החברים של ג'ורג'

זה מחיר הכיבוש. שלמוהו, אנא, בחירוק שיניים

אירוע חריג, מרעיש, נרשם אתמול: בג”ץ סירב להשתתף בפשע מלחמה. הימין כמרקחה

נתחיל בעובדות שאין עליהן עוררין. ב-12 במאי 2020 השתתף החייל עמית בן יגאל בפלישה צבאית לכפר יעבד שבנפת ג’נין. במהלך היציאה מהכפר, השליך מאן דהוא אבן על ראשו של בן יגאל, והרג אותו. בתאריך לא ידוע בחודש יוני 2020, עצרה המשטרה החשאית הישראלית (שב”כ), שידועה לשמצה בהפעלת העינויים שלה, את ניזמי אבו בכר, תושב יעבד, כחשוד בהריגת בן יגאל. בדיון בהגשת כתב האישום, בסוף יוני, הכחיש אבו בכר את המיוחס לו וטען שהשב”כ הכניס להודאתו דברים שלא אמר. הפרקליטות נאלצה להודות כי כתב האישום נשען בעיקרו על ההודאות של הנאשם.

כלומר, הודאות שנגבו על ידי משטרה חשאית שידועה לשמצה בעולם כולו בשל שימוש בעינויים ובאיום בעינויים כלפי בני משפחה הן הראיה העיקרית נגד אבו בכר. יש לציין, כי זה לא מובן מאליו, שמדינת ישראל מעמידה לדין אנשים שהרגו חיילים כאילו היו רוצחים ולא לוחמים.

אבל מדינת העוול היהודית היחידה במזרח התיכון לא הסתפקה בכך. בעוד משפטו של אבו בכר מתנהל – קרי, בטרם הורשע בעבירה המיוחסת לו – פנתה להרוס את בית משפחתו. נוהל מקובל ונפשע, שגם הוא הפך למשהו שעוברים עליו לסדר היום במדינת הסדום שלנו.

אלא שהפעם קרה אירוע חריג: בג”ץ סירב לאשר אתמול (ב’) את הריסת בית משפחתו של אבו בכר. השופטים מזוז וקרא החליטו הפעם שלא לשתף פעולה עם פשע מלחמה. ולמען הסר ספק, מדובר בפשע מלחמה מובהק. אמנת האג (סעיף 50) קובעת ש

“אין להטיל על האוכלוסיה עונש קיבוצי, כספי או אחר, בשל מעשיהם של בודדים, כשאין לראותה כנושאת באחריות משותפת למעשים אלה.”

אמנת ג’נבה הרביעית ביחס להגנה על אזרחים קובעת (סעיף 33) ש

“שום מוגן לא ייענש על עבירה שלא עבר אותה בעצמו. עונשים קיבוציים וכן כל אמצעי הפחדה או השלטת טרור אסורים. הביזה אסורה. מעשי תגמול כלפי מוגנים ורכושם אסורים.”

במקרה שלנו מדובר בשתי עבירות על אמנת ג’נבה: האיסור להעניש אדם על עבירה שלא ביצע, והאיסור על מעשי תגמול כלפי מוגנים ורכושם. שופטי ישראל עשו שקר בנפשם במשך דורות, וכהרגלם התכופפו כמיטב יכולתם בפני מערכת הבטחון, וליקטו תירוצים מן הגורן ומן היקב כדי לאפשר את הרס הבתים, אבל ככל שחלפו השנים זה נהיה קשה יותר ויותר. בשני העשורים האחרונים, הצבא טוען שוב ושוב שהרס הבתים של מתנגדים לכיבוש (ולעתים, מפגעים – קרי, אנשים שפגעו בכוונת מכוון באזרחים) איננה “ענישה” אלא “הרתעה.”

אבל, כפי שציין אתמול השופט קרא, כאשר הצבא דורש הריסה של כל בית, בעקבות כל פעולה אלימה נגד ישראלים, הוא לא יכול עוד לטעון שלא מדובר בענישה. פצעת או הרגת חייל או אזרח (ישראל, במכוון, איננה מבדילה)? ביתך יהרס. יש מתאם אוטומטי בין הפעולה ובין הענישה – ומשכך, היא ענישה ולא פעולה הרתעתית.

וענישה קולקטיבית, כזכור, אסורה.

המחשבה של שופטי בג”ץ בנושא מתחדדת, מן הסתם, לאור ההבנה שבזמן הקרוב צפוי בית הדין בהאג להחליט שהכיבוש הישראלי בגדה בלתי חוקי ושישראל מבצעת פשעי מלחמה שיטתיים. לגמרי יתכן ששופטי בג”ץ ימצאו את עצמם אסירי ציון, שמא ייעצרו בדרכם לכנס משפטי כלשהו; יתכן שסוף סוף יגיע זמן שפוט השופטים.

