מי שלא היו שם הם נציגי הארגונים שתומכים בהעלאת התמלוגים לטובת אזרחי ישראל, רבים מהם נתמכים ע"י הקרן החדשה לישראל, שעל פי המסרים אותם הקריאו הח"כים, רוצה להעלות את תמלוגי הגז כדי, נו, להשמיד את המדינה וכיוצא באלו. אותו ספין נוסף ושלישי במספר של  משה קלוגהאפט על הקרן החדשה (קמפיין הגז הערבי), מסתבר, היא העמדה הרשמית של יצחק תשובה וח"כי המחמד שלו.

אמנם הקמפיין ההוא זה החדשות של אתמול, אבל אחת הבעיות של התקשורת הפורמאלית היא הימנעותה מכל עניין ה"חבר את הנקודות", דבר שהופך את החדשות ממשהו שאמור לעזור לך להבין את המציאות לעוד צורה של בידור מטמטם.

אז כדאי להזכיר שתשובה הכחיש קשר לקמפיין, אבל תמך בתוכן שלו כ"שווה בדיקה". צריך להזכיר גם שאף עיתונאי לא לקח על עצמו לחשוף את מקורות המימון של הקמפיין. תשובה עצמו, כמובן, הוא החשוד המרכזי. רנן שוורצמן, יו"ר הארגון הקיקיוני ששימש כ"פרונט" לקמפיין המיליונים הזה טען שתשובה לא מימן את הקמפיין ישירות, ו"לא ידוע לו" על מימון כזה בעקיפין. נראה לי שהתמונה ברורה.

הסיבה שכל זה חשוב היא שכשהימין בשלטון, גם אורח המחשבה הימני שולט בכיפה, ועליו אפשר להגיד שני דברים: הימין אף פעם לא עשה הפרדה בין "המדיניות שאתה מקדם תפגע, לדעתי, במדינה" (דבר שכל צד חושב על מתנגדיו) ל"אתה רוצה לפגוע במדינה", דבר שהופך אוטומטית כל מי שלא מסכים אתם לחתרן, משת"פ ובוגד ושולל את הלגיטימיות מעצם קיומו.

הדבר השני שהוא שה"שמאל" אשם, גם כשהימין בשלטון. הרי מי שמנהל את המדינה הם לא, חלילה, 18 המשפחות הפיאודליות, הפוליטיקאים שמקבלים מהם תרומות והפקידים הבכירים שמקבלים אצלם משרות מכניסות אחרי שעבדו בשבילם בשירות המדינה, אלא פרופסורים לסוציולוגיה, עיתונאים תל-אביבים ודורית בייניש.

בשורת הקמפיינים נגד הקרן החדשה, משה קלוגהאפט מיתג מחדש וארז יפה את שני המרכיבים הנ"ל, והח"כים שלנו בלעו את זה. לא יודע להגיד האם זה כך בגלל שהם מטומטמים או מפני שהם מבינים על איזה צד מרוחה החמאה ואיזה הון פוליטי אפשר לעשות כשיש שעיר נוח לעזאזל. הניחוש שלי הוא שכמו רוב האנשים, הם פשוט מאמינים בבולשיט האינטרסנטי של עצמם.

וכך, בנושא שהוא חשוב אמנם, אבל שייך במובהק לתחום הכלכלי, טען יו"ר וועדת הכלכלה שמי שמתנגד להתעשרותו (עוד הרבה יותר) של תשובה על חשבון האזרחים הוא "אויב המדינה", לא פחות. ח"כ אנסטסיה מיכאלי הגדילה לעשות ודרשה לשסות את השב"כ בארגונים שתומכים בהעלאת תמלוגי הגז כדי לבדוק "את הקשר בינם לפעילות חתרנית".

העניין הוא לא בכך שחברי כנסת מדברים שטויות, וגם לא בכך שהם מנסים לרצות את הבוסים התאגידיים שלהם. אפילו השאלה מה יעשו עם תמלוגי הגז היא שולית כאן. האמת המחרידה שנחשפת כשמחברים את הנקודות היא שהשימוש הגובר שעושים החכ"ים, ולא רק הם, במטבע "הכה בשמאלנים-הצל את המולדת" מצביע על הפיכתו למקור עיקרי של הון פוליטי במדינה הזאת.

