ראיית מנהרה היא תגובה שיש ליונקים לתחושת סכנה, חלק מאותו מנגנון שמשעה את יכולתנו לחשוב, לנתח, להעריך ולהבין את המציאות לטובת תגובת חירום מיידית ואוטומטית. כרגיל, העין האנושית רואה בהיקף של יותר מחצי כדור, מתמקדת בחלק קטן יחסית במרכזו וכל השאר נקרא "ראייה היקפית". במצב סכנה, המוח פשוט מכבה את הראייה ההיקפית ומשאיר לנו רק את החלק הממוקד, שננעל על הגורם לתחושת הסכנה.

אולי זה טוב בג'ונגל, אבל לא תמיד טוב במקומות אחרים. למשל: בכל יום נהגים נוסעים בעיניים פקוחות לתוך משאיות שסטו לנתיבם פשוט מפני שהם לא רואים שום דבר מלבד המשאית. כי בראייה ההיקפית שלנו נמצאות גם דרכי מילוט, כלי נשק ובעלי ברית ואפילו סכנות גדולות יותר שכדאי לדעת עליהן. בכל זאת, כשראיית המנהרה מתמקדת על איזה גרביל ולא רואה שמאחוריו עומדת שורה שלמה של גורילות, זה לא טוב.

וכמובן שכמו כל דבר בחומרה הביולוגית הבסיסית שלנו, גם זה מוצא ביטוי בתגובות המתוחכמות לעילא שלנו למציאות התרבותית והפוליטית. או במילים קצת יותר פרימיטיביות: שיזדיינו דני דנון, פאינה קירשנבאום ואופיר אקוניס. באמת, בשביל מה הרמתם את כל הגוועאלד הזה?

המדריך ללוזר המתחיל.

זה מה שאני קורא אסטרטגיה של מפסידנים: ברגע שאותם מופתים מהלכים לפרלמנטריזם משחררים עוד כמה חוקי ספין מזן "הכה בסמולנים – הצל את המולדת", פתאום כל השמאלנים עוזבים את מה שהם עושים באותו רגע ומתחילים לרוץ בצעקות, להתנגש בקירות ולשחרר כל מני קלישאות שכבר שוחררו מאות פעמים קודם לכן, ולא ממש עבדו. יש גם כאלו שמגדילים לעשות ואומרים שדווקא הפעם, מכל הפעמים, הוגדשה הסאה והגיע זמן להתנקז לאוסטרליה.

ועילויי הפרלמנט, יחד עם רועציהם האסטרטגיים, ארגוני הקש שלהם ובכירי הממשלה מחככים את ידיהם בהנאה ומודים לישו ולבתולה מריה (כי בכל זאת, צריך לעשות מסז' לתורמים שלהם) על טיפשותם של השמאלנים. תראו איזה יופי: פתאום לא מדברים על הרופאים, על עבדי הקבלן, על מפוני עמידר, על כל הדברים שברגע שהתחילו לדבר עליהם ביולי האחרון – נשכחו כל קשקושי הבוגדים והחתרנים איתם שיגעו אותנו שנה שלמה קודם לכן.

כמה קל לתמרן אותנו, לקבוע על מה נדבר ומתי. כמה קל להכניס אותנו למגננה, להפעיל את ראיית המנהרה. כל מה שצריך, מסתבר, זה במקום לדרוך עוד קצת על כל מי שדורכים עליו כדבר שבשגרה – לתקוע סיכה או שניים בברנז'ה: תקשורת, אקדמיה, בית המשפט העליון, עמותות. וכמובן, כל התגובות הפבלוביות כבר שם. הפגנה! בכיכר הבימה בתל אביב דווקא. אולי יצעקו שם "הפשיזם לא יעבור" ודברים שכגו'. אל תחפשו אותי שם אגב, ואם זה הניכור שהפגנות האוטומט התל-אביביות האלו מייצרות אצלי, מי שבסך הכול באותו צד עם המפגינים, תחשבו על הניכור שזה יוצר אצל אחרים.

ואני בטוח שגם רפלקס הבג"צ יופעל אצל מי מהעמותות. חלקן כבר הפסיקו לשאול את עצמן האם זה טוב, נכון ומועיל לקדם נושא דרך בית המשפט לעומת דרכים אחרות, ושואלות רק האם יש כאן קייס לפנייה לבג"צ. יש קייס – יש עתירה, לשמחתם של דני דנון ושאר החבורה. לשמחתם, משום שדבר לא ירנין את מה שלא יהיה שיש להם במקום לב יותר מאשר טרפוד חוקי הספין שלהם בבג"צ. הרי "עמותות השמאל" הן בסך הכול דחליל שבו הימין מפחיד את הציבור. יש מעט מאוד קשר בין מה שתולים על הדחליל הזה לפעילותן האמיתית. אז אם העמותות יסיטו את האש שכוונה אליהן למטרה השמנה יותר ותוך כדי כך יחזקו את כל הסטריאוטיפים שתלו בהן בעמל כה רב, מה רע? ואם ניזכר שבג"צ אף פעם לא מתנגד לעמדת הממשלה בנושאים עקרוניים אלא רק מתקן תיקונים קוסמטיים, שגם אותם הוא לא טורח לאכוף, ובשורה התחתונה לא עושה הרבה מעבר לתחזוקת התדמית הנאורה והמזויפת של עצמו, נראה שספק אם יש בזה תועלת ממילא.

It's not about you.

העמותות, בית המשפט העליון, התקשורת והאקדמיה אינן הנפגעות המרכזיות, ובטח לא החשובות ביותר ממתקפת חוקי האנטי-דמוקרטיה הנוכחית. הנפגעים המרכזיים הם המדינה ואזרחיה. ומה שחשוב יותר, מדינת ישראל ואזרחיה הם האישיו, ולא כל הגורמים הנ"ל. הרי כל סיפור ה"הכו בסמולנים – הצילו את המולדת" הוא אד-הומינם אחד גדול. במקום לדבר על הנושאים – מדברים על מי שמדבר על הנושאים האמיתיים. אז למה לא לדבר על הנושאים האמיתיים? עושים את כל זה כדי להפחיד, אז למה לעזאזל לפחד?

המתקפה הזאת אמנם דורשת תגובה. צריך לענות, צריך להזכיר שהמטרה המוצהרת שלה לא קשורה לשום ענייני "מניעת התערבות זרה בפוליטיקה" או "גיוון בפרופיל השופטים בעליון" אלא כפי שהיטיב לנסח סגן יו"ר הכנסת דני דנון, היותה של האופוזיציה "נגע שיש להסירו". מעבר לזה, אין סיבה אמיתית להיכנס לפאניקה. אם נרשה לעצמינו לפתוח את ראיית המנהרה, אולי ניזכר איך התפוגגו כל קשקושי הבוגדים והחתרנים ברגע שהופיעה המחאה החברתית – ושהמחאה לא נגמרה רק מפני שלעיתונאים התל-אביביים אין את מאהל הקל"ב ברוטשילד לרדת אליו בפיג'מה ולעשות עוד אייטם מאוס על החבורה שהתקשורת הכתירה כ"מנהיגי המחאה" שלא לדבר על דברים כמו "חוקי הפיק-אפ" של מחאת האוהלים שאליו לא אקשר כי ל"הארץ" לא מגיע קליק אחד נוסף על הגועל הזה.

אם נפתח את ראיית המנהרה ונזכיר לעצמינו שכדור הארץ לא מפסיק להסתובב בגלל אופיר אקוניס ופאינה קירשנבאום, נוכל לראות את הדברים שתמיד התחבאו עמוק בשולי הראייה ההיקפית: הדברים שאפשרו לדנידנונים למיניהם לתפוס את האופוזיציה עם המכנסיים למטה מלכתחילה, וללמוד מזה דבר או שניים. היה אפשר ללמוד את זה קודם, אבל אנשים נוטים ללמוד בדרך הקשה. במקום לצעוק עוד כמה סיסמאות על "פשיזם" ו"מקארתיזם" ולרוץ לבכות לבעלי בריתם בחו"ל, אולי הפעילים והארגונים צריכים להתחיל לחשוב איך לעגן את עצמם בציבור המקומי, בקהילה. וכן, זה ידרוש לעשות דברים בדרך אחרת, מהותית – ולא רק טקטית.

יש בחור אחד, יואב גוטרייך שמו. שוטר לשעבר. למד בישיבת ההסדר הר עציון, לאחר מכן התגורר במספר התנחלויות באזור הגוש, ביניהן נווה דניאל ואפרת. באפרת הוא כנראה נתקל בשבילי הישוב, מדי פעם, בנאמבר-טו הבלתי נלאה של אם תרצו, גנב התחמושת הצה"לית ארז תדמור שהתגורר שם גם הוא באותו הזמן. לאחר מכן הוא עבר, לפי מקור אחד, לירושלים ולאחר מכן לאזור ת"א.

יואב גוטרייך הפציע בשמי חיינו ביוני האחרון, שמונה ימים לאחר תחילת מחאת האוהלים, בתור יו"ר של תנועת שמאל בשם "החופש לבחור – החופש להיבחר" שנלחמת למען הצדק החברתי, הדמוקרטיה, השלום וכל שאר הדברים ששמאלנים אוהבים להתהדר בהם, וכמי שמסתחבק במופגן דווקא עם ח"כ חנין זועבי, מכולם.

ב-21 לאוגוסט, נקנה דומיין על שם "יואב גוט" והוקם אתר אינטרנט, מושקע אך שומם, שבו אין זכר לשום חבר בתנועה חוץ מיואב גוטרייך עצמו שמצולם לבדו ליד אוהלי מחאה ולצד ח"כ חנין זועבי. בדף הפייסבוק של התנועה יש 32 לייקים ובערוץ היו-טיוב צפו כעשרה אנשים בלבד.

