ההזדעזעות ודרישת הבאת הראש על מגש היא דבר טוב לסטטוס של אזרח פרטי בפייסבוק אבל אני לא חושב שמה שהשמאל צריך עכשיו זה גרסה שמאלנית של דני דנון או מירי רגב, שתביא את הטוקבקים לכנסת.

לצה"ל ולממשלה אין בעיה מיוחדת להביא לשמאלנים את ראשו של איינזנר על מגש. אדרבא ואדרבא. כך, הממשלה גם תשחק אותה "המבוגר האחראי" למרות שהיא כנראה הגורם הכי מטורלל בשטח, תלבה כמנהגה את אגדת "חוסר האונים" שלה מול לחצי השמאל שתסיר ממנה אחריות ותייצר לעצמה עוד קצת התלהמות מימין שתשתש כהצדקה ציבורית לדה-לגיטימציה של האופוזיציה, תמסגר את הסיפור הזה כסיפור פרטי של עשב שוטה אחד ולא כבעיה מערכתית כפי שהוא באמת ותקבע את התפיסה שכל ביקורת על צה"ל, מוצדקת וסבירה ככל שתהיה, היא עניין של עדת השמאלנים בארה"ק ולכן לא רלוונטית לשאר הציבור. צה"ל, מצידו, ישפר את תדמיתו במחיר של הקרבת קצין אחד. יש לו יותר מדי צ'יפים ופחות מדי אינדיאנים גם ככה, לא ייגרם שום נזק.

שוב, המערכת הפוליטית שלנו, עצם השיח הפוליטי שלנו הופך מזירה של מאבק לזירה של שיתוף פעולה. אידילה ממש, win-win situation שכזה שבו כל הנוגעים בדבר מתחזקים וצוברים תמיכה נוספת אצל תומכיהם הנוכחיים, בלי שום שמץ של שינוי במערך הכוחות.

אבל כל זה נוגע למסביב של הפרשה. את המהות של הפרשה הסביר אתר "סרוגים" וחסך ממני את העבודה. לא איזה אתר כהניסטי או פונדמנטליסטי מיוחד אלא סתם משהו שאמור להיות המיינסטרים של הימין הדתי. את הסרטון שבו אייזנר מכניס רובה לפרצוף של מפגין שבאותו רגע סתם עומד מולו הוא זיכה בכותרת: הסמח"ט הדתי מראה מי בעל הבית על ארץ ישראל. בפרפראזה על דבריו של או'בריאן לווינסטון סמית' ב-1984 של ג'ורג' אורוול, לא נותר לי אלא להגיד: רוצים לראות את העתיד? העתיד הוא רובה שמוטח בפרצוף של מפגין לנצח נצחים. זוהי ישראל רבתי של תומכי השלטון הנוכחי, אם נניח להם.

(הקדמה: לפני שנה וקצת כתבתי פוסט מסוים על אלימות נגד נשים שנמצאות בקבוצות ספציפיות, יהודיות וערביות, שמאליות וימניות, ועל איך שאף אמונה פוליטית או דתית לא עוזרת לזכויות נשים כזכויות אדם כשפרטים מאותה קבוצה או פרטים מקבוצה אחרת יוצאים נגד אישה ספציפית. היות והפוסט לא נכתב בעברית, אני מוותרת על קישור – אבל אירועי השבועות האחרונים גרמו לחברה שקראה אותו להחליט שכדאי שארענן אותו ואפרסם אותו בעברית, ואני נוטה להקשיב לאנשים אינטילגנטיים.
כמו כן: השנה 2012. אני לא מאמינה שאני צריכה לכתוב את המילים האלו. אני לא מאמינה שאני עדיין צריכה לשכנע מישהו שנשים הן בני אדם ושאם יש להן דעה שנוגדת את דעת טוהר המחנה זה לא בגלל שהן בוגדות, שרמוטות, או שק של נחשים. זה כי הן בני אדם עצמאיים עם דעה משל עצמן, וכמיעוט הגדול ביותר, המערכת הפוליטית לא בנויה עבור זכויותיהן).

חלק א': למה פוליטיקה במובנה הרגיל יכולה לעשות רק מעט עבור נשים בפרט וזכויות אדם ככלל

נראה שאני צריכה להזכיר לעצמי ולסובבים אותי, לפחות אחד לשנה, לפחות אחת לחודש, לפחות אחד לשבוע, לפחות אחת ליום – נשים הן בנות אדם, לפני שהן נשים, והשתתפותן בפעילויות ציבוריות או פרטיות אינן תלויה בדבר*. אבל משום מה, כשהן נשים ב"שבטים" מסוימים, הן נושאות עמן סיכונים שאף גבר לא נושא. כבוד המשפחה והאמונה הפוליטית או הדתית שלהן מוטבע בגופן. אם הן מנסות לשלב, לצאת נגד, או אפילו להיטמע בתוך הקבוצה אליה לכאורה הן שייכות, הן לא בסדר. זהו מה שמכונה בשפת נכר lose-lose situation, ואני חושבת שהגיע הזמן להפסיק להפסיד או להיכנס למשחקים סכום אפס, ולו רק בדיון הרטורי על אודות זכויות נשים.

נפתח במספר עובדות. כל אחת ואחת מהן קשורה לזכויות נשים בישראל, אך כולן יחדיו אינן קשורות לאף מפלגה או צד פוליטי רגיל, לפחות לא במובנה הרגיל של המילה:

1. נשים ערביות שמנסות לברוח מהמשפחות שלהן על רקע חשש מרצח "על רקע כבוד המשפחה" מוחזרות למשפחותיהן ובתיהן על ידי הרשויות הישראליות ומשטרת ישראל (לפרטים נוספים וקריאה מרתקת: מנאר חסן, "הפוליטיקה של הכבוד: הפטריארכיה המדינה ורצח נשים בשם כבוד המשפחה”). שמעתם את זה, אם תרצו?

2. אותן נשים זוכות למעט מאוד הגנה מאותן רשויות, מסיבות רבות ומגוונות, גם אם הן אזרחיות ישראליות. אפילו אם הן יהודיות ישראליות אשר מוחוזרות לבתיהן עקב "שלום בית" כזה או אחר.

3. סטודנטיות בגבעה הצרפתית בירושלים יכולות לשכוח מהליכה בטוחה ברחוב ולקמפוס הר הצופים, ולא רק כתוצאה מאותם צעירי עיסוואיה שהופכים את הגוף שלהן לזירת המאבק בכיבוש. המשטרה מפחדת להיכנס לשם, אז נסי שלא ללכת ברחוב, ואם את משום מה מתעקשת על זה, תשלמי על גז מדמיע מאוגדת הסטודנטים. רגע, מה זאת אומרת יש לך שיעור באוניברסיטה/נגמר החלב במקרר? (כפי שאוהבים לציין במאמרים אקדמיים, המידע נמסר באמצעות תקשורת אישית עם משטרת ישראל. למען ההגינות, אציין שקמפוסים באופן כללי אינם מקום בטוח לסטודנטיות, ולא רק בארץ).**

4. זוכרים את סעיף 1? אז גם נשים יהודיות שמנסות לצאת מקשרים רומנטיים או קשרי נישואין עם בני זוג ערבים יכולות לצפות לבערך אפס סיוע מהרשויות הישראליות. (למה חשבתם שהזרוע האקטיביסטית של להב"ה הוקמה?)

5. הוטרדת או הותקפת ע"י פעיל מרכזי בתנועה הפוליטית בה את פעילה? תני שמות, פרטים, דגימת דנ"א, תעודת יושר והוכחה שהיית בתולה לפני. אני מקנאה בדתיים הלאומיים על פורום תקנה, בעוד שלשמאל הרדיקלי בארץ אין מוסד דומה לזה או את היכולת להביע אמפתיה והקשבה כנה ללא שיפוט. את אישה לפני שאת אדם. טוהר המחנה ברחמך ובשתיקתך. ככה זה, אל תנסי להאבק.

מה אני למדה מכל זה? לא משנה מה האמונה הדתית שלך; הדעה הפוליטית שלך; המוצא. את אישה? נדפקת. אף דעה פוליטית או אמונה דתית לא תעזור לך כנגד הממסד, כשהוא יחליט שאת שווה פחות כי את אישה.***

6. שנו כמה חבר'ה: בעיה שלך. לא התפקדת לאף מפלגה, אז לא באמת דאגת שיהיה ח"כ למי שתבחרי בו שיצביע בעד זכויות נשים. אוקיי. בואו נלך על איש הקש הזה. הלכתי ובדקתי את מצעי המפלגות כיום בכנסת (אלו שקיימים באינטרנט. לא כולם שם – למה שיהיו? אנחנו רק ב-2012 ואיראן בשער), לראות היכן הם ממקמים את זכויות האישה. בנוסף, נדדתי עד לאתר כנסת פתוחה, והסתכלתי על מעקב החקיקה אחר זכויות נשים שם. צריך לעשות תחקיר מעמיק יותר מהשעתיים שהקדשתי לנושא, אין ספק, אבל להלן המסקנות: א. ארבע-חמש מפלגות מצהירות בריש גלי על זכויות נשים. בדר"כ זה אחד מן הסעיפים האחרונים, שמנוסחים באופן מאוד אמורפי, ורוב המפלגות לא כותבות מה הן היו רוצות לעשות בנדון באופן פרקטי (ולא, קדימה, זה שיש לכם איקס נשים בארבעים המקומות הפוטנציאליים הראשונים לא נחשב כהישג למען כל נשות ישראל כמו שהוא נתפס כהישג למענכן). ב. עם זאת – יש חברי כנסת שפועלים בנדון מדי פעם, ולפעמים כל אימת שהם יכולים (יופי. כך צריך). אז תגידו לי, איך בדיוק התפקדות עוזרת לי, כשזכויות נשים לא נתפסות כאקט פוליטי וכשמי שאולי תהיה אלטרנטיבה תמוקם במקום ה-57 והריאלי מאוד?

יותר מכל, הטענה בדבר ההתפקדות על-מנת לקדם זכויות של ציבור אשר לא נתפס כפוליטי מזכירה לי את הקריקטורה הזו של הגרדיאן. פוליטיקה פמיניסטית אינה שכפול פירמידות או החלפת העומדים בראשן. פוליטיקה פמיניסטית, כפי שאני רואה אותה, היא ביטול הצורך בטיפוס ובהתבטלות הסיזיפיים על פני כל דרגה ודרגה בפירמידה, והחלפת המבנה למשהו קצת יותר שיוויוני ונגיש עבור כל הנוגעות והנוגעים בדבר.

חלק ב': איך האינטרנט הפכה אותי לפמיניסטית, ואיך הפמיניזם גרם לי לקוות לפוליטיקה אחרת

(החזיקו מעמד, אני מבטיחה שהחלק הזה רלוונטי). את שנותיי הראשונות בספרה הוירטואלית בילתי בשכלול הסתרת עובדת היותי נערה, כדי שדעתי תקרא as is ולא דרך מסננות ה"קודם תכתבי שאת מוכנה, תיאורטית, להראות לי את הציצים, ואז אולי אסתכל עלייך כבת אדם ואקשיב לך לשתי שניות". הרבה לפני שהיתה לי תודעה פמיניסטית מוצהרת, היה לי הרצון לשחק עם הזדהויות שונות, ולחפש דרכים שונות להעברת מסרים ולראות מהי הדרך האפיקטיבית ביותר. זה היה משחק, זה היה ניסוי, וזו היתה תחילתה של תודעה אחרת. וכך, עברית היא אולי שפה סקס מניאקית, אבל היא עדיין לא פגשה בגדודי ועדות ההתנגדות של נערות שלמדו להסתיר את זהותן המגדרית מסיבות שונות. לאחר כמה חודשי אימון, המחמאה הגדולה ביותר היתה כשמישהו שדנתי בנושא זה או אחר איתו טעה במגדר. הנה, הצלחתי להיתפס כלא-נקבה, ודעתי (שאז, למיטב זכרוני, נסבה בעיקר סביב פרשנות לתוכניות טלוויזיה, ספרות, והתחלה של גירוד מודעות פוליטית) נלקחה ברצינות וללא מסננת קודמת.

ואז נמאס לי. החברים האמיתיים שמצאתי דרך הרשת הוכיחו לי בכל שנייה ובכל שעל שהם לוקחים אותי ברצינות, אוהבים ומכבדים אותי, גם ואפילו שאני, רחמנא ליצלן, נקבה. זה גם היחס שהתחלתי לדרוש מאחרים, ואנשים שלא עמדו בכך הפסיקו להיות חברים שלי בדרך זו או אחרת. באותה הנקודה כבר ניהלתי שני פורומים. להגיד שהם היו מופת השיוויון ושלא אפשרתי אף התנגחות על רקע מין או מגדר? לא. עדיין ניסיתי להיות נחמדה לכולם, ועדיין היו שם הערות (גם מגברים וגם מנשים) שמיצבו תכונות וניסיון נשי כפרינג' היסטרי, בעוד דעות גבריות היו אמת אובייקטיבית צרופה שאין שנייה לה. גם אני נופלת לזה מדי פעם, עד היום. אבל זו היתה התחלה.

כמה שנים מאוחר יותר, כשהתחלתי לעסוק בהטרדות מיניות באמצעות הרשת, היה ברור שנצטרך לפתח מדיניות תגובות ספציפית, כזו שתאפשר לחלוק מבלי להיפגע שוב.

