כבר היו כאן כמה רשומות שעסקו בג'ורג' אורוול בדרך כזו או אחרת. אני רציתי לכתוב גם משהו בנושא, אבל, בהבזק של טמטום, החזרתי את "מתחת לאף שלך" לאסא. כאמור, מדובר בספר מרשים, מכמה וכמה בחינות, אבל מבחינה אחת, לטעמי, הוא מרשים במיוחד. אורוול כן. הוא הצליח לשכלל צורת כתיבה שהיא גם סוחפת וגם – איך לומר? – אחראית. קריאה בו היא חוויה חזקה כל כך לא רק בגלל ה"כנות" שבה (בהעדר מונח טוב יותר), אלא גם בגלל שהיא מבליטה עד כמה חסרת כנות, חסרת אחריות, היא כתיבתם של אחרים. וב"אחרים" אני מונה גם את עצמי.
סיבה עיקרית לכך, מן הסתם, היא טיב הרעיונות שאורוול מציג, והאומץ שבעצם הצגתם, ויוסי כבר כתב על כך. אבל אני חושב שיש לכך טעם נוסף, והוא קשור פחות לרעיונות ויותר לאופן שבו הם מוצגים. הכתיבה של אורוול כנה, ולא רק רעיונותיו.
אבל אין לי את הספר כאן, כך שאור גדול לא יצא מהרשומה הזו. עם זאת, מקום טוב להתחיל לדבר על סוג הכתיבה הזה הוא המאמר "Politics and the English Language". בקצרה, אורוול דן בדרכים שונות שבהן השפה משמשת לעמעום של רעיונות, ולהסתרת המסר:
It (השפה האנגלית) becomes ugly and inaccurate because our thoughts are foolish, but the slovenliness of our language makes it easier for us to have foolish thoughts.
כל סוגי הכתיבה הגרועה שהוא מונה, משימוש במטאפורות שחוקות ועד לשימוש במילים יומרניות, נותרו על כנם עד היום, ואין טעם להרחיב בכך. אבל העברית, תודה לאל, ובמיוחד חלק מסוגי השיח שנפוצים כיום, מספקת לא מעט סוגים נוספים של כתיבה מרושלת, פרועה או דמגוגית סתם. להלן מבחר דוגמאות מייצגות, ואתם יותר ממוזמנים להוסיף עוד בתגובות או בפוסט נפרד (עדיף בפוסט נפרד, כמובן. אז נוכל לסכם את כל הפוסטים, ולקרוא לזה "פרויקט") .
אמת:
קשה לדבר על המילה הזו מבלי להיכנס לשדה המוקשים הפילוסופי-למחצה שסובב אותה. קשה, אבל כדאי. לפני שמשמעות המילה הורחבה עד אין קץ, היא שימשה באופן פשוט והגיוני למדי כהצבעה על ההתאמה בין טענה לבין העולם. כך, משפט כמו "אני כותב מילים אלה קצת לאחר חצות" יהיה אמיתי משום שאני אכן כותב מילים אלה בסביבות שעה זו. מכאן שהמילים "אמת" ו"שקר" אינן מתייחסות כלל לעולם, אלא ליחס שבינו לבין ייצוגו.
אלא ש"אמת" זכתה לכל מיני הרחבות מטונימיות, שלא עשו עימה חסד (בניגוד, אגב, ל"שקר", שנותר כמעט לא נגוע, למיטב ידיעתי). צד אחד משתמש במילה כתחליף למילה "מציאות", באמצעות משפטים כ"אין אמת" או "יש אמת". צד שני משתמש במילה כדי לציין אמונה סובייקטיבית – "האמת שלי", "האמת שלו", "האמת שלנו". מאחר שכל אחת מן הגישות הללו יכולה למצוא תחליף ראוי בעליל למילה "אמת", המילה משמשת בעיקר לניהול רושם – שכן, ללא ספק, זו מילה "גדולה" – או בגלל בלבול פשוט. כך או כך, מילה זו התרחבה עד כדי כך שהשימוש בה נוטה להפוך כל דיון ליעיל פחות וצעקני יותר.
פעלים פקטיבים:
פעלים פקטיבים הם פעלים, שהדובר מאמין כי המושא שלהם נושא ערך אמת. "הבנתי", "ידעתי" ופעלים מסוג זה משמשים כדי להצהיר על אמונת הדובר באמיתות הטענה שבמושא. כך, המשפט "הבנתי שאשתי בוגדת בי" אינו אומר בהכרח שאשתו של הדובר בוגדת בו, אבל הוא כן מצהיר שהדובר מאמין בכך.
בכמה וכמה סוגי שיח, משמשים הפעלים הללו בתבנית הבאה: פועל פקטיבי [הכנס משפט מופרך כאן]. המטרה היא להכניס לדיון טענה חדשה, לרוב מפוקפקת, ולהשתמש בה כאקסיומה, שאינה ניתנת לוויכוח. חמקמק במיוחד הוא השורש ל.מ.ד., שאינו בהכרח פקטיבי, אבל יש לו השתמעויות כאלו. כך, משפט נוסח "דרידה לימד אותנו שהכתיבה קדמה לדיבור" מופיע במערכה הראשונה, רק כדי לאפשר לכותב לטעון ש"יש להבין שכולנו לסביות" במערכה האחרונה.
