ראיית מנהרה היא תגובה שיש ליונקים לתחושת סכנה, חלק מאותו מנגנון שמשעה את יכולתנו לחשוב, לנתח, להעריך ולהבין את המציאות לטובת תגובת חירום מיידית ואוטומטית. כרגיל, העין האנושית רואה בהיקף של יותר מחצי כדור, מתמקדת בחלק קטן יחסית במרכזו וכל השאר נקרא "ראייה היקפית". במצב סכנה, המוח פשוט מכבה את הראייה ההיקפית ומשאיר לנו רק את החלק הממוקד, שננעל על הגורם לתחושת הסכנה.

אולי זה טוב בג'ונגל, אבל לא תמיד טוב במקומות אחרים. למשל: בכל יום נהגים נוסעים בעיניים פקוחות לתוך משאיות שסטו לנתיבם פשוט מפני שהם לא רואים שום דבר מלבד המשאית. כי בראייה ההיקפית שלנו נמצאות גם דרכי מילוט, כלי נשק ובעלי ברית ואפילו סכנות גדולות יותר שכדאי לדעת עליהן. בכל זאת, כשראיית המנהרה מתמקדת על איזה גרביל ולא רואה שמאחוריו עומדת שורה שלמה של גורילות, זה לא טוב.

וכמובן שכמו כל דבר בחומרה הביולוגית הבסיסית שלנו, גם זה מוצא ביטוי בתגובות המתוחכמות לעילא שלנו למציאות התרבותית והפוליטית. או במילים קצת יותר פרימיטיביות: שיזדיינו דני דנון, פאינה קירשנבאום ואופיר אקוניס. באמת, בשביל מה הרמתם את כל הגוועאלד הזה?

המדריך ללוזר המתחיל.

זה מה שאני קורא אסטרטגיה של מפסידנים: ברגע שאותם מופתים מהלכים לפרלמנטריזם משחררים עוד כמה חוקי ספין מזן "הכה בסמולנים – הצל את המולדת", פתאום כל השמאלנים עוזבים את מה שהם עושים באותו רגע ומתחילים לרוץ בצעקות, להתנגש בקירות ולשחרר כל מני קלישאות שכבר שוחררו מאות פעמים קודם לכן, ולא ממש עבדו. יש גם כאלו שמגדילים לעשות ואומרים שדווקא הפעם, מכל הפעמים, הוגדשה הסאה והגיע זמן להתנקז לאוסטרליה.

ועילויי הפרלמנט, יחד עם רועציהם האסטרטגיים, ארגוני הקש שלהם ובכירי הממשלה מחככים את ידיהם בהנאה ומודים לישו ולבתולה מריה (כי בכל זאת, צריך לעשות מסז' לתורמים שלהם) על טיפשותם של השמאלנים. תראו איזה יופי: פתאום לא מדברים על הרופאים, על עבדי הקבלן, על מפוני עמידר, על כל הדברים שברגע שהתחילו לדבר עליהם ביולי האחרון – נשכחו כל קשקושי הבוגדים והחתרנים איתם שיגעו אותנו שנה שלמה קודם לכן.

כמה קל לתמרן אותנו, לקבוע על מה נדבר ומתי. כמה קל להכניס אותנו למגננה, להפעיל את ראיית המנהרה. כל מה שצריך, מסתבר, זה במקום לדרוך עוד קצת על כל מי שדורכים עליו כדבר שבשגרה – לתקוע סיכה או שניים בברנז'ה: תקשורת, אקדמיה, בית המשפט העליון, עמותות. וכמובן, כל התגובות הפבלוביות כבר שם. הפגנה! בכיכר הבימה בתל אביב דווקא. אולי יצעקו שם "הפשיזם לא יעבור" ודברים שכגו'. אל תחפשו אותי שם אגב, ואם זה הניכור שהפגנות האוטומט התל-אביביות האלו מייצרות אצלי, מי שבסך הכול באותו צד עם המפגינים, תחשבו על הניכור שזה יוצר אצל אחרים.

ואני בטוח שגם רפלקס הבג"צ יופעל אצל מי מהעמותות. חלקן כבר הפסיקו לשאול את עצמן האם זה טוב, נכון ומועיל לקדם נושא דרך בית המשפט לעומת דרכים אחרות, ושואלות רק האם יש כאן קייס לפנייה לבג"צ. יש קייס – יש עתירה, לשמחתם של דני דנון ושאר החבורה. לשמחתם, משום שדבר לא ירנין את מה שלא יהיה שיש להם במקום לב יותר מאשר טרפוד חוקי הספין שלהם בבג"צ. הרי "עמותות השמאל" הן בסך הכול דחליל שבו הימין מפחיד את הציבור. יש מעט מאוד קשר בין מה שתולים על הדחליל הזה לפעילותן האמיתית. אז אם העמותות יסיטו את האש שכוונה אליהן למטרה השמנה יותר ותוך כדי כך יחזקו את כל הסטריאוטיפים שתלו בהן בעמל כה רב, מה רע? ואם ניזכר שבג"צ אף פעם לא מתנגד לעמדת הממשלה בנושאים עקרוניים אלא רק מתקן תיקונים קוסמטיים, שגם אותם הוא לא טורח לאכוף, ובשורה התחתונה לא עושה הרבה מעבר לתחזוקת התדמית הנאורה והמזויפת של עצמו, נראה שספק אם יש בזה תועלת ממילא.

It's not about you.

העמותות, בית המשפט העליון, התקשורת והאקדמיה אינן הנפגעות המרכזיות, ובטח לא החשובות ביותר ממתקפת חוקי האנטי-דמוקרטיה הנוכחית. הנפגעים המרכזיים הם המדינה ואזרחיה. ומה שחשוב יותר, מדינת ישראל ואזרחיה הם האישיו, ולא כל הגורמים הנ"ל. הרי כל סיפור ה"הכו בסמולנים – הצילו את המולדת" הוא אד-הומינם אחד גדול. במקום לדבר על הנושאים – מדברים על מי שמדבר על הנושאים האמיתיים. אז למה לא לדבר על הנושאים האמיתיים? עושים את כל זה כדי להפחיד, אז למה לעזאזל לפחד?

המתקפה הזאת אמנם דורשת תגובה. צריך לענות, צריך להזכיר שהמטרה המוצהרת שלה לא קשורה לשום ענייני "מניעת התערבות זרה בפוליטיקה" או "גיוון בפרופיל השופטים בעליון" אלא כפי שהיטיב לנסח סגן יו"ר הכנסת דני דנון, היותה של האופוזיציה "נגע שיש להסירו". מעבר לזה, אין סיבה אמיתית להיכנס לפאניקה. אם נרשה לעצמינו לפתוח את ראיית המנהרה, אולי ניזכר איך התפוגגו כל קשקושי הבוגדים והחתרנים ברגע שהופיעה המחאה החברתית – ושהמחאה לא נגמרה רק מפני שלעיתונאים התל-אביביים אין את מאהל הקל"ב ברוטשילד לרדת אליו בפיג'מה ולעשות עוד אייטם מאוס על החבורה שהתקשורת הכתירה כ"מנהיגי המחאה" שלא לדבר על דברים כמו "חוקי הפיק-אפ" של מחאת האוהלים שאליו לא אקשר כי ל"הארץ" לא מגיע קליק אחד נוסף על הגועל הזה.

אם נפתח את ראיית המנהרה ונזכיר לעצמינו שכדור הארץ לא מפסיק להסתובב בגלל אופיר אקוניס ופאינה קירשנבאום, נוכל לראות את הדברים שתמיד התחבאו עמוק בשולי הראייה ההיקפית: הדברים שאפשרו לדנידנונים למיניהם לתפוס את האופוזיציה עם המכנסיים למטה מלכתחילה, וללמוד מזה דבר או שניים. היה אפשר ללמוד את זה קודם, אבל אנשים נוטים ללמוד בדרך הקשה. במקום לצעוק עוד כמה סיסמאות על "פשיזם" ו"מקארתיזם" ולרוץ לבכות לבעלי בריתם בחו"ל, אולי הפעילים והארגונים צריכים להתחיל לחשוב איך לעגן את עצמם בציבור המקומי, בקהילה. וכן, זה ידרוש לעשות דברים בדרך אחרת, מהותית – ולא רק טקטית.

אנשים רבים, ובמיוחד האינטלקטואלים ובעלי האוריינות הפוליטית הגבוהה מביניהם, נוטים להתעלם מהאספקטים האנושיים של המאבק. המאבק איננו רק תוכן, הוא גם תהליך. הוא חוויה רגשית ופסיכולוגית. אני מדבר מתוך עולם המושגים של החינוך, כמובן, שהוא אחר מעולמות מושגים אחרים, אבל אנסה לתאר לכם למה אני מתכוון בסיטואציה פשוטה ממפגשי קונפליקט בין יהודים וערבים:

בזמן ההפסקה, תיכוניסטים יהודים וערבים עומדים ומתווכחים בלהט, אומרים אחד לשני את הדברים הנוראים ביותר, אפס הקשבה. בצד, עומדים עבדכם הנאמן ושותפו הפלסטיני להנחיה ומחככים ידיים בסיפוק. התיכוניסטים היו יכולים ללכת כל אחד לפינה שלו וללכלך על הצד השני. במקום זה, הם מדברים אחד עם השני מרצונם ועל חשבון זמנם החופשי. באותו שלב בתהליך, לא מעניין אותנו מה אומרים ואיך מדברים – זה יגיע אחר כך – אלא עצם העובדה שהם נכנסו לתוך הדיבור. זה ההבדל בין תוכן לתהליך, הלחם והחמאה של מעשה החינוך, ומאבק הוא לא רק אג'נדה, הוא גם חינוך. אנחנו מחנכים את עצמינו, את הציבור ואת השלטון.

אם הצעותיו המצוינות של עידן לנדו, למשל, היו נכתבות ומתקבלות בתחילת השבוע הראשון למאבק ולא בסוף השבוע השני, הן היו הרסניות לחלוטין. האנשים היו צריכים לשחרר קיטור, לצעוק, להתנסות, לחפש, לבחון את הגבולות, להתמודד. ניהול יתר היה בהכרח הרסני שכן הוא לא היה מאפשר את כל זה. אבל היות שזה התאפשר, המאבק הצמיח – אורגנית – מנגנוני התנהלות משלו. הוא עבר לשלב הבא – בעצמו.