כשקל כל כך ורווחי כל כך להשתמש במטבע ה"חתרנות" של הקרן החדשה וה"שמאלנים" בכל נושא, השימוש בו צפוי לגדול ולחלחל גם לחלקים אחרים במערכת. רק לאחרונה השתמשו במטבע ה"חתרנות" נגד המאבק למניעת גירוש ילדי העובדים הזרים, צעדת משפחת שליט (מסתבר שכבר אין צורך לספק הוכחה) ואפילו כדי להגן בבית משפט על מניעת הצגתה של תערוכת צילום פוליטית במבנה ציבורי. כבר נתקלתי במטבע החתרנות של הקרן החדשה כטיעון בנושאי זכויות האישה ואיכות הסביבה. בקרוב, יגידו את זה על כל דבר.

ובמידה לא מבוטלת של הגיון. בעיני מי שמכונים "השמאל", כל המאבקים קשורים זה לזה ונובעים מעקרונות משותפים. קו ישר אכן מחבר בין דמוקרטיה למאבק בכיבוש, לזכויות נשים, זכויות עובדים לאיכות הסביבה ונושאים רבים אחרים. שיוכם של כל המאבקים האלה ל"חתרנות" הוא פשוט מהלך של דה-לגיטימציה כללית כלפי השמאל, יהיו מעשיו אשר יהיו. ועכשיו תחברו את הנקודה הזאת עם הנקודה של חוק הטרור החדש, שיאפשר לפוליטיקאים להוציא את הדיבורים שלהם אל הפועל בקלות יתרה.

שיטת "חבר את הנקודות", להבדיל מהדיווח לאחר מעשה של התקשורת הפורמאלית, מאפשרת להבין לאן הרוח נושבת. פשוט תארו לכם את אקוניס, מיכאלי ושכמותם בעוד חמש שנים, נניח, אחרי שהתקדמו בשרשרת המזון הפוליטית לתפקידים בכירים, ואולי את גדעון סער כראש ממשלה (הוא רואה את עצמו כמועמד, כנראה), עם חוק הטרור שמאפשר, עם מעט מניפולציה, לשים כל אזרח שירצו על מסלול הרשעה מינהלי ששולל את חזקת החפות וזכויות החשוד ומאפשר לשר הביטחון להקים יחידות "לא קיימות" שלא שייכות לשום גוף ביטחון ומקבלות ממנו או מראש הממשלה הוראות ישירות בלי ביקורת ציבורית או שיפוטית.

ועכשיו תארו לכם אינתיפאדה שלישית, שבוא תבוא כמו שברור לכולם, ותכפילו את החרמות, המחאה והדה-לגיטימציה של ישראל בעולם פי שלושה, על כל מה שכרוך בזה מבחינת הפרנויה המקומית, ותוסיפו לזה, נניח, התקוממות של הפלסטינים אזרחי ישראל, שבוא תבוא גם היא עם התמשכות מצעד חוקי הפרובוקציה מבית היוצר של ליברמן. זה לא עתיד הכרחי, אבל עושה רושם שזה בהחלט הכיוון אליו המדינה צועדת, צעד ברווז אחד כל פעם.

הכנסת מעולם לא הגדירה מהי "מדינה יהודית", ולא במקרה. ההגדרה היחידה שלא שוללת את היותה של המדינה "דמוקרטית" היא, בפשטות, מדינה שרוב אזרחיה הם יהודים, כשהביטויים לכך בחיי המדינה לא סותרים שום זכות אזרחית של בן מיעוטים, כולל הזכות לחשוב ולהגיד שהמדינה לא צריכה להיות יהודית. אבל הגדרה כזאת לא נזקקת לשום עיגון מיוחד בחוק. ובכל מקרה, עם דמוקרטיה או בלעדיה ויהיו הביטויים החוקיים והסמליים אשר יהיו, שום דבר לא יקבע בשאלה האם המדינה הזאת "יהודית" או לא חוץ מהמציאות הדמוגרפית.

בהיעדר הגדרה קונקרטית ל"מדינה יהודית", כל מה שנשאר מההצהרה זה שהיהודים הם הבוסים של המדינה. היות שהיהודי הוא בוס, אז הוא גם יותר אזרח ממישהו אחר. "אזרח", כדאי להזכיר, הוא אדם שמחזיק בבעלות על המדינה, בדיוק כמו בעל מניות שמחזיק בבעלות על חברה, כשפתק הבוחר הוא מימוש הבעלות שלו. אם לא יהודי הוא מישהו שהמדינה איננה שלו, הוא איננו אזרח ולא משנה איך מכנים את הסטטוס שלו. המדינה יכולה, אולי, להיחשב כ"יהודית" אם רוב האזרחים רוצים בזאת, אבל היותה יהודית כעובדה שאיננה תלויה ברצון הציבור הופכת אותה ללא-דמוקרטית בעליל.