היום המאושר הזה עוד לא הגיע, והימין היהודי פרץ בקינות, משל היה ערפד שנחטף ממנו טרפו. היודו נאצים ייללו לירח ודרשו לעשות ביעבד מעשה לידיצה (הם כמובן ייעלבו מאד אם תקראו להם יודו נאצים). הוריו של בן יגאל קיבלו הרבה כותרות באמירות בנוסח “רצחו את הבן שלי מחדש.”

אין טעם להתווכח עם הורים שכולים, גם כאשר תאוות הנקם שלהם הופכת אותם למפלצתיים. אבל צריך להזכיר מושכלות יסוד ביחס לצדק וצדק צבאי:

חיילים אינם נרצחים (אלא אם הם נהרגים בשבי). חיילים נופלים על משמרתם. לשם כך לבשו מדים: כדי לסמן את עצמם כמותרים בפגיעה.

ההורגים בחיילים אינם פושעים; הם לוחמי חירות.

הפושעים אינם הורגי החיילים. הפושעים הם מי שמנסים ליישם ענישה קולקטיבית ופגיעה בבני משפחה שלא חטאו: ראש הממשלה, שר הבטחון, הרמטכ”ל, עלוב הפיקוד, האוגדונר והמח”ט – עד החייל שמניח את המטען או נוהג בדחפור – והמשפטנים שמאפשרים את הפשע, בין אם הם עושים זאת בזדון (פרקליטי המדינה) או במחדל (שופטי בג”ץ).

סבו של עבדכם הנאמן שירת באצ”ל, ארגון לוחמי חירות שכמו כמעט כל ארגון מסוגו שלח ידו גם קרי בפגיעה באזרחים. האצ"ל ראה בעצמו ארגון לוחמת גרילה; בפועל הוא היה גם זה וגם ארגון טרור. הטרור הוא טקטיקה: הוא נשקו של החלש מול החזק מכל (כפי שהחוק הצבאי הוא נשקו של החזק נגד החלש, הדרך שבה החזק מעניק לגיטימציה לפשעיו). בתחילת ימי המרד של האצ”ל, תקפו אנשיו עמדה בריטית באזור תל אביב והרגו את אנשיה. הבריטים הזועמים טענו שהחיילים נהרגו בשנתם, שזה מעשה ברברי.

תשובת האצ”ל היתה קרה כקרח, מדויקת וראויה: החיילים היו חיילים ומתו כחיילים, גם אם ישנו. אם באתם לכבוש את ארצנו, השארו ערים.

כמה התרחקנו מן הימים ההם. כמה התבכיינו, קוננו, ייללנו. כמה רצינו בשליטה על עם אחר ומאסנו במחירו. איך אימצנו את התפיסה של כל עם כובש ביחס למתקוממים – ושכחנו שבזמנם של סבינו, היינו אנו-עצמנו עם מתקומם.

ואיך כל זה היה ידוע מראש, ואיך לא הקשבנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • אשמח מאוד לראות את חובשי הכיפות הכובעים והמגבעות ששקד ונווה שתלו בעליון מובלים בזינזאנה לבית המשפט בהאג.הללו בקביעות פוסקים על פי רצון מי שמינה אותם לתפקיד.

  • ושאלה נוספת האם ישראל חתומה על האמנות הללו ואישררה אותם ? לא בטוח

    • ygurvitz

      לא רלוונטי. האמנות הללו הן משפט מנהגי, ולא צריך חתימה של מדינה עליהן כדי שהן יחולו. כפי שמדינה לא יכולה לנקוט בפיראטיות בטענה שהיא לא חתמה על האמנות הבינלאומיות נגד פיראטיות.

  • G.

    ״תשובת האצ”ל היתה קרה כקרח, מדויקת וראויה: החיילים היו חיילים ומתו כחיילים, גם אם ישנו. אם באתם לכבוש את ארצנו, השארו ערים.״
    חיפשתי ולא מצאתי את הציטוט, איפה זה נכתב?

  • disqus_2j8Bc6CZtg

    מסכים לגבי זה שלא סביר להרוס את הבית טרם הרשעת החשוד.
    לא מסכים עם 2 הטיעונים האחרים – שאסור להרוס בתי מחבלים מורשעים, ושפלסטינים שתוקפים חיילי צהל אינם מחבלים אלה לוחמים לגיטימיים.
    לגבי הבית, לא מדובר בעונש קולקטיבי, הנענש הוא המחבל עצמו, את רכושו הורסים. בצורה דומה במידה מסויימת, אדם שנקנס במשפט, או שגזרו עליו לשלם פיצויים לקורבנות, ביתו ורכושו עלול להיות מעוקל גם אם אשתו וילדיו יפגעו כתוצאה מכך.
    לגבי תקיפת חיילי צהל. אם היה אצל הפלשתינים ארגון גרילה שתוקף את חיילי צהל בלבד, ונאמן לפחות במידה מסוימת לאמנות הבינלאומיות (שיש בהן גם חוקים עבור ארגונים לא צבאיים), לוחמיו שנשבו היו צריכים לזכות בהגנה לה זוכים שבויי מלחמה. אך אין ארגונים כאלה. כל הארגונים החמושים לקחו אחריות על רצח אזרחים, מהללים רוצחי אזרחים או משלמים כסף למשפחותיהם. ולכן כל מי שמשתתף בלחימה מהצד שלהם לא זכאי להקרא לוחם חופש, ואם אחד מהם ספציפית הספיק לתקוף רק חיילים, זה ככל הנראה כי לא היו לידו אזרחים ישראלים אותם יכל לתקוף. ולכן יש להתייחס אליו בהתאם.