אבל החלק המרשים של האתר הוא האייטמים על התנועה בתקשורת, שכולל לא פחות מתשעה אייטמים, אזכורים וראיונות בעיתונים מרכזיים. לזה צריך להוסיף עוד מספר אייטמים במקומונים וראיונות בתחנות רדיו. לא רע בשביל חודשים ספורים. למעשה, זהו הספק תקשורתי שגם ארגון וותיק ומבוסס יתגאה בו, לא כל שכן ארגון שאף אחד לא שמע עליו קודם ושעד כמה שאני ואחרים הצלחנו לברר, אפילו לא נרשם כחברה או כעמותה.

בנוסף, הארגון פרסם לפחות שתי מודעות גדולות ב"הארץ", אחת בעמוד הראשון והשנייה בגיליון סוף השבוע – תענוג יקר שרוב ארגוני החברה האזרחית מרשים לעצמם לעיתים נדירות. ובנוסף, התנועה הציעה לקנות את הזכויות לשם המפלגה "צדק חברתי", שרשומה ברשם המפלגות עוד מאז שארקדי גאידמק הריץ מפלגה בשם זה, תמורת חצי מיליון שקלים! הם סירבו לחשוף מיהם "אנשי הציבור" שעומדים מאחורי המפלגה החדשה, או את מקורות המימון מעבר לנוסח הלאקוני "אנשי עסקים מישראל ומחו"ל" שאותו כבר שמענו. מהקואליציה נמסר בתגובה שזוהי ההוכחה לכך שגורמי שמאל עומדים מאחורי המחאה.

בנוסף, פעילותה הציבורית של התנועה כללה החתמה של אנשי ציבור למיניהם על עצומות "תמיכה" בחנין זועבי ובאריה דרעי (שאלו אותם האם הם יתנגדו לחוק שיאסור על הנ"ל לרוץ לכנסת, והם ענו בחיוב). האייטם התקשורתי הראשון של התנועה, אגב, הופיע בעיתון הימין "מקור ראשון" דווקא, תחת הכותרת "עוד אנשי שמאל תומכים בדרעי".

אז מה קורה פה?

בואו נניח שאכן יש אפשרות שצעיר אלמוני, ועוד מתנחל לשעבר, מרים מהיום למחר תנועת שמאל בעלת מנגנון יחסי ציבור משומן, ש"אנשי עסקים מישראל ומחו"ל" עומדים בתור לזרוק לה מאות אלפי שקלים וש"אנשי ציבור" עלומי שם רוצים להפכה למפלגה ולרוץ באמצעותה לכנסת. ועכשיו כשהנחנו, הבה נשחק, לצורך הויכוח, בתיאוריה נוספת:

דוקטרינת התעמולה של הימין בשנים האחרונות מבוססת על זניחת הרטוריקה המסורתית של "גאולה", "משיח", "ארץ ישראל השלמה" וכו' מתוך הבנה שמחוץ למגזר הדתי-לאומי, היא מעוררת לא מעט אנטגוניזם. או במילותיו של אחד מאדריכלי הדוקטרינה, אחד מ-300 הצעירים המשפיעים בישראל לפי מגזין "פורבס", היועץ האסטרטגי המוכשר וחביב הבלוג, משה קלוגהפט:

"כדי שהציונות הדתית והימין בכלל יצליחו לחדור לציבור הם צריכים לעבור לרטוריקה הצבעונית, החילונית, של המגרש בו הם נמצאים."

וגם: "אתה רוצה לשמור על ארץ ישראל? תעיף את זה מהמפה שלך! אם זה חשוב, תסתום את הפה ואל תדבר על זה".

פתאום, הופיעו בזירה הציבורית שלל ארגונים חדשים. רובם הונהגו ע"י צעירים אלמונים, כולם הריצו קמפיינים יקרים ומושקעים שסימנו את אותן המטרות – ארגוני השמאל – שאותם הציגו כבוגדים ומשת"פים של האויב, ומאופיינים בהכפשה, השמצה ומניפולציה.

למרות שהארגונים היו חדשים, הם התאפיינו, לרוב, בפרופיל תקשורתי גבוה מרגע הקמתם, במשאבים רבים, בחיבוק צמוד של חברי כנסת אנשי ציבור מהימין. רובם נטו לטשטש או להכחיש את היותם ארגוני ימין, טשטשו או הכחישו קשרים ביניהם וכך גם את התמיכה לה זכו מגופי ימין חזקים, מוכרים ומקושרים לשלטון. גופים כמו מועצת יש"ע, המכון לאסטרטגיה ציונית, מרכז שלם ועוד ועוד.

הארגונים הללו יצרו מצג של פעילות ציבורית ענפה, שברובה הייתה חסרת כיסוי. אם תרצו, הארגון היחיד, כנראה, שהיה לו פרופיל ציבורי כלשהו ולא רק פרופיל תקשורתי ויחצ"ני מעולם לא איגד "אלפי פעילים" אלא גרעין קשה קטן בלבד. אולי כדי להימנע מחשיפת הבלוף, הארגון שהתהייר שבדעתו "לכבוש את הקמפוסים" החליט שלא לרוץ לבחירות לאגודת הסטודנטים. "ישראל שלי", ארגון בת של מועצת יש"ע, מתגאה ב"58,000 חברים" (לייקים בפייסבוק). אך כששני הארגונים הנ"ל ארגנו צעדה במאהל רוטשילד, יחד עם ארגוני חזית נוספים הם הצליחו לגרד פחות ממאתיים איש, ועוד עם חיזוק של בני עקיבא.

הדור הבא.

החופש לבחור – החופש להיבחר מצטייר כדומה מאוד לארגוני הקש של הימין, רק שהוא מוצג כארגון שמאל. ואכן, לפי כל הסימנים, מדובר בארגון קש פיקטיבי שמתחזה לארגון שמאל. הרטוריקה שלו היא בליל של קלישאות שמאל – חיקוי מסורבל למדי, אלא אם כן אתם מכירים הרבה ארגוני שמאל שתומכים בו זמנית בדב חנין, חנין זועבי, בוז'י הרצוג, עמיר פרץ, אלדד יניב ואריה דרעי ותוקפים דווקא את שלי יחימוביץ'.

וכך, בשיטת "הפוך על הפוך", הארגון נצמד לכל מי שרוצים "להכתים" אותו בשמאלנות ותוקף את מי שאת מעמדו רוצים לחזק ע"י הצגתו כמי שהשמאל מתנגד לו. במילים אחרות: למחאה החברתית, למאבק נגד הפרטת הגנים הלאומיים ולאריה דרעי מדביקים את חנין זועבי – לשלי יחימוביץ' ולמנואל טרכטנברג עושים בידול מחנין זועבי. את החשבון הפוליטי תעשו בעצמכם. לי, זה עושה היגיון.

זהו אינו הארגון או האיש הראשונים שחשודים כארגוני ואנשי קש שמתחזים לשמאלנים ע"מ לייחס להם עמדות שהם לא מביעים בעצמם. ראינו את הבלוג של אלברט שני, אנרכיסטים ללא גבולות, מזרחיים נגד ישראל, סלון דבורה וכו'. אגב, כשפרסמתי את הפוסט הראשון בסדרת אנשי הקש של הימין, הופץ ברשת שאני עצמי פעיל בסלון דבורה שצל צילה של שמועה על קיומו לא הגיעה אלי לפני כן. כמובן שהמקרה בו אנו דנים עומד בליגה אחרת מהקריקטורות העילגות הנ"ל, אבל רק ככל הנוגע לרמה הטכנית. העיקרון הוא אותו עיקרון.

אז הסיפור של הזכות לבחור – הזכות להיבחר דורש מחקר מעמיק יותר והוכחה ברורה יותר. עד אז, מדובר בהשערה. אני מציע לכם להיכנס לדף הפייסבוק שלהם ולשאול אותם כמה שאלות קשות על הקיר שלהם, וגם להפיץ את דבר קיומו של הארגון עם ההערות המתאימות כדי שאנשים נוספים יוכלו לדון ולהביע את דעתם על העניין.

עוד זה מדבר וזה בא.

הנה רק כמה מהדברים שמתרחשים בו זמנית עכשיו. קחו נשימה עמוקה:

מאות אלפי ישראלים ברחוב נגד המדיניות החברתית-כלכלית, דיכוי אלים כבר יצא לדרך. שגרירות ישראל בקהיר נכבשת ע"י אספסוף (נתניהו לוקח לעצמו את הקרדיט על שחרור אנשי הצוות בידי הקומנדו המצרי). טורקיה מקררת – אם להגיד בעדינות – את יחסיה עם ישראל, תפגין נוכחות צבאית מול חופינו, רופאים מתמחים מתפטרים קולקטיבית בהמוניהם, הצוות הבכיר של תכנית חדשות מרכזית מתפטר – מגיש התכנית מתפטר בשידור חי – במחאה על התרפסות הערוץ בפני הטייקון שמסבסד את נתניהו עצמו ואת שופר התעמולה של ממשלתו, העיתון הנפוץ במדינה (כי הוא מחולק חינם). עדויות על ניסיונות מצד לשכת רוה"מ להתערב באופן בוטה בתכנים של מהדורות חדשות, ולא רק של רשות השידור הציבורית. פונדמנטליסטים יהודים מגבירים את התקפותיהם על פלסטינים ורכושם – גם בתוך הקו הירוק – ולראשונה פורצים לבסיס צה"ל ומשחיתים ציוד רב המשמש למשימות שוטפות.

שכחתי משהו?

אה, כן. עוד איזה שבועיים ככה הפלסטינים, שהמו"מ אתם נפסק, הולכים לאו"ם כדי שיכיר במדינתם העצמאית. זה לא יעבוד בלי מועצת הביטחון, וזה לא יעבור במועצת הביטחון כי ארה"ב תטיל וטו, ואחרי זה כבר יהיה קשה לבקש ממנה טובות. היות שנתניהו הצליח להפוך את ישראל מנושא שבקונצנזוס לנושא שמזוהה בעיקר עם הרפובליקנים (ובעיקר הקיצונים שבהם) ולכן שנוי במחלוקת, זה לא צפוי להשתפר בקרוב. וכמובן שיש את העניין הקטן ההוא של ההפגנות ההמוניות שהפלסטינים מתכננים, והסכנה שבמקום להצליח להכיל ולהרגיע את המצב, אנחנו נדרדר אותו לאלימות קשה.

