החברים של ג'ורג'

טענה מקובלת בקרב אחינו חובשי הכיפות היא שהתרבות החילונית כולה תרבות פריצות ותאווה, ושהללו – להוציא נבירה בלתי פוסקת אחר סמים ואלכוהול, כמובן – עומדות במרכז והכל סוגדים להן. אם להאזין למחזירים בתשובה, יש אורגיה באכחנטית בכל פיצוציה, טקסים לעשתורת בכל תחנת דלק. מתקבל הרושם שהיהודיסטים מכירים את החברה הישראלית מפרסומות ומדרשות.

 

המציאות, למרבה הצער, הפוכה. לפני כחודש רגזה הארץ – או, ליתר דיוק, החלק המזערי שלה שאיננו ברברי, שהוא גם, שלא במקרה, זה היודע להתבטא – כאשר האספסוף היהודיסטי כפה על נערות לבישת שק, שמא עשויים בני ישראל הכשרים לבוא לידי עבירה בראותם ילדה בחולצה ומכנסיים. כלומר, הגברבר חובש הכיפה המצוי נמצא בסכנה מעצם זרועה החשופה למחצה של ילדה – ועוד לא אמרנו שום דבר על שיער חשוף.

 

בכלל, קשים חייו של הגברבר היהודיסטי: עצם שמיעתה של שירת אשה מכשילה אותו. כוח הרצון שלו כה קלוש, שכל דבר של מה בכך יכול להכריעו. הוא תמים, מוקף בנשים מפתות, והכלי היחיד העומד לו הוא התנזרות מהכרה בעצם קיומן. לא ברור למה, שהרי מדובר ב"חמת מלאה צואה, פיה מלא דם"; והיום, אחרי הכל, אפילו רבני החרדים לא ינסו את התירוץ הישן של "רוב נשים מצויות בכשפים". הוא נהיה מביך אחרי המאה ה-17. מי, אם כן, מתעסק אובססיבית במיניות? מיניותו של מי מעוותת יותר?

 

מתקפת צניעות מתרגשת עלינו. לא רק פניהן של הילדות בגשר המיתרים הולבנו – עבירה חמורה, אם אני זוכר נכון – אלא גם של כל חברות הכנסת. אמנם, הן מיעוט – מחפיר – בכנסת, אבל הן מייצגות רוב בציבור (51%), והן שני-שליש ממקהלת הכנסת. ואף על פי כן, הנהלת הכנסת החליטה שנשים, אפילו חברות כנסת, לא ישירו בכנסת. החריג היחיד הוא ילדות בנות 13, שאין חשש שתסכנה את תומתם של חברי הכנסת היהודיסטים. כלומר, במחטף, ללא דיון, אימצה הנהלת הכנסת את המחמיר שבדינים הרואה בנשים מזיקות בדמות אדם. בלא דיון, הוכרזו 51% מן האוכלוסיה כמסוכנות לחלק הארי של ההאוכלוסיה – זה הקטן יותר, כמובן. במחי החלטה פרוצדורלית, בעטה הנהלת הכנסת – הכנסת! הגם לכבוש את המלכה עמי בבית? – את ישראל לימי הביניים.

 

משנמתח החבל, אין עוצרים: האספסוף הקדוש שרף ברחובות ירושלים עשרות כרזות ועליהן פניה של אורנה בנאי. פנים: לא מחשוף. פנים: לא ביקיני. פנים. מהות האדם. במקרה או שלא במקרה, פני נשים היו מוקד לסערה גם בקו התפר שבין הדתיים-לאומניים לחרדים-הלאומניים: ארגון "מעיינות הישועה" פרסם לפני כמעט שנה את פעיליו המרכזיים – אבל החשיך את פניהן של הנשים. החשיכה נמשכת אל החשיכה, ואותו חומץ בן חומצה, שמואל אליהו, מיהר לגונן על ההחלטה. האם פעילות "מעיינות הישועה" הצטלמו בבגדים לא צנועים? הרי כל השומע יצחק. לא, זה לא עניין של צניעות. כרגיל, הצניעות היא תירוץ.