    • עדו סוקולובסקי

      א. אז למה לא הורסים בתים של מחבלים יהודים?
      ב. אם המחבל בכלא או מת (או לא הורשע עדיין) איך בדיוק מענישים אותו בכך שהורסים את הבית ?
      ג. האצ"ל גם רצח אזרחים. בעליות לצפת יש אנדרטה לזכרו של שלמה בן יוסף שהשליך רימון על אוטובוס ערבי. הוא הוצא להורג על ידי הבריטים. בדיוק מה שהימין פה אומר שצריך לעשות לטרוריסטים.

      • disqus_2j8Bc6CZtg

        א. במקרה של מחבלים יהודים לדעתי עדיף להחרים את הבית, למכור ולפצות את הקורבנות, משהו שבלתי אפשרי עם מחבלים ערבים, מסיבות שונות. זה שהמדינה לא עושה את זה זה לא נכון, אבל לא לא לגיטימי. זה בסדר שענישה של סתם רוצח שהוא אזרח המדינה תהיה שונה מתגובה לרוצח שנלחם נגד המדינה (בכוונה לא כותב עונש, כי זו לא המילה הנכונה לתאר תגובה למעשי אויב. כשיורים על חיילי אויב לא מענישים אותם על פשעים, פשוט נוקטים בפעולות שיעזרו לנצח בקרב). באופן כללי לאויבים שנלחמים במדינה היחס שונה מלאזרחים פושעים – וכך גם התנהגו כל המדינות שאי פעם ניהלו מלחמה.

        ב. מענישים אותו בכך שעושים משהו לרכושו שהוא היה מעדיף שלא יעשו (או היה מעדיף לו היה חי).

        ג. ההוצאה להורג הייתה לגיטימית. גם לא הייתי בונה לו אנדרטה

        • Y.

          א. את העונש הזה המציאו במיוחד למען ערבים. הוא לא נהוג לגבי אף אחד אחר, לא כאן ולא בארצות אחרות. בטח מישהו כתב על מקור העונש הזה, אבל אני מנחש שבעיקרו הוא בא מתוך נקמנות, ואתה מנסה להצדיק אותו בדיעבד.
          ב. מה שעידו אמר זה שהורסים בתים עוד לפני שהבן אדם נמצא אשם. כלומר הורסים בתים של אנשים שעשויים להיות חפים מפשע.

          ואוסיף: על שום פשע אחר לא מחרימים או משמידים רכוש של מת בתור עונש.
          על שום פשע אחר לא משמידים (או מחרימים) בית שבו גרים אחרים מן הפושע, שהם קרוביו או מכריו.

          • עדו סוקולובסקי

            שיט. גורביץ חסם אותו לפני שהיה לי זמן לענות כמו שצריך.

  • Shimi

    האצ"ל חטף בתגובה לעונש מלקות חיילים וקצינים בריטים הלקה אותם ושחרר אותם, ועשה רעש גדול בעולם, האימפריה הבריטית הזדזעה, מעולם לא נעשה כדבר הזה על ידי הנתינים, ההשפלה היתה כל כך עצומה שמאז לא העזו להשתמש בעונש הזה שוב.

  • אם אני שם בצד את הסיבוך המוסרי שהכיבוש מכניס למשוואה (שאכן צריך להסתיים) ומתייחס לישראלים ולפלסטינים לשני צדדים שבעימות, הרי שאמנם ניזמי אבו בכר לא אמור להישפט על רצח או אפילו על הריגה, אבל מהרגע שתקף חייל ישראלי, גם דמו מותר, וחיילים ישראלים יכולים להיכנס לביתו ולהרוג אותו בשנתו. ועדיין, זה היה כנראה מצב עדיף – התפיסה הישראלית לא נותנת לפלסטינאים אפילו את הכבוד שקיבל החזבאללה בימי רצועת הביטחון, כאוייב שצריך להרוג, אבל הפעולות שלו לא נתפסות כשחיטת ילדים תמימים וחמושים.

    • עדו סוקולובסקי

      לא הם לא יכולים כי בשביל זה הם צריכים לוודא שזהו אכן הרוצח ואת זה אפשר לדעת רק אחרי משפט. לעומת זאת חייל לובש מדים ולכן בין אם הרג מישהו או לא הוא שייך לכוחות החמושים של הצד שלו.