אולי כדי לוודא שזה יקרה, צה"ל הפקיר את ההתנחלויות והפריט את אבטחתן למתנחלים עצמם. להם אין שום עניין בהכלה ובהרגעה – פעמים רבות הם רוצים בדיוק את ההיפך – אבל זה לא היה משנה כלום גם אם היה להם עניין כזה. אם צה"ל היה נותן לי רובה וחוברת הוראות פתיחה באש ואז עושה אחורה פנה ומסתלק, הדבר הראשון שהייתי עושה זה לזרוק את החוברת לפח. הדבר השני זה לחפש מאיפה לגנוב עוד כמה מחסניות.

תעשיית הבולשיט בפעולה.

עכשיו, על כל סעיף פה אפשר לפתוח ויכוח שלם. זה? הזנחה של שנים. אצל אולמרט היה יותר טוב? ובכלל, ביבי אישר תוספת של שקל תשעים. לא, עדיין לא. זה בפריסה לתשע שנים אלא אם כן נערי האוצר יקפיאו את זה בחוק ההסדרים. אבל הי, זה כפול ממה שאולמרט נתן ואליו לא באתם בטענות נכון? זה כי אולמרט הוא סמולן וגם אתם סמולנים זה למה. ומה בכלל עשיתם בצבא?

ההוא? מה אנחנו קשורים בכלל. זה הג'יהאד העולמי, חוסיין אובמה והסמולנים האלה שתמכו בהפלת הדיקטטור. מה הם חשבו לעצמם! לא, זה הסמולנים שעשו שלום עם דיקטטור. מה הם חשבו לעצמם! גם וגם! ביבי לא עשה את זה, אבל הוא נראה יפה בטלביזיה כשדיבר על זה.

ברגעים אלו ממש, מתרוצצים פועלי מערך ההכחשה הלאומי ומנסים לארוז את העניין לעוד מתקפה תקשורתית נגד אזרחי ישראל. האסטרטגיה פשוטה: האגף הרשמי והמהוגן של מנגנון ה-HASBARA יעמול לבודד את כל האירועים זה מזה, ולכל אחד מהם למצוא איזה תירוץ כדי לטעון שעלי ביבי ושלושים השודדים לא אשמים בו. הרי הם בדיוק כמונו, האזרח הקטן, הצרות פשוט נופלות עליהם, מה כבר הם יכולים לעשות? אבל ממשלת ישראל ועם ישראל הם גוף אחד, וביחד נרים את ראשינו בגאווה ונעבור את זה כמו שעברנו את פרעה.

"בעזרת השם", יוסיפו עובדי מחלקת ה-HASBARA הפחות רשמית, זו של מועצת יש"ע, ויפנו להמשיך בעיסוקיהם: להציג את העניין לא כשרשרת מקרית של אירועים נפרדים אלא כמהלך אחד קוהרנטי מתוכנן ומרושע, מעשה ידיה של אותה זוהמה מיסטית שחדרה לגוף הלאומי עוד ביציאת מצרים – הסמולנים – ועמלה בכל דור ודור להחליש אותו מבפנים על מנת לעזור לגויים לחסל אותו. טוב, כל הגויים חוץ מהפונדמנטליסטים הנוצרים שמממנים את ביבי ומועצת יש"ע. והקרקס הזה, חברים, זה מה שיש למדינת ישראל במקום מדיניות, במקום אסטרטגיה, במקום חזון, במקום ממשלה. האם יש לנו ראש ממשלה שחולם שהוא יחצ"ן או שמא יחצ"ן שחולם שהוא ראש ממשלה? לא יודע, אבל מישהו צריך להביא דלי מים ולשפוך לו על הראש.

תאונות שרשרת לא קורות סתם. הן קורות כי הרבה מכוניות לא שמרו מרחק. אם היו שומרות, לא הייתה תאונת שרשרת אלא סתם תאונה. כשהממשלה מזניחה ומדרדרת משהו לכדי משבר, היא פוגעת ביכולתה של המדינה להתמודד עם המשבר הבא. כשהיא מזניחה ומדרדרת כל דבר בו היא נוגעת לכדי משבר, היא מחסלת את היכולת של המדינה להתמודד עם המציאות. אפקט הדומינו הזה, גם אם הוא לא כולו באשמתה של הממשלה, הוא כולו באחריותה. היא זאת שנבחרה כדי לדאוג שמצב כמו זה שאנחנו נמצאים בו היום לא יקרה, והוא קרה במשמרת שלה.

ועוד דבר: מוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות פרסם תחקיר על הטוקבקיסטים והספינים של משרד ראש הממשלה והמונקי-בינזס בינו לבין האלטר-אגו: מועצת יש"ע. חלק נכבד מהתחקיר מוקדש למיודעינו משה קלוגהפט, איילת שקד (שעכשיו רוצה לשלוח, יחד עם מיכאל בן ארי, אזרחים וילדים ישראלים כדי להגן על חיילי צה"ל מהפלסטינים) ושות', האנשים שהמציאו את "אם תרצו" ועוד כמה ארגוני GONGO כיו"ב, שהביאו לנו את קמפיין ההכפשה השקרי נגד הקרן החדשה לישראל, אחר כך את קמפיין "הגז הערבי" לטובת טייקוני הגז, ועכשיו התגייסו להכפשת מחאת האהלים באותן השיטות.

כל המידע באותו החלק בתחקיר של ידיעות שנוגע למועצת יש"ע, משה קלוגהפט, ישראל שלי וכו' פורסם בהרחבה בבלוג זה ובבלוגים רבים אחרים, בעיקר אצל יוסי גורביץ, כבר לפני חודשים ועל פני פוסטים רבים. אני לא יודע אם העיתון עלה על אותו העניין בעצמו ועשה תחקיר, עלה על העניין ברשת, שכתב את מה שמצא ושילב בתחקיר או קיבל את זה מיחצ"ן של המחאה שאסף את זה ברשת והגיש לעיתונאי על מגש של כסף. הניחוש שלכם טוב כמו שלי. מה שבטוח זה שהעיתונות הממוסדת מפגרת אחרי הרשת בכמה חודשים טובים לפחות.

נ.ב אני מקדיש לביבי את השיר הזה.

מדהים באיזו קלות (הדבר שיש לנו במקום) הדיון הציבורי חוזר למעשיהם של לוחמי השייטת על סיפון הנאווי מרמרה. האם הם הפעילו אלימות רבה מדי, או שמא רק הגנו על עצמם ופעלו נכונה? אני לא רואה טעם בדיון הזה. ללוחם השייטת שעל הסיפון לא הייתה ולא יכולה הייתה להיות פרספקטיבה רחבה יותר ממטרים מרובעים ספורים שורצים בטורקים מופרעים עם מוטות ברזל, חבריהם שנמצאים באותו המצב ואולי גם עינו הפקוחה של מפקד חיל הים בכבודו ובעצמו שישב על אנייה סמוכה כדי להלחיץ את הקצינים שניהלו את הפעולה (אם כבר מדברים על מיקרו-ניהול).

אני יכול רק להניח שהם עשו את מה שהם אומנו לעשות וכלוחמי קומנדו, להתעסק עם אזרחים כנראה לא מהווה את מרכז הכובד של האימונים שלהם. לכן, הפעלת כוח מידתי ולא קטלני זה לא משהו שמאוד סביר לצפות שייצא מהם במצב של סכנת חיים, כשהאוטומציה משתלטת ומפקיעה את תהליך קבלת ההחלטות מהחלקים המודעים במוח. מבחינת הציבור הישראלי, הדיון נגמר כאן. הלוחמים היו בסדר – תעזוב אותנו באמא'שך. מבחינתי, הדיון רק מתחיל כאן.

אם זה מה שניתן לצפות מלוחמי השייטת במצב כזה, ובהנחה שמרחץ דמים איננו תוצאה רצויה למדינת ישראל, הם לא היו צריכים להישלח למשימה הזאת. או לחילופין, היו צריכים להיות מאומנים ומצוידים כראוי למשימה כזו. אם לדייק, מי שהיה צריך להישלח למשימה כזו הם לוחמים מקצועיים בני שלושים שמאחוריהם עשר שנות שירות ולא מגויסי חובה, ילדים מורעלים בני עשרים, נינג'ות ככל שיהיו. הבעיה היא, כמובן, שכמעט ואין בישראל יחידות כאלו, ואף אחת מהן לא מורגלת לעבוד בים.

וכמובן, היה עוזר אם מדינת ישראל הייתה משקיעה בתורות לחימה, ציוד ואימונים למצבי השתלטות על אזרחים שמפעילים התנגדות לא אלימה או ברמת אלימות נמוכה (כן, יחסית למה שקורה במלחמה, ואפילו בלחימה מוגבלת מול חמושים בלתי סדירים, מה שהיה על המרמרה זו רמת אלימות נמוכה – קצת פרופורציות). אבל ישראל בוחרת בעקביות לא לעשות זאת, למרות שמצבים אלו נעשים נפוצים יותר ויותר, ומצבים צבאיים קלאסיים שדורשים אלימות קיצונים נעשים נפוצים פחות ופחות. אז את המרמרה – למרות האלימות שהפעילו פעילי ה-IHH – היה אפשר לפתור בלי מרחץ דמים אם המדינה הייתה טורחת להשקיע בהכנה למצבים כאלה. זה ממש לא בשמיים, אגב, המאמר הזה של גיא רפאלי, איש שנחשב למומחה בתחום (גילוי נאות: וגם מי שלימד אותי ללכת מכות) מסביר איך אפשר לעשות זאת טקטית.

הבחירה של ישראל ומנגנוני הביטחון שלה שלא ללמוד להתמודד עם רמות אלימות נמוכות מביאה אותה פעם אחר פעם להגיב באלימות יתר, שמלבד היותה בלתי מוסרית, גם אוכלת לנו את האשראי הדיפלומטי והציבורי. ואז אנחנו נשארים בלעדיו בבואנו להגן על פעולות צבאיות לגיטימיות (יש גם כאלו פה ושם).