 

עוד זה מדבר וזה בא: במסגרת הפיכתו של צה"ל לצבא השמיים, הודיע השבוע דובר צה"ל כי "הלכה פסוקה היא בידינו כי קול באשה ערווה, ועל פי שורת הדין, אין דרך להתיר לחיילים דתיים לשמוע זמרת, אפילו במסגרת טקס צבאי". אם קולו של דובר צה"ל נשמע לכם דומה באופן חשוד לזה של שלמה יוסף אלישיב, זה לא במקרה: הוא מצטט רב פיקודי, מילה במילה.

 

הרב פסק כפי שפסק – כפי ההלכה היהודית מחייבת אותו לפסוק, ויש בין הפוסקים גם שאינם מתירים לתלמידיהם לשמוע קול אשה גם בהקלטה או רדיו – משום שנתבקש לכך על ידי תלמיד. אלה אותם תלמידים שכה מקפידים הם במצוות, שלא רק שאינם מוכנים לשמוע אישה שרה – הם גם אינם מוכנים לקבל ממנה פקודות.

 

הנה יוצא המרצע מן השק: ההתקפות הללו – שלוש מהן בשבוע אחד – אינן מיועדות "להגנה על תומתו של הגבר היהודי". זו, לכל היותר, סיסמת גיוס לנבערים ולמאמינים ב"ספרים קדושים" שלא קראו ושלא יזהו. המטרה היא גלילה אחורה של זכויות הנשים והשבתה של הפטריארכיה היהודית על כנה. אם זה יקרה, כל השאר כבר יקרה מאליו.

 

לא במקרה מעמדן של הנשים הוא שדה הקרב המרכזי במדינות האיסלם; לא במקרה, נחשב ביטול האיסור על רעלה באוניברסיטאות הטורקיות לנסיגתה של הרציונליות בפני המפלצתיות. זהו קו התפר בין המודרנה לנחשלות, בין הקדמה והברבריות. מדברים על חזרה לימי הביניים; זו שטות; ימי הביניים האירופאיים היו מתקדמים לאין שיעור ממה שנחשף שעשתה השבוע הכנסת – הנוהל נמשך מזה זמן – או מעמדתו של דובר צה"ל, וודאי מהאספסוף שברחובות העיר שמן הראוי שתקרא, דבר המצריך שינוי קל בלבד, יאושלים. במאבק התרבותי הגדול ×”×–×”, היהדות האורתודוקסית נמצאת בצד של הטאליבאן; והיא הצליחה להכניע את הכנסת, המוסד הריבוני של כל הישראלים – והצליחה בכך ללא כל מאבק. לא ×”×™×” דיון. היתה צנזורה עצמית: המוסדות הלאומיים, החילוניים, כבר מרגישים לבד, ללא דרישה, מתי הם מגדישים את הסאה. כל כך התרגלנו למכות הקטנות האלה, שלא חשנו בסטירה; כל כך התרגלנו להשפלתן הממוסדת של אחיותינו לאומה, שחשבנו שהיריקות הללו הן עוד קצת גשם.

 

אם ציפי לבני לא תצליח להבחר לראשות הממשלה, לא יהיה זה משום ריקנות הרקורד שלה: האיש שהיא מחליפה היה הצלחה קטנה מאד. היא עשויה לגלות בקרוב, על בשרה, את משמעות העובדה שבתחום המדיני, קפאה ההלכה על שמריה במאה השלישית לפני הספירה. בעקבות התלמוד, כותב אוכל הנבלות הגדול: אין מעמידין אישה במלכות, שנאמר [שום תשים עליך – יצ"ג] "מלך", ולא מלכה; וכן כל משימות בישראל, אין ממנין בהן אלא איש. קצינות צה"ל בכלל זה.

 

כמו קיומן של כנסיות, כמו קיומם של הומוסקסואלים, גם מעמדן המודרני של נשים הוא כסיכה דוקרת בבשרה של שנאת האדם היהודית. אשה חופשית, העושה כרצונה, הבוחרת כרצונה את בני זוגה, היא בעיניה לצנינים, היא היפוך הסדר הטבעי. וכעת, כשחומת הברזל של המציאות קורסת, הם מנסים לחזור "אל מה שצריך להיות" ושמעולם לא היה. והשבוע, אישרה הכנסת בחוק שבני החרדים לא ילמדו אלא את התפלות שמלמדיהם רוצים שילמדו. הקמנו עוד דור לטאליבאן. 