להפתעתי, זה עבד בהצלחה מסחררת. הצבת רף וקו אדום גבוה לדיונים, "כאן לא יושפל אדם על רקע מגדר, מין או מוצא" ואכיפת הרף בפועל הובילה ליצירת מקומות ייחודיים מאוד ברשת. אני שמחה בכל פעם שאני רואה מקום וירטואלי שמאפשר לקולות שלא היו נשמעים בדרך אחרת להישמע על-ידי החלשת הקולות שרגילים לשלוט בדיון, ולא רק על-ידי יצירת מובלעות פריפריאליות-פוליטיות חדשות.****

ואז, מתישהו, שאלתי את עצמי למה זה לא ככה גם "בעולם האמיתי". למה אין הבנה בסיסית, מודרציית תגובות דה פקטו. במקום להסתבך בריבים קטנוניים וטיפשיים ו"להכניס למישהו", לגשת ישר לעניין (כנסת ישראל, אני מסתכלת עלייך). אנחנו רואים את זה בכל מקום: החל מהתקשורת שתוקפת את אשת ראש הממשלה בניסיון לתקוף אותו (לא יודעת מה אתכם, אבל אני לא בוחרת את המועמד/ת שלי לראשות הממשלה על-פי בן או בת הזוג שלה. הם לא נבחרי הציבור שלי, אז אין לי טענות כלפיהם), וכלה בחפש את האישה והאם היא בתולה צחה או אשת לפידות כמו שהיא אמורה לכאורה להיות. החולי הוא במבנה הפוליטי, כי זה המבנה הפוליטי שלא מתאים לדיון או שינוי בזכויות נשים או מיעוטים מבלי שאלו צריכים להגיש תה ומחלצות ולמחול מראש על כל עלבון אשר יופנה כלפיהם. לא מתאים לי לשחק את המשחק הזה, שמניח משחק סכום אפס ושפמיניזם בתוך תנועות פוליטיות בא על חשבון מטרות התנועות הפוליטיות. טוהר המחנה אינו בגופי או מותנה בשתיקתי כלפי אלימות כלפי חברותיי - ימניות כשמאליות. הוא במבנה, ובראשיהם של אלו המקבלים אותו כאובייקטיבי. אז בואו נשנה את המבנה הזה. ואפשר להתחיל בדרך שבה אנו מגדירים מהי פעולה פוליטית.

חלק ג': זה לא רק "הם" ו"אנחנו" – זה על מה חושבים ואיך חושבים

שנתה חברה טובה: הם מציגים את זה כברירה: את, או הנושא הזה שממש חשוב לך. כאילו בכך שהם שותפים למאבק שאת מאמינה בו, הם באמת חברים שלך. הם לא.

עכשיו אנחנו מגיעים לעצם העניין שרציתי לכתוב עליו, ובגלל התפיסה המעוותת של פוליטיקה מהי הייתם צריכים לקרוא עד כאן מעל לאלף מילה. תודה למי שנשארה.
ישנן לפחות שתי פנים לכח, שלא קשורות דווקא לכסף, למגדר או מעמד: הכח לקבוע על מה מדברים, והכח לקבוע איך מדברים על זה. כאן אני רוצה להגיד שמבחינתי אני מדברת על פוליטיקה, אבל רבים אחרים קבעו לפני מהי בדיוק אותה הפוליטיקה, ואיך מדברים עליה. אם אני מדברת על תקציבי בטחון ולמי יש טיל גדול יותר, אני מדברת על פוליטיקה. אבל אם אני מדברת על אלימות נגד נשים או הצורך חינוך לאמנות ובמימון לחוגים ללימודים קלאסיים, אני משום מה כבר לא מדברת על פוליטיקה. לא רק שאני לא מקבלת את החלוקה הזו, אני גם לא מבינה אותה. היא לא רלוונטית בעיניי: התקציב הוא אותו התקציב, ככל שדעתי משגת. קביעת סדר העדיפויות לחלוקתו היא עניין פוליטי של כל אזרחית בראש ובראשונה, ואחת היא אם מטרתה להגדיל את ההשקעה במפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, לוודא שבנה לומד גם אמנות ולא רק נגרות בבית הספר, או למנוע שימוש בנשק גרעיני. זה המה: מה נחשב לפוליטי, ומה לא.

יש שיאמרו שזה בגלל שהשיח ממגודר, בטחוניסטי, מילטריסטי, היסטרי. אולי. אבל לפני הקפיצה לענייני בוטניקה פופולרית, זה נכון שמדברים הרבה על שיחים, אבל מדברים הרבה פחות על איך, בדיוק, הם נקבעים. זה שיש מיליונר אחד, עם כל הכבוד, שנותן לכולם פרופוגנדה בחינם לא אומר לי דבר על איך הוא עושה את זה, אלא שהוא פשוט עשיר. גם זה עדיין ברמת המה. במילים אחרות, אני מנסה להגיד שהבעיה אינה השלדון אדלסונים של העולם. הבעיה היא במשתפי הפעולה. בכולנו. אז אני הולכת להסביר כאן, באופן הפשוט ביותר, איך אפשר לגרום לקולות אחרים לעלות במינימום מאמץ, ללא שום מימון שהוא ובאופן יומיומי. ההסבר לא מיועד רק לבורגני זמן, כי כולנו מנהלים שיחות רבות במהלך היום, שיחות שיש לנו מידה שונה של השפעה עליהן ועל תוכנן. והאמינו לי, לא הייתי מאמינה שזה אפשרי אם לא הייתי עוברת את הדרך הזו בעצמי; גם אני חונכתי על כך שבעל המאה או השררה הוא בעל הדעה (וכנקבה, גם על זה שאני צריכה להיות נחמדה לכולם, כל הזמן).

ראיתי עולם אחר. יותר מזה: יצרתי עולם אחר. הייתי רוצה להגיד שזו היתה דרך חתחתים. כל תגובה שנראתה בעייתית ולו ב-5% נדונה בפורום לפני שהועלתה, ולפעמים ההתכתבויות עליה התפרשו על יותר משישים דוא"לים שונים. אבל אם אני חושבת על זה במונחים של רווח והפסד – זה היה קל להדהים. קל עד כדי כך שאני לא מבינה מדוע ממשיכים לתת לטוקבקיסטים ואנשים שמתחמים בסתימת פיות את זכות הדיבור שוב ושוב. אני לא מדברת בהכרח על שינוי השיטה הפוליטית או הכלכלית מן היסוד – אני מדברת על להפסיק לתת את הבמה הבלעדית לאנשים שהכזיבו אותנו שוב ושוב מכל צדדי הקשת הפוליטית על ידי כך שנדרוש מהם אחריות לגבי הנושאים שהם מעלים חדשות לבקרים כאילו אלו היו הנושאים הבלעדיים, כל יום, כל שבוע, כל חודש ולא רק בשנת בחירות (איראן ככותרת ראשית? שוב? באמת? מה קרה הפעם, מישהו הזיז לד באחד מהמעגלים החשמליים בבושהר שני סנטימטרים ימינה? מה זה לעומת עלייה במחירי החשמל, חקיקת בנייה, או תוספת לא ברורה לתקציב הבטחון?).

ככל זכויות האדם, זכויות נשים הן עניין יום-יומי. אפור. מדכא. על כל התרכזות בנשות שמאל או ימין אשכנזיות כמייצגות "הנשים" ככללן, יש כמה נשים ממוצא פלסטיני, מזרחי, רוסי, אתיופי, קווקזי וגם טרנסיות שנעלמות – ויחד, הן הרוב המושתק. אך זכויות נשים שונות מזכויות אדם לא באופן שבו הצד בעל פחות הפריווילגיות זקוק להן, אלא באופן בו הן נתפסות: מינוריות ושוליות לעומת זכויות ה"מחנה", קטן ככל שיהיה. כמו כל זכות אדם, הן יזכו במקרה הטוב לחסד של דקת שידור עם מוזיקה נוגה או לפוסט באתר. אך כזכויות נשים, הן יתפסו כטובה למישהי מהמחנה ה"אחר" שנמצא "אצלנו" (במדינה, בשמאל או בימין) ולחצי דקה של תשומת לב, במקרה הטוב. אבל זכויות נשים – זכויות האדם שמקיפות למעלה מחצי מן האוכלוסייה – הן גם התקווה הגדולה ביותר שיש לי לשינוי כלשהו. הן נקודת המשען למינוף ושינוי יסודי, בעיני, כך שכל הצלחה פעוטה היא שמחה גדולה.

במקרה, אמנם, אמתכם פמיניסטית, אבל אתם יכולים לקחת את שבירת הפוליטיקה הרגילה הזו לכל כיוון חברתי או אפילו פוליטי "רגיל" שהוא. לקח לי הרבה מאוד זמן להבין שהפמיניזם הבסיסי שאני מאמינה בו (שנשים הן בנות אדם) הוא פוליטי יותר מאשר כל כותרת בעיתון, כי יש בו את הפוטנציאל לערער על כל החלטה או כותרת פוליטית. וכך, הדרך שבה אני מנסה להביא את העולם האחר ההוא וקולותיהם של אחרים לכדי מציאות (או פיקסלים) היא לא באמצעות פוליטיקה "רגילה", כזו שדורשת ממני להוריד את הראש ולאכול את כל מה שיתנו לי קודם, ולהגיד על זה תודה (לינק לסופה). הדרך הזו היא יום-יומית. היא בבחינה של איך נשים מגיעות בכלל ליעדיהן – פיזית, עם אמצעי התחבורה שלהן שהן בדרך-כלל תחבורה ציבורית (וזאת כי בדרך-כלל במשפחות עם רכב אחד, הרכב הולך עם הגבר לעבודה). מה מונע מהן ומאיים עליהן להיות אזרחיות במלוא מובן המילה. איך להוריד מהן לחצים, כדי שיהיו פנויות לכל הדברים האחרים שהן רוצות לעשות, ולא אכפת לי אם זו אמנית יוצרת או פוליטיקאית, עקרת בית במשרה מלאה, אם עובדת, או אישה המבכרת כדור בראש על פני לידת וגידול צאצאים. יש "מלכוד פוליטי", כמובן: אלו לאו דווקא יהיו הנשים שאסכים עמן או עם דרכיהן, לא פוליטית, ולא יום-יומית. היא יכולה להיות מי שנורא עצבנה אותי היום באוטובוס, בתור בבנק, או על גבי מסך הטלוויזיה כפוליטיקאית או כוכבת ריאליטי. אבל אני לא מייחסת למלכוד הזה חשיבות רבה. אני באמת ובתמים מאמינה ששיפור זכויותיהן של נשים ככלל יתרום לי באופן אישי ומיידי, ולא משנה לאיזו מפלגה הצביעו, האם הן חיות מעבר לקו הירוק עם או בלי תעודת זהות כחולה או האם הן נולדו ביולוגית כגברים. אני מאמינה גם ששיפור מצב זכויותיהן של אלו המגיעות מקבוצות הנתונות ביותר לסיכון ולאלימות יתרום לי באופן אישי ועקיף, שאולי אף חשוב יותר מן הטווח המידי באופן שבו הוא דוחף אנשים שונים לראות בנשים כבני אדם בראש ובראשונה.

יש הרבה גוונים של אפור בשטח הפוליטי של זכויות נשים. מתי כן אפשר להמליץ להגיע בלבוש צנוע למקום קדוש, הפגנה בשטחים או הנקה בפומבי, אבל מתי לא נאבקים עבור כל אישה רק כי היא אישה. זו אמנות פוליטית בראש ובראשונה. על כל דרישה מפעילות שמאל לסתום את הפה כי הן מפריעות למאבק הפוליטי כשהן אומרות שמטרידים אותן, יש עוד כמה רחובות בכמה ערים מרכזיות בארץ שהיו מעוניינים שלא לראות נשים בדרך שבה הן רגילות ומעוניינות ללכת או לנסוע באוטובוס. על כל התנערות מאישה בתפקיד פוליטי או הנהגתי, יהיו כאלו שיחשבו שמקומן של "הנשים" אינו בהפגנות, וחמור מכך, שיש מי שראוי ויודע לקבוע אותו, והוא לא הן עצמן. הגבלת נשים כי הן נשים בתחום מושב פוליטי כלשהו היא חרב פיפיות, והצד הפוליטי שאתם לא אוהבים הולך להשתמש בה בשבוע הבא, ואז אתם תהיו אלו שנורא יכעסו (אבל לאו דווקא אלו שיפגעו בפועל). זה לא "הם", שרומסים את זכויות הנשים באורח ציני. אתם שויתרתם על ערכים פמיניסטיים לפני דקה בשם צניעות, רב תרבותיות, רגישות, ליברליות או כל שקר אחר שמשמעו הוא "נשים בסוף" אפשרתם זאת.

אבל זה לא חייב להיות ככה. בואו נתחיל להגיב לשיחים שמעצבנים אותנו כפי שאנחנו מגיבים לטרולים (לא להאכיל), ונתחיל להגיב לטרולים וטוקבקיסטים כפי שצריך להגיב אליהם: עם כל תשומת הלב שהם לא רצו לייצר. בואו נבהיר לנבחרי הציבור שלנו, וגם לאנשים שאינם נבחרי הציבור שלנו אך איכשהו עדיין שולטים בחיינו כי כשמשחקים עם זכויות כקלף מדיני או מסחרי כלשהו, הם יהיו אלו שיפסידו, בין אם הם ארגון סמולני עוכר, ימנים פאשיסטיים, או סתם פרסומאים שחשבו לנכון שה… נו, הדברים האלה שמסתובבים ברחוב? עם ציצים וכאלה? מה זה מצחיק. ומוכר.