ובסוף, כל סוסי המלך ופרשיו כוססים ציפורניים בפאניקה, לא מפחד פלישת טורי טנקים של צבאות מדינות ערב, לא מפחד גשם של טילים לטווח ארוך ולא מפחד גדודי טרוריסטים מתאבדים חגורי פצצות אלא מפחד… הפגנות לא אלימות, או לפחות כמעט לא אלימות, של אזרחים והעניין נגמר בזה שמפריטים את העבודה של כוחות הביטחון לרכזי ביטחון של התנחלויות, שאין להם לא את המיומנות ולא את הרצון להשתמש בכוח מבוקר.

הפארסה ידועה מראש: החודש הקרוב פשוט מחכה לאיזו תגובת יתר ישראלית אופיינית שתהפוך, ולא בפעם הראשונה, הפגנות עממיות למתקפת טרור, אם לא לגרוע מזה. התקווה הטובה ביותר למניעת תסריט זה היא התנהלות שקולה מצד הפלסטינים, מה שלא ממש עושה אותי אופטימי. ואנחנו? נמשיך למשש את הזנב של פיל האיוולת הזה, נמשיך לדבר על החייל הבודד שנלחץ או מצא את עצמו בסכנת חיים ופעל כפי שפעל. מפרספקטיבת הנמלה הזאת, תמיד נהיה בסדר. כי החברה הישראלית, קולקטיבית, כבר מזמן זנחה כל יומרה להצליח, לעשות את הדברים כמו שצריך פעם אחת. השאיפה הכי גבוהה שלה, כך נראה, מסתכמת בהכנת תירוצים טובים לפאשלה שכולנו יודעים שתגיע.

וזה משאיר אותנו עם שאלת מיליון הדולר. האם זו אכן איוולת, או שמא קברניטי המדינה רוצים שכך בדיוק זה יהיה. אומרים שלא נכון לייחס כוונה למה שבאותה מידה אפשר לייחס לטמטום. אני, אישית, מאמין גדול בחוסר הגבולות של הטמטום האנושי, אבל חייב להגיד שממשלות ישראל מצליחות לאתגר את האמונה שלי פעם אחר פעם. בשורה התחתונה, הציבור הישראלי צריך לשאול את עצמו האם הוא רוצה שכל תקרית כזאת תסלים למשבר בינ"ל, והאם הוא רוצה שכל התקוממות עממית תהפוך לגל טרור. אם התשובה חיובית, הרי שיש לנו את הממשלה הנכונה. אם התשובה שלילית, אז זה יכול להיות אחרת ובין אם הממשלה מרושעת או סתם טיפשה, לשום תירוץ שלה אסור להתקבל.

אז מה אומר פעמון הזהב הזה שאותו התאסף הקהל לעבוד באותו ערב? יש אומרים שהוא נפל מהחליפה הרשמית של הכוהן הגדול בבית המקדש. המקורות היהודיים מציינים שהיא הייתה מקושטת בפעמונים כאלה. כמובן שהם לא גורסים שהיא הייתה הבגד או החפץ היחיד בעיר שהיו עליו פעמונים כאלה. הפעמון יכול היה להיות באותה מידה מזכרת לתיירים מהשוק שמאחורי בית המקדש, איפה שהיום נמצא הכותל המערבי, או קישוט של זונה שהסתובבה בשוק.

ואם זה מוכיח ש"ירושלים יהודית", מה בדיוק זה אומר? שהפלסטינים הירושלמים צריכים להגיד "וואו, מצאתם פעמון זהב. אנחנו עולים על האוטובוס הבא לעמאן, תודה על האירוח וסליחה אם הטרחנו אתכם"? האם זה אומר שאנחנו צריכים להעלות אותם על אוטובוסים? האם זה אומר שכולנו צריכים ללבוש חולצות שכתוב עליהן "ירושלים יהודית" ולצאת לתקוף עוברי אורח ערבים? כי זה בהחלט קורה בעירו של ניר ברקת, ואני לא רואה אותו עושה משהו בנידון.

האם זה אומר שאנחנו נרשה להם בטובנו להישאר אבל בסטאטוס של אזרחים סוג ז' חסרי זכות הצבעה שנקראים "תושבי קבע", במולדתם שלהם, וגם זה על תנאי? האם פעמון הזהב אמור להצדיק את זה שהפלסטינים הם 35% מהתושבים ומקבלים רק 9% מהתקציב העירוני? החישוב כולל, אגב, את תקציב הריסת הבתים שלהם, כ-100 בשנה, שנבנים ללא היתר. כמובן שלא ממש אפשר לבנות עם היתר כי כמעט ולא נותנים היתרי בנייה לפלסטינים. בשביל היתרים הרי צריך תכניות מתאר וכאלה מאשרים כמעט רק לשכונות היהודיות. רשמית, הפלסטינים בירושלים נמצאים בהקפאת בנייה במשך יובל שנים (האמת, יש תכנית מתאר מוכנה לכל העיר, אבל אלי ישי הקפיא אותה כי לדעתו היא נדיבה מדי כלפי אפשרויות בנייה לערבים). האם הפעמון מצדיק את זה שהממשלה הפקיעה שליש מהאדמה של הפלסטינים במזרח העיר ובנתה עליה כ-55,000 יחידות דיור עבור יהודים ושום יחידות דיור עבור פלסטינים? חתיכת פעמון יש לנו, שמצדיק את זה. פעמון קסמים ממש.

אבל רגע, באותה תעלת ביוב נמצאה לאחרונה גם גלאדיוס רומית במצב טוב (זמן הפרסום של שני הממצאים בתקשורת תוזמן, כמובן, לסביבות התשעה באב לטובת ניפוח הפאתוס הלאומי). האם אנחנו אמורים לצפות למשלחת איטלקית שתבוא לתבוע את העיר? בוותיקן כבר שיחקו עם הרעיון בזמנו והכנסייה הקתולית היא המשכה של האימפריה הרומית לא פחות, בלשון המעטה הייתי אומר, מהיותה של מדינת ישראל המשכה של ממלכת ישראל. והאימפריה הרומית שלטה בירושלים כ-700 שנה ברציפות, כפליים מזמן השלטון היהודי העצמאי – במצטבר. ואולי ברלוסקוני ידרוש לקבל את הרובע היהודי ומגדל דוד על תקן מקום משכנו של הלגיון העשירי פרטנסיס, כמו שפוטין דרש – וקיבל, את חצר סרגיי שבלב סלע קיומינו, ירושלים הבנויה והמאוחדת לנצח נצחים בריבונות ישראל?

משלחת רומאית בפגישה עם ניר ברקת, בדרישה לקבל לידיה את הרובע היהודי. אחד הנציגים נושא גלאדיוס שנמצאה בתעלת ביוב רומית בתוך הרובע היהודי.

ואם בקיר התמך ההוא שחפרה הארכיאולוגית איילת מזר (מ"מרכז שלם", אלא מה?) בוואדי חילווה, המקום שאנחנו קוראים לו "עיר דוד" (כנראה בצדק, אבל עוד לא התגלה שם שום דבר שיוכיח זאת) והחליטה שמדובר בלא פחות מארמונו של דוד המלך בכבודו ובעצמו תתגלה כתובת באכדית עתיקה בנוסח "כאן תיבנה שכונת 'נופי מלכידצק' – חושות יוקרה להשקעה עבור פלישתים ופניקים. חושה לדוגמא אצל אישבושת היבוסי", מה אז? האם הילדים של דוד בארי, ראש עמותת אלע"ד יבואו באישון לילה לנפץ את הכתובת? היי, לפי עדותו שלו, הילדים "חופרים להנאתם בזמנם הפנוי", מי יודע אם לא עשו זאת כבר. אבל נניח שבמקום זאת תימצא לוחית ועליה כתוב "כאן גרים בכיף דוד, בת-שבע, אביגיל ומיכל", האם זה ישנה משהו במה שראוי שיקרה בעיר הזאת?

מבחינתי, הסצנה הזאת לבדה מספיקה כדי לשלוח את ניר ברקת לייסד את מועדון ראשי העיר המחורפנים יחד עם ראש עיריית קייב. הבעיה שלנו היא שמי שגדל בישראל והולעט בדברים כאלה בכל שנותיו בצנרת של מערכת החינוך, יראה בזה משהו הגיוני. אפילו אני יכול להבין את ההיגיון כאן – יסלח לי החבר הדמיוני – ולפני חמש עשרה שנה בקושי הייתי מרים גבה. אני אומר לכם, כשהעניינים כאן יסתדרו, כולנו נצטרך טיפולי שיקום ואוריינטציה.

אנשי "ישראל שלי", יחד עם "ארגונים טובים", בלשון המייל, אחרים כגון "אם תרצו" ו"רעננים" הם ארגוני GONGO (ראשי תיבות של ארגונים לא ממשלתיים שמאורגנים ע"י הממשלה). אלו ארגוני חברה אזרחית שמתקיימים ופועלים בחסות הממשלה ומטעמה, כאלו שמקדמים מטרות ממשלתיות באצטלה של פעילות ציבורית אזרחית. לדוגמא: הממשלה מוגבלת ביכולתה להריץ בגלוי מסע הכפשה, השמצה, דיס-אנפורמציה ודה-לגיטימציה למשתתפים במחאה – בכל זאת, היא צריכה לשמור על ארשת ממלכתית כלשהי – אבל ארגוני GONGO יכולים, ועושים זאת במרץ רב.

הממשלה כנראה מפנה תקציבי HASBARA לארגונים הנ"ל או לחלקם. ידוע לנו בבירור שהיא מממנת פרסים כספיים וגביע שיוענק ע"י שר ההסברה לתחרות סרטי תעמולה של "ישראל שלי". אנחנו יודעים ששורה של פוליטיקאים בכירים פרשו את חסותם על "אם תרצו", החל מראש הממשלה עצמו – שאנשי לשכתו ניתבו אליהם כספי תרומות עוד בימי "מאבק המילואימניקים" – דרך סגן ראש הממשלה בוגי יעלון שקיבל ממייסד "אם תרצו" ואביו של היו"ר תרומה לפריימריז, דרך קומיסר החינוך שמופיע באירועים שלהם ומאפשר להם גישה לבתי הספר, ואחרים. אנחנו גם יודעים שמשרד החוץ עושה שימוש בחומרי תעמולה שמפיקה מועצת יש"ע\"ישראל שלי". וכמובן שמועצת יש"ע עצמה היא גוף שלטוני רשמי, אם כי הוא ממש לא מתנהג כמו ששלטון מוניציפאלי אמור להתנהג.