מה שיש כאן זה לא, כמו שאמר נתניהו, "התאמה לחוקים הקיימים". מספיק לדרוש ממבקש האזרחות להצהיר על נאמנותו לחוקי המדינה, שכוללים גם את חוקי היסוד שכוללים את סעיף ה"יהודית ודמוקרטית". אבל ההצהרה הנוכחית לא דורשת נאמנות לחוק אלא הסכמה עם החוק. דמוקרטיה יכולה, וחייבת, לדרוש מאזרחיה ציות לחוק, אבל לא יכולה למנוע מהם להתנגד לו ולפעול באמצעים חוקיים ודמוקרטיים כדי לשנותו.

החוק הזה הוא בסך הכול חלק ממהפכה שקטה שמטרתה לקבוע גבולות חדשים, צרים ומחייבים לשיח הציבורי. הקו שמחלק, פוליטית, את אזרחי המדינה הוא לא בין מי שבעד מדינה יהודית לבין מי שנגד, אלא בין מי שבעד דמוקרטיה למי שנגד. מרבית הציבור היהודי רוצה גם וגם, אבל השאלה היא מה גובר על מה. הממשלה הנוכחית מנסה לקדם תפיסה של "דמוקרטיה" שכפופה לאידיאולוגיה פוליטית, בדומה למודל האיראני. לכן, התפיסה לפיה הלאומיות וההגדרה העצמית היהודית יצטרכו למצוא לעצמם ביטוי שאיננו סותר את הדמוקרטיה צריכה להיזרק מחוץ לגדר.

ההבנה שהלאומיות היהודית במתכונתה המוכרת לא מסתדרת עם דמוקרטיה (אני חושב שהיא יכולה, בתיאוריה, אבל בספק אם אנחנו מסוגלים לבצע זאת למעשה) צועקת מכל משפט בדיון על החוק. הפוליטיקאים שלנו, מסתבר, חושבים שאם יצעקו מספיק חזק שעולם שטוח, הוא יפסיק להיות עגול. וכך, ביבי הציע, למשל, נוסח לפיו "ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי שמעניקה שוויון למיעוטים שבה". מה אגיד לכם, אולי הערבי צריך לקחת את ההצהרה עליה הוכרח לחתום לועדת התכנון שמפקיעה את אדמתו כדי לבנות עליה עוד יישוב קהילתי ליהודים בלבד.

2. חוק טרור המדינה החדש כולל גם, מסתבר, סעיף (סעיף קטן 5 להגדרת "רשות ביטחון") שמאפשר לשר הביטחון ולראש הממשלה להקים יחידות חשאיות שאינן משתייכות לשום רשות ביטחון, לא לצה"ל, לא למשטרה ולא לשב"כ, שקיומן ייאסר לפרסום בצו, ויוכלו לפעול בחשאיות מוחלטת נגד, ובכן, נגד כל אחד.

צריך להבין משהו לגבי החוק הזה (PDF). גם אם יישמו אותו "לפי הספר" ולפי כל כללי המינהל התקין, הרבה אנשים (PDF) שהקשר שלהם לטרור הוא, במקרה הטוב, עקיף, מקרי ולא מכוון ייחשבו כטרוריסטים וכך תישלל מהם היכולת להוכיח את חפותם בהליך משפטי ראוי. אבל עם קצת מניפולציה, בריונות ושימוש בשופטי מחמד, דברים שבהחלט קיימים במערכת, יהיה אפשר להפעיל את החוק נגד כל אזרח, בקלות.

שירותי ביטחון חשאיים שרשמית, פשוט לא קיימים, זו השיטה בה נקטו, למשל, משטרים צבאיים בדרום אמריקה נגד מתנגדיהם הפוליטיים. זה האופן בו פועלים תאי ביון במדינות זרות וזהו גם האופן בו פועלים ארגוני טרור. מסתבר שהקביעה שלי שמדובר בחוק טרור של מדינה מוצדקת יותר משחשבתי.