כאן היופי: אין דבר המונע מבעדי או בעד כל אחד אחר לעשות זאת. הכל חוקי, הכל לגיטימי, והרשות נתונה. בפעם האחרונה שבדקתי, אני עדיין חיה במקום המתיימר להיות דמוקרטי.***** הדמוקרטיה פשוט עדיין ברובה לא ממומשת, אבל בפעם האחרונה ששמתי לב, אף אחד לא הגביל לי את חופש הביטוי או זכויות אזרח אחרות. לעומת האפשרות להצביע אחת לארבע שנים, היכולת שלי להסביר לכמה גופים שאיני מתכננת לצרוך את מרכולתם ולעשות רעש בלתי נדלית. ואני בהחלט מתכוונת לעשות בה שימוש, ובראש ובראשונה, עבור האנשים שזקוקים לתזכורת שזכויות האזרח שלי או של כל אישה אחרת הן זכויות אדם בראש ובראשונה.

זה הרבה יותר קל ממה שאתן חושבות, וזה לא קשור לשום מחנה פוליטי – רק לרוב בני האדם במדינה הזו.

*דבר – היותה אם ובעלת משפחה; היותה אישה חסרת או בעלת חיי מין; היותה בעלת דעה פוליטית מסוימת; "עזבו שטויות, היא כוסית?"

** מגוף ראשון: אלו שעשו את הדברים שנכנסים תחת ההגדרה של מעשה מגונה בחוק הישראלי היו יהודים. לסטוקרים וצועקי שרמוטה למיניהם באמת היה מבטא של בני מיעוטים חלק מהזמן, אבל ברגע שעברתי שכונה גיאוגרפית הרוב הטבעי חזר ליהודים, ורק הוטרדתי – סליחה, הוחמאתי – ע"י מיטב צעירי ישראל, יהודים כשרים. כמו כן, לפני שבועיים, מחצר בית כנסת בחיפה בחור צעיר (ממני) החווה לעברי תנועה שאינה משתמעת לשתי פנים. אבל הוא משלנו, אז אני מניחה שזה הופך את זה לפחות נורא בעיני חלק מן הקוראים. לא בעיניי.

*** אז תהיי ילדה טובה, ותסבלי בשקט. את מפריעה לתנועה.

**** הסתה וקריאות לאלימות אינן נחשבות בסעיף "קולות מושתקים שמגיע להם להישמע", למען הסר ספק, ולא אכפת לי מאיזה צד פוליטי או פמיניסטי הם מגיעים. לדוגמא, מעולם לא אושרו בהכצעקתה תגובות שקוראות לרצח כל הגברים באשר הם או שרואים בכל הגברים כאנסים פוטנציאליים.

***** במיוחד כיהודייה ממוצא מעורב ובעלת עור בגוון פלורסנט שנראית אשכנזייה ותמימה לחלוטין. אף אחד לא בודק אותי פעמיים בכניסה, גם כשהחגורה מצפצפת.

מהדיבור בספירה הציבורית המקומית מישהו עוד עלול לחשוב שמוקדי הכוח המרכזיים בחברה הישראלית הם התקשורת, בית המשפט העליון והאקדמיה. טוב, יהיה מי שיוסיף גם את הכנסת והטייקונים. ואכן, בעולם הדימויים והתדמיות הפוסט-מודרני המרצד שלנו, לפעמים קל מדי לשכוח שיש בעולם צורות קשיחות יותר של מציאות ויש מוקדי כוח אחרים בחברה הישראלית, שממעטים לדבר עליהם פשוט כי הם משעממים תחת, אך חזקים לאין שיעור.

את מי סופרים, ואת מי לא.

אבל ראשית, אני חייב להגיד כמה דברים על השילוש הקדוש של תעמולת הימין בארץ (הועתק מילה במילה מהניאו-קונס בארה"ב, כמובן), תקשורת-בג"צ-אקדמיה. הימין עוד לא הצליח להשלים את השתלטותו על עניין ה"מה אומרים" על הנ"ל, אך הוא השתלט באפקטיביות על עניין ה"על מה מדברים" החשוב לא פחות – אם לא יותר.

כשמדברים על "התקשורת", למשל, מדברים רק על ארבעת העיתונים הגדולים ושני הערוצים ה"מסחריים" (שפועלים כי הממשלה מרשה להם). את התחום המצומצם הזה מנתחים ובוחנים, שואלים מיהם העיתונאים ומהן עמדותיהם ומגיעים למסקנה שהתקשורת "שמאלנית". המסקנה איננה נכונה גם שם מכמה סיבות: אחת מהן היא שהחלוקה בין "ימין" ו"שמאל" שבה משתמש הימין עובדת כמו החלוקה בין יהודים וגויים. כלומר: מי שאינו ימין במובהק, ללא עוררין ולשיטתם – הוא שמאל. כמו ששבדי ואבוריג'יני מאוסטרליה, שניהם גויים ומרגע שקראת להם באותו שם הם נעשים דומים בעיניך. סיבה אחרת היא שהתקשורת צריכה להימדד לפי מעשיה ולא לפי המפלגות שהעיתונאים – שהשפעתם על אופי הסיקור שולית למדי – מצביעים להן. ואני לפחות, מעולם לא פגשתי שמאלן שמרגיש שהתקשורת מייצגת את עמדותיו.

אך חשוב יותר: בכל הדיבור הזה אין אף מילה על התקשורת שנצרכת ע"י שליש מהציבור דובר העברית, לפעמים באופן בלעדי: מקור ראשון, ערוץ7, נקודה, כיפה, סרוגים, הקול היהודי, כל העיתונות החרדית, שלל תחנות רדיו דתיות, עלוני בתי כנסת. בשביל רבים מאותם אנשים שבטוחים שידיעות אחרונות הוא קן רוחש שמאלנים, כמה מהנ"ל הם המקור המרכזי לתקשורת אמינה. איך הייצוגיות שם? יש שם אפילו שמאלן אחד? צריך להיות? למה כשמדברים על תקשורת לעולם לא סופרים גם את התקשורת ההיא?

כנראה מאותה הסיבה שכשמדברים על התכנים במערכת החינוך, כמה דמוקרטיה ללמד מול כמה תכנים לאומניים, מדברים רק על מערכת החינוך החילונית. תחומי החינוך הדתי, התקשורת הדתית, מוסדות ההשכלה הגבוהה הדתיים (למה מדברים על עמדותיהם של המרצים בבאר-שבע אך לא בבר-אילן שלא לדבר על הישיבות?) הם טאבו. הם הדומנה של הימין הדתי, זר לא ידרוך שם. הם לא פתוחים למו"מ ציבורי – רק המרחב החילוני פתוח למו"מ, רק שם נדרש "ייצוג הולם". לזה, חז"לינו קראו "מידת רשעים". לאמור: שלי-שלי, שלך-שלי.

יודעים למה? משום שמרוב הדיבורים על "התקשורת" כ"הרשות הרביעית" שכחנו שאין הגבלה על מספר העיתונים. אף אחד לא מנע מהימין להרים עיתון לשיטתו. ואכן, הוא הרים וניסה להרים, יותר מפעם אחת. הבעיה היא, שאף אחד מחוץ להארד-קור של הימין לא רוצה לקנות את העיתונים האלו. אז הם מנסים לכפות את התכנים שלהם על התקשורת שהרוב כן בוחר לצרוך באמצעות התערבות ממשלתית. בדיוק כמו שעקב חוסר יכולתם להנכיח את התיאוריות האקדמיות שלהם באמצעים אקדמיים – ויכוח בתוך האקדמיה, כפי שעשו הפוסט-ציונים בסוף שנות השמונים בלי שום עזרה מהשלטון, הם מנסים לדחוף את עצמם לאקדמיה דרך התערבות ממשלתית. כמובן שהחיבה להתערבות ממשלתית נעצרת בתחום החברתי-כלכלי, אבל זה כבר סיפור אחר.

הדברים המשעממים האלו.

אבל עם כל החשיבות של המרחב המדומיין, זה שמאוכלס במשמעויות, סמלים, מיתוסים ושאר רוחות רפאים, ועם כל השפעתו העצומה על המציאות (שלא לומר היותו חלק מרכזי של המציאות), יש דברים שהשפעתם על המציאות מיידית הרבה יותר.

בירושלים למשל, הוכנה לראשונה תכנית מתאר כוללת לעיר, שבין השאר מאשרת בנייה של כ-13,000 יחידות דיור לפלסטינים. אין בזה כדי לסגור את הפער התכנוני העצום בין מזרח העיר למערבה, אך זהו שיפור. תכנית זאת עברה את הליכי האישור כולם, חוץ מחתימת ידו של שר הפנים שלא חותם עליה, כנראה משום שלדעתו היא נדיבה מדי כלפי הפלסטינים.

חתימת ידו של שר הפנים יכולה גם לשפר בדרמטיות את מצבם של ישובי הפריפריה הענייה באמצעות הגדרה מחדש של תחומי השיפוט של המועצות האזוריות. בהינף קולמוס, שר הפנים יכול להעביר נכסים מניבי ארנונה מתחומי השיפוט של ישובים יהודיים אמידים מאוכלסים בדלילות לתחומיהן של עיירות פיתוח וישובים ערבים. תחשבו למשל מה הייתה יכולה לעשות הארנונה של הכור הגרעיני בדימונה אם הייתה הולכת לעיריית דימונה ולא למועצה האזורית תמר העשירה, שיש בה רק כמה קיבוצים.

שר הפנים ירש את מרבית הסמכויות של הנציב העליון הבריטי והשפעתו על כל תחומי החיים עצומה. ומאז שנות התשעים, כמעט בלי הפסקה, משרד הפנים הוא הנחלה הפיאודלית של ש"ס במשטר הפריווילגיות הישראלי. לכן למשל, ב-1999, מפלגת "ישראל בעלייה" זיהתה את מוקד הכוח ורצה לבחירות תחת הטיקט של כיבוש משרד הפנים. "נאש-קונטרול".

מהלך ההשתלטות על התקשורת-אקדמיה-בית המשפט העליון הדליק את כל הנורות האדומות – ובצדק, אך זה איננו תחילתו של מהלך ההשתלטות על מוקדי הכוח אלא אקורד הסיום שלו. זה התחיל עם דברים משעממים הרבה יותר: מינהל מקרקעי ישראל, רשות הטבע והגנים הלאומיים, רשות העתיקות, הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית עם החטיבה להתיישבות שלה, הקרן הקיימת לישראל, האפוטרופוס לנכסי נפקדים ושלל חברות ממשלתיות, ממשלתיות למחצה וחברות בת של חברות ממשלתיות למיניהן, כמו זו ששולטת ברמה על הרובע היהודי בירושלים העתיקה ומקומות מחוצה לו.

אלו מהווים מכשירים פוליטיים ממדרגה ראשונה. בג"צ יכול אולי להורות על פירוק מאחז פה ושם (וספק אם העניין גם יתממש), "ארץ נהדרת" יכולה לצחוק על מתנחלים, אבל כל המוסדות הנ"ל יקימו עשרות מאחזים והתנחלויות, וחלקם הלא מבוטל יתחיל את דרכו כאתר ארכיאולוגי או שמורת טבע, יקבל כספים וסיוע מהחטיבה להתיישבות, אחר כך יקבל את חסות משרד הפנים ומשרד הביטחון ורק אחרי שהמלאכה תושלם ותהפוך לעובדה בשטח, שלום עכשיו יגישו בג"צ והשופטים יידרשו לסוגיה. תסתכלו איך הוקם המאחז מגרון, או מה שמתרחש ממש עכשיו בסילוואן ותראו עד כמה תנועת ההתנחלות בכלל לא יכולה להתקיים בלי עזרתם של הנ"ל.

והשפעתה של תנועת ההתנחלויות על אופייה, זהותה ועתידה של החברה הישראלית גדולה לאין שיעור מהשפעתם של גדודי פרופסורים מהמחלקות המיובשות להיסטוריה ולסוציולוגיה שמנסים לדפוק תיאוריה ביקורתית לראשי סטודנטים שמגיעים משכילים פחות ופחות ולאומנים יותר ויותר מדי שנה. תנועת ההתנחלות היא זאת שיצרה כאן מציאות דו-לאומית שכנראה איננה הפיכה, היא זאת שדוחפת את ההקצנה הדתית, המגדרית והלאומנית שאנחנו רואים והיא גם הכוח המרכזי מאחורי הממשלה הנוכחית ומעשיה.

וכל זה, לפני שדיברנו על הנושא המוכר יותר של משרד האוצר ששולט על הכלי המרכזי ביותר של המדיניות – תקציב המדינה – באמצעות חוק ההסדרים. זה לפני שדיברנו על משרד החקלאות שיחד עם משרדים משעממים ובעלי פרופיל תקשורתי נמוך נוספים משפיעים על חלוקת העוגה הלאומית יותר מאלף פסיקות בג"צ.

וזה עוד לפני שדיברנו על משרד ראש הממשלה, שבעשור האחרון סופח אליו עוד ועוד סמכויות, עוד ועוד תחומי שליטה, ושהפך כבר למשרד-על שמרוקן מתוכן משרדי ממשלה אחרים. לדוגמא: יש בישראל משרד הסברה ושר הסברה, יולי אדלשטיין שמו. יש לו תקציב זעום והוא מריץ כמה פרויקטים שוליים. התחום עצמו, נמצא כולו במשרד ראש הממשלה. וכשאנחנו מדברים על הסברה, אנחנו מדברים על הסברה לאזרחי ישראל, שכן ה-HASBARA לשאר העולם היא נחלתו של משרד החוץ.