 

בתוך ערימות הסחי המהוות את התלמוד, נמצא סיפור קצרצר (אני מודה עליו לארי אלון, באותה חוברת ישנה של "שדמות", עלמא די) שהוא פנינה. כוחו בקיצורו. רב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא. הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי. יומא חד, משכיה שמעתא; הוה מסכיא דביתהו: השתא אתי, השתא אתי. לא אתא. חלש דעתה אחית דמעתא מעינא. הוה יתיב באגרא; אפחית איגרא, מתותיה ונח נפשיה.

 

ובעברית: רב רחומי למד תורה לפני רבא במחוזא [עיר בבבל]. היה רגיל לבוא לביתו מדי ערב יום כיפור. יום אחד [היינו, ערב יום הכיפורים אחד] משכתו הסוגיה. היתה מחכה אשתו: עכשיו בא, עכשיו בא. לא בא. חלשה דעתה, וירדה דמעה מעינה. היה [רב רחומי] יושב על הגג; קרס הגג מתחתיו, מת ויצאה נשמתו.

 

נדון במערכת היחסים הלא טבעית של רב רחומי ואשתו (חוששני שאת הנקודה הזו מחטיא ברדיצ'בסקי בסיפורו המבוסס על סיפור ×–×”): אלמנת הקש הזו, מתה בחייה, מסכינה עם כך שבעלה מבקר אותה רק פעם אחת – בערב יום הכיפורים, יום שיחסי המין אסורים בו. כל שהוא מעניק לה הוא את זיו פניו פעם בשנה. להתגרש כנראה איננה יכולה – התולעת הוא אמורא – או שאהבתה לחלאה גדולה מדי: רחומי מחויב, אחרי הכל, ב"שארה, כסותה ועונתה", ואת האחרון לא נראה שהוא מספק. משהחלאה הקטנה איננו מצליח לעמוד אפילו ברף הנמוך מאד ×”×–×”, "חלשה דעתה", ומשמים גוזרים עליו מיד – בערב יום הכיפורים! – עונש מוות.

 

הסיפור הזה, המובא בעמוד בתלמוד שבו דנים מהי "עונתו" של תלמיד חכם, מבטא, לדעתי, אותו חוסר נחת ואותו חשש שמבטא "המעשה הנורא ברבי יוסף": שמא מוגדשת הסאה, שמא העולם לא יעמוד עוד בגזירות המופרכות שהוזים תלמידי חכמים, שמא לזעמה של אשה נטושה אכן יש כוח.

 

כדי למנוע מצב שנשות ישראל תגענה למצב שבו תוצג להם אשתו – חסרת השם, אלא מה – של רחומי כמודל פמיניסטי, לפני שמצב כזה ייחשב להגזמה מצערת ולחריגה לא ראויה, אנחנו צריכים לעמוד ולתקן את הפרצות בחוק הברזל. אנחנו כה עסוקים בהכחשתה של מלחמת התרבות, ובחנפנות "כולנו יהודים", שאיננו שמים לב שאנו מובסים.

 

כן, נשים ישירו; מי שלא יסכים לכך מוזמן ללכת, ושישכח מתקציבי ציבור. כן, נשים יפקדו בצבא – ומי שלא יסכין עם כך, יתמודד נא עם "עונשים של פלדה! בתי דין של שדה!". כן, פני נשים יופיעו ברחוב – ומי שיפגע בפרסומות מטעם פוליטי ('דתי', כביכול) יטופל כפי שמטופלים פעילי זרוע ההטפה של החמאס.

 

במלחמת תרבות, אסור לוותר על אף שעל – והכנסת חשפה השבוע נסיגה צרפתית. לא, רוב האוכלוסיה איננה מצורעת; המצורעים נמצאים בצד השני, והגיע הזמן לגרש אותם מן המחנה, ולחסל את הלגיטימיות שלהם.

 

אבל לשם כך צריך עמוד שדרה, ויכולת לומר "יהדות? לא, תודה: נרפאתי", ולגלות חוסר סובלנות קיצוני כלפי אמונות טפלות. בקצרה, צריך מה שכונה בבוז "פונדמנטליזם של נאורות": סירוב נחוש להתפשר על אמונות בסיס בפני שנאת אדם המתחזה לדרישה ל"כיבוד אמונות". עד שיקום מחדש קיר הברזל, עד שהמאמינים בשדים יסוגו שוב למאורתיהם, היאות להם.