אז מדובר בשורה של ארגונים, שרובם קשורים עד כדי כך שאפשר לקרוא להם פרצופים שונים של אותו ארגון, שמורכב ממועצת יש"ע ומתומכי נתניהו (או שמא הבוסים שלו?) בשורות הניאו-שמרנות המקומית. הארגונים האלה ניזונים מהממשלה ולמעשה, מהווים זרוע מבצעת שלה.

מה הם רוצים?

ביום רביעי, בשעה 18:00, הם מתכוונים להגיע לכיכר הבימה כדי לעשות את מה ש"אם תרצו" ניסו לעשות בימי המאבק הראשונים, בתקווה שהפעם זה יצליח. "אם תרצו" כנראה ציפו שכוחות האופל ה"אנטי-ציונים" יזרקו אותם מהמאהל כמו שעשו לח"כ (ולא גיברת!) מירי רגב כשבאה להצטלם שם וכך "ייחשף פרצופם האמיתי". במקום זה, הם זכו לחיבוקים חמים מחבורה של היפים שזיהו שמדובר בעצם באנשים מסכנים שרק זקוקים לקצת אהבה. למעשה, היחידים שאני שמעתי שנזרקו מהמאהל הם פעילי שמאל רדיקאלי מ"סולידאריות". אבל גם הם מצאו את מקומם בפנים שכן כזה הוא המאבק – הוא מכיל את כל מי שמוכן להכיל את כל שאר המשתתפים בו.

האצטלה של ארגוני ה-GONGO היא של הצטרפות למאבק על יוקר המחייה, אבל המסר הוא שביבי יעשה מה שצריך – בואו לא נפריע לו. במילים אחרות, בואו פשוט נפסיק את המאבק ונעבור לקריאות עידוד קצובות: בי-בי, בי-בי, בי-בי. מי שזוכר את אחד הספינים הראשונים של ביבי במאבק הזה, כשהוא ניסה לצייר אותו כ"רוח גבית" לעצמו והזמין את המוחים לסייע לו לשכנע את הכנסת להעביר את חוק הווד"לים – מכיר את הטריק.

כדי לרכב על המחסור בדרישות הקונקרטיות שמיוחס למפגינים (חלקית בצדק היות שהמחאה היא רבת פנים ומכילה ציבורים שונים שלא רוצים בדיוק את אותו הדבר, וחלקית לא שכן נוסחו דרישות קונקרטיות), הם מציעים "ת'כלס": הורדת יוקר המחייה  באמצעות הוזלה של 20% אחוזים (איך? על חשבון מה?) של כמה מוצרי יסוד. אני מקווה שאתם יושבים – הנה הציטוט:

"אבקת כביסה, אגרת הטלוויזיה, אורז, ביצים, גבינה לבנה, גז בישול, דגני בוקר, דלק, חלב, חשמל, טיטולים, ירקות, לחם, מים, מלח, נייר טואלט, נס קפה, סבון, סוכר, ספרי לימוד, עוף, פירות, פסטות, קוטג', קמח, רישיון רכב, שוקולד למריחה, שמן, תחבורה ציבורית, תחליפי חלב."

טוב, לי זה יחסוך איזה 50 שקל בחודש. אשתדל לא לבזבז את הכול בפעם אחת. זה יכול אפילו לחסוך כמה מאות שקלים למשפחה בת כמה נפשות. זה לא מבוטל, אבל לא בדיוק בשביל זה 150,000 איש יצאו לרחובות.

כמו שהודגם בספין האחרון – בו "ישראל שלי", במקום להגיע להפגנה ופשוט לשיר "התקווה" כמו שקרה בכמה הפגנות, התחייבה בשם 58,000 "חבריה" (אנשים שעשו "לייק" בפייסבוק) להצטרף להפגנות במוצ"ש האחרון בתנאי שהמארגנים יפקדו על ההמונים לשיר את ההמנון הלאומי – השיטה היא מניפולציה פשוטה.

ארגוני ה-GONGO בעצם מציבים ברירה: או שתתנו לנו לעצב את המאבק בצלמינו ובדמותנו באופן שנוח לשלטון, או שנעזוב בטריקת דלת ונציג אתכם כבוגדים ועוכרי ישראל. זוהי שיטה רגילה אצלם. כשאורגן "יום דמוקרטיה" באוניברסיטת באר שבע, כמדומני, "אם תרצו" פנו למארגנים בדרישה להשתתף בניהול האירוע. המארגנים הציעו להם להעמיד דוכן של "אם תרצו" לצד דוכני הארגונים האחרים, אבל זה לא התאים להם. או שתתנו לנו להיות הבוסים, או שנחסל אתכם. המטרה היא חיסול האופוזיציה בכל מקרה, והאפשרויות הן לגרום לה "ליישר קו", או לעשות לה דה-לגיטימציה.

תצטרפו או תתנגדו, אל תשחקו משחקים.

גם היום ביקרתי במאהלים בירושלים. לא אטען שזה "מאבק של כולם" ובטח לא שהוא "לא פוליטי". כמאבק חברתי הוא מושך אליו יותר אנשי שמאל מאנשי ימין, מן הסתם. כמאבק שמופנה נגד השלטון – כמו כל מאבק (איזה מין רעיון משונה זה לנהל מאבק בעד השלטון?) – הוא מושך אליו גורמי אופוזיציה. ארגוני סטודנטים, שחלק לא מבוטל מהם (לפחות בירושלים) מקושרים דרך ניר ברקת למילייה הפוליטי של ביבי, תופסים נתח מרכזי ותנועת הבוגרים של הנוער העובד, "דרור ישראל" בולטים מאוד בשטח.

וראיתי שם בנות אולפנא מההנהגה הצעירה של האיחוד הלאומי, לא מעט דתיים וחרדים, האחרונים אף הצטרפו לכמה הפגנות כגוש מאורגן. ב"מאהל אין ברירה" בגן העצמאות ראיתי את קורבנות מדיניות הדיור הציבורי מקטמון ושכונות קשות אחרות יחד עם פעילי "סולידאריות שייח ג'ראח", "רבנים לזכויות אדם" ופעילי חד"ש. במקומות אחרים בארץ נמצא מאהלים של פעילי ליכוד, של ערבים, של ערבים ויהודים, של תושבי שכונות דרום ת"א יחד עם עובדים זרים ומבקשי מקלט ועוד מכל הבא ליד.

החיבורים האלה אינם פשוטים, הסכסוכים והחיכוכים בין כל האנשים האלה – שבימים כתיקונים די לא סובלים אחד את השני – רבים. לאוהד בית"ר מקטמון קשה לשבת עם איזה מפגין בילעין מקצועי לא פחות מאשר לאחד מילדי "אם תרצו" יהיה קשה לשבת עם איזה "אנטי-ציוני מודחק במשתמע". אבל הם משתדלים. הם חורקים שיניים, מתווכחים אל תוך הלילה ואז הולכים לישון אוהל ליד אוהל.  הם עושים זאת כי יש להם מטרה משותפת.

לאיילת שקד וארגוני ה- GONGO שהקהילה אין מטרה משותפת עם המפגינים, אלא רק עם הממשלה. לכן, הם לא מוכנים לעשות את המאמץ ולהשתתף במחאה באותם התנאים כמו כל השאר: אל תדרכו על המשתתפים האחרים – והם לא ידרכו עליכם.

בשבועיים האחרונים התפשט בישראל דיבור חדש. לא מאוד ממוקד, בהחלט לא מעוצב, אבל ישיר, עממי, מעמיק ומכבד. וזה כך משום שאנשים מדברים אחד עם השני במקום שכנופיה של מומחים, רועצים אסטרטגיים, ספינולוגים, טוקבקיסטים בתשלום, יחצ"נים ודוברים מטעם ידברו – לא עם אלא אל הציבור האדיש. ודווקא כשזה קורה, מועצת יש"ע ובנותיה, במקום להצטרף, מפיקה לנו מופע אימים של עוד מאותו הדבר. אנחנו כבר לא שם – תניחו לנו.

הקרקס הנודד הנוכחי הוא חוק החמרת התנאים לאסירי חמאס. כהכנה אליו, כבר פורסמו בתקשורת, בשבוע שעבר, תצלומים של אסירים "חוגגים" עם בקבוקי שתייה קלה וחומוס.

אני לא יודע למה נתניהו, שחירטט לא מעט בזכות החוק, דוחה אותו כבר שנה שלמה, אבל אני יכול לנחש:

טלביזיה ולימודים בשביל אסירים לא נועדו כדי לפנק אותם אלא כדי להעסיק אותם. צ'ופרים למיניהם קיימים כדי שיהיה אפשר להפעיל את שיטת המקל והגזר. אתם יודעים, תתנהג יפה, ניתן למשפחה שלך לבקר. לא תתנהג יפה, אנחנו נפשוט על סטוק הסיגריות שעד עכשיו העלמנו ממנו עין.

זה א'-ב' של ניהול כלא וכל ה"פינוקים" האלו של האסירים אינם אלא כלי עבודה פשוטים בשימוש המערכת ולא איזו הפגנת טוב לב של השב"ס הישראלי. ניהול כלא בלי כל הדברים האלה, גם אם הוא אפשרי איכשהו, הוא א'- דורש הרבה, אבל הרבה יותר משאבים. אם גם בבתי הכלא המתוכננים, ממוחשבים ונשלטים לעילא בארה"ב נזקקים לשיטת הצ'ופרים, קשה לי לדמיין את השב"ס המקומי מסתדר בלעדיה במאהלים המוקפים בגדר תיל אצלנו.