ולצד זה: המועצה הלאומית לכלכלה, האגף לתכנון מדיניות, אגף הגיור, הרשות לקידום מעמד האישה, הרשות לפיתוח כלכלי של המגזר הערבי, הדרוזי והצ'רקסי, מרכז רבין לחקר ישראל, מרכז מורשת מנחם בגין, המועצה הציבורית להנצחת זכרו של הרצל, המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים, הוועדה לאנרגיה אטומית והרפורמה בתכנון והבנייה, אם למנות כמה מהדברים שעושה המשרד המנופח ביותר, והעמוס לעייפה במינויים פוליטיים ו"משרות אמון" (רבים מהם קשורים לשלדון אדלסון, מרכז שלם, המכון לאסטרטגיה ציונית וכיו"ב).

אז רוצים לדבר על "ייצוגיות"? על "קול לכל חלקי העם"? על "תנו לימין לשלוט"? למה להסתפק בטורי הדעות של YNET ובחוג למדעי החברה באוניברסיטת באר שבע? בואו נפתח את כל מוקדי הכוח במדינה הזאת ונעשה ספירת מלאי. כמה בוגדים עוכרי ישראל שמטיפים לחרם על המדינה ושאר בבל"ת נמצא שם, וכמה נאמני ארץ ישראל השלמה ומקדמי תכניתו של החבר הדמיוני להבאת הגאולה?

מנהלי: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות לתחזוקת הבלוג. אני מודה לתורמים ומבטיח להחזיר להם תרומה בצורת סיגריות, כשנהיה בגולאג.

יש בחור אחד, יואב גוטרייך שמו. שוטר לשעבר. למד בישיבת ההסדר הר עציון, לאחר מכן התגורר במספר התנחלויות באזור הגוש, ביניהן נווה דניאל ואפרת. באפרת הוא כנראה נתקל בשבילי הישוב, מדי פעם, בנאמבר-טו הבלתי נלאה של אם תרצו, גנב התחמושת הצה"לית ארז תדמור שהתגורר שם גם הוא באותו הזמן. לאחר מכן הוא עבר, לפי מקור אחד, לירושלים ולאחר מכן לאזור ת"א.

יואב גוטרייך הפציע בשמי חיינו ביוני האחרון, שמונה ימים לאחר תחילת מחאת האוהלים, בתור יו"ר של תנועת שמאל בשם "החופש לבחור – החופש להיבחר" שנלחמת למען הצדק החברתי, הדמוקרטיה, השלום וכל שאר הדברים ששמאלנים אוהבים להתהדר בהם, וכמי שמסתחבק במופגן דווקא עם ח"כ חנין זועבי, מכולם.

ב-21 לאוגוסט, נקנה דומיין על שם "יואב גוט" והוקם אתר אינטרנט, מושקע אך שומם, שבו אין זכר לשום חבר בתנועה חוץ מיואב גוטרייך עצמו שמצולם לבדו ליד אוהלי מחאה ולצד ח"כ חנין זועבי. בדף הפייסבוק של התנועה יש 32 לייקים ובערוץ היו-טיוב צפו כעשרה אנשים בלבד.

אבל החלק המרשים של האתר הוא האייטמים על התנועה בתקשורת, שכולל לא פחות מתשעה אייטמים, אזכורים וראיונות בעיתונים מרכזיים. לזה צריך להוסיף עוד מספר אייטמים במקומונים וראיונות בתחנות רדיו. לא רע בשביל חודשים ספורים. למעשה, זהו הספק תקשורתי שגם ארגון וותיק ומבוסס יתגאה בו, לא כל שכן ארגון שאף אחד לא שמע עליו קודם ושעד כמה שאני ואחרים הצלחנו לברר, אפילו לא נרשם כחברה או כעמותה.

בנוסף, הארגון פרסם לפחות שתי מודעות גדולות ב"הארץ", אחת בעמוד הראשון והשנייה בגיליון סוף השבוע – תענוג יקר שרוב ארגוני החברה האזרחית מרשים לעצמם לעיתים נדירות. ובנוסף, התנועה הציעה לקנות את הזכויות לשם המפלגה "צדק חברתי", שרשומה ברשם המפלגות עוד מאז שארקדי גאידמק הריץ מפלגה בשם זה, תמורת חצי מיליון שקלים! הם סירבו לחשוף מיהם "אנשי הציבור" שעומדים מאחורי המפלגה החדשה, או את מקורות המימון מעבר לנוסח הלאקוני "אנשי עסקים מישראל ומחו"ל" שאותו כבר שמענו. מהקואליציה נמסר בתגובה שזוהי ההוכחה לכך שגורמי שמאל עומדים מאחורי המחאה.

בנוסף, פעילותה הציבורית של התנועה כללה החתמה של אנשי ציבור למיניהם על עצומות "תמיכה" בחנין זועבי ובאריה דרעי (שאלו אותם האם הם יתנגדו לחוק שיאסור על הנ"ל לרוץ לכנסת, והם ענו בחיוב). האייטם התקשורתי הראשון של התנועה, אגב, הופיע בעיתון הימין "מקור ראשון" דווקא, תחת הכותרת "עוד אנשי שמאל תומכים בדרעי".

אז מה קורה פה?

בואו נניח שאכן יש אפשרות שצעיר אלמוני, ועוד מתנחל לשעבר, מרים מהיום למחר תנועת שמאל בעלת מנגנון יחסי ציבור משומן, ש"אנשי עסקים מישראל ומחו"ל" עומדים בתור לזרוק לה מאות אלפי שקלים וש"אנשי ציבור" עלומי שם רוצים להפכה למפלגה ולרוץ באמצעותה לכנסת. ועכשיו כשהנחנו, הבה נשחק, לצורך הויכוח, בתיאוריה נוספת:

דוקטרינת התעמולה של הימין בשנים האחרונות מבוססת על זניחת הרטוריקה המסורתית של "גאולה", "משיח", "ארץ ישראל השלמה" וכו' מתוך הבנה שמחוץ למגזר הדתי-לאומי, היא מעוררת לא מעט אנטגוניזם. או במילותיו של אחד מאדריכלי הדוקטרינה, אחד מ-300 הצעירים המשפיעים בישראל לפי מגזין "פורבס", היועץ האסטרטגי המוכשר וחביב הבלוג, משה קלוגהפט:

"כדי שהציונות הדתית והימין בכלל יצליחו לחדור לציבור הם צריכים לעבור לרטוריקה הצבעונית, החילונית, של המגרש בו הם נמצאים."

וגם: "אתה רוצה לשמור על ארץ ישראל? תעיף את זה מהמפה שלך! אם זה חשוב, תסתום את הפה ואל תדבר על זה".

פתאום, הופיעו בזירה הציבורית שלל ארגונים חדשים. רובם הונהגו ע"י צעירים אלמונים, כולם הריצו קמפיינים יקרים ומושקעים שסימנו את אותן המטרות – ארגוני השמאל – שאותם הציגו כבוגדים ומשת"פים של האויב, ומאופיינים בהכפשה, השמצה ומניפולציה.

למרות שהארגונים היו חדשים, הם התאפיינו, לרוב, בפרופיל תקשורתי גבוה מרגע הקמתם, במשאבים רבים, בחיבוק צמוד של חברי כנסת אנשי ציבור מהימין. רובם נטו לטשטש או להכחיש את היותם ארגוני ימין, טשטשו או הכחישו קשרים ביניהם וכך גם את התמיכה לה זכו מגופי ימין חזקים, מוכרים ומקושרים לשלטון. גופים כמו מועצת יש"ע, המכון לאסטרטגיה ציונית, מרכז שלם ועוד ועוד.

הארגונים הללו יצרו מצג של פעילות ציבורית ענפה, שברובה הייתה חסרת כיסוי. אם תרצו, הארגון היחיד, כנראה, שהיה לו פרופיל ציבורי כלשהו ולא רק פרופיל תקשורתי ויחצ"ני מעולם לא איגד "אלפי פעילים" אלא גרעין קשה קטן בלבד. אולי כדי להימנע מחשיפת הבלוף, הארגון שהתהייר שבדעתו "לכבוש את הקמפוסים" החליט שלא לרוץ לבחירות לאגודת הסטודנטים. "ישראל שלי", ארגון בת של מועצת יש"ע, מתגאה ב"58,000 חברים" (לייקים בפייסבוק). אך כששני הארגונים הנ"ל ארגנו צעדה במאהל רוטשילד, יחד עם ארגוני חזית נוספים הם הצליחו לגרד פחות ממאתיים איש, ועוד עם חיזוק של בני עקיבא.

הדור הבא.

החופש לבחור – החופש להיבחר מצטייר כדומה מאוד לארגוני הקש של הימין, רק שהוא מוצג כארגון שמאל. ואכן, לפי כל הסימנים, מדובר בארגון קש פיקטיבי שמתחזה לארגון שמאל. הרטוריקה שלו היא בליל של קלישאות שמאל – חיקוי מסורבל למדי, אלא אם כן אתם מכירים הרבה ארגוני שמאל שתומכים בו זמנית בדב חנין, חנין זועבי, בוז'י הרצוג, עמיר פרץ, אלדד יניב ואריה דרעי ותוקפים דווקא את שלי יחימוביץ'.

וכך, בשיטת "הפוך על הפוך", הארגון נצמד לכל מי שרוצים "להכתים" אותו בשמאלנות ותוקף את מי שאת מעמדו רוצים לחזק ע"י הצגתו כמי שהשמאל מתנגד לו. במילים אחרות: למחאה החברתית, למאבק נגד הפרטת הגנים הלאומיים ולאריה דרעי מדביקים את חנין זועבי – לשלי יחימוביץ' ולמנואל טרכטנברג עושים בידול מחנין זועבי. את החשבון הפוליטי תעשו בעצמכם. לי, זה עושה היגיון.

זהו אינו הארגון או האיש הראשונים שחשודים כארגוני ואנשי קש שמתחזים לשמאלנים ע"מ לייחס להם עמדות שהם לא מביעים בעצמם. ראינו את הבלוג של אלברט שני, אנרכיסטים ללא גבולות, מזרחיים נגד ישראל, סלון דבורה וכו'. אגב, כשפרסמתי את הפוסט הראשון בסדרת אנשי הקש של הימין, הופץ ברשת שאני עצמי פעיל בסלון דבורה שצל צילה של שמועה על קיומו לא הגיעה אלי לפני כן. כמובן שהמקרה בו אנו דנים עומד בליגה אחרת מהקריקטורות העילגות הנ"ל, אבל רק ככל הנוגע לרמה הטכנית. העיקרון הוא אותו עיקרון.

אז הסיפור של הזכות לבחור – הזכות להיבחר דורש מחקר מעמיק יותר והוכחה ברורה יותר. עד אז, מדובר בהשערה. אני מציע לכם להיכנס לדף הפייסבוק שלהם ולשאול אותם כמה שאלות קשות על הקיר שלהם, וגם להפיץ את דבר קיומו של הארגון עם ההערות המתאימות כדי שאנשים נוספים יוכלו לדון ולהביע את דעתם על העניין.

זאב אלקין טוען שידוע שקיימת אפליה לטובת הפלסטינים דווקא. זה טיעון נפוץ שיושב על העובדה שכמעט כל בנייה פלסטינית – גם בתוך ישראל הריבונית, אגב – היא בלתי חוקית מעצם היותה בנייה פלסטינית. להלכה, הערבים בארץ ישראל נמצאים ב"הקפאה" מקום המדינה. מבחינת המדינה, עושים תצ"א של הישוב או השכונה הפלסטינים, גבולות השטח הבנוי בתצלום אמורים להיות גבולות השטח הבנוי לנצח וגם בתוכו כמעט ולא ניתנים אישורי בנייה. האדמה הפרטית שלהם שמקיפה אותו תועבר בשיטת הסלאמי ובשלל אמתלות לגליסטיות מפוקפקות ופתלתלות ל"צרכי ציבור". יהודי, כמובן. ערבים לא נחשבים לחלק מהציבור במדינה הזאת. את ההקפאה, כמובן, אף אחד לא מקיים, לכן המדינה הורסת רק חלק קטן מאותה בנייה "בלתי חוקית" ולכן כל מני אנשים מעיזים לטעון שלא אוכפים את חוקי התכנון על פלסטינים.

אבל יש כאן עניין עמוק יותר. אכיפה של חוקי תכנון, במדינה דמוקרטית לפחות, לא אמורה להיות עוד דרך של התעללות המשטר בנתיניו אלא שירות ציבורי. חוקי תכנון נועדו למנוע מהשכן שלך לבנות איזה הולילנד בחצר האחורית שלך. לכן אכיפת החוק היא הגנה על האזרח שומר החוק ולכן, חוסר אכיפה איננו אפליה לטובה אלא אפליה לרעה.

אבל זה במדינה דמוקרטית. כדי שאכיפת חוקי תכנון תהיה שירות לציבור צריך שיהיה תכנון. ישראל נמנעת בעקביות מלאשר תכניות מתאר לפלסטינים – שוב, העיקרון דומה בישראל ובשטחים. האגודה לזכויות האזרח מגישה בימים אלו עתירה לבג"צ שטוענת, בצדק מוחלט, שאם המדינה לא טורחת לאשר תכניות מתאר שיקבעו מה מותר ומה אסור לבנות, היא גם לא יכולה להחשיב את הבנייה כבלתי חוקית. אפשר לצפות שבית המשפט ה"שמאלני" ידחה את העתירה או "יורה" למדינה לאשר תכניות מתאר תוך כך וכך זמן בידיעה שזה לא יקרה לעולם יען כי העניין הוא מרכזי ואמיתי ולא איזה פיפס קוסמטי שולי שבאמצעותו שופטי העליון יכולים לטפח לעצמם איצטלה הומניסטית.