אז אני חוזר על הקריאה, צריך להראות איך אנשים וגופים קיימים ולגיטימיים ייפגעו מהחוק. ואני חושב שהחוק מספיק מסוכן כדי לשתף פעולה נגדו גם עם ארגוני ימין, שחשים על בשרם לאחרונה מה קורה כשהשב"כ יכול לעשות מה שבא לו.

3. מספרים שכשהוורמאכט הגיע לפראג, קצין האס-אס שלח חיילים לבית האופרה המפורסם כדי להוריד ביריות את פסלו של המלחין היהודי פליקס מנדלסון, שנמצא בין פסלי המלחינים שמקשטים את הבניין. "אבל איך נדע מי מהם זה מנדלסון?" שאלו החיילים. "טיפשים!" צעק קצין האס-אס, "הוא יהודי, פשוט תחפשו את הפסל עם האף הכי גדול. קדימה, שנל!" אז החיילים חזרו לבית האופרה וירו בפסל של ריכארד ואגנר.

בזמנו (לא זוכר מתי בדיוק, אולי אפילו לפי קום המדינה), התזמורת הפילהרמונית הישראלית החליטה להחרים את המוזיקה של ואגנר, שעליה נאמר ש"היא יותר טובה מאיך שהיא נשמעת". אין לזה שום הצדקה מיוחדת, כמו שאין הצדקה להחרמת יצירותיהם של שלל אנשים שהנאצים הושפעו מהם בעקיפין ו\או עשו בהן שימוש ו\או שהיו אנטישמים בעצמם. ואכן, יצירותיהם לא מוחרמות, דווקא לואגנר נדבקנו.

נכון, מותר לאנשים להיות לא רציונאליים במה שכרוך בתגובה לטראומות שלהם, אז מי שלא מעוניין לנגן או לשמוע את ואגנר, לא חייב. גם אם תזמורת או תחנת רדיו תרצה להחרים אותו, מותר לה. אבל מה לעזאזל זה אומר עלינו אם הנינה של ואגנר פוחדת להגיע לארץ כדי לארגן קונצרט, שיתקיים בכלל באירופה, שבו יצירותיו של ואגנר ינוגנו לצד יצירות של מלחינים יהודים? אם הייתה נותרת בציבור שלנו מעט שפיות, דבר כזה היה צריך לגרום לו לעצור לרגע ולחשוב.

מנהלתי: נותרו שני מקומות בסיור-דיון נוסף של "טירוף ירושלמי למתחילים" אותו אדריך ביום שישי הקרוב. נעשה סיבוב בין ירושלים הדמיונית לירושלים האמיתית. נדבר על האופן שבו דפוסים היסטוריים ממשיכים לחיות ולבעוט עד ימינו, נעשה המבורגרים מפרות קדושות לכל הדתות וננווט בין היסטוריה הזויה למציאות נוכחית הזויה לא פחות. 10 בבוקר, חמישים שקל לראש (יש על מה לדבר אם אתם מאותגרים כלכלית), מינימום 5 מקסימום 12 משתתפים, פרטים ואישור במייל: put.scissors@gmail.com

גם ההחלטה הזאת, כמו כל החלטה מפוקפקת שנוגעת למעללי השב"כ, התקבלה בבית המשפט הביתי של השב"כ, המחוזי בפתח תקווה. אפשר לנחש שהמחוזי פתח תקווה הפך לחותמת הגומי המועדפת על השב"כ לא בגלל שפע מקומות החניה לידו אלא בגלל ששם יושבת השופטת אל"מ במיל' עינת רון, שבהיותה התובעת הצבאית הראשית, הציעה (PDF) ב-2001 לטייח מקרה של הריגת ילד פלסטיני שמהראיות לגביו עלה, כפי שהודתה בעצמה, שהיה לא מוצדק ושלחיילים לא נשקפה סכנת חיים. ההצעה התקבלה, והנושא נחשף במקרה.

יש אנשים, טובי לב ממני, שבאמת אכפת להם מזכויות פושעים נתעבים שונים וחושבים שיש דברים שלא מגיעים גם לגרועים שבהם. אחרים, רבים הרבה יותר, חשבים כך רק לגבי פושעים שאתם הם מזדהים או לפחות, נוטים להתייחס בסלחנות או הבנה אליהם או לפשע שביצעו. אני לא שייך לאף אחת מהקבוצות הנ"ל. יש הרבה פושעים, בבתי הסוהר ומחוצה להם, שמבחינתי לא היה נגרע שום דבר מהעולם אם היו מתנגשים במשאית או נופלים בטעות לבריכה מלאה בדגי פיראנה. ולמרות זאת, אני תומך מושבע בזכויות האסיר והחשוד. לא בשבילם, בשבילי. אם יש למדינה את האפשרות לרמוס אז זכויותיו של יגאל עמיר, שום דבר לא מבטיח לי שזכויותיי לא יירמסו. או שהמדינה יכולה לעשות דברים כאלה, או שלא. אין אמצע.