ה-ב' כאן הוא גרוע יותר. לשלוט על אוכלוסיית אסירים בלי שיהיה במה להעסיק אותם ובלי שיטת הצ'ופרים אומרת דבר פשוט: הרבה, הרבה אקשן עבור הסוהרים. כי בסופו של יום, גם אם מגיע לאסירי החמאס לסבול יותר, זה מסתכם בסוהר הישראלי שבסך הכול עובד שם, בשכר די דל, כדי לפרנס את משפחתו. הוא מגיע בבוקר, רוצה, כמו כולנו, שיום העבודה שלו יעבור בלי דרמות מיותרות, ורוצה לחזור הביתה בערב.

הציבור הישראלי, בתמיכתו בחוק, מוכן בעצם לא רק להפוך את עבודתם של הסוהרים ואנשי הביטחון שלו לקשה ואינטנסיבית הרבה יותר, הוא מוכן גם שכמה מהם יקריבו את חייהם ובלבד שאסירי החמאס יסבלו קצת יותר. לא שזה מפתיע, הרי אנחנו מזמן יודעים שהישראלי מוכן שיעקרו לו עין, אם רק יעקרו לאויבו שתיים. אבל היות שמבחינת מערכת הביטחון, החוק הזה לא ישים, אני מנחש שהוא בכלל לא יגיע לכדי ביצוע. ולמה שיגיע, בעצם?

למה שמישהו ירצה לעצור את הקרקס הנודד? תראו כמה נוח: החוק יתקבל או שלא יתקבל, לא חשוב. הכותרות בשביל הפוליטיקאים יבליחו לרגע כמו קצף על פני אוקיאנוס המידע, ויעשו אותם מאושרים. לאיזה רבע שעה. אנשי המקצוע, מן הסתם, לא יסכנו את חייהם וישנו את שיטות העבודה הבדוקות שלהם רק בגלל שפוליטיקאי פופוליסט רצה כותרת. ועוד שנה, אנחנו נראה כותרות חדשות על "החיים הטובים" של אסירי החמאס.

ככה, נוכל להתפלש בעמדה שאנחנו הכי אוהבים: "צדיק ורע לו". איך זה עובד? ובכן, אנחנו היהודים, רחמנים בני רחמנים, לא יכולים לפגוע בזבוב. אה מה מה, בגלל זה כולם דורכים עלינו אז בעצם, זה בסדר גמור שאנחנו רשעים מרושעים. אז אם מישהו בא אלינו בטענות, אנחנו יכולים לדחות אותן בבוז שכן אנחנו יפי נפש שחבל על הזמן. ובאותו זמן, לדחות את הטענות בבוז כי זה מגיע להם וזה מוצדק. איך עושים את שני הדברים בו זמנית? תשאלו מישהו אחר, אני לא מצליח ללעוס מסטיק ולראות טלביזיה באותו הזמן.

וזה אכן לופ סגור, בסופו של דבר. וככה הוא עובד, שלב אחר שלב:

במחוזות היותר מבודדים ופרנואידיים של ההתנחלויות, מתבשלת מערכת רעיונות שרואה בבעיות של מדינת ישראל לא איזה מצב נאחס אנושי רגיל שאולי אפשר לצאת ממנו איכשהו, אלא מאבק איתנים מיסטי בעל משמעויות קוסמיות בין היהודים לעמלק, כששאר הגויים מכירים כמובן בעליונות היהודים, אבל לא בהכרח מודעים לזה עדיין. חוץ מכמה גויים טובים שמשלמים על מסע הפרופגנדה שאני מתאר, כמובן.

כי הרעיונות שמתבשלים בהתנחלויות הם נוצריים לא פחות מאשר יהודיים. אתם יודעים, כמו שארגוני שמאל שמקבלים כסף מאירופה מקדמים כאן רעיונות אירופיים של זכויות אדם, כפי שהתגבשו בה בעקבות זוועות מלחמת העולם השנייה, ארגוני ימין שמקבלים כסף מנוצרים פונדמנטליסטים מקדמים תאולוגיה נוצרית פונדמנטליסטית, רק בתחפושת יהודית.

זאת לא התחפושת היחידה. כמו הספונסרים באמריקה, גם כאן יודעים שלישראלי הממוצע אין עניין מיוחד במלחמות בני אור בבני חושך, משיחים שכשיגיעו נדע אם היהודים צריכים להתנצר או הנוצרים להתייהד, קווים של קדושה שירדו לעולם, קליפות, עמלקים, ערב רב ושות'. יותר מזה, הישראלי הממוצע כבר התרגל לצפות לדיבורים כאלה. סטריאוטיפי ככל שזה יהיה, בכל פעם שמועצת יש"ע מדברת אתו הוא רואה בעיני רוחו את העוזי והדובון ומתייג את כל העניין כמשהו שמחוץ למיינסטרים. איש המרכז-ימין המצוי, בכל זאת, לא מחזיק באידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה. הוא בסך הכול חושב שהסכם עם הפלסטינים אינו בהישג יד כרגע.

אז כדי לעשות מיינסטרימינג (הטמעה לזרם המרכזי) לפוליטיקה שבואו נודה בזה, באמת נשמעת מטורללת לגמרי באזני מי ש"לא התעמק בסודות המוצפנים בתורה", צריך להלבין אותה ואת זה עושים בדיוק כמו שמלבינים כספים. מעבירים את הרעיונות דרך ארגונים שכן נתפסים כמיינסטרים. אז כמו שיש חברות קש "חוקיות" להלבנת כספי המאפיה, יש ארגוני קש "מיינסטרימיים" להלבנת רעיונות קיצוניים. שמים בראשם אנשים שמאמינים באותם הדברים, אבל אין להם כיפה, עוזי ודובון. כמו רונן שובל ויקיר שגב, מין "מלח הארץ" שכאלה.

במקום לדבר על "העם הנבחר" הם מדברים על "ההיסטוריה הייחודית של העם היהודי" – תרגום מקומי של ה – American Exceptionalism מארה"ב. במקום לדבר על "המהפכה האמונית" – המעבר הצפוי בין השלב הראשון, החילוני של הציונות לשלב שבו הדת עוברת "מתפקיד משגיח הכשרות של קרון המסעדה לתפקיד הנהג" – מדברים על "המהפכה הציונית השנייה". תרגום של "המהפכה האמריקאית השנייה" של הספונסרים מארה"ב, כמובן.

התיאוריה שנהגתה במוסדות המחקר הפרטיים במימון תאגידי של הניאו-שמרנות האמריקאית, זאת על ה- New Class (ליברלים קוסמופוליטיים חסרי אלוהים ומוסר שהשתלטו על התקשורת, האקדמיה ובתי המשפט במטרה לחתור תחת הייעוד שהחבר הדמיוני ייעד לארה"ב) משתלבת עם ה"ערב רב" היהודי – אנשים שנראים כמו יהודים אבל בעצם מהווים טומאה מיסטית שחדרה לגוף העם, ומולבנת לדיבור על "סמולנים" ו"פוסט-ציונים". התכונות שמשויכות להם הן אחת לאחת, התכונות שמיוחסות בארץ אחרת בצד השני של העולם לליברלים מקומיים ע"י הימין שם. אגב, הסטריאוטיפ הזה הוא גלגול מודרני של אנטישמיות פשוטה, שכן כל התכונות הנ"ל יוחסו עד לא מזמן ליהודים, אבל לא נספיק את הכול בפוסט אחד.

ועכשיו, החלק הכיפי.

הרעיונות המולבנים נדחפים דרך ארגוני הקש לציבור ולתקשורת שהיא, כמובן, שמאלנית ועוינת, אבל מפרסמת את הקומוניקאטים שלהם ברצון.  הטוקבקיסטים המגויסים של "ישראל שלי" ודומיה מציפים בתגובות בלי להזדהות כמקושרים אליהם, כמו שנאמר להם) ויוצרים מצג שווא של תמיכה גורפת. הפוליטיקאים, שהיו בסיפור מהתחלה, יוצאים עכשיו בפוזה של "היענות לרחשי הציבור" עם כל מני חוקים מטומטמים שאמורים לחסל את סכנת הערב רב הסמולני.

החוקים האלה, לרוב, לא מגיעים לכדי מימוש, וגם לא אמורים להגיע. אם ניקח את החדש מביניהם: זה של פאינה קירשנבאום, שאמור לחייב תרומות של ממשלות זרות לארגונים במס של 45%, ברור שאין בו כלום. הרי אותן ממשלות זרות יכולות, באותה מידה, להעביר את הכסף דרך ארגונים במדינותיהם, וחוק נגד תרומות מארגונים זרים לא יתקבל כי אז לימין הישראלי לא יהיה מה לאכול. אבל המחוקק מקבל את 15 דקות התהילה שלו בעזרת גדודי הטוקבקיסטים של מועצת יש"ע… סליחה, "ישראל שלי", ואי הגעת החוק לכדי מימוש מוצגת ע"י אותם ארגוני קש כעוד הוכחה לזה שה – New Class… סליחה, הסמולנים, תופסים את המדינה בביצים.

אז יש כאן מעגל של היזון חוזר שמגביר את עצמו בלופ, מסתובב יותר ויותר מהר ומייצר יותר ויותר רעש: מועצת יש"ע – ארגוני קש – טוקבקיסטים מגויסים – עיתונאים משתפ"ים – פוליטיקאים – עיתונאים משת"פים – טוקבקיסטים מגויסים – ארגוני קש – מועצת יש"ע. אין צורך לומר שכל מהלך של פרופגנדת שנאה שכזה יכול להתחיל בכל נקודה בשרשרת ולעשות את כל הסיבוב משם. זה בכלל לא משנה, כולם שייכים לאותה החונטה ממילא.

עסקאות סיבוביות כאלה, כשהן מתרחשות בתחום הכלכלה, נקראות "בועה". אתה קונה מעצמך ומוכר לעצמך בחזרה שוב ושוב וכך מנפח את מחירי המניות שלך. כאן, יש לנו בועה של שיח ציבורי. ובועות, כידוע, זה דבר הרסני גם כשהן מתקיימות וגם כשהן מתפוצצות.