 

ואת הנחישות הזו, כמסתבר, אין לנו.

  

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

אחח, התענוג: המתנחל חננאל דיין, שעשה הצגה לפני שנתיים על פיה הוא נתקף הלם-התנתקות כשראה את דני חלוץ בבית הנשיא ולכן סירב ללחוץ את ידו, לא יורד מהכותרות, אבל הפעם נסלח לו. לפני כמה חודשים תבע דיין את יאיר לפיד, לאחר שהלז כתב עליו רשימה מלגלגת, תוך הטיות בלתי מחמיאות של שמו. אני לא יודע אם יש בסיס לתביעה הזו, למעשה אני מאד מקווה שלא (דיין, כמי שביצע מעשה מחאה ציבורי, הוא מטרה לגיטימית לסאטירה, פרודיה ולעג), אבל עד עכשיו היא מרתקת.

מסתבר שקודם שכתב לפיד, האיש שתמיד טוב לו, את הטור, הוא קיבל מידיו של אחד, אלעזר שטרן, מסמכים אישיים של דיין: מכתב מהמ"פ של דיין ובו פרטים אישיים ושורה של מסמכים אחרים, ביניהם מכתב ההדחה מהיחידה של דיין. שטרן היה זה שערך את מסע הצלב כנגד דיין.

אז יאירק'ה, האיש והשאלות הקשות, שימש בעצם ככתבלב בידיו של בעל שררה – והוא שימש ככזה מרצון. הוא ודאי רגיל לכך, אבל רק לעיתים נדירות נחשפים המהלכים של הכאילו-עיתונאי הזה.

וזה עוד כלום לעומת שטרן. הצדקן הזה, שהטיף לנו שנים על קריסת הערכים, נתפס כשהוא מוציא מסמכים מרשות הצבא ומעביר אותם לעיתונאי, וכל זאת כדי לקדם אג'נדה אישית של רדיפת חייל. שטרן, יש להזכיר, היה ראש אכ"א כשביצע את הפשע-לכאורה הזה. אם באטדים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר? אם ראש אכ"א מדליף פרטים חסויים כחלק ממאבק פוליטי, איך יוכל לבוא בתלונות לחוגרים שמדליפים פרטים לחברים, או לחוקרים פרטיים?

אם יש צדק בצה"ל, יועמד שטרן לדין וייתלשו דרגותיו. זה לא יקרה, כמובן. למה מה קרה, כולה חפ"ש. הנה עוד סיבה לסירוב לשרת בארגון המסואב הזה.

אגב הבהמה הירוקה… הסרטון ×”×–×” שווה צפיה. רואים בו קבוצה של חיילי צה"ל צועדים באזור בלעין. בקרבת מקום, משמאל, עומד מפגין וצועק. אחד החיילים מסתובב אליו, וללא כל התגרות יורה בו כדור גומי. החיילים ממשיכים לצעוד הלאה, כאילו כלום. נו, ×–×” רק שמאלני. רצוי לזכור גם ששמאלנים הם מדרגה אחת למעלה מפלסטינים, ושפלסטינים מסתובבים הרבה פחות עם מצלמות וידאו.

שווה גם לקרוא את התגובות, לפעם הבאה שמישהו ינסה לומר לכם שהאוכלוסיה הישראלית היא נאורה. האמת היא שישראל נאורה מכוח חוקיה ומכוח האליטה שלה, בניגוד לרצון רוב האספסוף שחי בה. וזה לא יחזיק.

במדרגת רשעים: מדי פעם יולי תמיר מועילה במשהו: אתמול פורסם שהיא החליטה להפסיק את שירותן של כ-3,000 "בנות שירות" במערכת החינוך. כרגיל, נעמדו מגלגלי העיניים עם השביס והכיפה הסרוגה על הטלפיים האחוריות והתחילו לצרוח.