ובגלל שזה התאפשר, המאבק הזה כבר הצליח, עוד לפני שהשיג הישג קונקרטי אחד. אנשים נוטים לבלבל בין חוסר הישגים קונקרטיים לחוסר הישגים בכלל. כאילו שמה שאי אפשר למדוד, לכמת ולהגדיר פשוט לא קיים.

תסלחו לי, אבל אלו שטויות. לפני שבועיים, הסתובבה כאן חבורה של פוליטיקאים בשקל תשעים, מדושני עונד מ"הצלחתם" של עוד איזה חוק ספין קטנוני שיעורר עוד קצת שנאה בין שבטית בקרב אזרחי המדינה. הם היו על גג העולם, ופתאום קיבלו את הכאפה שלהם. כבר שבועיים שלמים הם לא מעניינים אף אחד. המאבק הזה כבר פוצץ את בלון השאננות של השלטון. הם התרגלו לחשוב שהם יכולים למכור את עצם האדמה שעליה אנחנו דורכים והאוויר שאנחנו נושמים בחסות עוד איזה ספין עד שנתקלו במפגן מדהים של חוסר שיתוף פעולה. הציבור, כשהוא רוצה, קובע על מה ידברו כאן, לא הם והיח"צנים שלהם. אחרי המאבק הזה, כל פוליטיקאי ייאלץ לשאול את עצמו מתי הנמר יתעורר שוב, והאם זה יקרה במשמרת שלו.

לפני שבועיים, היינו יושבים על כוס בירה ומקטרים שהציבור אדיש. רוב מכריי, חבורה אינטליגנטית (שלא לומר "אובר-חוכמים") ניתחה את המצב והגיעה למסקנה שכאן שום דבר לא יזוז עוד שלושים שנה. אולי המאבק הזה הוא אפיזודה חולפת ויוטבע בדם המלחמה שהממשלה עלולה לבשל לנו בספטמבר, אולי הוא לא ישנה שום דבר בתמונה הגדולה, אבל אף אחד מאיתנו לא צפה שחמישה אוהלים שיוקמו בשדרות רוטשילד יהפכו, אחרי ארבעה ימים בלבד, לתנועה ארצית. אז הייתי מציע להם – ולי – להיזהר מההערכות המחוכמות של עצמם.

המאבק הזה כבר הצליח כי גלי ההדף שלו יורגשו בשנים הקרובות. הוא בית ספר לדור הבא של האקטיביסטים, הוא מייצר מודלים חדשים של פעולה, הוא מייצר קואליציות שעד לפני זמן קצר חשבנו שאינן אפשריות (טוב נו, אני תמיד חשבתי שהן אפשריות). הוא מטעין הרבה אנשים באנרגיה ומספק להם חוויית הצלחה. כל המאבקים בעשורים האחרונים נכשלו ברמת ההישגים הקונקרטיים, אבל כל אחד מהם הצמיח את הפעילים שהשיגו הרבה כמה שנים מאוחר יותר. הדוגמא האחרונה היא ההצלחה הנוכחית של הימין, שצמחה מהמאבק נגד ההתנתקות וממאבק המילואימניקים של 2006, ושניהם נכשלו במטרותיהם המיידיות.

אז עכשיו – בשלב זה של המאבק – אני מסכים, הגיע הזמן לדרישות קונקרטיות. אשאיר את הניסוח לבקיאים ממני אך בנושא הדיור הן צריכות להתייחס לשלוש נקודות:

1. החייאת הדיור הציבורי (הסרת ההקפאה מחוק הדיור הציבורי, קריטריונים לזכאות על בסיס כושר השתכרות, השמשת נכסי הדיור הציבורי שעומדים ריקים, בנייה של דיור ציבורי נוסף וכו').
2. בלימת ספסרות הדירות והקרקעות (הגבלת בעלות זרה, מיסים גבוהים ו\או הגבלות אחרות על מחזיקי נכסים שאינם בשימוש וכו').
3. מעורבות ממשלתית ישירה בשוק הדיור, כדי לדאוג שחלק מהדיור שייבנה יהיה בר השגה (חיוב הקבלנים להקצות אחוז מסוים מהדירות בכל פרויקט בנייה לדיור זול ודירות קטנות לצעירים, בין השאר כדי למנוע את תופעת המתחמים היקרים שמוקפים בסלאמס ולעודד אוכלוסיה מעורבת, וכו').

השאלה השנייה שעל סדר היום היא האם להתמקד בנושא דיור בר השגה או שמא לאחד את המאבק עם המאבק על יוקר המחייה, מאבקם של הרופאים, העובדים הסוציאליים והמורים. כאן, התשובה שלי היא "כן", חד משמעי.

האם הצבת מטרות גדולות יותר למאבק עלולה לפגוע בהישגים קונקרטיים בתחום הדיור? כן. זה הימור וזה סיכון. אבל הנה למה ההימור מוצדק:

עד היום, כל מאבק מבודד הצליח להשיג הישגים מוגבלים מאוד, מספיקים בדוחק כדי להוריד את הנהגת המאבק מהעץ, שכן כל מאבק מטבעו מוגבל בזמן. לרוב, הישגים אלו התמסמסו לאחר מכן ממילא. לא מזמן ראינו מאבק של סטודנטים על שכר לימוד, מאבק של סגל זוטר על משכורות ומאבק של מורים על הרבה, הרבה יותר ממשכורות. הם נערכו בזמנים קרובים, וקיבלו לא הרבה יותר מהבטחות, שגם עבורן היה צריך לבלוע כל מני צפרדעים.

מה היה קורה אם היו מאחדים את כל שלושת המאבקים תחת מאבק אחד לעתיד החינוך וההשכלה? אני לא יודע, וגם אתם לא יודעים, כי זה לא קרה מעולם. אני חושב שצריך לנסות את זה פעם אחת. כשהבחירה היא בין הצלחה בטוחה בלזכות בכמה פירורים, שממילא ספק אם יגיעו אלי, להצלחה לא בטוחה לזכות בנתח מכובד מהעוגה, במיוחד כשמובטח לי שגם הכישלון הקונקרטי יהווה הצלחה שכן הוא ייצור תקדים של מאבק משותף רחב וחוצה מגזרים, ההתלבטות שלי קלה.

כן. יכול להיות שהסחטנות תעבוד. אולי המשמעות, מבחינת מאבק הדיור, של הצטרפות למאבק הרופאים תהיה שהממשלה לא תזרוק איזו עצם שהתכוונה לזרוק. יכול להיות, אפילו, שכך יימנע הישג מורגש בהורדת שכר הדירה, הפסד של כמה מאות שקלים בחודש. אבל אני מוכן לשלם אותם עבור סולידריות.

סולידריות. זוכרים את המילה? זאת לא סתם קלישאה יפה, זה עניין מעשי. בעוד כך וכך שנים, כשיהיו לי ילדים שילכו לבית הספר, אני ארצה שיקבלו חינוך טוב ממורים שאינם עבדים וטיפול טוב מרופאים שלא נופלים מהרגליים. אני יודע שלא ארוויח מספיק כדי לשלם על זה בשוק שנתון לחסדי היד הנעלמה ואני יודע שהמדינה לא תמהר לתת לי את זה.

אני רוצה לדעת שאת המאבק שאני אנהל אז, בתור הורה ואולי גם מורה בבית ספר (אבל לא רופא – מצטער, אימא), אני לא אנהל לבד. אני רוצה את הסטודנטים, העו"סים, הרופאים ומפוני הדיור הציבורי מקטמון – שיברך אותם החבר הדמיוני – לצדי. את היסודות למאבקים משותפים כאלה אני רוצה להניח עכשיו כי עכשיו יש את ההזדמנות לעשות זאת. אם הוא ייכשל הפעם, שייכשל – אולי יצליח בפעם הבאה. ואם זה אומר שאצטרך לוותר על הצלחה בשינוי איזה תת-סעיף קטן 8227\ז בחוק הוונדאלים – בסדר גמור מצדי. תחשבו קצת קדימה לעזאזל.

ואולי, רק אולי, זה אפילו יצליח הפעם. לא מאוד סביר, מסכים, אבל דברים בלתי סבירים כבר קרו, בזמן האחרון למשל.

מנהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג. אני מודה לתורם ומאחל לו לא להיעזב לבד בגיל 64 ע"י סטודנטים אובר-חוכמים.

לפי התכנית המוצעת, יהיה קל יותר לקבלנים וכרישי נדל"ן לקבל אישורי בניה. בלי "הפרעות" כמו ענייני איכות סביבה, בטיחות, שימור, השפעה על מרקם החיים העירוני וכו'. העניין הוא שאין בעיה מיוחדת בצד ההיצע. הבעיה היא בצד הביקוש. זה לא שאין מספיק דירות או קרקעות לבנות עליהן. אנחנו, האזרחים, מתקשים להרשות לעצמינו לקנות או לשכור את מה שבונים. האם הגדלת ההיצע תטפל בזה? אולי, ואולי היא רק תוזיל עלויות בשביל זרים שקונים כאן דירות רפאים, ובשביל עשירים מקומיים שיקנו "נכסים להשקעה" או יבנו משרדים וקניונים. אין בחוק כדי לדאוג שזה לא יהיה כך.

אין שם איסור, או לפחות מיסוי גבוה, על אחזקת דירות ואדמות בלי שמישהו יגור בהן לצרכי חופשה, השקעה או ספסרות וניפוח מחירים. אין שם שום דבר שיכריח את הקבלנים לבנות דיור מתאים להשכרה וגם להשכיר אותו במחירים סבירים, אין שם שום דבר שיוזיל את מחירי הדירות לקנייה. אין שום דיור ציבורי, אין קריטריונים לסיוע לדיור על סמך כושר השתכרות ולא רק מספר ילדים, אין פיתרון לכל דירות עמידר שעומדות ריקות כי הזכאים להן לא יכולים לשלם עליהן.

כל מה שיש כאן זה "כלכלת טפטוף" קלאסית מהאייטיז, אמונה בלתי מעורערת בכוחות השוק. ניתן לעשירים לבנות ככל העולה על רוחם. אז בהתחלה הם יבנו לעצמם אבל בסוף, השפע הזה יטפטף גם אלינו. לא בשביל זה יצאנו לרחובות.

וכמובן שאין שם שום דבר על יוקר המחייה. אין שם שום דבר על הרופאים והעובדים הסוציאליים שהצטרפו למאבק, ולא על המורים שעוד יצטרפו אינשאללה.

