תגית: אמנות

מרחבים לימינליים בתחת שלי

"מרחבים לימינליים" הוא סמינר אמנות ישראלי-פלסטיני, שנודד בין לוד, רמלה, אבו גוש, מודיעין, טייבה ויפו, או, כפי שמגדירים זאת מנסחי הקומוניקט, "אתרים שונים בארץ, שהפכו בידי הריבונות הישראלית למעבדה של אורבניזם המבוסס על אמצעים קיצוניים של הפרדה אתנית". מאחר שאין בכוונתי ללכת לסמינר הנ"ל, אולי עדיף היה לו הייתי שותק עתה. ואולי הייתי שותק לולא הקומוניקט, שבזכותו התוודעתי לקרקס הנודד הלז, טרח לציין כי מטרת הסמינר "היתה לאתגר את יכולתה של האמנות לשמש מוליך לשינוי פוליטי וחברתי".

אתם מבינים, הסמינר הזה הוא פעולה פוליטית. הוא מעשה בעולם. הסמינר הזה, בדרכו הקטנה, נועד להביא לסיום הכיבוש.

איני מכיר את האנשים שמשתתפים בסמינר או את עבודות האמנות שמוצגות בו. אבל יש קומוניקט, ובקומוניקט מידע, ובין המידע מופיע המספר 3. זוהי הפעם השלישית שבה הסמינר משוטט בין "מעבדות של אורבניזם", ועדיין הכיבוש שותק.

והאמת, נעשה קשה אפילו להעמיד פני מופתע. הפעולה הפוליטית הזו, אפעס, כרבות מהפעולות הפוליטיות של השמאל הישראלי, משאירה חותם בעיקר על הפועלים. אלו, שעשו עתה משהו כנגד הכיבוש, יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם. ברבות הימים, כשישאלו אותם "הלא ידעתם", יאמרו "ידענו ועשינו ופעלנו. ראה 'מרחבים לימינליים 3'".

[]

אמנות יכולה להיות פעולה פוליטית. אמנות יכולה לחלחל לליבם ולמוחותיהם של בני האדם (אלו הקרויים בפי כל "שיח"), ולעצב שם פעולות אחרות. אמנות יכולה להטיל זרקור, להטיל אימה, להטיל רפש. בזמנים כאלה, בזמני כיבוש, מן הראוי שתעשה כך, לפחות לפעמים. אבל זה, הסמינר הנ"ל, אינו פעולה פוליטית, קשה לקרוא לו אפילו פעולה.

ראו את השם. "מרחבים לימינליים". קריאה להמונים, ללא ספק. כמעט מוצלח כמו לקרוא לערים "מעבדה של אורבניזם". אמנות יכולה להיות פעולה פוליטית, אך עליה לרצות בכך. לא די לה לעסוק בפוליטי, עליה לדבר עליו בשפתו של העם, זה שלא דובר לימינלית.

מארגני הסמינר הזה עשו בחירה. הם בחרו בין דיבור אפקטיבי על העולם לבין דיבור גבוה, אמנותי, אקדמי, מדויק, מסתלסל. הם בחרו בין לדבר בפשטות ולהמונים, לבין לדבר לעצמם ולדבר לימינלית. הם בחרו בלימינלית. הם בחרו בהסתגרות.

[]

האם זה נורא? לא. יתכן שכל אחד מהאמנים שמשתתפים בסמינר הזה יוצא לאחר מכן, ומטביע יגונו בהפגנות לרוב, יוצא והולך להתפקד למפלגה, יוצא ומנסה לשכנע עוברים ברחוב. יתכן. אולם נראה לי, ממספרם של סמינרים מסוג זה, שלא זה המצב. ואלו, ההולכים בסך, חוזרים לביתם עם מצפונם הרחוץ.

כשלעצמו אולי זה לא היה מכעיס כל כך, אבל העמדה הזו נעשתה לסוג של ציווי אסתטי. כתוב פוליטי, אומרים לנו, כי רק על הפוליטי ראוי לדבר בזמנים שכאלה. ואז הם הולכים, המצווים, וכותבים פוליטי, ומדברים לעצמם בלבד, ועיניהם נוצצות.

ואולי זה מכעיס גם כי כל פעולה פוליטית שכזו, פעולה חסרת פעולה, היא עוד נדבך לאשליית המדינה הנורמלית שלנו. כולנו כאן בסדר גמור. יש כיבוש ויש גזל ויש רצח, אבל יש גם אמנות פוליטית, שלא שותקת בזמנים קשים אלו. ובזמנים קשים אלו, גם זו נחמה.

נ.ב.
ואני האחרון שיכול לדבר. ידוע.

נ.ב.נ.

הרשומה הזו נכתבה במקור לבידור נענע 10.