כך שלמרות שאישית, לא מזיז לי אם יגאל עמיר לא יזכה להתפלל במניין או לראות את אחייניו, אני יודע שאין סיבה אמיתית למנוע זאת ממנו. נימוקי השב"כ נשמעים כמו התירוצים הרגילים והשימש בשופטי מחמד עם קופת שרצים על הגב אומרים לי שגם כאן, השב"כ מרשה לעצמו הרבה יותר מדי. אז מה שמפריע לי בסיפור, זאת העובדה שהשב"כ יכול לפגוע בזכויות האסיר והחשוד כמעט ללא הגבלה, ולצאת מזה. וזה מצב שכאזרח, לא מקובל עלי.

מה שמפחיד עוד יותר, זאת העובדה שאותו שב"כ שנהנה כבר עכשיו מיד חופשית ומרשה לעצמו לעשות בה שימוש חורג ופסול שאיננו מתחייב מתפקידו להגן על אזרחי המדינה, מעורב באופן פעיל בניסוח וקידום החוק החדש (PDF) שיאפשר לו גמישות גדולה הרבה יותר. כאמור, שלל העבירות והמעשים שאפשר לקטלג תחת "טרור" וכך להעביר אותן למסלול של סף ראייתי נמוך, הטלת נטל ההוכחה על החשוד ולא על המאשים, ושימוש באמצעים חקירתיים ומשפטיים מרחיקי לכת הרבה יותר מהמקובל במשפט הפלילי הרגיל, עומד להפוך כל בית משפט בארץ למחוזי פתח תקווה. ואף אחד לא מבטיח לנו שהשימוש באמצעים הנ"ל ייעשה רק על אנשים שבאמת מגיע להם להתנגש במשאית או להיאכל ע"י פיראנות.

העניין הוא שבישראל אין פוליטיקה של השקפות עולם, או אפילו עמדות או אינטרסים. מה שיש לנו זה פוליטיקה של זהויות, ומרבית השימוש שעושה כל מחנה פוליטי בהשקפת העולם שלו נועד להגן על היקרים לליבו. כבר התייחסתי להימנעות של "השמאל" מלהגן על זכויות נשים במגזרים שלהם הוא מתנגד, התנחלויות, דתיים וצה"ל בעיקר. לזכותו אומר שהחלקים בו שמוגדרים "חברתיים" ולא "פוליטיים" (כאילו שיש הבדל), ובראשן הקרן החדשה לישראל, דווקא עושים עבודה יפה בנושא. גם ארגוני זכויות אזרח נקטו בעמדה הוגנת במה שנוגע לזכויות החשוד מהימין פעמים רבות, למרות שאין בכך כדי לזכות אותם בשום הכרה ציבורית, הציבור ימשיך לחשוב שהם מגנים רק על ערבים.

ל"ימין", לעומת זאת, יש רקורד עלוב ביותר בכל מה שכרוך ביושרה מינימאלית. אני זוכר במעומעם ארגון ימין אחד שיצא להגנת זכות ההפגנה בשייח ג'ראח מתוקף ההבנה שמה שמונעים מהשמאלנים יכולים למנוע גם מהם (וכך הבינו, סוף סוף, בשביל מה צריך דמוקרטיה) אבל ככלל, הימין עושה שימוש גובר והולך בשיח דמקרטי רק כשזה נוגע לפגיעה, מדומיינת לעיתים קרובות, בזכויות הדמוקרטיות של אנשי שלומו.

לאחרונה, הרטוריקה הדמוקרטית של הימין הגיעה לשיאי צביעות מהממים. ח"כ דני דנון ואורית סטרוק, מנהלת "ארגון זכויות האדם ביש"ע" ("ארגון זכויות היהודי" הוא שם נאות יותר) הצהירו שניהם ש"לא ייתכן חוק אחד ליהודים וחוק אחד לערבים" בשטחים, הצהרה שהפכה לסוג תחמושת עיקרי בכל פעם שלא נותנים למתנחלים לעשות מה בזין שלהם.