לספין של שקרניהו יש שתי מטרות: להפריד בין ארגוני הסטודנטים לשאר המוחים וכך לשבור את הגב הארגוני של המאבק, ובאמצעות הצגת פיתרון מזויף שלא יתקבל, מן הסתם, להציג את המאבק כ"פוליטי".

הסטודנטים עצמם הם אנשים ששום מאבק חברתי בארץ לא יתרחש בלעדיהם. אבל ה"מנהיגים", ובכן, הם סיפור קצת אחר. יש כל מני עסקנים סטודנטיאלים שרוצים להיות עסקנים פוליטיים כשיהיו גדולים.

אז הם משחקים מעין משחק: מרימים מאבק על הכול ועם כולם, סולידריות מקיר לקיר, מהפיכה חברתית, הכול כמו שצריך. אבל ברגע שזורקים להם איזו עצם קטנה, הם נהיים "אחראיים", ומתקפלים. כך, העסקן הסטודנטיאלי יכול להיות לוחמני מספיק כדי להצטייר כ"דם חדש", אבל לא לוחמני עד כדי כך שהבוסים לעתיד יראו בו איזה טראבל-מייקר. בכל פעם שמאבק סטודנטיאלי מאיים לפרוץ את גבולות האינטרס הסטודנטיאלי הצר, "מנהיגי" הסטודנטים נלחצים ומתחילים להרגיע את השטח. זה קורה פעם אחר פעם.

ואת העובדה הזאת, ביבי יודע מאז אותו יום בו הוא ושרה חילקו פיצות לסטודנטים ששבתו רעב. ארגוני הסטודנטים הם עמוד השדרה הארגוני של המאבק. ספק אם מישהו חוץ מהם יכול להוציא כמה אוטובוסים להפגנה שנקבעה מהיום למחר, למשל.

עבדכם הנאמן צובר כעסים על אנשי אגודות סטודנטים מאז 1997. זה ארבע עשרה שנה של צבירת כעסים, ואני מייצר הרבה מהם. אז אם יש כאן איזה עסקן סטודנטיאלי שכזה, שים לב, זה בשבילך:

אם גם הפעם, עצם עלובה בצורת 50% הנחה על תחבורה ציבורית והבטחה מעורפלת ל-10,000 דירות לסטודנטים תהווה תירוץ לפרישה מהמאבק אליו התחייבתם, בפעם הבאה שתראה אותי בקמפוס – תעשה פאקינג אחורה פנה ותתחיל לרוץ. כמו שזה נראה כרגע, אני הולך לגרור את התואר שלי עד הפנסיה ואני לא נעשה נחמד יותר עם הזמן, את הנכדים שלך אני ארדוף במסדרונות הר הצופים על כיסא הגלגלים שלי. רק שתדע.

הדבר השני שהספין מנסה להשיג, בנוסף לבגידה סטודנטיאלית, הוא כדלקמן: הנה, הצעתי "פיתרון". במקום לקבל את ה"פיתרון", להגיד תודה וסליחה שהפרענו את מנוחתך ולהתנקז הביתה, אתם ממשיכים להיאבק וזה רק מוכיח שאתם בעצם לא רוצים פיתרון ולכן המאבק הוא "פוליטי".

וזה ממש לא בסדר להיות "פוליטי".

ודאי שזהו מאבק פוליטי. הנושאים עליהם נאבקים הם נושאי ליבה פוליטיים, הפיתרונות שלהם הם פוליטיים והדרישות הן מאנשים שפוליטיקה היא מקצועם. איך לעזאזל זה יכול להיות "לא פוליטי"?

כמובן שבישראל, להגיד "פוליטי" זה כמו להגיד "שמאלני". אתם יודעים איך זה. כשמדריך במנהרות הכותל מדבר על החרבת המסגדים ובניית בית המקדש השלישי, זה בסדר גמור. אם מדריך יגיד מילה על חלוקת ירושלים, הוא ייבעט לקיבינימאט כי להגיד דבר כזה זה "פוליטי". כשכל מערכת החינוך הדתית-לאומית מחנכת לארץ ישראל שלמה ויהודית, זו דרכו של עולם. אבל שמנהל בית ספר בת"א יגיש משהו על הכיבוש? גוועאלד! הוא "מכניס פוליטיקה" לבתי הספר.

יש כוחות בפוליטיקה הישראלית שנוח להם לעשות דה-פוליטיזציה לציבור הישראלי. הרי מהו ציבור פוליטי אם לא ציבור מעורב, שמודע לזה שהוא הריבון, שיודע שהפוליטיקאים אמורים לעבוד בשבילו, שלוקח אחריות? את זה, כל מי שיש לו חלק בשלטון, החל ממפלגת האבודה וצפונה, ממש לא רוצה. וכך, המילה "פוליטי" הונדסה מחדש כמילת גנאי.

אין זה פלא, אם כך, שהכוחות המרכזיים שמעורבים במאבק הפוליטי האמיתי ביותר מאז המאבק נגד ההתנתקות הם ממה שמכונה "שמאל". הם לא חלק מהשלטון, הם אופוזיציה, ולכן הם פוליטיים יותר מכל אחד אחר. הנושאים עליהם נאבקים הם נושאי ליבה שמאליים בכל העולם. כאן, השמאל התמכר משהו לענייני סיוע למסכנים פלסטינים ובדואים למיניהם, התמכר לשיתוף פעולה עם הממסד באמצעות החלפת פעילות ציבורית בפעילות משפטית, והתמכר לחילופי מהלומות עם "המתנחלים" במקום לעשות עבודה. המאבק הזה הוא שיעור מצוין לשמאל, המאבק על הבית מחזיר אותו לבית הפוליטי שלו.

על כן, במידה רבה, זהו מאבק שמאלי. אבל לא מאבק שמאלי בלעדי. חרדים הצטרפו אליו, וגם לא מעט דתיים ואנשי ימין. אבל ארגוני ימין כמעט ולא. נושא יוקר המחייה ודיור בר השגה לא חשובים להם מספיק כדי לפגוע בשקרניהו. דברים כמו הקפאת התנחלויות כן חשובים להם מספיק, המצוקה של כל השאר לא. וזה בסדר. זאת העמדה הפוליטית שלהם.

אבל כל הבכי והנהי על השמאלנים האלה ש"חטפו" את המאבק, ועוד הקלישאה הלעוסה והמשומשת על הקרן החדשה שתומכת בו (למה שלא תתמוך? היא תומכת בכל מאבק חברתי בישראל מאז 1979)? תעשו לי טובה.

אף אחד לא מנע מארגוני ימין להצטרף למאבק. הם היו נדרשים להימנע מלהבליט "פתרונות" כמו אכלוס ההתנחלויות בדיוק כמו שארגוני השמאל שם נמנעים מלהבליט את הטענה, הצודקת, שהמשבר הוא במידה רבה בגלל מדיניות ההתנחלות. או לחילופין, אף אחד לא מנע מהם כן להבליט את הנושא וכך לפצל את המאבק לשניים, מאבק דיור ימני מול מאבק דיור שמאלני. גם את זה הם נמנעו מלעשות ואני מנחש שזה משום שהכוח הארגוני המרכזי בימין הוא מועצת יש"ע, והם לא רוצים להיקלע למצב בו האנשים הכמעט יחידים בארץ שלא סובלים ממשבר דיור מתיימרים להוביל מאבק לדיור בר השגה, שלא יפתחו עליהם עיניים.

והמאבק הזה, תנו לי להגיד לכם, יועיל – פוליטית – לכל מי שהשתתף בו ויזיק למי שלא השתתף בו. הימין יודע זאת וזה חורה לו. אז במקום לנקוט בעמדה פוליטית: אנחנו בעד שקרניהו והמדיניות שלו, או לחילופין, הצטרפות למאבק באותם תנאים כמו ארגוני השמאל, הם בחרו בעמדה הרגילה ולא מכובדת של הכפשה, עידוד שנאה ודה-לגיטימציה.

כל זה מהווה רק זרוע אחת במתקפה הממשלתית על המאבק. הזרוע השנייה מסוכנת אפילו יותר:

ודאי שמתם לב שהרשויות נמנעות מלהתעסק עם המאהלים המרכזיים אבל מנסות לפנות את המאהלים החדשים והקטנים. המאהל הגדול ברוטשילד (עוד לא הייתי שם, אבל כך מספרים לי) הוא כיף גדול. לא רק בגלל ההופעות, הערק והפלירטוטים אלא בגלל שלעשות פוליטיקה זה כיף. לקחת אחריות על גורל החברה בה אתה חי, ליצור מרחב אנושי לשיחה, ויכוח ופעילות משותפת זה כיף. בני אדם הם חיות פוליטיות, ודברים כאלה מחזקים את האנושיות שלנו. זה הרבה יותר כיף מלשבת בבית ולראות "כוכב נולד".

ועל הכיף הזה, הרשויות בונות. בזמן שהתל אביבים נהנים מהחיים, מאהלי הפריפריה יפורקו אחד אחד עד שיישאר רק רוטשילד. ואז, הממשלה תחזור לפרופגנדה של ימי המאבק הראשונים: "זה בסך הכול כמה תל אביבים מפונקים". אז הנה עצה מעשית: בכל יום, תוציאו אוטובוסים מרוטשילד למאהלים בירושלים, באר שבע וחיפה, וגם למאהלים הקטנים למיניהם, זה של דרום ת"א בתור התחלה.

מנהלי: התקבלו שתי תרומות לתחזוקת הבלוג. אני מודה לתורמים מאחל להם לא לאכול שום פיצה מתוצרת ביבי. לא במצב הרפואה הציבורית של היום.

הקרקס הנודד הנוכחי הוא חוק החמרת התנאים לאסירי חמאס. כהכנה אליו, כבר פורסמו בתקשורת, בשבוע שעבר, תצלומים של אסירים "חוגגים" עם בקבוקי שתייה קלה וחומוס.

אני לא יודע למה נתניהו, שחירטט לא מעט בזכות החוק, דוחה אותו כבר שנה שלמה, אבל אני יכול לנחש:

טלביזיה ולימודים בשביל אסירים לא נועדו כדי לפנק אותם אלא כדי להעסיק אותם. צ'ופרים למיניהם קיימים כדי שיהיה אפשר להפעיל את שיטת המקל והגזר. אתם יודעים, תתנהג יפה, ניתן למשפחה שלך לבקר. לא תתנהג יפה, אנחנו נפשוט על סטוק הסיגריות שעד עכשיו העלמנו ממנו עין.