אבל תמיר צודקת לחלוטין. 90% מ"בנות השירות" מועסקות במערכת החינוך החילונית דווקא. הן חסרות כל ידע חינוכי, אין להן שום הכשרה, וכל מה שהן עושות הוא שימוש כסוכנות החזרה בתשובה במגזר החילוני. הן מלמדות "מורשת", והחינוך החילוני צריך הרבה פחות מורשת והרבה יותר ספקנות ונאורות – ודאי לא "מורשת" בנוסח שבת 18 דתיה מסוגלת ללמד.

מערכת החינוך הדתית מעולם לא היתה מקבלת מצב שבו מערכת חינוך אחרת – נניח, בנות יוצאות קיבוצים – היתה משתילה 90% מחניכותיה אצלה כדי ללמד את התלמידים אזרחות, נניח. לא; הם רוצים את מערכת החינוך שלהם לעצמם, שולחים זרועות תמנון אל מערכות החינוך האחרות – ואז צורחים כשהזרועות האלה נגדעות. למה שלא יופנו בנות השירות אל מערכת החינוך הדתית עצמה? כי זו ממילא היא מקור פרסנה עיקרי למגזר, ואין בה מקום לעוד מורות. שיקראו קצת בפרקי אבות, ויבדקו מי הוא זה שאומר "שלי שלי, שלך שלי".

שמיים, בקשו עליו רחמים: ג'ורג' וו. בוש שלח אלפי חיילים אמריקנים אל מותם, במלחמה שהיתה הכל חוץ מהכרחית, בעיראק. במלחמה נספו גם מספר לא ידוע, אך סביר להניח גבוה מאד, של עיראקים. עיראק חדלה, בפועל, מלהתקיים כגוף אחד, ואת הכלי שנשבר האמריקנים אינם מצליחים לבנות מחדש. מליוני עיראקים הפכו לפליטים.

ומה אומר על זה האיש, שבשעתו התלוצץ על העדר הסיבה למלחמה, בחפשו נשק להשמדה המונית בחדר הסגלגל? איזה קורבן הוא מקריב? ובכן, הוא הפסיק לשחק גולף. זה לא נראה טוב, הוא אומר.

המוח החשדן שלי חושב שזה לא קורבן, אלא עוד דרך של וו. להפליק סטירונת לאביו: על האב נמתחה ביקורת, משום ששיחק גולף לאורך כל מלחמת 1991. האב טען שזו דרכו להראות שהוא לא לחוץ; הוא לא שם לב ש-1991 איננה 1941, שהתפיסה השתנתה מאד. בוש ג'וניור תמיד חיפש דרכים להראות שהוא שונה מאביו; זו כנראה עוד אחת מהן.

אלוהים, כמה טוב שזה יגמר בעוד שמונה חודשים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

לחזור ליסודות: אחרי שמונה שנים של "שליחת מסרים" ו"צריבות תודעה", של לוחמת בט"ש שנפסקת ברגע שיש נפגע ראשון לכוחותינו, שכחה הבהמה הירוקה מה תפקידו של צבא. לא, הוא לא הגנה על ה'ילדים' במדים: הוא השמדת צבא האויב.

מה שצה"ל צריך לעשות עכשיו, מה שהוא היה צריך לעשות כשהתחילו הרקטות ליפול על שדרות, כרוך בדם יזע ודמעות, אבל הוא לא מסובך. יש לכבוש מחדש את רצועת עזה, לטהר אותה בית אחר בית, ולהרוג או לשבות את כל חמושי האויב. כן, יהיו עשרות הרוגים לצה"ל, אולי אפילו מאות; אבל זה תפקידו של צבא, שהוא מגן בחייו על אזרחים.

זה לא מעבר ליכולתו של צה"ל, זה גם כנראה הפתרון ההומני ביותר – הפגזות והפצצות הינן תגובה הרבה פחות מדויקת והרבה פחות הומנית – אבל זה כנראה לא יקרה בקרוב. התרגלנו שדם החיילים אדום מדם האזרחים.

ולפני שתעלה הטענה של "צריך לדבר עם החמאס", צריך להזכיר שהחמאס הודיע לא פעם ולא פעמיים שהוא לא יפעל כנגד לוחמים פלסטיניים אחרים – מה שאומר שהג'יהאד או ועדות ההתנגדות העממית, או ג'ש מוחמד, או כל כנופיה אחרת, יוכלו להמשיך ולשגר קטיושות לאשקלון, בעוד החמאס רוחץ בנקיון כפיו.