הגדילה לעשות יוליה שמואלוב-ברקוביץ' שניפקה את הטקסט המהמם הבא, שימו לב:

"לא יעלה על הדעת שתא"ל בצבא הגנה לישראל, מדינת היהודים, ינהג בצורה המפלה באופן בוטה את האוכלוסייה היהודית. מדינת ישראל היא מדינת חוק. ככזו, כולם שווים בפני החוק ועל כולם חל אותו החוק."

פססססט! יוליה! יש משהו שאת ממש צריכה לדעת. אולי משהו שהיית צריכה לדעת לפני שנעשית חברת כנסת, אם לא לפני שקיבלת תעודת זהות ישראלית. בטוח שלפני שפתחת את הפה:

חוקי מדינת ישראל אינם חלים על שטחי יהודה ושומרון. ולגבי "כולם שווים בפני החוק ועל כולם חל אותו חוק", ובכן, איך להגיד זאת בעדינות? אני לגמרי בעד שוויון בפני החוק. מבחינתי, שהמתנחלים יחליטו מה הם מעדיפים: האם הם רוצים שיחס המדינה כלפי הפלסטינים יוחמר עד שיתדרדר לתהומות הדיכוי מהם סובלים המתנחלים, או שמא יחסה של המדינה למתנחלים צריך להשתפר עד שיגיע למעלת החיבוק החם והאוהב שמדינת היהודים מעניקה לנתיניה הערבים. מה שתבחרו – רצונכם כבודכם.

כך או כך, כמה חריקות קטנות ב"אותו החוק שחל במידה שווה על כולם" תצטרכנה להיות מתוקנות. כמו זאת שהיהודי אזרח ישראל והפלסטיני לא אזרח של שום מדינה, שהיהודי נושא באחריות פלילית מגיל 18 ונשפט בבית דין אזרחי ושכנו הפלסטיני נעשה לבוגר בעיני החוק בגיל 16 ונשפט בבית דין צבאי. אם למנות רק כמה מאותן אנומליות חוקיות קלות במצב שמלבד זה – שוויוני להפליא. וכמובן שבענייני תכנון, אפשר לצפות שהמדינה לא רק תהרוס לפלסטינים כמו ליהודים, אלא גם תבנה לפלסטינים כמו ליהודים. שוויון או לא שוויון?

ואיך אפשר בלי הקרקס הקבוע של קרני אלדד, שבדרך כלל סתם גורם לי לרצות לדפוק את הראש בקיר, אבל הפעם, במאמר עמוס פאתוס במיוחד, פשוט גרם לי לצחוק בהיסטריה. קרני מייצגת נאמנה קול דומיננטי בציבור המתנחלי, כולו נוטף דבש דביק ושמן זית זך. אתם מבינים, כולם שם מעין דובוני אכפת לי שכאלה, שופעים אך טוב וחסד על סביבותיהם וממש לא מבינים מה, מה לכל השדים והרוחות כבר יכול להיות למישהו נגדם.

הרי לא יכול להיות שמעשה ההתנחלות הוא בעייתי ושנוי במחלוקת קשה ואמיתית. פשוט לא ייתכן. ההסבר חייב להיות שיש כמה אנשים קונקרטיים, שמקפידים להזכיר בשמם, שמסיבות שנמצאות עמוק בנשמתם האפלה פשוט שטופים בשנאה בלתי רציונאלית כלפי מתנחלים ובתאוות הרס חסרת מעצורים כלפי כל דבר טוב ובריא. כלומר, כלפי כל דבר שהמתנחלים מייצגים. מה יש להגיד? יש אנשים שפשוט מאוהבים בעצמם.

אבל מתחת למלל המתחסד, קרני אלדד צודקת. המתנחלים רומו ונעשה להם עוול. זה שההארד-קור האידיאולוגי שלהם רוצה להיות מרומה לא מסיר את האחריות מהרמאים. המדינה שולחת אותם, מטפחת אותם, מממנת אותם ואז, יום יפה אחד, מתהפכת עליהם ומפנה באופן די שרירותי איזה מאחז, או כמה יישובים.

כשהגשם יורד הוא יורד על כולם. כשהמשטר הוא משטר דיכוי, אז כולם מדוכאים – כך או אחרת. הטרוניה של המתנחלים היא הטרוניה של האסיר המשת"פ בבית הסוהר. הוא עושה עבור ההנהלה את העבודה המלוכלכת שהיא לא רוצה לעשות בעצמה ובתמורה הוא מקבל כל מני פריווילגיות ויחס מועדף, וההנהלה מעלימה עין ממעלליו. מפעם לפעם, כשההנהלה רוצה לייצר קצת שקט תעשייתי או להראות מצג שווא של ניהול תקין לאיזו ביקורת שמגיעה, היא מכניסה גם את המשת"פ לתא או מחרימה סיגריות גם ממנו וזה נראה לו מה זה לא הוגן כלפיו. וזה לא צריך להפתיע אף אחד שהאסיר המשת"פ מעוניין אפילו יותר מההנהלה ומהסוהרים שהאסירים האחרים יסבלו מיד קשה ככל האפשר, הוא יודע שהם שונאים אותו יותר משהם שונאים את ההנהלה ואת הסוהרים, והוא יודע שהוא חשוף לפגיעה הרבה יותר מהם.

לכן, אני חושב שההתמקדות השמאלנית המסורתית במתנחלים כמטרה לזעם צודק היא מוטעית ומהווה בסך הכול שיתוף פעולה עם אסטרטגיית ההפרד-ומשול של השיטה. ממשלות ישראל הן האחראיות, השיטה הישראלית של משטר פריווילגיות שניתנות לקבוצות תמורת שיתוף פעולה במקום משטר של זכויות שמגיעת לך מתוקף היותך אדם ואזרח היא הבעיה, לא אותם אנשים שהסתדרו על עמדה נוחה משל אחרים בשרשרת המזון של משטר הדיכוי.

אפשר לקוות שאותן אפיזודות בהן המתנחלים טועמים מעט ממה שאחרים אוכלים בכמויות יום יום ילמד אותם משהו על אי הצדק הבסיסי במציאות שלנו. אולי יעודד מעט סולידריות עם האחרים שנמצאים איתם באותה סירה, אם כי בסיפונים נמוכים יותר. אבל אני חושש שהאינדוקטרינציה פשוט חזקה מדי.

האתוס הישראלי הישן אמר שכולנו (כל היהודים, כמובן) באותה סירה. אנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים ועלינו להדק את החגורה ולאכול מאותו מסטינג. שלושים שנה לקח לאתוס להתפרק, ועכשיו ברור לנו שלא היה ולא נברא. מה שיש לנו כאן זה אסופה של שבטים. חברה מקוטבת מעמדית ומגזרית. הפוליטיקה שלנו היא פוליטיקה של זהויות שרק מתחזה לפוליטיקה של עמדות כשלמעשה, כל מגזר מנסה לנסח את האינטרסים הפרטיים שלו בברברת פסאודו-אידיאולוגית.

רוב הטקסטים בבלוג הוקדשו לפרויקטים לאחד את היהודים בישראל סביב אתוס חדש, שמוצג באופן שקרי כהחייאת האתוס הציוני הישן. מדובר בזניחת הטיעון לפיו מדינת ישראל היא, או לפחות צריכה להיות, מדינה שהיא בו זמנית יהודית ודמוקרטית, והחלפתו בטיעון שגורס שישראל היא קודם כל מדינה יהודית, ורק אחר כך דמוקרטית. לפחות ככל שזה נוגע ליהודים שעמדותיהם נוחות למשטר. בימים האחרונים, העניין הזה עוגן בתהליך חקיקה.

האופן בו בחרו הכוחות השולטים במדינה לאחד את מרבית הציבור היא באמצעות הדגל הדתי-לאומני. הם ניסו להחריף את תחושת המצור באמצעות טענה די משונה לפיה אנחנו אמורים לפחד מכל מני שבדים שאומרים עלינו דברים רעים יותר מאשר מפלישת הצבא המצרי או מכך שזק"א יגרדו את שרידינו מהאספלט באמצעות כפית. הם סימנו חלק מהעם הזה כ"אויבים מבפנים" שאין להם זכות להשתתף בדיון הציבורי. הם פתחו במתקפה על כל מי ומה שהאתוס שלו הוא חילוני-אזרחי ולא דתי-לאומני, החל מארגוני חברה אזרחית, דרך החוגים למדעי הרוח והחברה באקדמיה וכלה במקצוע האזרחות בבתי הספר.

אבל הם פישלו. האתוס הישראלי הישן, מעוות ככל שיהיה, החזיק מעמד מפני שאיכשהו, זה עוד נראה שכולנו באותה הסירה. זה לא היה כך באמת, אבל האנשים שנדפקו ע"י המערכת טואטאו לפריפריה הגיאוגרפית, הפוליטית והתודעתית. הבעיה שלהם הובנתה כשלהם בלבד. אתם יודעים: אין עוני בארץ, זה רק החרדים והערבים שלא רוצים לעבוד, וכל מני מסעודות משדרות שמוציאות כסף על לק לציפורניים במקום על לשלוח את ז'וז'ו הקטן לאוניברסיטה.

מצד שני, אותם אנשים שקיבלו את הקצפת של העוגה הציבורית השכילו לשמר מידה של צניעות, והצדיקו את המעמד המועדף שלהם בכך שהם "תורמים למדינה" יותר מכל אחד אחר. את המהלך הזה מנסים לשחזר היום המתנחלים האידיאולוגיים, אך ספק אם זה יעלה בידם. אבל מה שבאמת החזיק את החבילה ביחד זה מעמד ביניים. מעמד ביניים הם אנשים שאין להם הרבה כסף, אבל יש להם יציבות כלכלית וביטחון מה בעתיד. זה – ולא גודל ההכנסה, הוא הדבר שמבדיל בין מעמד הביניים לעניים. והיציבות הזאת אבדה.

הימין יכול היה ליצור את הסדר החדש הדתי-לאומני שרצה אם רק היה מלווה אותה במדיניות חברתית-כלכלית פופוליסטית. אבל בתור סניף מקומי של ניאו-שמרנות אמריקאית שמחויב לקפיטליזם חזירי, הוא לא יכול לעשות זאת. אי אפשר לטעון שעל כולנו לאכול מאותו מסטינג בנושא המדיני וזלול ככל יכולתך ואם אין לך מה זבש"ך בתחום החברתי-כלכלי. זה לא מסתדר ביחד. ביטוי גרוטסקי במיוחד לדיסונאנס הקוגנטיבי בו ממשלות הימין מנסות להאכיל אותנו ראינו כשאולגרך שקיבל בחצי-חינם נכסים ציבוריים לרוב, החזיק באזרחות מונקו כדי להימנע מתשלום מס למדינה, סחר עם מי שראש הממשלה מתאר כגרמניה הנאצית מודל 2011 ואותו ראש ממשלה ספד לו – אחרי שנקבר לצד גדולי האומה בבית קברות אקסקלוסיבי, כאחד מגדולי הציונים.

אולי אז זה נעשה ברור: אנחנו לא באותה סירה ומה שיש כאן זאת לא מלחמה אלא חגיגה. בזמן שאותנו שולחים החוצה לעשות פטרולים ולחפש אויבים מבחוץ ומבפנים, הם יושבים במגדלים שלהם ובולסים מכל טוב הארץ.

המגמה השנייה שתוארה בבלוג זה במהלך השנה היא מגמת הנגד. או ליתר דיוק – היעדרה. מי שאמון, להלכה, על המשנה הסדורה של האלטרנטיבה לאתוס הדתי-לאומני-חזירי הוא השמאל, שמחזיק באתוס אזרחי, שוויוני וסולידרי. אבל רק בתיאוריה, שכן השמאל המקומי מעולם לא החזיק באף אחד מהערכים הללו. השמאל הישראלי הוא בסך הכול שבט, שכמו השבטים האחרים ממסך את האינטרסים הסוציולוגיים והמעמדיים שלו במלל פסאודו-אידיאולוגי. החלק המתון בו – שרידי אליטת מפא"י הישנה – הפך את מי שמתיימר להחליף אותו כאליטה, הציונות הדתית בהתנחלויות, לשק חבטות והריץ בכל כוחו פתרון של שתי מדינות לשני עמים עקב פנטזיה מופרכת שמדינת ישראל בגבולות הקו הירוק תחזור להיות "ארץ ישראל הקטנה והיפה" שבה הוא משל ביד רמה.

השמאל הרדיקלי אמנם הבין עד כמה חולה המדינה הזאת, אך בתסכולו ויתר על הציבור הישראלי והפך לחבורה של אקטיביסטים מקצוענים, מעין שבט הררי לוחמני שנלחם לא כדי לנצח אלא כדי לשרוד ולהילחם עוד יום. את הבדידות שנכפתה עליו ניסה לשבור לא באמצעות הכרה בטעויותיו ופנייה מחודשת לציבור הישראלי, אלא באמצעות חבירה לשותפים מקרב הפלסטינים ולגורמים בינ"ל שאוהדים אותם.