זה מסוג הטיעונים שמסתדרים יפה במוח של הישראלי הממוצע שהפנים את הטשטוש המכוון של הקו הירוק שבו עסקו במרץ כל ממשלות ישראל, שבעד דמוקרטיה אבל חושב שהיא לוקסוס שאפשר לוותר עליו, ולחלוטין לא מבין את משמעות המילה "אזרח". וכך, אנשים שחיים, תומכים, מקדמים ומנציחים משטר שבו היהודי הוא אזרח של מדינה דמוקרטית, נחשב כבוגר משפטית בגיל 18 ונשפט בבית משפט אזרחי, בין היתר, דורשים "שוויון" עם השכן הפלסטיני שאיננו אזרח של שום מדינה, נחשב כבוגר בגיל 16 ונשפט בבית דין צבאי. מה יש להגיד, רק שיחליטו האם הם מעדיפים להשוות את מעמדם החוקי של הפלסטינים לזה של המתנחלים או להיפך. שתי האפשרויות מקובלות עלי.

אם המחנה הדמוקרטי בארץ חפץ חיים, הוא צריך להתערב בכל מקרה של הפרת זכויות שמגיעות לאזרח בדמוקרטיה. גם, ובמיוחד, כשמדובר במישהו שקשה במיוחד לצאת להגנתו, ויגאל עמיר הוא מן הקשים שבהם. בימין מאמינים בדמוקרטיה ליהודים בלבד, במרכז הולכת ומתגבשת תפיסה של דמוקרטיה לתומכי האידיאולוגיה הרשמית של המשטר בלבד. שניהם מכנים את מרכולתם "דמוקרטיה" וזאת דמוקרטיה בערך כמו ש"הדמוקרטיה העממית" במזרח גרמניה הייתה דמוקרטיה. האלטרנטיבה חייבת להיות דמוקרטיה לכולם. לא רק להלכה, אלא למעשה.

מנהלתי: ביום שישי הקרוב אדריך סיור-דיון נוסף של "טירוף ירושלמי למתחילים", סיבוב בין ירושלים הדמיונית לירושלים האמיתית. נדבר על האופן שבו דפוסים היסטוריים ממשיכים לחיות ולבעוט עד ימינו, נעשה המבורגרים מפרות קדושות לכל הדתות וננווט בין היסטוריה הזויה למציאות נוכחית הזויה לא פחות. 10 בבוקר, חמישים שקל לראש (יש על מה לדבר אם אתם מאותגרים כלכלית), מינימום 5 מקסימום 12 משתתפים, פרטים ואישור במייל: put.scissors@gmail.com

מי שכן עושה עבודה לבחינת החוק הוא המכון הישראלי לדמוקרטיה, ואני חושב שלאור העובדה שבהכנת החוק שותפו, כך נראה, גורמים משפטיים וביטחוניים בלבד, בלי ייצוג למי שעוסק בזכויות אדם ואזרח, זה ממש לא מספיק.

מסקירה מהירה, שטחית ולא מקצועית שלי של התזכיר שפורסם לעיון הציבור, עולה תמונה בעייתית ביותר. החוק החדש מסתמך על שלושה מקורות: התקנות הקיימות לשעת חירום, שריד מהמשטר הקולוניאלי הבריטי. כשלעצמן, הן נותנות למדינה סמכויות שלא אמורות להיות לה במשטר דמוקרטי. המקור השני הוא חקיקה ישראלית חדשה לגבי מימון ארגוני טרור. העקרונות המשפטיים שנוגעים לכסף שמגיע לארגוני טרור מורחבים ומוחלים על כל פעולה, גם עקיפה ולא מכוונת, שיש בה כדי לסייע לא רק למעשה הטרור עצמו אלא לקשת רחבה של ענייני "תשתית", שיכולות לכלול שלל פעילויות תמימות שאותן קל לייחס כמעט לכל אחד. המקור השלישי הוא חקיקה עכשווית בחו"ל, בעיקר בבריטניה וקנדה. זוהי חקיקה חפוזה, מפוחדת ובעייתית בפני עצמה. אבל המחוקק הישראלי, שבשבילו הטרור הוא לא דבר חדש ולא נזקק, כמו באנגליה וקנדה, לתת מענה מיידי לתופעה שלא התקיימה קודם לכן, החליט להחמיר ולהרחיב אפילו את הדברים שנלקחו מהם, לאור "מצבה המיוחד" בלה בלה בלה.