זה א'-ב' של ניהול כלא וכל ה"פינוקים" האלו של האסירים אינם אלא כלי עבודה פשוטים בשימוש המערכת ולא איזו הפגנת טוב לב של השב"ס הישראלי. ניהול כלא בלי כל הדברים האלה, גם אם הוא אפשרי איכשהו, הוא א'- דורש הרבה, אבל הרבה יותר משאבים. אם גם בבתי הכלא המתוכננים, ממוחשבים ונשלטים לעילא בארה"ב נזקקים לשיטת הצ'ופרים, קשה לי לדמיין את השב"ס המקומי מסתדר בלעדיה במאהלים המוקפים בגדר תיל אצלנו.

ה-ב' כאן הוא גרוע יותר. לשלוט על אוכלוסיית אסירים בלי שיהיה במה להעסיק אותם ובלי שיטת הצ'ופרים אומרת דבר פשוט: הרבה, הרבה אקשן עבור הסוהרים. כי בסופו של יום, גם אם מגיע לאסירי החמאס לסבול יותר, זה מסתכם בסוהר הישראלי שבסך הכול עובד שם, בשכר די דל, כדי לפרנס את משפחתו. הוא מגיע בבוקר, רוצה, כמו כולנו, שיום העבודה שלו יעבור בלי דרמות מיותרות, ורוצה לחזור הביתה בערב.

הציבור הישראלי, בתמיכתו בחוק, מוכן בעצם לא רק להפוך את עבודתם של הסוהרים ואנשי הביטחון שלו לקשה ואינטנסיבית הרבה יותר, הוא מוכן גם שכמה מהם יקריבו את חייהם ובלבד שאסירי החמאס יסבלו קצת יותר. לא שזה מפתיע, הרי אנחנו מזמן יודעים שהישראלי מוכן שיעקרו לו עין, אם רק יעקרו לאויבו שתיים. אבל היות שמבחינת מערכת הביטחון, החוק הזה לא ישים, אני מנחש שהוא בכלל לא יגיע לכדי ביצוע. ולמה שיגיע, בעצם?

למה שמישהו ירצה לעצור את הקרקס הנודד? תראו כמה נוח: החוק יתקבל או שלא יתקבל, לא חשוב. הכותרות בשביל הפוליטיקאים יבליחו לרגע כמו קצף על פני אוקיאנוס המידע, ויעשו אותם מאושרים. לאיזה רבע שעה. אנשי המקצוע, מן הסתם, לא יסכנו את חייהם וישנו את שיטות העבודה הבדוקות שלהם רק בגלל שפוליטיקאי פופוליסט רצה כותרת. ועוד שנה, אנחנו נראה כותרות חדשות על "החיים הטובים" של אסירי החמאס.

ככה, נוכל להתפלש בעמדה שאנחנו הכי אוהבים: "צדיק ורע לו". איך זה עובד? ובכן, אנחנו היהודים, רחמנים בני רחמנים, לא יכולים לפגוע בזבוב. אה מה מה, בגלל זה כולם דורכים עלינו אז בעצם, זה בסדר גמור שאנחנו רשעים מרושעים. אז אם מישהו בא אלינו בטענות, אנחנו יכולים לדחות אותן בבוז שכן אנחנו יפי נפש שחבל על הזמן. ובאותו זמן, לדחות את הטענות בבוז כי זה מגיע להם וזה מוצדק. איך עושים את שני הדברים בו זמנית? תשאלו מישהו אחר, אני לא מצליח ללעוס מסטיק ולראות טלביזיה באותו הזמן.

עותקים: יפורסם בבלוג "תניח את המספריים ובוא נדבר על זה" כטקסט פתוח להעתקה והפצה לטובת פרסום באתרים אחרים, ברשתות חברתיות כגון "פייסבוק" ו"טוויטר" ובכל דרך אחרת. כמו כן, המכתב יתורגם לאנגלית (כמו גם מענה ענייני מצדכם) ויתפרסם באתר או אתרים בחו"ל, שנקראים ע"י יהדות ארה"ב ואחרים, יהודים ושאינם יהודים.

שלום רב.

לאחרונה נודע לי על הצעת החוק שאתם מקדמים, לפיה עמותות וחברות ש"מסרבות להכיר באופייה היהודי או הדמוקרטי של המדינה" לא יוכלו להירשם כחוק ו\או יוטלו עליהן קנסות.

מדינת ישראל מעולם לא הגדירה במפורש בחוק מהי בדיוק "מדינה יהודית" מבחינתה, וכך גם מהי "מדינה דמוקרטית". אני בטוח שאתם מודעים כמוני למגוון הפרשנויות בשיח הציבורי לכל אחד ממונחים אלו, ולאופנים השונים בהם אזרחי ישראל מבינים את היחסים ביניהם. בספרי הלימוד באזרחות בלבד מצוינות חמש גישות מקובלות, החל ממדינה שהיא דמוקרטית בלבד וכלה במדינה שהיא יהודית בלבד.

עקב חוסר הבהירות במונח "מדינה יהודית ודמוקרטית", אני חושש מניצול לרעה של חוק זה וחוקים דומים לו ע"י בעלי סמכות שיפרשו את המונח עפ"י הבנתם וישללו את חופש ההתאגדות עקב טעמם הפוליטי.

אני בטוח שבשלבי גיבוש החוק אתם תקבעו באופן שאינו משתמע לשתי פנים מהי דמותה המחייבת, הן את רשויות השלטון והן את הציבור, של "מדינה יהודית ודמוקרטית". אך עד אז, כמענה לאזרח וכשירות לציבור האזרחים (שבמדינה דמוקרטית הם הריבון), אני מבקש מכם לענות על שאלון קצר שיבהיר את כוונת המחוקק.

בחלקו הראשון, מספר עמדות שעלולות להיחשב כפגיעה באופייה היהודי של המדינה, ובשני מספר עמדות שעלולות להיחשב כפוגעות באופי הדמוקרטי של המדינה. אתם מתבקשים בזאת לציין אילו מהעמדות לעיל ייחשבו כעילה לשלילת חופש ההתאגדות של המחזיקים בהן. כל העמדות הנ"ל, מיותר לציין, מקודמות כיום ע"י ארגונים שונים. העמדות הן דוגמאות בלבד, ואתם מוזמנים להוסיף עליהן כהנה וכהנה. כשתפורסם תשובתכם, יהיה אפשר לבדוק אילו ארגונים צפויים להיפגע מהחוק וכך לאפשר להם לגבש עמדה ולהיערך כהלכה לדיון הציבורי שיתלווה לתהליך החקיקה.

כמו כן, אשמח אם תצרפו רשימה של ארגונים שצפויים, לדעתכם, להיפגע מהחוק, שללא ספק הוכנה ע"י מחלקת המחקר של הכנסת כחלק מעבודת ההכנה, כדי לוודא שהוא צפוי לפגוע באותה מידה במתנגדי המדינה היהודית ובמתנגדי הדמוקרטיה, ללא משוא פנים.

ידוע לי שתהליך החקיקה הוא מורכב ולכן החוק שיתקבל עשוי להיות שונה מ"הצהרת הכוונות" שלכם כאן. אך הצהרת כוונות כזאת תתרום ללא ספק לאיכות הדיון הציבורי בחוק (אני משוכנע שכחברי כנסת, אתם מודאגים כמוני מהתדרדרותו לסיסמאות וקלישאות ללא תוכן אמיתי) ויסיר חשדות מכוערים לפיהם מדובר בספין תקשורתי שמכוון נגד מספר ארגונים מסוימים, ולאחר שימלא את תפקידו ויזכה באי אילו כותרות, ירוכך עד כדי חוסר משמעות, יופל ע"י הממשלה או ייפסל בבית המשפט העליון, שיואשם לאחר מכן בהטיה פוליטית.

בתודה מראש, שלום בוגוסלבסקי.

שאלון:

מהן העמדות שבגינן תישלל חוקיותן של עמותות וחברות על רקע אי הכרה ביהדותה של המדינה?

רצון לשנות את הגדרתה ככזאת בחוק.

תמיכה בהפרדה בין דת למדינה ו\או נישואים אזרחיים, קבורה חילונית, תחבורה ציבורית בשבת, איסור על הפרדה בין גברים לנשים במרחב הציבורי, ביטול חוק החמץ, התנגדות לגיור הממלכתי וכיו"ב.

תמיכה בפיתרון מדיני של מדינה אחת בין הים לנהר.

תמיכה בהקצאת משאבים ומדיניות תכנון שוויונית ליהודים ושאינם יהודים.

תמיכה בשינוי סמלי המדינה או הוספת מרכיבים שאינם יהודיים במובהק.

הגדרה עצמית כ"פוסט-ציוני" או "אנטי-ציוני".

התנגדות לעקרונות שנוסחו במגילת העצמאות.

אחר:  _________________________________________________________­­­­­­

מהן העמדות שבגינן תישלל חוקיותן של עמותות וחברות על רקע אי הכרה באופייה הדמוקרטי של המדינה?

תמיכה בהגבלת חופש הביטוי, המחאה וההתאגדות שלא על רקע הסתה לאלימות או חשיפת סודות מדינה.

תמיכה בהענקת מעמד תושב\גר תושב למי שאיננו יהודי, במקום מעמד של אזרח.

תמיכה ב"מדינת הלכה" או "מלכות ישראל".

תמיכה בחוסר שוויון בזכויות בין אזרחים ותושבים שחיים בארץ על רקע מוצא אתני, דת, מגדר, נטייה מינית או השקפת עולם.

קבלת כספים מאנשים שאינם מתגוררים בישראל על מנת להשפיע על השיח הציבורי.

אמונה בכך שחוקי התורה גוברים על חוקי המדינה.

תמיכה בשלטון על תושבים ילידים מבלי להעניק להם מעמד אזרחי.

אחר:  _________________________________________________________

נ.ב גם הקוראים שתומכים בחוק יוכלו, אם ירצו, למלא את השאלון ולהפיץ אותו.