ישראל צריכה להציב אולטימטום: אנו מפסיקים אש לשבוע. אם לא תירו במהלך השבוע, נשקול את הארכת הפסקת האש. אם תירו, נכנס בכם עם כל מה שיש לנו. וזו תהיה מלחמה, לא 'מבצע' ולא 'עימות בעצימות נמוכה' – מלחמה שמטרתה הפסקת קיומו המדיני והצבאי של הצד השני.

שיטת מצליח מכה שנית: קבוצה של חברות פרסום מנסות, בהצלחה, להשתלט לנו על הנוף כבר כמה שנים טובות. אחד הבולטים במאבק נגדן הוא אברי גלעד.

שלשום הוגשה תביעה משונה במיוחד כנגד גלעד: שני מפרסמים בכירים האשימו אותו בכך שהוא מוציא להם שם רע כדי לקדם את עסקיו-שלו. "הנתבע × ×—×–×” להיות איש רדיו וטלויזיה. למעשה, המדובר באיש עסקים לכל דבר וענין בתחום של שידורי רדיו וטלויזיה, המתכנן את מעשיו, דרכיו ודבריו בקפידה רבה… כל המעשים המתוארים בכתב התביעה, לא נועדו אלא על מנת להעשיר את הנתבע באופן אישי ועל מנת לחשוף אותו בפני מפרסמים וחברות תקשורת שונות על מנת לקבל עוד עבודות ועוד כספים". התובעים דורשים 2.8 מיליון ₪.

לתביעה הזו אין על מה להשען – אפילו אם גלעד אכן היה איש עסקים מחושב. זו פשוט שיטת מצליח, בענק: איים בתביעה, אולי הצד השני יבהל. אילו אני השופט, הייתי קונס את התובעים ב-2.8 מיליון ₪ על בזבוז זמנו של בית המשפט, ושיערערו על זה. כנראה שאין לי מזג שיפוטי.

דמוקרטיה? פחחח: משרד הפנים סירב להנפיק תעודת לידה לבנה של ערביה ישראלית, תושבת אום אל פאחם, בטענה שהיא איננה נשואה. מה הקשר? ובכן, לטענת משרד הפנים, על פי ההלכה המוסלמית אין מעמד כזה, של ילד לאשה מוסלמיה בלתי נשואה.

הרקע לתשובת משרד הפנים – הרצון של יהודי ישראל לצמצם את מספר הערבים החיים בישראל – ברור. בכל זאת, אצא מנקודת הנחה שמשרד הפנים צודק ולא מבלשט. כלומר, זה שקר טיפשי מדי, אפילו למשרד שמנוהל על ידי מאיר שטרית, וסביר שהוא נשען על איזו נקודה הלכתית טכנית.

אבל תגובתו של חנין מפתיעה בבורותה (ויש לומר שזה ממש לא מתאים לאחד ×”×—"כים החרוצים ביותר): "[תגובת משרד הפנים]… מכפיפה את חוקי המדינה לחוקים דתיים, בצורה שמכשירה אפליה על רקע דתי"? ודאי. בוקר טוב. איפה היית ב-60 השנה האחרונות?

המעמד האישי בישראל איננו נקבע מתוקף אזרחות ישראלית כוללת – המדינה מתנגדת לרעיון הזה נחרצות – אלא מתוקף היותו של אדם חבר במילט, עדה דתית. מקורה של השיטה הזו הוא בימי הטורקים. בישראל יש ערימה שלמה של מילטים: יהודים ספרדים, יהודים אשכנזים, מוסלמים סונים, נוצרים מארונים, נוצרים קתוליים, נוצרים אורתודוקסיים ועוד – וכל אחד מהם כפוף, מבחינת מעמדו האישי, לבית הדין של עדתו. נישואים בקרב חברים ממילטים שונים אינם אפשריים; יהודי לא יכול לשאת נוצריה, מוסלמית לא יכולה לשאת דרוזי. כדי שהזוג יוכל להתחתן, חייבת להתבצע המרת דת רשמית – תהליך ארוך, מסובך, ולעיתים קרובות כרוך בסכנה.