תל אביב כקופסת שימורים

1. יצירתו של דניאל סטברו "ציון אהובתי" היא יצירה מז'אנר ה-Readymade. כן, כמו דושאן, הוא לוקח את המשתנה ושם אותה באמצע המוזיאון, כמו וורהול הוא לוקח את קופסת הקורנפלקס קלוגס, משכפל אותה אינספור פעמים ושם אותה על הקיר. מה זה אומר שהוא עושה רדי מייד? ובכן, דושאן עצמו התקשה, ואולי לא רצה, לתת הגדרה מקיפה וברורה של האמנות שהוא היה מובילה. למרבה המזל, בימינו יש אינטרנט, ובאינטרנט יש את אתר אוניברסיטת בינגהמטון, שמספק לנו רשימה של קריטריונים ברורים לרדי מייד: זוהי אמנות שמעלה שאלות פילוסופיות על ההגדרה המסורתית של האמנות ושל האמן. אמנות שנלחמת נגד המסורת האסטתית ושוברת אייקונים תרבותיים, שמערבת משחקי מילים, שעשועי לשון בכותרת, באובייקט או בנושא, שכוללת הזיות ג'נדר ואספקטים אירוטיים ברמות שונות, שנוגעת בנושא התנועה או אנרגיה קינטית ומשחקת על רעיונות הומניים ו/או מאנישה אובייקטים דוממים. רדי מייד יכולה להיות מורכבת מפריט יומיומי שנלקח, פחות או יותר, מחלון הראווה או מפריט שימושי שהועבר ממקומו או מתפקידו המקורי. חישבו על ציור בספר לימוד קלאסי לילדים. ילד אחד עומד לפני הבית שלו, מימינו דשא, משמאלו הכלבה, וברקע מנפנפים ההורים. עכשיו גזרו אותו, והדביקו אותו בלונדון. זה מה שעושה סטברו. הפריט השימושי שבו הוא מטפל הוא דניאל סטברו עצמו. דניאל סטברו מפסיק להיות אדם מלא – סובייקט, והופך להיות קלישאה שמורכבת מאינסוף קלישאות אחרות. דניאל סטברו מועתק ממקומו המקורי, במולדת ציון, והופך להיות גולה בלונדון. דניאל סטברו מקיף את עצמו בהוגים שכבר אינם הוגים אלא רעיונות מורכבים שמרודדים לכדי אמירה פלסטית, קלה לעיכול. דניאל סטברו לוקח איתו את חבריו לשתייה ב"מנזר". גם הם מתוארים בתפקידיהם בלבד. “הקפטן", למשל. דניאל סטברו מאוהב באישה, ברמנית ב"מנזר". אבל גם האישה אינה אישה אלא רק "עיניים חומות" – קלישאה של אישה. וכמובן שגם האהבה אינה אהבה אלא ייצוג ריק מתוכן של אהבה – כזו שמניעה אותו ממקומו, אבל לא מקבלת תוכן ממשי משל עצמה. איננו יודעים כלום על "עיניים חומות" ואינו יודעים כלום על נפשו של סטברו, שנמשכת כל כך לנפשה. אנחנו לא צריכים לדעת – אלו דמויות קרטון.

אינסוף וורהול (החנות של וורהול)

*2.

"חרדה מתפקדת כאות אזהרה שנמצא באגו, ומזהיר אותו מפני סכנה האורבת לו. כאשר האגו חש חרדה, הוא מפעיל את המגננות שלו. המגננות האלו הן ההדחקה. על ידי הדחקת הסכנה האורבת (שהיא שכפול של טראומת הלידה), האגו יכול להתגבר על 'מצב של חרדה טראומתית'” (פרויד, "עכבות, סימפטומים וחרדה”, תרגום חופשי).

בסמינר השביעי שלו טוען לאקאן כי אמנות בנויה סביב הכלום – ה-Nothingness. הכלום הזה מייצר בנו חרדה משום שהוא מהווה עבורנו מפגש עם האחר, מפגש עם מי שהוא כל כך שונה מאיתנו, שאיננו מצליחים ליצור הזדהות איתו. זה גם מה שעושה הרדי מייד. בניגוד לציור ה"מונה ליזה", לשם הדוגמה, שמעורר בנו חשק להבין למה לעזאזל מחייכת האישה, הרדי מייד אינו אנושי. הוא אחר. רדי מייד מציגה בפנינו את המציאות כפי שהיא, ללא מסיכות. כלומר, הפרובוקטיביות של הרדי מייד היא בהצגת אובייקט נטול נרטיב, אובייקט שהוא לכאורה שאול מן המציאות הממשית. וכך היא יוצרת בנו חרדה משום שהיא מבלבלת אותנו, מטילה ספק באמיתות מקודשות כמו תפקידו של המוזיאון, תפקידה של יצירת אמנות, מיקומם של חפצים וגבול ברור בין פרטי וציבורי. במקרה של רדי מייד, המנגנון המרכזי שפועל הוא התקה – אובייקט מועבר ממקומו הטבעי למקום אחר, שאינו טבעי לו. כך יוצרת אמנות הרדי מייד חרדה משתי סיבות. ראשית, המיקום הבלתי מוכר של החפץ מותיר אותו מבולבלים וזרים לאובייקט. שנית, התקה כזו מותירה חור במיקום שבו היה פעם האובייקט הזה.

וורהול וקית' הרינג (עכשיו רק ב-600 דולר)

3. וזה הציר המרכזי שסביבו נע הספר "ציון אהובתי" – הציר שמחבר בין התקה, חרדה וריקנות. הריקנות שמולידה חרדה, והחרדה שמולידה ריקנות. חרדה מפני הנרטיב האישי שלא יכול להתקיים, חרדה מפני הנרטיב הלאומי שמחריב את אפשרות קיומו של הנרטיב האישי, חרדה מפני תיאוריות ריקות ומפני אהבה שאינה יכולה להיות ממומשת. זה מעניין? כן. זה כתוב היטב? כן. זה מרגש? לא. ונדמה שזה גם לא היה אמור לרגש. * הרעיונות בחלק זה לקוחים כולם מעבודתה של ענת ריכטר, שהוגשה לפרופסור רות רונן