אסטרטגיה זו נחלה כישלון שכן הפלסטינים אולי נעזרים בשמאל הישראלי במאבקים קונקרטיים כאלה ואחרים, אך אין להם עניין לחבור אליהם. "מאבק משותף" של ישראלים ופלסטינים נתפס על ידם – בצדק – כאינטרס פרטי של השמאל הרדיקלי הישראלי ושותפותם בו נשארה מוגבלת מאוד ומהוססת מאוד. עם התמשכות המאבק, התברר גם שהפעילים הבינלאומיים, בחלקם הגדול, הם תיירי קונפליקט שלא מבינים את המציאות המקומית ולא נושאים באחריות להשלכות התערבותם בה.לאט לאט, הם התחילו לעורר סלידה גם בשותפיהם למאבק.

בשורה התחתונה, השמאל הישראלי הוא חלק מהסדר הקיים. הוא ממלא בנאמנות את תפקידי השעיר לעזאזל ועלה התאנה לדמוקרטיה הפיקטיבית שיועדו לו. אך כמעט בכל פוסט בבלוג זה נאמר משהו על האפשרות לצמיחת מחנה דמוקרטי, אזרחי וסולידרי באמת, נטוע במציאות המקומית וחוצה מגזרים. לאחרונה, פורסם כאן הפוסט האופטימי הראשון, שאיגד את כל הערות האגב וגרם לחלק מהקוראים לתהות שמא השתחרר לי בורג, יען כי כאן לא ישתנה כלום בשלושים השנים הקרובות.

ואז, הכול השתנה. פתאום, מאות אלפים יוצאים לרחובות כדי לדרוש את מה שאמור להיות הלחם והחמאה של שמאל אמיתי: חברה סולידרית ומדינה שמשרתת את אזרחיה במקום לדרוש מהם לשרת אותה. הפוסט על השריפה בכרמל הסתיים בקריאה "תביאו לי כבאים, רופאים ומורים" ומגיבה אחת כתבה שזאת צריכה להיות סיסמת המהפיכה. מי חשב, אז, שזה יקום ויהיה.

המאבק הנוכחי הביא לכולנו כאפה. אני קיבלתי את הכאפה כשמגמות סולידריות אזרחית חוצת מגזרים שאני צפיתי\קיוויתי שייבנו לאט לאט במשך שנים התחילו בהתפוצצות. ההתפוצצות אמנם תיגמר, והמגמות אכן ייבנו במשך שנים, אבל האג'נדה האזרחית הונחה אחר כבוד במרכז השולחן, והיא תישאר שם.

השמאלנים למיניהם קיבלו את הכאפה כשהבינו שלא רק שהציבור הישראלי מסוגל לדברים שהם לא ציפו ממנו ומצאו את עצמם צועדים לצד מי שלא דמיינו כשותפים למאבק, אלא גם נאלצו להשלים עם העובדה שהשינוי לא יקרה כשההמונים יצטרפו לאיזה גרעין קשה של אידיאליסטים מקצועיים, אלא כשהאידיאליסטים ייאלצו להצטרף לציבור.

ואת הכאפה המצלצלת ביותר והמשמחת ביותר קיבלו כמה מגיבורי הבלוג, אותם ספינים מתוקשרים שמתחזים לארגונים ציבוריים, כמו "אם תרצו" ו"ישראל שלי". האיש שעיצב את תפיסת העבודה של רובם, היועץ האסטרטגי המוכשר משה קלוגהפט, התהדר ביכולתו לעצב מאחורי הקלעים את מה שידברו עליו על הבמה. במשך רוב השנה, הם הצליחו בכך וכולם דיברו על בוגדים, חתרנים ואיום הדה-לגיטימציה. פתאום, הציבור החליט שמעניינים אותו דברים אחרים לגמרי והם נחשפו בכל עליבותם כשמבין "58,000 החברים" של "ישראל שלי" ו"אלפי הפעילים" של "אם תרצו" הצליחו לגרד בקושי מאתיים אנשים לצעדת הספין שלהם ברוטשילד. הציבור אמר את דברו: אנחנו רוצים מקום ליד השולחן, וספינים פרנואידים על הקונספירציות של הסמולנים אי אפשר לאכול.

מנהלי: בשלב מסוים הפסקתי לבדוק סטטיסטיקות, אבל לרגל יום ההולדת של הבלוג, זה קצת מתבקש והן כדלקמן, במספרים מקורבים: כ-31,000 איש נכנסו לבלוג במהלך השנה כ-150,000 פעמים. הקבוצות הגדולות ביותר הן של קוראים קבועים ושל מבקרים חד פעמיים. הקבוצה הקטנה ביותר היא של קוראים שנכנסו שמונה פעמים. לא יודע למה דווקא שמונה. אחוז הכניסות החדשות עומד באופן קבוע סביב ה-20% ובחודש האחרון, בימים בהם פורסמו פוסטים, נכנסו כ-1500 קוראים.

הקריאות "ביבי תתפטר" שחוזרות בהפגנות שנכחתי בהן בירושלים, נשמעות כמו הד של קריאות מכל הפגנה אחרת שקדמה לגל המחאה הנוכחי. הקריאה להתפטרות נשמעת פרגמטית, נעימה, מגבשת, ולדעתי היא גם הרסנית. לדרוש מביבי שיתפטר זה למחוק אפשרות לדיאלוג איתו, ולהעביר מסר שאומר: אנחנו לא מצפים לשום פתרונות מהממשלה הנוכחית, אלא רוצים להעניש את האשמים.

ומה אז? 

 צעד אחד קדימה: תהיה מערכת בחירות, ובהיותי קצת קטן אמונה וציניקן, אני מנחש שהשחקנים הראשיים ושחקני המשנה לא ישתנו באופן דרמטי, וגם לא המערכות שמריצות אותם – לא הקמפיינרים, לא הספינרים, מקסימום הסטיקרים. ולציפי לבני אולי יהיה דגל חברתי לנופף בו ולהסביר (שוב) בדידקטיות מעייפת מדוע ביבי חסר-יכולת, חסר-כישרון, עבד של בעלי ההון והימין הקיצוני ומסריח מהפה.

שני צעדים קדימה: ביום הבחירות יקרה מה שיקרה ובתסריט האופטימי ביותר תעלה כנסת חברתית יותר ב 7% מהכנסת הנוכחית. אל חשש, שום שלי יחימוביץ' לא תקבל את תיק האוצר ושום ניצן הורוביץ לא יקבל את תיק החינוך. יותר מדי אהוד ברקים, דליה איציקיות, דיכטרים, מופזים, שמאלוב-ברקוביצ'יות, שטריתים וצחי הנגבים יקדימו אותם עם סליל גדול של בדיל, וילחימו את ישבניהם לכסאות הרלבנטיים.

שלושה צעדים קדימה: אנחנו נזרום עם זה, כי הנה, אכן יצאנו לרחובות והבאנו במו ידינו את השינוי הנכסף, והשלטון הוחלף ומחר צריך לקום מוקדם כי חופשת הקיץ של האוניברסיטאות כבר תהיה מאחורינו. הלחץ שמחפש מוצא ברחובות ישתחרר, ותחושת השינוי תחפה על היעדר שינוי של ממש. 

אז אני לא רוצה שאף אחד יתפטר. אני רוצה לדרוש מביבי שהוא עצמו יעשה את השינוי, ובעיני זו בכלל לא שאלה של אשמה ושל עונש, כי האשמה אינה בלעדית שלו, אלא של דורות של ליצנים רודפי כבוד שאיישו עמדות בכירות וקיבלו החלטות גרועות. הנקודה החשובה היא שהוא וממשלתו אחראים למצב הקיים, במובן של liability, ומהם אני תובע את הפתרון. אני רוצה שמי שעושה את השינוי ירגיש שכיסאו מתנדנד וידע שאין לו ברירה אלא לעשות את רצונם של המנדנדים. יותר מזה, אני אשמח אם בממשלה יגיבו לדרישות הללו בפאניקה ובהחלטות פופוליסטיות, כי פופולוס הוא העם, והחלטה פופוליסטית היא עשיית רצון העם. ובכן, העם יצא לרחובות וצעק את צעקתו, וגם הציע פתרונות. ועכשיו – יכבדו מנהיגינו ויקחו את הפתרונות הללו ויישמו אותם.

ואם אינם מסוגלים, הם תמיד יכולים להתפטר, אבל אני לא מוכן לפטור אותם מהחובה לנסות.

דיסקליימר: הדעות שמובעות בפוסטים שאני מארח כאן לא בהכרח משקפות את שלי אלא נמצאות כאן כי הן מעלות נקודה שלדעתי חשוב לדון עליה.

מנהלי1: אחרי הזנחה ממושכת, אני מרענן את רשימת הקישורים למעלה משמאל. הרשימה צריכה להיות קצרה, לכן קישורים גם יורדים ממנה כדי לפנות מקום – סה לה וי. נוסף הבלוג המצויין של מוטי פוגל שכותב בעיקר על ספרות. תיכנסו לשם ותציקו לו שיכתוב יותר על פוליטיקה בבקשה. השני הוא הבלוג של עלמה, שהוא בערך מה שהבלוג שלי רוצה להיות כשיהיה גדול. בקרוב, יתווספו קישורים נוספים.

מנהלי2: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג. אני מודה לתורם ומאחל לו שלא יהיה גדול.

אנשי "ישראל שלי", יחד עם "ארגונים טובים", בלשון המייל, אחרים כגון "אם תרצו" ו"רעננים" הם ארגוני GONGO (ראשי תיבות של ארגונים לא ממשלתיים שמאורגנים ע"י הממשלה). אלו ארגוני חברה אזרחית שמתקיימים ופועלים בחסות הממשלה ומטעמה, כאלו שמקדמים מטרות ממשלתיות באצטלה של פעילות ציבורית אזרחית. לדוגמא: הממשלה מוגבלת ביכולתה להריץ בגלוי מסע הכפשה, השמצה, דיס-אנפורמציה ודה-לגיטימציה למשתתפים במחאה – בכל זאת, היא צריכה לשמור על ארשת ממלכתית כלשהי – אבל ארגוני GONGO יכולים, ועושים זאת במרץ רב.

הממשלה כנראה מפנה תקציבי HASBARA לארגונים הנ"ל או לחלקם. ידוע לנו בבירור שהיא מממנת פרסים כספיים וגביע שיוענק ע"י שר ההסברה לתחרות סרטי תעמולה של "ישראל שלי". אנחנו יודעים ששורה של פוליטיקאים בכירים פרשו את חסותם על "אם תרצו", החל מראש הממשלה עצמו – שאנשי לשכתו ניתבו אליהם כספי תרומות עוד בימי "מאבק המילואימניקים" – דרך סגן ראש הממשלה בוגי יעלון שקיבל ממייסד "אם תרצו" ואביו של היו"ר תרומה לפריימריז, דרך קומיסר החינוך שמופיע באירועים שלהם ומאפשר להם גישה לבתי הספר, ואחרים. אנחנו גם יודעים שמשרד החוץ עושה שימוש בחומרי תעמולה שמפיקה מועצת יש"ע\"ישראל שלי". וכמובן שמועצת יש"ע עצמה היא גוף שלטוני רשמי, אם כי הוא ממש לא מתנהג כמו ששלטון מוניציפאלי אמור להתנהג.

אז מדובר בשורה של ארגונים, שרובם קשורים עד כדי כך שאפשר לקרוא להם פרצופים שונים של אותו ארגון, שמורכב ממועצת יש"ע ומתומכי נתניהו (או שמא הבוסים שלו?) בשורות הניאו-שמרנות המקומית. הארגונים האלה ניזונים מהממשלה ולמעשה, מהווים זרוע מבצעת שלה.

מה הם רוצים?

ביום רביעי, בשעה 18:00, הם מתכוונים להגיע לכיכר הבימה כדי לעשות את מה ש"אם תרצו" ניסו לעשות בימי המאבק הראשונים, בתקווה שהפעם זה יצליח. "אם תרצו" כנראה ציפו שכוחות האופל ה"אנטי-ציונים" יזרקו אותם מהמאהל כמו שעשו לח"כ (ולא גיברת!) מירי רגב כשבאה להצטלם שם וכך "ייחשף פרצופם האמיתי". במקום זה, הם זכו לחיבוקים חמים מחבורה של היפים שזיהו שמדובר בעצם באנשים מסכנים שרק זקוקים לקצת אהבה. למעשה, היחידים שאני שמעתי שנזרקו מהמאהל הם פעילי שמאל רדיקאלי מ"סולידאריות". אבל גם הם מצאו את מקומם בפנים שכן כזה הוא המאבק – הוא מכיל את כל מי שמוכן להכיל את כל שאר המשתתפים בו.

האצטלה של ארגוני ה-GONGO היא של הצטרפות למאבק על יוקר המחייה, אבל המסר הוא שביבי יעשה מה שצריך – בואו לא נפריע לו. במילים אחרות, בואו פשוט נפסיק את המאבק ונעבור לקריאות עידוד קצובות: בי-בי, בי-בי, בי-בי. מי שזוכר את אחד הספינים הראשונים של ביבי במאבק הזה, כשהוא ניסה לצייר אותו כ"רוח גבית" לעצמו והזמין את המוחים לסייע לו לשכנע את הכנסת להעביר את חוק הווד"לים – מכיר את הטריק.