העניין האופטימי בסיפור הוא שפרופגנדת השנאה הזאת היא קניבלית. מעגל היזון חוזר שכזה לא יכול לעצור, הדינאמיקה הפנימית שלו חזקה מדי. הוא פשוט חייב למצוא עוד ועוד סמולנים להוקיע אותם. והיות שאין הרבה סמולנים אמיתיים, צריך להמציא חדשים כל הזמן וכך, גדר הלגיטימיות שאותה הימין מנסה לצמצם כדי להשאיר את השמאל בחוץ, ממשיכה להצטמצם ולהשאיר בחוץ יותר ויותר דברים שקודם לכן נחשבו כמיינסטרים.

הקורבן האחרון הוא גלי צה"ל, וזה די מצחיק. אני מניח שבתור מי שמתויג כשמאלן עוכר ישראל מדופלם אני אמור לצאת בלהט להגנת תחנת הרדיו, אבל אאלץ לאכזב את  הספינולוגים מימין. חוץ מזה שאני לא מקשיב לה ואין לי עניין בה, אני חושב שיש טעם לפגם שתחנת הרדיו המרכזית בישראל שייכת לצבא. לכן, מצדי אפשר גם לסגור אותה או, כמו ש"ישראל שלי" היו רוצים, שתשמיע מארשים צבאיים, נאומים של בוגי יעלון ושירים שמשה קלוגהפט כתב עבור עמיר בניון מהבוקר עד הלילה. החלק המעניין כאן הוא שעוד ועוד אנשים, ורזי ברקאי איננו בשום פנים הראשון או האחרון, מגלים להפתעתם שהם בעצם שמאלנים קיצונים הזויים אנטי-ציונים.

אני לא יודע אם לציבור פשוט יימאס יום אחד מכל ההיסטריה הצעקנית הפרנואידית המתלהמת הזאת, והוא ירצה קצת שקט מכל הטרטור שמשכנע אותו שחצי מהאנשים שבסך הכול אין לו בעיה מיוחדת אתם הם בוגדים מסוכנים. או שמא, הציבור כבר כל כך מפוחד וכל כך קונפורמיסט שכבר אין גבול לבולשיט שהוא מסוגל לבלוע. לא שלא ראינו דברים כאלה בכל מני ארצות. מה שנראה כתמיכה רבה באריה דרעי, ברב חיים אמסלם ושכמותם שמגיעים מלב קהל היעד להסתה מימין אבל נמנעים במופגן מרטוריקת השנאה המתפרצת, וגם הפופולאריות של אנשים כמו רובי ריבלין – בשר מבשרו של הימין – שכבר הספיק לצאת נגדה ולהיות מוקע כ"פיינשמייקר" (והוא, כנראה, יהיה הנשיא הבא) מצביעים אולי על עייפות כזאת. ואולי לא, אני לא יודע.

מה שאני כן יודע זה שהמצב שלנו קשה ומסובך מכדי להשאיר את הדיון הציבורי עליו לכל מני ספינולוגים שמייבאים כסף, רעיונות ושיטות עבודה מהימין הנוצרי הפונדמנטליסטי בארה"ב והופכים את השיח הציבורי למקום שאיננו ראוי למגורי אדם הגון.

למה אני מספר לכם את זה? ובכן, כי שליטה בעוצמת הלחץ שאצבע מפעילה על הדק נקראת "מוטוריקה עדינה", ומוטוריקה עדינה היא בדיוק הדבר הראשון שתיאורטית, הולך לעזאזל תחת לחץ, כשהמערכת מוצפת באדרנלין והמוח נוטש את הניהול המודע הרגיל ועובר לתרגולות הישרדותיות אוטומטיות.

האנס ארז אפרתי הקריץ סיפור חדש. מסתבר שכשיצא ממועדון החשפנות ההוא, חשב שהנאנסת היא מחבלת ולכן התנפל עליה, כמו שלימדו אותו בצבא. קחו לכם כמה דקות להתגלגל על הרצפה מצחוק על הרעיון שצה"ל מלמד את לוחמיו המובחרים להתנפל על טרוריסטים ולאנוס אותם, והבה נמשיך:

אני לא מתפלא שארז אפרתי ועוכרי דינו השתמשו בטיעון המופרך הזה. אולי במקרה הספציפי הזה הם משכו אותו צעד אחד יותר מדי, עד אד-אבסורדום הייתי אומר, אבל הם יודעים שצירוף הטיעונים "חשבתי שהוא מחבל" ו"פעלתי באוטומט תחת לחץ" מכשיר בישראל כמעט כל דבר, אז למה לא לנסות?

הנה כמה מהדברים אותם צירוף הטיעונים הזה הכשיר בעבר:

שוטר שזרק דיקט על אופנוען שלא עצר בהוראת שוטרים, הרג אותו ועוד שוטרת שהאופנוע עף עליה. כיתה שלמה של יחידה מובחרת שרוקנה בערך את כל התחמושת שלה, יחד עם מסוק שירה טיל נ"ט על שני מאבטחים יהודים של מאחז, בזמן שניסו להימלט. כמה וכמה מקרים שלעולם לא נדע אם היו פיגועי דריסה או סתם תאונות, שכן הנהג נורה מיד לאחר הארוע. מדובר, כמובן, בנהגים ערבים בלבד. המקרה הזכור ביותר הוא של ה-BMW השחורה עם המוזיקה בפול ווליום, שהנהג שלה בדיוק הוציא 2000 שקל על בגדים חדשים, שפגע בחיילים בירושלים ואחרי שהתנגש בעמוד ונעצר, נורה ע"י הקצין, ואחר כך גם ע"י שני עוברי אורח שרוקנו מחסניות שלמות בגופתו. גנבי רכב פשוטים נורו למוות ואין ספור מקרים של הרג אזרחים בשטחים, בנסיבות שונות ומשונות, שתורצו כולם ב"חשבתי שהוא מחבל" ו"פעלתי באוטומט תחת לחץ".

ואכן, אנשים מאבדים שליטה תחת לחץ. אבל כפי שמזכיר לנו ה-AUG, מה שגופים בטחוניים מלמדים את הלוחמים שלהם זה בדיוק איך לא לאבד שליטה תחת לחץ. עם כל הכבוד ל-FFF הידוע לשמצה, מטוסים לא נופלים מהשמיים בכל פעם שהטייס מקבל הצפת אדרנלין וספק אם בית המשפט ודעת הקהל היו מצדיקים מאבטחים אזרחיים שרוקנו את המחסניות שלהם באיזה ערס יהודי אלים שעשה בלגאן במועדון באותה קלות.

האם ייתכן שתחת סכנת חיים ממשית, במצב שאיננו בהיר מספיק, חייל יירה בטעות באזרח? בוודאי שכן. אם, בעיצומו של קרב, קופץ מולך איזה אזרח ובלי לחשוב אתה יורה בו, אתה יכול להגיד שמדובר באוטומציה. דברים כאלה בהחלט קורים. אבל כשאתה רודף עם כל המחלקה שלך ופאקינג מסוק קרב אחרי שני אנשים שנמצאים במרחק מאות מטרים ממך, או אפילו יורה בזקן במיטתו תוך חיפוש בבית פלסטיני, זה בולשיט. כששלושה חיילים ממוגנים וחמושים יורים בפלסטיני עצור כי חשבו שהתנפל עליהם עם מזרק, או מביאים איזה ילד כדי שיפתח תיקים שנראה להם שיכולים להיות ממולכדים, זה בולשיט גם כן. מקרים כאלה אומרים אחד משני דברים, אם לא את שניהם: צה"ל מאמן חיילים בלתי מקצועיים באופן מחפיר, שמפחדים מהצל של עצמם ומאבדים שליטה בכל פעם שהם נלחצים, ו\או, צה"ל מאמן חיילים ששמים זין על חיי אזרחים ורגילים ששום דבר לא יקרה להם בעקבות זאת.

הדבר האוטומטי באמת כאן זה מערכת ההצדקה שפיתחו לעצמינו כדי להכשיר כל מעשה זוועה של בחורינו המצוינים כלפי ערבים, והלחץ היחיד בסיפור נובע מהפחד שיגידו עלינו כל מני דברים רעים.

כמו כל תגובה אוטומטית תחת לחץ, היא לא מבחינה בין ידיד ואויב, בין מצב מסוכן באמת ל"תחושת סכנה סובייקטיבית". כשאנחנו מתרגלים להצדיק כל חייל בכל פעם שהוא טוען "חשבתי שהוא מחבל" ו"פעלתי באופן אוטומטי תחת לחץ", בלי קשר לנסיבות, בלי שום ביקורת, אין מה להתפלא שאותה הצדקה תצא – אוטומטית – גם במקרים של גנבי רכב ואנשים שהתחפשו בפורים. ואם זה קורה שם, אין מה להתפלא כשחלאה כמו ארז אפרתי מנסה להשתמש בטיעון גם במקרה של אונס בחורה יהודיה בלב תל אביב. ואתם יודעים משהו? אם זאת הייתה בחורה ערביה שסתם הלכה בלילה למכוניתה וארז אפרתי, כשיצא מסטול ממועדון החשפנות, היה יורה לה בראש במקום לאנוס אותה, זה גם היה מצליח לו.

דבר נוסף: התקשורת, כנראה מפני שהייתה עסוקה מדי ב"מחאת" הקוטג' (ומבחינתי הוא יכול להישאר יקר, אף פעם לא הבנתי למה אנשים אוכלים את הדרעק הזה ממילא) לא מתעסקת, ובקושי מזכירה אפילו, את המאבק החשוב של עובדי "חיפה כימיקלים צפון", שנמשך כבר חודש וחצי. סיבוב קודם שלו, בסניף הדרומי, הונצח בסרט החובה "שביתה". ככה מאבק בולשיט וירטואלי מחליף מאבק אמיתי. תרמו לקרן השביתה ותפנו למייל: yuval.ofek1@gmail.com לפרטים והצעת עזרה.