כך למשל, ההגדרה של עבירה כפעולת טרור (מה שיכולה להיות פגיעה ברכוש שמהווה סמל של המדינה, למשל) נסמכת גם על המניע. כדי להוכיח מניע, לא צריך להצביע על קיום מובהק של מניע אידיאולוגי, אלא מספיק להראות "עוינות כלפי קבוצה". המניע תקף, אלא אם כן החשוד הוכיח אחרת. למעשה, הדרישה מחשוד להוכיח את חפותו היא מוטיב חוזר נפוץ בחוק החדש. כל מי שניתן להדביק לו סיוע או השתתפות כלשהי בארגון טרור או בכל דבר שתומך, אוהד ואפילו "מקל" על טרור, צריך להתחיל להוכיח את חפותו.

העניין הוא שמספיק שתהיה עדות לפיה חבר בארגון "הציע חברות" למישהו והוא הסכים כדי להפוך אותו לחבר בארגון טרור לכל ימי חייו, אלא אם יוכח איכשהו שהוא כבר לא חבר (איך?) כדי שכל עבירה שלו תיחשב כעבירת טרור. בהתחשב ברף הראיות הנמוך הנדרש, ובחופש הפעולה הרב שהחוק נותן לחוקרים למעצר לפני משפט, חקירה חסויה, קבלת אישורים משפטיים במעמד התביעה בלבד וקבילות של עדויות שניתנו מחוץ לבית המשפט, קל מאוד להדביק חברות בארגון טרור כמעט לכל אחד. חברות בארגון טרור, אגב, ולהבדיל מהחוקים המקבילים בחו"ל, נחשבת ככזאת גם אם החשוד חבר בארגון שלא הוכרז כארגון טרור. את זה, מישהו יצרך להסביר לי.

ההכרזה על ארגון טרור תהיה בסמכות שר הביטחון, באישור היועץ המשפטי לממשלה ועם ועדה של שלשה חברים, שני משפטנים ואיש ביטחון. להבדיל מאנגליה, בה יש הליך ערעור ממשלתי מובנה דרך וועדה עצמאית, הדרך היחידה להימנע מלהיחשב כארגון טרור בישראל היא להגיש בג"ץ. זאת כבר לא פחות ממניפולציה פוליטית מסוג שכבר הפך לשיטה. בשונה מהתדמית הציבורית שהימין הצליח ליצור לו, בית המשפט העליון חושש מאוד מעימות עם הממשלה בנושאי ביטחון, ופוסק נגדה רק במקרים המובהקים ביותר. גם על זה הוא משלם בערעור מעמדו הציבורי. החוק החדש יאפשר לממשלה להציג את עצמה כמי שידיה קשורות בעניין המלחמה בטרור בגלל השופטים הסמולנים האלה, שכן היא לא מוכנה לשים סייגים לעצמה.

להבדיל מהחוקים המקבילים בחו"ל שדורשים להוכיח שחשוד בסיוע עקיף לטרור ידע, או לפחות צריך היה לחשוד שהוא עושה זאת, המחוקק הישראלי זורק גם את זה מהחלון. אפשר להרשיע אותך בסיוע לטרור עקב "רשלנות". ואנחנו לא מדברים על הסעת מחבל מתאבד, אנחנו מדברים על דברים כמו "החזקת חומר אסור". חומר כזה יכול להיות "גילוי אהדה" לטרור. לא מוגדר מהו "גילוי אהדה" אבל מדובר בעבירה כשלעצמה, התביעה לא צריכה להוכיח שהאהדה שגילית לכאורה גרמה, קידמה או סייעה באופן כלשהו לפעולת טרור. אגב, גם פעילות נגד חיילים בשטחים נחשבת כ"טרור", והשטחים עצמם כ"אזור תשתית טרור". מה שאומר שאם נחבר את הנקודות, צריך לא יותר ממעט אקרובטיקה משפטית כדי להרשיע כל פעיל שמאל שאי פעם השתתף בפעילות יחד עם פלסטינים באחת משלל העבירות שקשורות לטרור.

פעילות כזאת יכולה להיות "הכנה" למעשה טרור. האם מדובר בבישול חומרי נפץ במטבח הביתי? ובכן… לאו דוקא. למעשה, "עקב אופיו המיוחד של הטרור" וכו', אין רשימה סגורה של פעולת שנחשבות "הכנה". בעצם, זה כל דבר שכוחות הביטחון מחליטים שהוא הכנה. והיות שכבר לא צריך אפילו לדעת מזה או להתכוון לזה, והחוק מרשה למערכת המשפט ללכת רחוק עם פגיעה בזכויות החשד, מסתפק ברף ראייתי נמוך ומטיל בקלות את חובת ההוכחה על החשוד, גם את זה אפשר להפיל בקלות כמעט על כל אחד.