כדי לרכב על המחסור בדרישות הקונקרטיות שמיוחס למפגינים (חלקית בצדק היות שהמחאה היא רבת פנים ומכילה ציבורים שונים שלא רוצים בדיוק את אותו הדבר, וחלקית לא שכן נוסחו דרישות קונקרטיות), הם מציעים "ת'כלס": הורדת יוקר המחייה  באמצעות הוזלה של 20% אחוזים (איך? על חשבון מה?) של כמה מוצרי יסוד. אני מקווה שאתם יושבים – הנה הציטוט:

"אבקת כביסה, אגרת הטלוויזיה, אורז, ביצים, גבינה לבנה, גז בישול, דגני בוקר, דלק, חלב, חשמל, טיטולים, ירקות, לחם, מים, מלח, נייר טואלט, נס קפה, סבון, סוכר, ספרי לימוד, עוף, פירות, פסטות, קוטג', קמח, רישיון רכב, שוקולד למריחה, שמן, תחבורה ציבורית, תחליפי חלב."

טוב, לי זה יחסוך איזה 50 שקל בחודש. אשתדל לא לבזבז את הכול בפעם אחת. זה יכול אפילו לחסוך כמה מאות שקלים למשפחה בת כמה נפשות. זה לא מבוטל, אבל לא בדיוק בשביל זה 150,000 איש יצאו לרחובות.

כמו שהודגם בספין האחרון – בו "ישראל שלי", במקום להגיע להפגנה ופשוט לשיר "התקווה" כמו שקרה בכמה הפגנות, התחייבה בשם 58,000 "חבריה" (אנשים שעשו "לייק" בפייסבוק) להצטרף להפגנות במוצ"ש האחרון בתנאי שהמארגנים יפקדו על ההמונים לשיר את ההמנון הלאומי – השיטה היא מניפולציה פשוטה.

ארגוני ה-GONGO בעצם מציבים ברירה: או שתתנו לנו לעצב את המאבק בצלמינו ובדמותנו באופן שנוח לשלטון, או שנעזוב בטריקת דלת ונציג אתכם כבוגדים ועוכרי ישראל. זוהי שיטה רגילה אצלם. כשאורגן "יום דמוקרטיה" באוניברסיטת באר שבע, כמדומני, "אם תרצו" פנו למארגנים בדרישה להשתתף בניהול האירוע. המארגנים הציעו להם להעמיד דוכן של "אם תרצו" לצד דוכני הארגונים האחרים, אבל זה לא התאים להם. או שתתנו לנו להיות הבוסים, או שנחסל אתכם. המטרה היא חיסול האופוזיציה בכל מקרה, והאפשרויות הן לגרום לה "ליישר קו", או לעשות לה דה-לגיטימציה.

תצטרפו או תתנגדו, אל תשחקו משחקים.

גם היום ביקרתי במאהלים בירושלים. לא אטען שזה "מאבק של כולם" ובטח לא שהוא "לא פוליטי". כמאבק חברתי הוא מושך אליו יותר אנשי שמאל מאנשי ימין, מן הסתם. כמאבק שמופנה נגד השלטון – כמו כל מאבק (איזה מין רעיון משונה זה לנהל מאבק בעד השלטון?) – הוא מושך אליו גורמי אופוזיציה. ארגוני סטודנטים, שחלק לא מבוטל מהם (לפחות בירושלים) מקושרים דרך ניר ברקת למילייה הפוליטי של ביבי, תופסים נתח מרכזי ותנועת הבוגרים של הנוער העובד, "דרור ישראל" בולטים מאוד בשטח.

וראיתי שם בנות אולפנא מההנהגה הצעירה של האיחוד הלאומי, לא מעט דתיים וחרדים, האחרונים אף הצטרפו לכמה הפגנות כגוש מאורגן. ב"מאהל אין ברירה" בגן העצמאות ראיתי את קורבנות מדיניות הדיור הציבורי מקטמון ושכונות קשות אחרות יחד עם פעילי "סולידאריות שייח ג'ראח", "רבנים לזכויות אדם" ופעילי חד"ש. במקומות אחרים בארץ נמצא מאהלים של פעילי ליכוד, של ערבים, של ערבים ויהודים, של תושבי שכונות דרום ת"א יחד עם עובדים זרים ומבקשי מקלט ועוד מכל הבא ליד.

החיבורים האלה אינם פשוטים, הסכסוכים והחיכוכים בין כל האנשים האלה – שבימים כתיקונים די לא סובלים אחד את השני – רבים. לאוהד בית"ר מקטמון קשה לשבת עם איזה מפגין בילעין מקצועי לא פחות מאשר לאחד מילדי "אם תרצו" יהיה קשה לשבת עם איזה "אנטי-ציוני מודחק במשתמע". אבל הם משתדלים. הם חורקים שיניים, מתווכחים אל תוך הלילה ואז הולכים לישון אוהל ליד אוהל.  הם עושים זאת כי יש להם מטרה משותפת.

לאיילת שקד וארגוני ה- GONGO שהקהילה אין מטרה משותפת עם המפגינים, אלא רק עם הממשלה. לכן, הם לא מוכנים לעשות את המאמץ ולהשתתף במחאה באותם התנאים כמו כל השאר: אל תדרכו על המשתתפים האחרים – והם לא ידרכו עליכם.

בשבועיים האחרונים התפשט בישראל דיבור חדש. לא מאוד ממוקד, בהחלט לא מעוצב, אבל ישיר, עממי, מעמיק ומכבד. וזה כך משום שאנשים מדברים אחד עם השני במקום שכנופיה של מומחים, רועצים אסטרטגיים, ספינולוגים, טוקבקיסטים בתשלום, יחצ"נים ודוברים מטעם ידברו – לא עם אלא אל הציבור האדיש. ודווקא כשזה קורה, מועצת יש"ע ובנותיה, במקום להצטרף, מפיקה לנו מופע אימים של עוד מאותו הדבר. אנחנו כבר לא שם – תניחו לנו.

נכון, לא קראתי את "תורת המלך" (קובץ סרוק) כמו שאתם מטיחים בכולם. גם את המיין קאמפף והפרוטוקולים של זקני ציון לא קראתי, וגם אתם לא קראתם שלל ספרים שעליהם יש לכם ביקורת מוצקה. אלא אם כן אתם חושבים שספרים "תורניים" אסור לבקר בלי לקרוא מהתחלה עד הסוף וספרים אחרים כן, כמו שמותר לחקור פרופסור על טוקבק הסתה בודד אבל אסור לחקור רב על ספר הסתה הלכתי שלם ומנומק, מפאת "כבודו", מי שגר בבית זכוכית וכו'.

גם דב ליאור לא קרא את הספר, אלא רק עיין בו והתרשם ממנו, ומכיר את הנפשות הפועלות. כך הוא אמר מול מאות אנשים שהתאספו לתמוך בו אחרי ששוחרר מהעיכוב המשטרתי הקצרצר. ולמרות שאחד התירוצים הבולטים של "המגוננים למרות שאינם תומכים" הוא ש"הסכמה" רבנית לספר אין פירושה הסכמה עם כל תוכנו, ליאור עוד לא הצהיר עם איזה חלק הוא לא מסכים (וגם לא יצהיר, כי הוא מסכים עם הכול). הרב זלמן נחמיה גולדברג כתב גם הוא הסכמה מבלי לקרוא את הספר – עניין מקובל מסתבר (ולא מסיר מנותני ההסכמות אחריות כהוא זה), אבל חזר בו אחר שטרח לקרוא אותו.

אז מודה, קראתי רק ציטוטים רבים, קראתי על הספר מתומכים ומתנגדים כאחד, אני מכיר את הנפשות הפועלות, החל מה"רב" גינזבורג שצוטט כאומר שמותר ליטול כבד מגוי במקרה שאיזה יהודי זקוק להשתלה (סרטון להמחשה), דרך דב ליאור, ה"רב" ששכנע את המחתרת היהודית להטמין פצצות באוטובוסים של פלסטינים ושונא גויים בלהט, כפי שהבחין הרב בני לאו כבר מזמן, ומטה.

היו גם כמה שכן קראו את הספר מהתחלה עד הסוף. לא איזה עוכרי ישראל מקצוענים אלא רבנים, חלקם מההתנחלויות. הרב שמואל אריאל פרסם בערוץ 7 מאמר שבו הוא טוען, כמעט מילה במילה, את מה שאני טענתי על הספר. מסתבר שלא צריך להיות רב בשביל להבין זאת, כי התורה לא בשמיים, ותורת המלך על אחת כמה וכמה (בדיוק להיפך, למעשה). הנה מה שהוא אומר:

"הדברים נאמרים בהקשר זה, שכל אחד יכול לפגוע בכל אדם מן העם שכנגד, גם אם הוא חף מפשע. דהיינו, במילים פשוטות: כל אחד יכול להחליט על דעת עצמו שהוא נכנס לכפר ערבי והורג איזה ילד. אין בזה בעיה מוסרית, וגם אין משמעות לכך שהשלטון אוסר זאת."

הרב יובל שרלו, מהפוסקים הפופולאריים בחלק המתון יותר בציונות הדתית, אומר דברים ברורים ביותר למרות סגנונו הפתלתל. הוא גם תמך פומבית בספר "דרך המלך" של אריאל פינקלשטיין, שנכתב עם הסכמה של הרב יעקב אריאל. בתקציר הספר, הוא מאשים למעשה את מחברי תורת המלך בכך שנסמכו על עמדות רבניות שההלכה דחתה, קבעו קביעות שאינן מתחייבות מההלכה, נקטו בפרשנות חופשית ביותר וגם נשענו על דעתם האישית ולא על הלכה מקובלת. במילים אחרות הוא מאשים אותם ברפורמיות.

הרב יעקב מדן הגדיל לעשות ואמר שאת "תורת המלך" צריך פשוט לשרוף:

"אני אומר את הדברים מחשש שאנשים יקראו את הספר ויעשו מעשה. אמנם הסתה לרצח אין בו, אך יש בו התרת דם. נערי גבעות עוד יישבו בגללו בבית סוהר לכל ימי חייהם, בעוד הרב המחבר ידרוש תורה ברבים וישיר זמירות בליל שבת."

יותר קדושים מהאפיפיור.

אבל למרות שיש כאן גלריה מספיקה של רבנים שאפשר להיתלות בהם כדי להתנער מהספר באופן חד משמעי, אנחנו עדיין מקבלים מ"מתוני" הציונות הדתית מופע אימים של אפולוגטיקה צדקנית מביכה. מסתבר שברגע שהעניין מוצג כמאבק נגד "הסמולנים" השנואים (ובגלל זה ההפגנה התקיימה מול בית המשפט העליון, שאין לו דבר וחצי דבר עם מעצר הרבנים אבל מותג כ"מעוז הסמולנים" בפרופגנדה של הימין), כולם מיישרים קו עם הימין הקיצוני ביותר. תמיד אמרתי ששנאת "הסמולנים" זה הדבר היחיד שעוד מאפשר לציונות הדתית להציג את עצמה כ"מגזר" אחד.

הבלוגר הלל גרשוני, למשל, עושה מעצמו צחוק בפוסט ארוך ומנומק היטב (תודה לאיל רדושקוביץ'). להבדיל מכל אותם אנשים שקראו "ציטוטים פזורים" של "ברית חושך לגרש", אומר גרשוני, הוא טרח וקרא את כל הספר ולא מצא בו שום דבר מיוחד. הוא צודק במאה אחוז כשהוא טוען שבהיעדר היתר לאזרחים פרטיים, "גנגסטר בודד" כלשונו, לפעול על דעת עצמם, מדובר בסך הכול בטענה הלכתית לגבי ניהול נכון של מלחמה. אכן, "חשיבה בניגוד לפוליטיקלי קורקט אינה בניגוד לחוק". צודק. מי שמטיף למוסר מלחמה בסגנון אטילה ההוני הוא חלאת אדם, אבל אין חוק נגד זה.

אבל יש רק עניין קטן אחד. "תורת המלך" בהחלט מרשה ל"גנגסטר בודד" לעשות כמעשה אטילה ההוני על דעת עצמו. קבלו:

"לא צריך החלטה של אומה כדי להתיר את דם מלכות הרשעה, וגם יחידים מתוך המלכות הנפגעת יכולים לפגוע בהם; שהרי שמעון ולוי אינם מלכות, אלא יחידים מתוך בית יעקב (ויעקב מתנגד למעשה), ולמרות זאת דמם של אנשי שכם הותר להם בגלל המעשה שלהם כלפי דינה…"

היישר מפי הסוס. איך גרשוני ורבים וטובים אחרים הצליחו לפספס את זה? ובכן, היות שזוהי בדיוק הנקודה שהפוכת את הספר מ"דיון תורני", מטורלל ככל שיהיה, ל"הסתה", כמו גם הנקודה שמפלגת את הציונות הדתית בין ממלכתיים לנוער גבעות ושות', המשפט הזה הופיע בהערת שוליים כמיטב מסורת "השריקה לכלבים". מי שקורא את הספר כדי לחפש צידוקים ותירוצים כדי להדוף נזק תדמיתי ל"מגזר" יפספס זאת בקלות. מי שמחפש צידוקים הלכתיים לרצח גויים חפים מפשע יראה זאת מיד, כמו גם מי שקרא "רק" את "אסופת הציטוטים הפזורים" של אותם אנשים שקראו את הספר בחיפוש אחר חומר מרשיע.

אז לא. לא מדובר באופן ניהול מלחמה של "מלך עתידי", ואפילו לא הצעה לממשלת ישראל להפעיל את צה"ל בהתאם לתורת הלחימה של האייזנצגרופן. זה בטח ובטח לא אומר ש"יש מצבים במלחמה בהם נהרגים גם אזרחים". את זה, גם אני אומר.