מנהלי: התקבלו שתי תרומות לתחזוקת הבלוג. אני מודה להם ומאחל להם לא להילחץ בזמן שהם מחזיקים מזלג ויש איזה ילד ליד. לכו תדעו מה יכול לקרות.

סון דזה. "אמנות המלחמה", כ-500 לפנה"ס.

לפני חמש עשרה שנה, לא ידעתי מה זה "נכבה". הייתי כנראה מעורה פוליטית יותר מאשר היום, כבר יצא לי לנהל דיאלוג עם פלסטינים, הכרתי את האמנה הפלסטינית וכל מני שטויות כאלה, לא בדיוק בור בעניינים האלו, אבל לא הכרתי את המונח "נכבה" פשוט כי אף אחד בסביבה לא השתמש בו.

היום קשה למצוא מישהו שלא מכיר את המונח. הוא בפי כל ובכותרות כל העיתונים. נתניהו נואם לכבודה נאום מיוחד, "אם תרצו" מפיצים חוברות בולשיט על אודותיה וטובי הפובליציסטים כותבים עליה מאמרים. זה שהתגובה של רוב הישראלים נעה בין התכרבלות לכדור מייבב בפינה להכחשה מתלהמת זה שולי. העניין המרכזי הוא שהנושא על השולחן. כי הצלחה פוליטית נמדדת בעל מה מדברים אפילו יותר מאשר במה אומרים. כמעט אף אחד במערכת הפוליטית היהודית לא רצה לדבר על הנכבה. הם לא היו פותחים את הנושא מיוזמתם, ובכל זאת, הם נאלצו לעסוק בו.

הקרדיט על ההצלחה הולך בעיקר לפלסטינים אזרחי ישראל. דוקטרינת אוסלו של שתי המדינות הלאומיות השאירה אותם על תקן סרח עודף. הנושאים שמטרידים אותם לא זכו להתייחסות במסגרת הפיתרון המוצע וכך, לא מיוצגים ע"י ממשלת המדינה היהודית וזנוחים ע"י אחיהם הפלסטינים, פתחו במהלך של הפיכת ציבור ערביי 48 לציבור פוליטי שדורש הכרה ככזה הן מהפלסטינים, הן מישראל והן מהקהילה הבינ"ל.

כאן יש הקבלה מעניינת בינם לבין המתנחלים. גם המתנחלים נדרשו לשלם את מחירו של פיתרון שלא נותן מענה לצרכים שלהם. גם המתנחלים נדחפו להתארגן מחדש ולהנכיח את עצמם בשיח הציבורי וגם הם השתמשו ב-1948 כדי לעשות זאת ומסיבה דומה: הצפת נושא 48, התזכורת שלב הסכסוך נמצא שם, היא הדרך הטובה ביותר להציף גם את מגבלות הפיתרון שמבוסס על קווי 67. אז המתנחלים, כמו הנהגת ערביי 48, טרחו שוב ושוב להזכיר שגם שייח מוניס היא שטח כבוש, ולא ייכון פיתרון בלי התייחסות רצינית יותר לעובדה זו. מבחינה זו, הדבר הכי רדיקלי בפוליטיקה של היום יהיה אם המתנחלים וערביי 48 יתחילו לדבר. לא סביר? אולי, אבל דברים מוזרים יותר קרו ואני לא אופתע אם גם זה יקרה.

ב-1923, זאב ז'בוטינסקי כתב את מאמרו המופתי "קיר הברזל" (PDF). מלבד היותו בית ספר לכתיבה פוליטית, המאמר מדויק למדי לשעתו, ובמידה לא מבוטלת, גם לשעתנו. ז'בוטינסקי מציג את התנועה הציונית כפרויקט קולוניאליסטי שאינו שונה מהקולוניאליזם האירופי המוכר לנו (היום היו קוראים לו "בוגד" ו"אנטי ציוני" ודורשים לבדוק את מקורות המימון שלו על זה). הוא טוען שהניסיונות להידברות עם הערבים הם פנטזיה, שכן אף עם (והוא מכיר בהם ככזה) לא יסכים להקמת ישות זרה על אדמתו ומסקנתו, שאותה כינה "קיר הברזל", היא שעל היהודים להפוך לכוח כזה שלא תהיה אפשרות להזיז אותם מכאן או למנוע את הגשמת שאיפותיהם. אבל ל"קיר הברזל" יש תאריך תפוגה: כשיבינו שהפרויקט הציוני הוא עובדה מוגמרת, כתב ז'בוטינסקי, יבואו אלינו המתונים עם הצעות לוויתורים הדדיים, ואז יהיה אפשר לפתור את הקונפליקט באמצעות דיאלוג.

ב-1923, כל זה היה על תקן מדע בדיוני. אבל כיאה לטקסט שמשקף הכרה מפוכחת במציאות יותר מאשר אידיאל פוליטי כזה או אחר, זכינו לראות בהגשמתו. "קיר הברזל" הוקם, הערבים נכשלו בניסיונם למנוע את הפרויקט הציוני, תוך אסון כבד להם עצמם, ומאז שנות השבעים באים אלינו המתונים עם הצעות לוויתורים הדדיים. הם לא עושים זאת משום שהם מכירים בצדקת דרכה של הציונות – את זה לא יעשו לעולם – אלא מפני שברור להם שנוכחות היהודים כאן כציבור לאומי היא עובדה קיימת. הם מצטערים עליה, אבל מוכנים לחרוק שיניים ולמצוא דרכים לקיום ביחד. בדיוק כמו שז'בוטינסקי ידע שיהיה.

אבל יורשיו בעיני עצמם בימין הישראלי החליפו את "קיר הברזל" המעשי שעשוי מכוח ב"קיר ברזל" אידיאולוגי שעשוי מפחד.

זכות הקיום שלי כאן נובעת מעצם הקיום שלי כאן, כי הפסקתו תהיה עוול בלתי ניתן להצדקה. זכותה של הקבוצה אליה אני משתייך להגדיר את עצמה במונחים לאומיים נובעת מזכות ההגדרה העצמית ולא משום דבר אחר. איפה נשמע כדבר הזה, שזכויות בסיסיות כאלו יהיו תלויות באיזו אמונה ב"צדקת הדרך"? מי היה מעלה בדעתו להתנות את זכות קיומה של ארה"ב, למשל, באמונה בכך שהאסון שהומט על האינדיאנים היה צודק? מה זה החרטא הזה?

הקהילה הבינ"ל מכירה בזכויות היהודים בארץ ישראל מעצם נוכחותם בה. אפילו הערבים, ברובם, מוכנים להכיר בהן על בסיס זה ודווקא הפוליטיקאים היהודים, פטריוטים דה לה שמעטע שכמותם, צועקים על כל גבעה ותחת כל עץ רענן שאם רק יוכח שההיסטוריה שלנו לא מצטיינת בצדק ובמוסר ושהנרטיב שלנו אינו אמת מוחלטת, אנחנו נצטרך לארוז את המזוודה ולשחות בחזרה לאוקראינה. ואתם יודעים מה? ההיסטוריה שלנו מכוערת לא פחות משל אחרים, ומלאה במעשי זוועה לתפארת. מי שמאמין שההכרה בכך מבטלת את זכות קיומו כאן מוזמן לשחות לאוקראינה בעצמו. אני לא נמצא כאן בגלל אמונה עיוורת בסיפורי בדים, ובכוונתי להישאר גם אם יוכח שאבות הציונות היו ערפדים מכוכב אחר שהגיעו כדי לעשות ניסויים רפואיים על הפלאחים המקומיים.

אז זהו "קיר הברזל" שלי: זכויותיהם של בני אדם לא תלויות בטוהר המוסרי של הנסיבות ההיסטוריות שהביאו אותם למקום בו הם נמצאים. על עמדה כזאת אנחנו יכולים להגן. אם נצטרך, כמו שהימין רוצה, להגן על כל מעלליה של הציונות אם לא של היהודים באשר הם, אנחנו ניכשל. וזה בדיוק מה שקורה עכשיו.

אני דווקא שמרני למדי ביחס לאסון הפלסטיני. אני לא מקבל, למשל, את הטענה שמעמד הפליט עובר בתורשה. אם כך זה היה, כל תושבי כדור הארץ היו צריכים לקבל מעמד כזה. אני גם חושב שחשוב להזכיר שהטיהור האתני של 48 היה דו כיווני, היהודים גורשו משטחים שנתפסו ע"י הערבים. אני חושב שהטיהור האתני שביצענו היה עניין של נסיבות יותר מאשר קנוניה אפלה ואני בהחלט לא עסוק בהלקאה עצמית על פשעי הציונות.

אבל אני בהחלט מודה ומכיר בהם, לא מתיימר להצדיק את כולם ובהחלט חושב שאנחנו צריכים לקחת עליהם אחריות ולפתור את הנושא מול הפלסטינים. לא מפני שיש כאן עניין של צדק אבסולוטי אלא מפני שזה עניין לא פתור בינינו, ואת הפינה הזאת נצטרך לסגור. וכן, יהיו לזה גם מחירים שלאו דווקא ימצאו חן בעיני. ככה זה.

אבל כדי שנוכל להתמודד עם העניין, צריך שהפוליטיקאים שלנו יפסיקו עם הלהג הפרנואידי הבלתי פוסק הזה שלהם. אולי זה מועיל לקריירה שלהם לקשור את עצם זכות הקיום שלנו כאן לאידיאולוגיה הפרטית שלהם, אבל זה לא משרת שום אינטרס ישראלי. להיפך. הטרטור הבלתי פוסק הזה שלהם הוא זה שמערער את ההצדקה לקיומנו והוא זה שנותן "רוח גבית" לדה-לגיטימציה של ישראל. כמובן שגם זה משרת לא רע את הקריירה שלהם. העיסוק בנכבה לא מפחיד אותי בכלל, הטמטום של הפוליטיקאים שלנו, כן. הם הסכנה הקיומית היחידה בסביבה.

מינהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג. אני מודה לתורם ומאחל לו לא להתנגש בקירות.