מוטי מורל, אותו פרסומאי\יועץ\לוביסט ידוע לשמצה, שכישלונותיו מאפילים על הצלחותיו ובכל זאת, כמקובל בישראל, התנהלותו הכוחנית הקנתה לו שם של אחד ש"עושה ת'עבודה" אמר פעם את הדברים הבאים: "צדקתך אינה רלוונטית. הסברה מוצלחת תלויה אך ורק ביצירת הסכמה מה שיותר גדולה עם הציבור שאת אהדתו אתה מבקש. כדי ליצור הסכמה צריך למצוא על מה הציבור הזה מסכים ממילא ולהתחבר לזה. זה כל הסוד, אין פטנט אחר".

זהו גם הפטנט בו נקט משה קלוגהפט, חקיינו של מורל (שגם הזכיר אותו כמודל לחיקוי בראיון) שהתחיל את גל הרדיפה אחרי "ארגונים", כמו שהודה בפה מלא הפוסטר-בוי, רונן שובל שאמר שהם רק חיפשו הזדמנות להיכנס בקרן החדשה והחליטו להשתמש (באופן שקרי כפי שהוכח) בדו"ח גולדסטון כדי להתחבר למה שהציבור חושב ממילא. אגב קלוגהפט, אחרי שנפל עם קמפיין הגז הערבי עקב שיוכו לארגון ימין מובהק, בניגוד לעקרון ה"אף מילה על ארץ ישראל השלמה" שהוא עצמו ניסח, מריץ את אותו הקמפיין תחת ארגון קש חדש: "רק ישראלי" שמו וגם בבלון הזה של חברת הפירסום EDK, כמו ב"אם תרצו" יש "אלפי פעילים". ואגב אגב, מוטי מורל מריץ את אותו הקמפיין בעצמו במקביל, אבל המטרה איננה הקרן אלא ח"כ שלי יחימוביץ'.

כתבני החצר בן כספית ובן-דרור ימיני, נאמנים לאסטרטגית המכירות של "מעריב" בשנים האחרונות שגם היא, באופן לא מפתיע וגם לא מוצלח, להתחבר למה שהציבור חושב ממילא, הריצו את העלילה ככתבה וכלשונה. לזכותם, אם אפשר לקרוא לזה כך, אומר שאין חידוש בכתבנים שמתחייבים לקדם קומוניקאטים של יחצ"נים תמורת בלעדיות על "הסיפור". מוטי מורל התמחה באמנות ההשפעה על עיתונאים, בין השאר באמצעות בני\בנות זוגם, ותלמידיו הלכו בדרכו.

הצלע הפוליטית במשולש הייתה שם מהתחלה. כמובן שאין שום תנועה עממית שהפוליטיקאים מגיבים אליה. כמה ארגונים אזרחיים אמיתיים אתם מכירים ששר החינוך נואם בכנס היסוד שלהם וראש הממשלה שולח ברכה מיוחדת? כמה ארגוני חברה אזרחית אמיתיים אתם מכירים שיקבלו רשות לנהל ישיבה של וועדת כנסת, תוך שיו"ר הוועדה זורק החוצה את מתנגדיהם שדורשים זכות דיבור? כמה ארגוני חברה אזרחית שעושים עבודה יומיומית וסיזיפית אתם מכירים שח"כים מהקואליציה חוגגים במסיבות שהם מארגנים או שבכלל יכולים להרשות לעצמם לשכור מועדוני לילה יוקרתיים בת"א והרצליה או, לצורך העניין, להריץ קמפיינים של שלטי חוצות בפריסה ארצית?

כשעבדתי לפני שנים בארגון שמקבל מימון, בין השאר, מהקרן החדשה, את האירועים עשינו במתנ"ס ואת הכיבוד הבאנו מהבית. כאן המקום לציין גם שהתרומות המדווחות ל"אם תרצו" ושכמותם לא מכסות את עלות הקמפיינים הנ"ל. מישהו משלם ישירות למשרד הפרסום EDK וזהות הספונסרים מוסתרת בקנאות. ובכלל, תשוו בין המידע המקיף שארגוני זכויות האדם מפרסמים בגלוי באתריהם, על פעילות, מימון, קשרים ומדיניות, למידע שמצוי באתרי הארגונים מימין.

כמובן שאין צורך לדעת את כל זה כדי לראות שמדובר ב"חקירה" מכורה מראש. הרי יוזמת ההצעה בכבודה ובעצמה, ח"כ קירשנבאום, הצהירה על התוצאה: "שיתוף הפעולה של ארגונים בינ"ל וארגונים ישראלים לפגיעה בצה"ל, חייליו ומפקדיו חייב להיחקר ולהיפסק".

אז בשביל מה משפטי הקרקס האלו? הציבור שאת אהדתו הם מבקשים יבוא על סיפוקו באותה מידה גם אם סתם יוציאו אותם אל מחוץ לחוק, שלא לדבר על דברים גרועים יותר. הטוקבקיסטים, כשהם נשארים לבד עם עצמם בלילה, יודעים שזאת לא באמת חקירה. אבל בישראל, ערכם של הטיעונים שנשמעים בדיון הציבורי לא נמדד במידת האמת שבהם או ביכולתם לשכנע. הם בסך הכול תחמושת שנזרקת על האויב וערכם נמדד ביכולת שלהם לפגוע בו. איך אמר מורל? "צדקתך איננה רלוונטית", ככה זה במדינת הספין.

אני לא מתנגד לחקירה בדבר ארגוני החברה האזרחית, פעילותם ומקורות המימון שלהם, ממילא לא יתגלה בה שום דבר שאיננו גלוי ממילא באתרי האינטרנט של אותם הארגונים. אדרבא, הבה נקים וועדת חקירה ממלכתית עצמאית ולא וועדת כנסת של ישראל ביתנו וחבריהם. בואו נחקור את כל הארגונים מכל קצוות הקשת הפוליטית ובואו נזמין משקיפים מבחוץ כדי להוכיח קבל עם ועולם שהחקירה היא חקירה ואין לנו מה להסתיר.

אני מציע להזמין משקיפים מארגון המדינות המפותחות (OECD), זה שקיומם, חופש פעולתם ושיתוף הפעולה הבינ"ל של ארגוני חברה אזרחית הם תנאים לחברות בו. ראיתי את השאלון שעליו הממשלה נדרשה לענות וקראתי את מסמכי המדיניות של הארגון, ישראל הייתה צריכה להצהיר שהיא עומדת בקריטריונים של קיום חברה אזרחית פעילה וספרה את הארגונים הנ"ל כדי להתקבל אליו. אם באמת בחקירה ולא ברדיפה עסקינן, שיתכבדו הפוליטיקאים וישימו את התחת שלהם איפה שהפה שלהם נמצא, שיתנו לגוף עצמאי לחקור, ושיחקור גם אותם. אם זה לא מתאים להם, כנראה שהם אלו שיש להם משהו להסתיר.

מנהלי1: לאחרונה התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורם ומבטיח לשמור עליו כשיתכופף להרים את הסבון בגולאג.

מנהלי2: עקב התקפת ספאם, אין אפשרות לשים קישורים בתגובות כרגע.

אבל כמקובל בארץ, העיקרון הלגיטימי הוא תירוץ וכסת"ח. איך כתב ג'ורג' אורוול, "השפה הפוליטית בימינו היא בעיקרה הגנה על הבלתי ניתן להגנה". בארץ, כשרוצים לראות לא רק מה אומרים אלא למה מתכוונים, צריך להסתכל על המציאות בשטח ולא על ההתפתלויות המתחסדות והמיתממות של אלו שרוצים להנציח אותה אבל לא מוכנים להודות בה שמא יפגעו ב"הסברה".

יש בארץ כמה קבוצות שזכותן לגור אחת בתחת של השני ולהדיר כל אחד אחר בכלל לא מוטלת בספק ולא עולות לדיון. חלקית, מפני שאף אחד אחר לא רוצה לגור אתן, וחלקית מפני שאם מישהו ינסה, הם ידאגו שיעבור לו החשק. הנציגים המובהקים של הקהילות האלו הם חרדים וחלק מהמתנחלים, מהסוג האידיאליסטי.

החרדים הם המגזר היחיד שיש לו שכונות וערים שמוגדרות כשלו. אני לא ראיתי מעולם שלט בנוסח "כאן תקום עיר\שכונה לציבור החילוני". אם יהיה כזה, יהיו יללות עולות ויורדות בדבר "אנטישמיות" כמו שגילה על בשרו, בזמנו, חבר מועצת העיר ירושלים ארנן יקותיאלי ז"ל. יקותיאלי, שהיה יריב ראוי, אולי האחרון שבהם, לחרדים בעיר, הציע שכל אדם יוכל להתגורר איפה שבא לו. אבל בתכנית המתאר, שכונה תוגדר כ"דתית" או כ"חילונית".

בשכונות הדתיות יהיו בתי כנסת ומוסדות חינוך תורניים, העסקים והכבישים יהיו סגורים בשבת. אם חילוני רוצה לגור שם בתנאים האלה, שיהיה לו לבריאות. בשכונות החילוניות יהיו מוסדות תרבות ובילוי, מוסדות חינוך חילוניים ועסקים וכבישים פתוחים בשבת. אם דתי ירצה להתגורר שם, הוא מוזמן, אבל התכנון של השכונה לא ישתנה עבורו, וכך גם בשכונה הדתית.

הסדר מסוג זה, שמניח מינימום של "חיה ותן לחיות" יכול היה להיות מודל נהדר להסדרת הצורך של כל מני קבוצות בצביון כזה או אחר, בלי להיגרר לתופעות ההדרה המכוערות שאנחנו רואים. זה מה שהיו עושים אם אכן צרכים קהילתיים היו המטרה של שלל שיטות ההדרה ולא רק הצדקה מיתממת להן. הסידור בישראל הוא אחר לגמרי היות שאותן קבוצות שמעוניינות למנוע דריסת רגל במרחב המחייה שלהן מכל מי שלא "כמוהם" יזעקו מרה אם מישהו ינסה למנוע מהם להתגורר איפה שהם רוצים.