מה שהספר אומר הוא שבשעת מלחמה (עוד טענה נפוצה היא "אתם לא יודעים שמדובר על שעת מלחמה?" ברור שלא, אנחנו החילונים, אין לנו מושג מכלום אנחנו, ברגע שייוודע לנו, ישר נלך לרסס ערבים בספריי פלפל), מותר לכל יהודי להרוג כל גוי מעם האויב אם לדעתו ניהול המלחמה מרוויח מזה באופן כלשהו. ולא מדובר רק ברווח טקטי כזה או אחר, זה יכול להיות גם נקמה.

במילים אחרות: אם כמה יהודים יתכנסו אחרי פיגוע מזעזע, כמו באיתמר, וישקלו לנקום באמצעות השתלת פצצה בפעוטון פלסטיני, הם ימצאו ב"תורת המלך" אישור והצדקה למעשיהם. הם ימצאו שם שההלכה איננה תיאורטית אלא מעשית. הם יראו שהיא גוברת על חוק המדינה. הם יראו שנקמה זה דבר טוב ורצוי, הם ילמדו שחיי גוי לא רק שווים פחות מחיי יהודי אלא "אינם לגיטימיים כפי שהם" (עד שלא הפך ל"גר תושב"). וכמובן, הם יראו ש – כל אחד יכול לעשות זאת על דעת עצמו. כל מה שעליו לעשות זה להסתמך על הספר ולטעון, נניח, "חשבתי שהתינוקות בפעוטון יגדלו להזיק לנו" וההמונים ייצאו לרחובות להגנתו.

המתקרנפים, שעכשיו דואגים לתדמית של "המגזר" יותר מאשר לאמת, יותר מאשר ליושר שלהם ויותר מאשר לעתיד המדינה, ימהרו להתנער. רק אז הם יגידו ש"זו לא תורת ישראל", ש"מאשימים ציבור שלם", שהטרוריסטים שפוצצו את הפעוטון בכלל לא דתיים כי "מי שעושה דבר כזה לא יכול להתקרא דתי" ושלל תירוצים שכבר שמענו לא פעם ולא עשר פעמים.

בינתיים, כמו עדר כבשים שמצטופף כשהזאב מגיע, משוכנעים שהם איזה מיעוט נרדף ומופלה, הם דואגים ליישר קו. את הכביסה המלכלכת יכבסו אחר כך, בבית. ובעדינות, שלא להרגיז חלילה אף אחד, כי מה יגידו בבית הכנסת?

עם אותו חלוק מתון, ליברלי, שקול, שפוי או איך שלא תקראו לו, בציונות הדתית, אני לא מסכים כמעט על שום דבר. לרוב, הם מביאים לי את הקריזה. רובם יריבים פוליטיים מרים, אבל עתיד המדינה תלוי, במידה רבה, בהם. כשיגיע הזמן בו גורלה של המדינה יוכרע לשבט או לחסד, אותו מחנה קטן וסמוי מהעין עשוי להיות זה שיטה את כפות המאזניים, רק מילימטר אחד, לכיוון הנכון. השבוע, המשקל שלהם פחת משמעותית. יצאתם שפנים. אני לא מופתע, אפילו לא מאוכזב, אבל בהחלט מבין שכנראה ייקח לכם עוד הרבה זמן. בשעת האפס, ספק אם תהיו שם.

וזה אכן לופ סגור, בסופו של דבר. וככה הוא עובד, שלב אחר שלב:

במחוזות היותר מבודדים ופרנואידיים של ההתנחלויות, מתבשלת מערכת רעיונות שרואה בבעיות של מדינת ישראל לא איזה מצב נאחס אנושי רגיל שאולי אפשר לצאת ממנו איכשהו, אלא מאבק איתנים מיסטי בעל משמעויות קוסמיות בין היהודים לעמלק, כששאר הגויים מכירים כמובן בעליונות היהודים, אבל לא בהכרח מודעים לזה עדיין. חוץ מכמה גויים טובים שמשלמים על מסע הפרופגנדה שאני מתאר, כמובן.

כי הרעיונות שמתבשלים בהתנחלויות הם נוצריים לא פחות מאשר יהודיים. אתם יודעים, כמו שארגוני שמאל שמקבלים כסף מאירופה מקדמים כאן רעיונות אירופיים של זכויות אדם, כפי שהתגבשו בה בעקבות זוועות מלחמת העולם השנייה, ארגוני ימין שמקבלים כסף מנוצרים פונדמנטליסטים מקדמים תאולוגיה נוצרית פונדמנטליסטית, רק בתחפושת יהודית.

זאת לא התחפושת היחידה. כמו הספונסרים באמריקה, גם כאן יודעים שלישראלי הממוצע אין עניין מיוחד במלחמות בני אור בבני חושך, משיחים שכשיגיעו נדע אם היהודים צריכים להתנצר או הנוצרים להתייהד, קווים של קדושה שירדו לעולם, קליפות, עמלקים, ערב רב ושות'. יותר מזה, הישראלי הממוצע כבר התרגל לצפות לדיבורים כאלה. סטריאוטיפי ככל שזה יהיה, בכל פעם שמועצת יש"ע מדברת אתו הוא רואה בעיני רוחו את העוזי והדובון ומתייג את כל העניין כמשהו שמחוץ למיינסטרים. איש המרכז-ימין המצוי, בכל זאת, לא מחזיק באידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה. הוא בסך הכול חושב שהסכם עם הפלסטינים אינו בהישג יד כרגע.

אז כדי לעשות מיינסטרימינג (הטמעה לזרם המרכזי) לפוליטיקה שבואו נודה בזה, באמת נשמעת מטורללת לגמרי באזני מי ש"לא התעמק בסודות המוצפנים בתורה", צריך להלבין אותה ואת זה עושים בדיוק כמו שמלבינים כספים. מעבירים את הרעיונות דרך ארגונים שכן נתפסים כמיינסטרים. אז כמו שיש חברות קש "חוקיות" להלבנת כספי המאפיה, יש ארגוני קש "מיינסטרימיים" להלבנת רעיונות קיצוניים. שמים בראשם אנשים שמאמינים באותם הדברים, אבל אין להם כיפה, עוזי ודובון. כמו רונן שובל ויקיר שגב, מין "מלח הארץ" שכאלה.

במקום לדבר על "העם הנבחר" הם מדברים על "ההיסטוריה הייחודית של העם היהודי" – תרגום מקומי של ה – American Exceptionalism מארה"ב. במקום לדבר על "המהפכה האמונית" – המעבר הצפוי בין השלב הראשון, החילוני של הציונות לשלב שבו הדת עוברת "מתפקיד משגיח הכשרות של קרון המסעדה לתפקיד הנהג" – מדברים על "המהפכה הציונית השנייה". תרגום של "המהפכה האמריקאית השנייה" של הספונסרים מארה"ב, כמובן.

התיאוריה שנהגתה במוסדות המחקר הפרטיים במימון תאגידי של הניאו-שמרנות האמריקאית, זאת על ה- New Class (ליברלים קוסמופוליטיים חסרי אלוהים ומוסר שהשתלטו על התקשורת, האקדמיה ובתי המשפט במטרה לחתור תחת הייעוד שהחבר הדמיוני ייעד לארה"ב) משתלבת עם ה"ערב רב" היהודי – אנשים שנראים כמו יהודים אבל בעצם מהווים טומאה מיסטית שחדרה לגוף העם, ומולבנת לדיבור על "סמולנים" ו"פוסט-ציונים". התכונות שמשויכות להם הן אחת לאחת, התכונות שמיוחסות בארץ אחרת בצד השני של העולם לליברלים מקומיים ע"י הימין שם. אגב, הסטריאוטיפ הזה הוא גלגול מודרני של אנטישמיות פשוטה, שכן כל התכונות הנ"ל יוחסו עד לא מזמן ליהודים, אבל לא נספיק את הכול בפוסט אחד.

ועכשיו, החלק הכיפי.

הרעיונות המולבנים נדחפים דרך ארגוני הקש לציבור ולתקשורת שהיא, כמובן, שמאלנית ועוינת, אבל מפרסמת את הקומוניקאטים שלהם ברצון.  הטוקבקיסטים המגויסים של "ישראל שלי" ודומיה מציפים בתגובות בלי להזדהות כמקושרים אליהם, כמו שנאמר להם) ויוצרים מצג שווא של תמיכה גורפת. הפוליטיקאים, שהיו בסיפור מהתחלה, יוצאים עכשיו בפוזה של "היענות לרחשי הציבור" עם כל מני חוקים מטומטמים שאמורים לחסל את סכנת הערב רב הסמולני.

החוקים האלה, לרוב, לא מגיעים לכדי מימוש, וגם לא אמורים להגיע. אם ניקח את החדש מביניהם: זה של פאינה קירשנבאום, שאמור לחייב תרומות של ממשלות זרות לארגונים במס של 45%, ברור שאין בו כלום. הרי אותן ממשלות זרות יכולות, באותה מידה, להעביר את הכסף דרך ארגונים במדינותיהם, וחוק נגד תרומות מארגונים זרים לא יתקבל כי אז לימין הישראלי לא יהיה מה לאכול. אבל המחוקק מקבל את 15 דקות התהילה שלו בעזרת גדודי הטוקבקיסטים של מועצת יש"ע… סליחה, "ישראל שלי", ואי הגעת החוק לכדי מימוש מוצגת ע"י אותם ארגוני קש כעוד הוכחה לזה שה – New Class… סליחה, הסמולנים, תופסים את המדינה בביצים.

אז יש כאן מעגל של היזון חוזר שמגביר את עצמו בלופ, מסתובב יותר ויותר מהר ומייצר יותר ויותר רעש: מועצת יש"ע – ארגוני קש – טוקבקיסטים מגויסים – עיתונאים משתפ"ים – פוליטיקאים – עיתונאים משת"פים – טוקבקיסטים מגויסים – ארגוני קש – מועצת יש"ע. אין צורך לומר שכל מהלך של פרופגנדת שנאה שכזה יכול להתחיל בכל נקודה בשרשרת ולעשות את כל הסיבוב משם. זה בכלל לא משנה, כולם שייכים לאותה החונטה ממילא.

עסקאות סיבוביות כאלה, כשהן מתרחשות בתחום הכלכלה, נקראות "בועה". אתה קונה מעצמך ומוכר לעצמך בחזרה שוב ושוב וכך מנפח את מחירי המניות שלך. כאן, יש לנו בועה של שיח ציבורי. ובועות, כידוע, זה דבר הרסני גם כשהן מתקיימות וגם כשהן מתפוצצות.

העניין האופטימי בסיפור הוא שפרופגנדת השנאה הזאת היא קניבלית. מעגל היזון חוזר שכזה לא יכול לעצור, הדינאמיקה הפנימית שלו חזקה מדי. הוא פשוט חייב למצוא עוד ועוד סמולנים להוקיע אותם. והיות שאין הרבה סמולנים אמיתיים, צריך להמציא חדשים כל הזמן וכך, גדר הלגיטימיות שאותה הימין מנסה לצמצם כדי להשאיר את השמאל בחוץ, ממשיכה להצטמצם ולהשאיר בחוץ יותר ויותר דברים שקודם לכן נחשבו כמיינסטרים.

הקורבן האחרון הוא גלי צה"ל, וזה די מצחיק. אני מניח שבתור מי שמתויג כשמאלן עוכר ישראל מדופלם אני אמור לצאת בלהט להגנת תחנת הרדיו, אבל אאלץ לאכזב את  הספינולוגים מימין. חוץ מזה שאני לא מקשיב לה ואין לי עניין בה, אני חושב שיש טעם לפגם שתחנת הרדיו המרכזית בישראל שייכת לצבא. לכן, מצדי אפשר גם לסגור אותה או, כמו ש"ישראל שלי" היו רוצים, שתשמיע מארשים צבאיים, נאומים של בוגי יעלון ושירים שמשה קלוגהפט כתב עבור עמיר בניון מהבוקר עד הלילה. החלק המעניין כאן הוא שעוד ועוד אנשים, ורזי ברקאי איננו בשום פנים הראשון או האחרון, מגלים להפתעתם שהם בעצם שמאלנים קיצונים הזויים אנטי-ציונים.

אני לא יודע אם לציבור פשוט יימאס יום אחד מכל ההיסטריה הצעקנית הפרנואידית המתלהמת הזאת, והוא ירצה קצת שקט מכל הטרטור שמשכנע אותו שחצי מהאנשים שבסך הכול אין לו בעיה מיוחדת אתם הם בוגדים מסוכנים. או שמא, הציבור כבר כל כך מפוחד וכל כך קונפורמיסט שכבר אין גבול לבולשיט שהוא מסוגל לבלוע. לא שלא ראינו דברים כאלה בכל מני ארצות. מה שנראה כתמיכה רבה באריה דרעי, ברב חיים אמסלם ושכמותם שמגיעים מלב קהל היעד להסתה מימין אבל נמנעים במופגן מרטוריקת השנאה המתפרצת, וגם הפופולאריות של אנשים כמו רובי ריבלין – בשר מבשרו של הימין – שכבר הספיק לצאת נגדה ולהיות מוקע כ"פיינשמייקר" (והוא, כנראה, יהיה הנשיא הבא) מצביעים אולי על עייפות כזאת. ואולי לא, אני לא יודע.

מה שאני כן יודע זה שהמצב שלנו קשה ומסובך מכדי להשאיר את הדיון הציבורי עליו לכל מני ספינולוגים שמייבאים כסף, רעיונות ושיטות עבודה מהימין הנוצרי הפונדמנטליסטי בארה"ב והופכים את השיח הציבורי למקום שאיננו ראוי למגורי אדם הגון.