לא ברור עד כמה החוק החדש יעזור במניעת טרור, ועד כמה הוא מוצדק לאור האיום האמיתי שנשקף ממנו. במונחים של חיי אדם, יש כאן כמה וכמה דברים שיותר סביר יהרגו אותנו. מצחיקה במיוחד ההתייחסות החוזרת ונשנית לפגיעה בסביבה כאל טרור. מהחוק משתמע למשל שאפשר להאשים כל ערבי שזרק סיגריה וגרם לשריפת יער בטרור, אבל את המזהמים התעשיתיים שאחראים על יותר מקרי מוות מאשר החמאסניקים, אי אפשר. כך שאם סכנת הטרור העיקרית היא הפחד שמוטל על הציבור, החוק מהווה הוכחה לכך שהטרור ניצח.

אבל מה שהחוק כן יאפשר, ובקלות רבה, הוא שימש לרעה בו. הקלות המצמררת שבה אפשר להאשים מישהו בסיוע לטרור, גם אם יזוכה בסופו של דבר, היא כר פורה לסחיטת עדויות שקר במטרה לטפול אשמה על נאשמים אחרים, ולשימוש בו די להטיל אימה על כל מי שהממשלה מעוניינת להשתיק. דבר זה, הופך את החוק עצמו לאקט של טרור מדינה.

לא רוצה להתחיל עם קלישאות ה"מזכיר משטרים אפלים" אבל רבאק, אם אפשר להשחיל אותך בבית משפט במעמד התביעה בלבד אחרי שעברת חקירה סודית בגלל שמישהו אמר עליך משהו בעקבות כך שמצאו אצלו בבית איזה "חומר אסור" ואיימו להשחיל אותו על תקן משת"פ טרור אם לא ימסור שמות, מה לעזאזל זה אמור להזכיר לי?

האשמת אדם בטרור, גם עכשיו, היא מהלך חד סטרי שספק אם משהו יסתכן בו במידה ויוזמן ל"שיחה" עם השב"כ שבה יובהר לו שפעילותו הפוליטית לא מתקבלת בעין יפה. הציבור, שלא מתעניין בפרטי החוק, לעולם לא יידע ולא יהיה אכפת לו שהטרוריסט המסוכן בסך הכול נמנע מלדווח על תגובה בבלוג שלו, נניח, שמצדיקה תקיפת חיילים כחלק ממאבק לאומי.

לחוק הזה אסור לעבור בלי דיון ציבורי רציני, הוא חייב להגיע לכותרות הראשיות. היות שהתקשורת הפורמאלית בוגדת, כרגיל, בתפקידה ונמנעת מלעשות זאת, כנראה שגם הפעם העבודה המלוכלכת נופלת על התקשורת הבלתי פורמאלית – בלוגים ושות'. אז תראו את זה כקריאה. תעברו על התזכיר, תנתחו אותו, תבנו תסריטים של שימוש לרעה בחוק, תפיצו, תעשו רעש ותנענעו את הסירה, כל זמן שעוד אפשר. אולי העיתונאים, שלא מתעניינים בחוק עצמו, יתעניינו יותר ברעש בבלוגוספירה. החוק הזה דורש עבודת ניתוח וביקורת רצינית וציבורית ואת זה לא יעשה אדם אחד או ארגון אחד. לדעתי, כל בלוגר דמוקרטי צריך לכתוב על זה מהר ככל הניתן, ולהפיץ הלאה.

יאללה לעבודה.

מנהלתי1: ביום שישי הקרוב אדריך סיור-דיון נוסף של "טירוף ירושלמי למתחילים", סיבוב בין מיתוס למציאות במחלת הנפש היחידה שיש לה עיר משלה ודיבור על התפקידים שאנשים מכל רחבי ההיסטוריה הפילו על העיר הזאת. 10 בבוקר, 50 ש"ח לראש (פטור למאותגרים כלכלית), מינימום 5 מקסימום 12 משתתפים, אישור ופרטים במייל למעלה משמאל.

מנהלתי2: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורם ומאחל לו שפע בנות נקבות.