ולא מדובר רק בחרדים שמחזיקים וועדות קבלה של רבנים ומשמרות צניעות. גם אנשי המאיון העליון שנוהגים להתגורר במתחמים מגודרים ומוגנים ע"י מאבטחים שמא מישהו מפשוטי העם ירצה ליהנות מה מה"פלאזה", הנוף לים או מהאספרסו בר שבנו להם, יחרבנו קוביות אם יגידו להם שתושבי שכונה זרוקה וציורית כלשהי בדרום העיר לא מוכנים למכור את הנדל"ן החמוד-הציורי-האותנטי-המה זה מיוחד ששמו עליו עין לאנשים מחוץ לשכונה. הרי מניעת חדירת גורמים "מבחוץ" היא דבר שקורה רק בקצוות, בקצה העשיר\חזק ביותר ובקצה העני\חלש ביותר. למעלה זה רשמי, למטה, בפעמים שזה קורה, זה עממי.

את הטיעון הזה: רוצים לגור בכל מקום אבל לא נותנים לאחרים לגור אצלכם, מפנים גם נגד ערבים. ואכן, אם ערבים ימנעו מיהודים לגור אצלם כשתהייה כאן מדיניות תכנון שוויונית, בהקצאת קרקעות ותקציבים, בקביעת גבולות המועצה, באכיפת חוק וכו', אני מתחייב להוסיף אותם לרשימת הרשעים הנ"ל. במצב הקיים, לא שמעתי על הרבה יהודים שמנסים לעבור דירה לאום אל פחם. כל זמן שהמדיניות היא להשאיר את הערבים בכפרים ובעיירות שלהם, לחסום כל אפשרות חוקית להרחבתם או הסדרתם, לאיסור על הקמת ישובים חדשים וניסיונות, רשמיים או רשמיים למחצה, למנוע מהם לגור מחוצה להם, זה טיעון מגוחך, בערך כמו לטעון כנגד אינדיאנים בשמורה שלא גרים אצלם הרבה וואספים.

אני מנחש שאם גם ערבים עשירים היו יכולים לבנות לעצמם יישוב וילות על איזו צלע הר מוריקה על אדמה ציבורית, כמו שמעודדים יהודים לעשות על אדמות שנלקחו מערבים ל"צרכי ציבור" יהודי בלבד, גם המעטים שטורחים לנסות לעבור את וועדות הקבלה כדי להתגורר בישובים הקהילתיים היהודיים לא היו טורחים לעשות זאת.

מהצד השני, יש את הערים והשכונות שהם "לכולם". מקובל אצל דתיים שלא להשכיר דירות לחילונים, אבל זעקות שבר יפרצו לאוויר אם יקרה ההיפך. ניסיונות למנוע התחרדות של שכונות נתפסות כפחות לגיטימיות משכונות שעל טהרת החרדים וזאת למרות שבמקומות בהן יש התחרדות, אין באמת שכונות "חילוניות" אלא שכונות עם הרכב אוכלוסייה מגוון. מסתבר שהגנה על מגוון בכלל לא נתפסת בארץ כמטרה ראויה, או אפילו הגיונית.

אזורי מגורים כאלה, שאין להם שום צביון מוגדר, שגרים בהם אנשים מכל מיני סוגים, שלא מפעילים ועדות קבלה, שאין בהם משמרות צניעות ושהכנסת לא טורחת לחוקק שום דבר במיוחד בשבילם, מושכים אליהם את כל מי שנזרקים מכל מקום אחר, החל בעובדים זרים וכלה בהוסטלים לנשים מוכות. וכמובן, ניסיונות השתלטות מצד אותם גורמים שמרשים לעצמם לזרוק אנשים החוצה, אבל לא מוכנים שיזרקו אותם החוצה.

בחברה בריאה, רוב אזורי המגורים יהיו ניטראליים או שתהיה בהם סלקציה טבעית סבילה (יהיה להם אופי שימשוך בעיקר את מי שהאופי מתאים לו). בשוליים, כדי לפתור בעיות ולהחליק חיכוכים, יהיו הסדרים מהסוג שהציע יקותיאלי ובשולי השוליים, למקרים מיוחדים באמת, יהיו ישובים קהילתיים קטנים ומבודדים למי שיש לו אורח חיים שונה באופן מרחיק לכת מהמקובל. ככה נראה בית משותף, החדרים לא חייבים להיות באותו גודל או צורה, אבל הבית הוא של כולם.

בחברה שלנו, לעומת זאת, "צביון", "אורח חיים", "תרבות משותפת", "קהילה" וכיוצא באלה הם בסך הכול תירוצים למדיניות כוחנית שבה יש בעלי בית, כאלה שרוצים להיות בעלי הבית, כאלה שצריך להראות להם מי כאן בעל הבית, כאלה שרוצים להראות להם את הדלת וכאלה שמנסים סתם לחיות את החיים שלהם בשקט במרחב הולך ומצטמצם.

מנהלי: היום התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב (עכשיו אפשר גם בלי לפתוח חשבון). המון תודה לתורמת.

חלק גדול מהחקיקה של היום לא רק שלא אמור למלא תפקיד מעשי, אלא הפך לתחליף להודעה לעיתונות. כבר לא צריך אשכרה להעביר את הצעת החוק, ולפעמים אפילו לא צריך להגיש אותה, מספיק להגיד שמתכוונים להגיש אותה. בזמן שהיישום של החוקים מוגבל עקב ההמצאה שלא תיאמן שנקראת "חוק ההסדרים", שהופכת, למעשה, את משרד האוצר לגורם המשפיע ביותר על החקיקה בארץ, ובזמן שרוב ההחלטות של הרשות המבצעת לא מיושמות, הח"כים מרחיקים עמוק יותר ויותר למחוזות הברברת.

היום, למשל, חשקה נפשו של ח"כ יואל חסון מ"קדימה" להביע חוסר נחת מההחלטה לממן מלגות מחייה לאברכים. פעם, נבחר הציבור היה דופק נאום במליאה. אבל בהתאם לרוח הזמן, ח"כ חסון הצהיר שבכוונתו להגיש הצעת חוק לפיה גם סטודנטים יקבלו מלגות מחייה. סטודנטים? סטודנטים לתואר ראשון, בלי מכונית, בלי מקור הכנסה ועם ילד. לא מספיק שנצטרך לממן חרדים, מסתבר שיצטרף אליהם גם מספר זעום של סטודנטיות דתיות.

אפשר להגיד, כמקובל, "נו, בסך הכול מחפש כותרת". נכון, אבל לא מספיק. ח"כים שלא מסתפקים בלצעוק ולשכנע מספסלי האופוזיציה – פעילות שהצטרפה בארץ למקצוע הסנדלרות ומכירת נפט בעגלות – שמנסים להצטייר כ"משפיעים" ורוצים לשחק אותה משתתפים במשחק ולא רק מבקרים, משפיעים לרעה על עיצוב הנורמה.

מה עשה ח"כ חסון? הוא אימץ את עיקרון המשתנה הציבורית בגרסה החרדית. העיקרון, למי שלא עקב, הוא כזה: הכנסת מחוקקת חוק לפיו בשירותים ציבוריים לא יהיו אסלות אלא רק משתנות בהן אפשר לעשות את הצרכים רק בעמידה, וטוענת שזהו חוק שוויוני שכן הוא תקף לגברים ולנשים כאחד. זהו הטריק המרכזי של שלל חוקי האפליה בישראל, הם תפורים כדי להפלות מישהו מאוד מסוים בלי להצהיר על כך במפורש.

אז החרדים למדו את השיטה וטוענים שמלגות קיום צריכות להינתן עפ"י קריטריונים "שוויוניים". גם סטודנטים לתואר ראשון בלי הכנסה, בלי רכב ועם שלושה ילדים צריכים לקבל תמיכה מהמדינה. הבעיה היא שאין כאלה. חילוני במצב הזה לא יצליח לממן את דמי הרישום לאוניברסיטה. בא חסון, ומציע בדיוק את אותו הדבר, אבל מהילד הראשון. אין הבדל במציאות, אין הבדל בטיעון, חסון קיבל כותרת ליום אחד במחיר גושפנקא ציבורית לעוד עמדה מטופשת.

סוג שני של חוק בולשיט צף היום, איך לא, מח"כ אורי אריאל מהאיחוד הלאומי. החוק הופך את ירושלים ל"אזור עדיפות לאומי" ונותן לה תקציב מיוחד בשם "מענק הבירה". ובכן, שום עיר בארץ ושום מטרה פוליטית במדינה לא זכו להשקעה מאסיבית כל כך של תקציבים. הררי מזומנים נשפכו על ירושלים, רק שהבעיה היא לא מחסור בכסף אלא מחסור בשכל ישר. תסתכלו על השטרונגול של גשר הכניסה לעיר שעכשיו חושבים שעלול להתמוטט (אינשאללה) להמחשת היחס ההפוך בין כסף לשכל. מה גם שהכסף, כך אני מנחש, לא יגיע אף פעם.

באשר ל"מענק הבירה", הוא כבר עוגן בחוק, ולא סתם בחוק אלא בלא פחות מאשר חוק יסוד (ירושלים בירת ישראל 1980), האבא של חוקי הבולשיט שאין בהם כלום מלבד הצהרה נבובה. החוק הזה, שהועבר ע"י גאולה כהן ולמגינת ליבו של ראש הממשלה, מנחם בגין, כאיזו הצהרה על חשיבותה של ירושלים לתשומת ליבם של הגורמים העוינים (ארה"ב) שמנסים לקדם הסדר שלום כלשהו לא עשה דבר חוץ מלגרום לעזיבת השגרירויות של אותן מדינות ששוכנעו בעמל רב לקבוע אותן בבירה. "חיזוק ירושלים" מיי-אס.

אז כאן, ח"כ משפיע לא רק על השיח הציבורי, אלא חושף את ישראל למצב מדיני שיכל להיות לא פשוט. למדינה מותר להחליט שלמען מטרה כזו או אחרת היא מוכנה להסתבך עם הדוד מאמריקה ושאר העולם, על כל מה שכרוך בזה. זה לגיטימי לגמרי, רק שעל דברים כאלה צריכה להחליט הממשלה הנבחרת ולא כל ח"כ מחפש כותרות בנפרד. גם כאן, לא ברור האם מדובר בעוד מקרה של ממשלה שלא מעזה להצטייר כ"נגד ירושלים" ונאלצת לתמוך בכל חוק תחת הכותרת "חיזוק ירושלים" בלי קשר למה שיש בו או אין בו. או שמא בממשלה ששולחת פישרים מבין חברי הכנסת כדי לעשות במקומה את העבודה המלוכלכת.