וכל זאת למה? למה לא לאפשר נישואים אזרחיים ולסגור עניין? כי אז, כמובן, יוכלו יהודים להנשא עם לא יהודים. ואת זה, במדינת היהודים, אי אפשר להרשות. טוהר הדם חשוב יותר משטויות כמו זכויות אדם.

החיים בין הקברים: ארגון ההורים הארצי קרא לפני כשבוע להחרמת מסעות העליה לרגל לפולין. הסיבה: מחיר הנסיעות עלה ו"המסע מאבד את הערכיות שלו ברגע שתלמיד בלי אמצעים נשאר בבית".

נהדר. אם ככה, אולי כדאי להעלות את המחיר עוד יותר.

ה'ערכים' של המסע הזה, ששיאו בבריאה מחודשת בתוך תא גזים במחנה השמדה, הם ערכים אנטי הומניים. הם מלמדים את הישראלים הצעירים הנוסעים לפולין שיהדותם נובעת מהשואה, שהמסר "לעולם לא עוד" משמעו "לעולם לא עוד לנו". הם חוזרים מלאים בלאומנות – אותה, אגב, הם פורקים על הפולנים בתדירות מבהילה – וישראליותם משתנה. הם הופכים לישראלים של אין ברירה.

במדינה שרואה את נוכחותם של אזרחיה בה כחובה מצידם כלפי דורות היהודים כולם, מחנות ההשמדה הם ההצדקה האחרונה לקיומה. אם תלכו מפה – ואלוהים יודע שאתם רוצים, ואלוהים יודע שאנחנו לא מספקים לכם סיבות להשאר – מחכה לכם זאב בחוץ.

ישראל מעולם לא היתה מדינה שתושביה ראו בקיומם היומיומי משהו שגרתי, שאין לתהות אחריו, כפי שמתקיימים רוב בני האדם; היא מעולם לא היתה בית. המדינה לימדה את תושביה שהם ממלאים חובה בעצם השארותם בה. על כן התהיה הבלתי פוסקת, כשאתה אומר לישראלי הממוצע שישראל היא מדינה פושעת: "אז למה אתה נשאר פה?". האפשרות שאתה נשאר פה מפני שזה ביתך, שכאן ידידיך, שזו שפתך, לא עולה אפילו על הדעת.

כי אם יבחרו הישראלים במדינתם כבית, במקום כהתרסה בלתי פוסקת כלפי העולם האכזר וההיסטוריה העוינת שהם מתעקשים לגרור איתם, כל העוולות שהמדינה בנויה עליהן – ובראשן יחסה למיעוט הערבי-ישראלי – יראו לפתע כעוולות, ולא כפשיטת נקמה קטנה כנגד שבעים האומות.

על כן – המסע לאושוויץ. הבית איננו בית, הוא מחנה – והמחנה איננו ביתך, ואתה לא תשקיע בו מאמץ; אתה חייל בחופשה של 11 חודשים; המדינה טרודה מכדי שתטפל בצרותיך – יש צורך ליישב את משכב רחב יג'; קוסמי ההפרטה מוכרים אותה, נתח אחר נתח, ל-18 המשפחות; אבל בחוץ יש זאב. לא מאמין לנו? בוא ותריח את הגז.

ומאחר ואיננו יודעים היסטוריה (ואין זה מקרה); מאחר ואנחנו מתמודדים עם טראומה אמיתית; מאחר ושכנינו החביבים היו בצד הלא נכון באותה מלחמה, והם ממשיכים לאיים בהשמדה גם היום, כשהם עסוקים בו זמנית בהכחשת השואה ובהפיכת מיין קמפף לרב מכר, זה עובד.

יאמרו: צריך לזכור. אענה: לשם מה? ההחלטה לזכור היא החלטה מודעת. החלטנו לשכוח כל כך הרבה דברים: את מאות כפרים וכמה וכמה ערים שנעלמו מן העין, ולא הותירו מאחוריהם אפילו משוכת צבר; את פושעי המלחמה שלנו; את היחס של החברה שלנו-עצמנו כלפי ניצולי השואה. ההחלטה לזכור – ולשמר את הזכרון באופן מלאכותי – היא החלטה מודעת ופוליטית. יש לה מטרות פוליטיות, וצריך לדבר עליהן.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)