אני דווקא מהמר על האפשרות השנייה. השיטה הישראלית הותיקה של הצגת תדמית מהוגנת כלפי "העולם" בזמן שמשאירים לדרגים נמוכים ו"סוררים" שמהם אפשר להתנער לבצע את המדיניות הרצויה הגיעה לשיאים חדשים בתקופת כהונתה של הממשלה הנוכחית. כך או כך, זוהי עוד תופעה של זילות החקיקה, הכנסת כמעבדת ספינולוגיה.

וכמעט מיותר לציין את שלל החוקים ה"חינוכיים" נוסח חוק שבועת הנאמנות, שמטרתם להסדיר בחקיקה לא את המציאות הקונקרטית אלא את עולם התוכן שבמוחם של האזרחים, אותם חוקים שנועדו להיפסל בבג"ץ כדי שהח"כ יוכל להציג את עצמו כקורבן של הסמולנים ההם ושאר שיטות של שימוש נלוז בחקיקה למטרות שלא בשבילן המציאו את הפרלמנט.

מדובר בויכוח שחוצה את המגזר הדתי-לאומני לשניים. האם הרבנים בסך הכול מביעים עמדה כמו כל אזרח אחר, ומי שרוצה לקחת את דבריהם ברצינות מיוחדת מוזמן לעשות זאת, בדומה למי שמקשיב יותר לאנשי אקדמיה או סלבריטאים? או שמא, דעתם היא "דעת תורה" שגוברת על דעה של כל אחד אחר, כולל כלל הציבור שהדמוקרטיה "מעוותת את המציאות" שלו.

לבנון שייך לאסכולה השנייה, שידה על העליונה כרגע. כמובן שהוא מצדיק את זה בהתפלפלות סטייל אוגוסטוס קיסר. לפני שהיה אימפרטור (ולפני שנקרא אוגוסטוס) הוא סידר הצגה יפה שבה חברי הסנאט התחננו בפניו שיואיל לקבל סמכויות חורגות ולא מקובלות בעליל ברפובליקה. הוא עשה הצגה של סירוב, ובסוף "נכנע ללחץ". גם יורשיו ביימו הצגות דומות, וזכור במיוחד טיבריוס שלא ידע מתי להפסיק והפך את ההצגה לפארסה טוטאלית.

אז אליבא דלבנון, "אנחנו לא כופים, אלא אנשים צובאים על דלתותינו כדי לשאול מהי דעת תורה, ואסור לרבנים לעגל פינות". כה אמר אחד הרבנים הקיצוניים והמטורללים שברבני ההתנחלויות. אבל עד כמה, אם בכלל, המצב טוב יותר אצל ה"מתונים"?

הציבור החילוני נוטה לזהות קיצוניות דתית עם קיצוניות מדינית. במציאות, לפעמים זה בא ביחד, לפעמים לא. לעיתים קרובות, אותה יהדות "מסבירת פנים" באה עם עמדות פוליטיות מטורללות למדי. קחו למשל את הרב ישראל רוזן. רוזן הוא רב ומהנדס, וראש "מכון צומת" שמוצא דרכים עקלקלות לרמות את החבר הדמיוני ולהעביר את האדם המאמין ממוד "יתגבר כארי לקום בבוקר לעבודת השם" (שולחן ערוך) למוד "יקום בסבבה בבוקר לעבודת השם", כדי שחלילה, לא יחליט שחבר דמיוני שדורש ממאמיניו דרישות דימיוניות צריך ללכת לפסיכויאטר דמיוני כדי להיבדק.

הרב רוזן כבר הציע להקים ארגוני טרור יהודים שיסתובבו בעזה ויפגעו בתושבים כדי להפסיק את ירי הקסאמים, והוסיף שזה בטח לא יעבוד כי השמאלנים האלה בתקשורת יחשפו את התכנית. הוא גם הציע "להכריז מלחמה" על הערבים אזרחי ישראל ולשלול מהם זכויות, "עד שיוכיחו נאמנות" למדינה.

ועכשיו, הוא מפרסם את תכניתו בגלוי. אין בה שום חידוש, זוהי העמדה המסורתית של רוב הימין הדתי מאז ומעולם, וזוהי דרכם ליצור מדינה שתהיה "יהודית" למרות שלפחות חצי מתושביה לא יהיו יהודים. החידוש הוא בבוטות. הוא כבר מרגיש משוחרר מהצורך לנקוט במתק השפתיים הרגיל וקורא בפירוש להנהיג רשמית מעמד של "אזרח סוג ב'". נקודה נוספת היא שהוא בעצמו מציג את היוזמה שלו כהמשך ל"חוק הנאמנות" למתאזרחים, לכל מי שטען "מה הביג דיל" בחוק הזה.

כתבתי כאן לא פעם שמדובר בחוקים חינוכיים והצהרתיים שמטרתם לשנות את השיח ולהכין את הקרקע לדברים מעשיים יותר. הרב רוזן אומר את אותו הדבר, ומציע את הצעד המעשי שצריך לבוא בעקבות הכשרת הלבבות.

מזה זמן רב מקדמים חוגי ימין ודתיים תפיסה אלטרנטיבית של "אזרחות" שאותה אפשר לסכם במילותיו של יקיר השמאלנים הרב יואל בן נון: "זכויות אדם לכולם – זכויות אזרח לא". לפי השקפה זו, זכויות אזרח, שמעניקות את הזכות להשפיע פוליטית, יינתנו רק למי ש"נאמן" להגדרתה של המדינה כ"יהודית". מי שלא, זכויותיו הפוליטיות, כמו גם חובות כמו שירות צבאי, יישללו ממנו. מהי "מדינה יהודית" ומי מגדיר? אשאיר לכם לנחש.

לא צריך להיות בנג'מין פרנקלין כדי להבין שיש כאן משהו אנטי-דמוקרטי בעליל. הרי דמוקרטיה היא "של העם, למען העם וע"י העם", לא "של האידיאולוגיה, למען האידיאולוגיה וע"י חבורה של רבנים שיחליטו מהי האידיאולוגיה הנכונה ומי נאמן לה". הדמוקרטיה היא גם של כל העם ולא של רוב העם, לכן שמורות בה זכויות למיעוטים, ואפילו למיעוטים כרוניים.

המעמד של "אזרח" בדמוקרטיה נעוץ בעיקרון ששלטון דורש הצדקה, שלטון שאין לו הצדקה הוא משטר עריצות שנגדו מותר להתקומם באלימות, וההצדקה היחידה לשלטון היא זכותם של הנשלטים לבחור את השולטים ולהשפיע על החלטותיהם. באותה "אזרחות" אלטרנטיבית, יהיו הרבה נשלטים שאין להם את הזכות לבחור או להשפיע על השלטון מעצם העובדה שהם לא מסכימים אתו.

הרבה גורמים עמלים בשנים האחרונות להחדיר את התפיסה הזאת לשיח הציבורי הישראלי. שווה לציין במיוחד את "המכון לאסטרטגיה ציונית", ארגון האב של "אם תרצו" שמנהל מלחמה נגד מקצוע האזרחות בבתי הספר. את עיקרון הליבה הדמוקרטי היסודי אותו הצגתי כאן הם מציגים כעוד סגנון, אחד מני רבים, של התנהלות דמוקרטית. ולא רק עוד סגנון, אלא סגנון קיצוני, מרחיק לכת וחסר אחריות שלו הם דואגים להצמיד שמות כמו "אולטרה-ליברליזם".

נציג המכון ברשות המבצעת, יו"ר המזכירות הפדגוגית צבי צמרת, ששלח את ילדיו ללמוד בבתי ספר דתיים למרות שהוא חילוני בעצמו, כבר נקט בצעדים וקיצץ את לימודי האזרחות בבתי הספר לטובת לימודי נאמנות.

לא רק "אזרחות" ו"דמוקרטיה" הן מילים שהמחנה האנטי-דמוקרטי נוסך בהן משמעות חדשה והפוכה מזו המקורית, כדי לנצל את הילת הלגיטימיות שיש להן. גם המילה "שוויון" עוברת אונס קבוצתי. חוק האזרחות מסוג ב' אותו מציע רוזן הוא לא גזעני, כך לטענתו, אלא לאומי. אין בו אפליה שכן הוא יחייב יהודים וערבים באותה המידה. אז גם אם נשים בצד את העובדה שהלאומיות היהודית היא מולדת וקשורה לדת ולכן ערבים לא יכולים להיכלל בה, יש כאן כשל מחשבתי (מכוון) שאני מכנה "מבחן המשתנה הציבורית":

אם יעבור בכנסת חוק לפיו בכל המשתנות הציבוריות בישראל יהיה מותר להשתין בעמידה בלבד, אנשים כמו רוזן ובורים ישראלים מהסוג הטיפוסי יציגו אותו כחוק "שוויוני". הרי יש אותו חוק לכולם, ללא הבדל דת, גזע ומין. מה רע? אבל כמובן שהחוק לא מזיז לגברים ופוגע מאוד בנשים ובנכים. אז זה יהיה חוק מפלה שלא מצהיר על כך במפורש. על העיקרון המשפטי של "מבחן המשתנה הציבורית" אגב, מבוססים כל חוקי האפליה הישראלים מכל הסוגים. זה מה שמאפשר לנו להיתמם ולהגיד שאין לנו חוקים מפלים.

גם אזרחות סוג ב' כבר יש לנו. היא נראית לרוב המוחלט של ישראלים לטבעית ונורמאלית, ואין סיבה מיוחדת שיתנגדו להרחיב אותה. קוראים לזה "תושב קבע". העולם מחולק למדינות, והמצב הנורמטיבי הוא שכל אדם הוא אזרח המדינה בה הוא חי. היוצאים מן הכלל הם אורחים ששוהים במדינה שאינה שלהם. אם השהות שלהם היא ארוכת טווח, הם מקבלים זכויות מסוימות ואפילו רשות לבקש אזרחות קבועה. בישראל, לעומת זאת, מעמד ה"אורח" ניתן למאות אלפי אנשים שנולדו בשטחה של המדינה, הם ואבותיהם, וגם הוא נשלל מהם אם, למשל, הלכו ללמוד בחו"ל למספר שנים. המשותף לילידים שנחשבים אורחים – הם לא יהודים.

כל כנופיית הנאמנות הזאת עושה גם היא כמעשה אוגוסטוס קיסר, אבל מעשה אחר שלו. הקיסרים היו מלכים לכל דבר ועניין, אבל הציבור הרומי החזיק באתוס של עיר-מדינה חופשית, הוא שנא מלכים. אז אוגוסטוס שימר את כל מערכת המונחים הרפובליקנית, העלה אותה על נס, אבל יצק בה תוכן חדש שמנוגד למשמעותה המקורית – הגנה על האזרחים מפני רודנות. הוא מעולם לא קרא לעצמו רודן, אבל זה מה שהוא היה. גם כנופיית הנאמנות תמשיך לקרוא למדינה שהם מנסים להקים כאן "דמוקרטיה" ולא יגידו "אפרטהייד", אבל זה בדיוק מה שהיא תהיה.

כשיהודי רוצה לבנות במזרח ירושלים, הוא בוחן את תכנית המתאר, מתכנן תכנית, הולך לגורמי התכנון ואם הבית שהוא רוצה לבנות תואם את תכנית המתאר מבחינת אחוזי הבנייה, ייעוד הקרקע וכולי, הוא יקבל אישור ויתחיל לבנות. לפלסטיני בירושלים אין, לרוב, תכנית מתאר שבה הוא יכול לעיין כי מדינת ישראל ה"יהודית" שלדברי נתניהו "מעניקה שוויון זכויות מלא למיעוטים שבה" כמעט ולא מאשרת תכניות מתאר לשכונות הפלסטיניות. ואם מאשרת, הן לרוב לא מפורטות מספיק כדי להעניק על פיהן אישורי בנייה.

המדינה עצמה, בונה בירושלים ליהודים בלבד. שתי דרכים עיקריות קיימות כדי לוודא שיהודים יאכלסו את הבנייה הממשלתית: על חלק מהקרקעות זכאים לרכוש בתים רק "זכאי חוק השבות" או "אזרחי ישראל". הפלסטינים במזרח העיר, כידוע, לא זה ולא זה. לישראל לא הייתה בעיה לספח את הפלסטינים לריבונותה נגד רצונם, אבל במה שכרוך בהענקת הזכויות האזרחיות שכרוכות בריבונות, ישראל "לא רצתה לכפות" שום דבר. אחרי 67 אמנם ניתנה להם הזכות לבקש אזרחות, אז זו נחסמה מאוחר יותר וכיום גם מעמד תושב הקבע נשלל מהם בשלל מניפולציות משפטיות.

הדרך השנייה היא תכנונית: בתכנית המתאר יש בתי ספר יהודיים, מתנ"סים של יהודים ובתי כנסת, אבל אין בתי ספר, מתנ"סים או מסגדים לפלסטינים. כמונו, הם לא יגורו במקומות בהם אין בית ספר לשלוח אליו את הילד. בשולי השכונות המרוחקות, פסגת זאב למשל, שמוקפות בשכונות פלסטיניות ויש בהן אדמות מותרות גם לערבים, יש פלסטינים שרוכשים דירות. את העובדה הזאת מנופפים בפני אמריקאים בורים כהוכחה ש"ערבים יכולים לגור בכל מקום בירושלים – למה יהודים לא?" גם שם, אגב, כהניסטים מארגנים את הערסים המקומיים לכנופיות כדי "לנקות את השכונה מערבים" בנימוק העתיק ביותר בעולם: "הגנה על הבחורות שלנו" (תרגום: הגנה על מונופול הגבר היהודי על הואגינה של האישה היהודייה).

אז לפלסטיני פתוחות שלוש דרכים: ללכת למקום אחר כמו שרוצים מי שהנהיגו את המדיניות הזאת, לבקש אישור בנייה בהליך פרטי אזוטרי שהענקתו, אחרי סחבת מכוונת של שנים, תלויה בשרירות ליבו של הפקיד ויכולה להיות כרוכה בדרישת לשיתוף פעולה עם השב"כ, או לבנות באופן בלתי חוקי. האופציה האחרונה היא האטרקטיבית ביותר לא רק משום שזאת כמעט הדרך היחידה לבנות בית, אלא גם מפני שקרקע שעליה יבנו כנראה כבר לא תופקע מהם "לצרכי ציבור". התפלגות ה"ציבור" שאת צרכיו הקרקע המופקעת משרתת היא 5% פלסטינים – 95% יהודים. הבעלות על הקרקע היא בדיוק להיפך. חמשת האחוזים הם עלה התאנה במקרה הזה.

לא במקרה מדברים המתנחלים, הח"כים שלהם, השפוטים שלהם וסתם ישראלים שמאמצים את הטיעונים החמקמקים שלהם, על "שוויון באכיפה". אם שוויון או כיבוד חוק היו מעסיקים אותם, הם היו מוסיפים לדרישה הראויה הזו גם דרישה למדיניות תכנון שוויונית ולהקצאת אדמות ותקציבים לפי קריטריונים שווים לכל תושבי העיר.

במדינה דמוקרטית, אכיפת חוק היא שירות לציבור שמספקת המדינה. אי אכיפת חוק איננה פריווילגיה אלא אפליה. אם הח"כים מהימין היו דורשים מדיניות תכנון שוויונית, שכוללת גם אכיפה שוויונית על עבירות בנייה, הפלסטינים היו מצטרפים. הם היו שמחים לגור בשכונות מושקעות כמו היהודים ולא במה שנראה כמו מחנה פליטים. ואם היו גרים בשכונות כאלו, הם היו רוצים שיעצרו בנייה פיראטית שעושה להם בלגאן. אבל רק ליהודים האכיפה, המעטה מאוד יש לציין, מיועדת לצרכים תכנוניים. האכיפה עבור הפלסטינים, שלהם להבדיל מיהודים דווקא הורסים בתים כדבר שבשגרה, לא מיועדת לשמור על תכנון עירוני, אלא למנוע אותו.

הח"כים יודעים את כל זה טוב מאוד. להחביא מטרות לאומניות וגזעניות מאחורי ז'רגון משפטי "ניטראלי" היא מומחיות ישראלית ותיקה, שאליה הצטרף לאחרונה הטריק של שימוש בז'רגון "דמוקרטי".

הביקור הזה משתלב עם מה שנראה כמו שיטה שמטרתה לפוצץ את היחסים בין יהודים וערבים במדינה הזאת. הוא משתלב עם שלל חוקי הנאמנות למיניהם, שלא פותרים שום בעיה ואין להם משמעות מעשית חוץ מלעצבן את הערבים. זה משתלב עם יוזמות פרובוקציה פרטיות של ח"כים ושרים, כמו זו של שר התחבורה ישראל כ"ץ לשנות את הכיתוב בערבית בשלטי הדרכים כך שיהיה תעתיק של השם העברי. וזה משתלב באופן מצמרר עם חוק הטרור החדש ועם "תרגיל הטרנספר" של כוחות הביטחון. היום, אגב, היה תרגיל משטרתי גדול בירושלים גם כן.

חלק גדול מהתוכן בבלוג זה עוסק במגמה, ובניסיונות האקטיביים של המרכז הפוליטי היהודי "לסגור שורות" ולהכתיב שיח פוליטי צר ומחייב. הקרקע למהלך כבר הוכשרה ציבורית באמצעות שלל התבטאויות, פרסומים וקמפיינים שמסמנים את החורגים ממנו כ"בוגדים", ומוכשרת משפטית ע"י שורה של חוקי "נאמנות" וחוק "נגד טרור" ששם בכיס הקטן אפילו את החקיקה החפוזה, הנמהרת והמפוחדת בחו"ל, מעגן בחוק קבוע את תקנות החירום של המשטר האימפריאלי הבריטי ומוסיף עליהן כהנה וכהנה. אבל כדי "לסגור שורות", כל זה לא מספיק. כדי להעביר את העניין מרמת ההכנה לרמת היישום, צריך ליצור משבר שיחלק את השיח הפוליטי למונחים של "איתנו או נגדינו".

לא מדובר כאן על תיאוריית קונספירציה. הפוליטיקאים לא ישבו בחדר חשוך ותכננו את כל זה לפרטיו. זה פשוט עניין של "מוחות קטנים חושבים דומה", ופופוליסטים שמזהים את כיוון הרוח (שעוררו בעצמם) ורוכבים עליה. זה סיפור על אנשים שרואים בערבים אזרחי ישראל אויבים מעצם היוולדם, או לפחות, אויבים עד שלא יכירו במעמדם הנחות אינהרנטית במדינה היהודית ובכך שהקשר שלהם לאדמה עליה נולדו לא עומד במישור אחד עם "הקשר חסר התקדים, שאין דומה לו בהיסטוריה" של היהודים לארץ. כמו שאמר נתניהו בישיבה המיוחדת לזכר הטרנספריסט רחבעם זאבי והוסיף ש"איש לא היטיב להבין זאת יותר מגנדי". מדובר באנשים שמבחינתם, אנחנו והאזרחים הערבים נמצאים על מסלול התנגשות בכל מקרה, ולכן אין סיבה מיוחדת שזה לא יקרה דווקא עכשיו.

עושה רושם שהקואליציה הנוכחית, או לפחות רוב המרכיבים שלה, החליטה לייצר את המשבר שממנו אזרחי ישראל פוחדים במיוחד, התקוממות האזרחים הפלסטינים, במטרה להיפטר מהם לא פיזית, אלא כמחנה פוליטי. ובאותה הזדמנות להיפטר גם מה"חתרנים" מבפנים. אם אכן זה התכנון, הרי שהעיתוי מצוין.

שיחות הקרקס עם אבו מאזן ייכשלו עקב הדרישה  (שהועלתה למטרה זו) מהפלסטינים "להכיר" בדבר שנתון להחלטתם הבלעדית של אזרחי ישראל ולא העסק של אף אחד אחר –  זהותה של המדינה. סביר שזה יוביל לסבב אלימות נוסף שאליו יצטרפו הפלסטינים אזרחי ישראל, והשמאלנים יסומנו כשותפיהם,אם לא כמי שהפיקו את הבלגאן (המתנחלים בסילוואן טוענים זאת לגבי המצב שם, ואנחנו יודעים שהח"כים ממהרים לאמץ כל טיעון של ארגון ימני הזוי כדי להתגולל על יריביהם). וכל זה קורה באמצע הקדנציה של אובמה, כשהתמיכה בו בשפל, כשהוא עומד בפני בחירות לקונגרס, ואחרי שכבר נכשל פעם אחת בהפעלת לחץ על ישראל.

נ.ב: זה פוסט אחד שאשמח לאכול את הכובע על זה שכתבתי אותו.