פרדוקס:
בכלליות (ובאופן פשטני משהו) ניתן לומר כי "פרדוקס" הוא משפט בעל סתירה פנימית, למרות שהוא מבוסס על הנחות נכונות לכאורה. ה"לכאורה" שם כי במציאות אין פרדוקסים, רק בתפיסתנו את המציאות. כך, לפחות, יש לקוות. כיום, בכל אופן, הלכאורה התרחב עד בלי די, ויחד עמו המושג "פרדוקס". למילה יש אמנם צליל יפה, אולם משמעותה הנוקשה והמצומצמת, לטעמי, יפה יותר.
הנקודה הזו היא חלק מנושא בסיסי וכאוב יותר. בני אדם אוהבים פרדוקסים, ואוהבים מהלכים דיאלקטים. הצורה הבסיסית של תזה ואנטיתזה, שנעשות לסינתזה אחת, משום מה קוסמת לנו. יש בה משהו אסתטי. וכאשר טענה מוצבת בפנינו באורח אסתטי במיוחד, היא נוטה להיראות מעט יותר מעניינת או מדויקת מכפי שהיא באמת.
בעולם טוב מעט יותר היה השימוש במילה "פרדוקס" מסמן לקורא, שהכותב לש את טענתו לתוך תבנית דיאלקטית. בחלק מהמקרים זה אכן המצב, אך לא ברובם. בדרך כלל, כותבים נוטים להכריז "פרדוקס" בחופשיות מספקת כדי לאפשר להם להקנות לטענות מראית עין של טיעון דיאלקטי, מבלי לטרוח ולעצבן בצורה זו.
קפקאי:
האמת שקצת קשה לי להסביר למה אני מתעב את המילה הזו, אז הנה סיפור קצר, שקרה באמת, שאולי יבהיר מעצמו:
המשמרות בחדשות של נענע מתנהלות, למרבה הזוועה, עם רדיו פתוח. מי שעובד מספיק זמן מתחיל לשמוע את הרדיו רק כאשר אומרים "פיגוע". זו גם הסיבה שבשלה התחלתי להקשיב באמת רק כששמעתי במקרה שמרואיינת אמרה "קפקאי". "זה ממש קפקאי", היא אמרה. אני נאנחתי. "אני מרגישה כמו גרגור סמסא". גרגור ולא יוזף! שרץ ולא פקיד בנק! הגברתי את הרדיו, בדיוק בזמן כדי לשמוע את המראיין, מדושן עונג, אומר לה "או כמו יוזף ק, מהמשפט".
ואולי זה מה שמפריע לי, שהמילה הזו סגורה כל כך. מכל מה שניתן להוציא מקפקא, הוצאנו את הבירוקרטיה המשתוללת, ואנחנו מתעקשים להמשיך ולדשדש במקום הזה, במין חדוות "קראתי קפקא!" של בן עשרה.
הזוי:
מילה ריקה למחצה, שמשמעויותיה העיקריות הן: [לא הצלחתי ליצור משמעות בסיפור] או [הסיפור אינו מסתדר בקו עלילה סביר] ואני חושב שזה טוב.
חתרני:
מאיזושהי סיבה, יש לסוג מסוים של אנשים, בעיקר מרצים במדעי הרוח, חיבה יתרה למילה הזו. יותר מכך, המילה הרחיבה את משמעותה באופן מקסים, כך שכעת היא משמשת כשם תואר חיובי בלבד. מאחר שכמעט כל דבר יכול להיות חתרני, המילה מציינת בעיקר מגניבות.
וכאן גם שורש הבעיה. ההנחה שכל דבר חתרני הוא חיובי, מלווה בהנחה שכל היררכיות הכוח הקיימות הן רעה חולה. אני לא יודע איך להתווכח עם מי שחושב שזכות הצבעה לנשים היא אקט הגמוני ודכאני, כך שניתן, לשם הדיון, לקבל הנחה זו כאמת. הבעיה היא לא כאן, אלא במסקנה ששואבים מהנחה זו, לפיה כל פעולה שחותרת תחת היררכיות הכוח הקיימות היא חיובית. גם סדאם היה חתרני, פעם. למעשה, כשחושבים על זה, סדאם חתרני גם היום.
"העלילה כתבה את עצמה"/ "הדמויות עשו מה שהן רצו"
סופרים, תסריטאים ומחזאים שמשתמשים במשפטים האלו בדרך כלל רוצים לציין עד כמה "עגולות" היו הדמויות שלהן, עד כמה ריאליסטית היתה העלילה, ועד כמה "מלא" היה העולם שהם יצרו. כדרכם של סופרים, הם מעדיפים שלא לומר זאת ישירות, שלא להיתפס מהברסים היבריס על חם. נו די.
וחוץ מזה, רק לשם הפרוטוקול, ספר יכול להיות נהדר עם דמויות "שטוחות", עלילה לא ריאליסטית ועולם "ריק" לגמרי. הספרות לא מתה במאה ה-19.
"רציתי לחקור את"/ "רציתי לדון ב":
משפטים אלו שייכים לסוג קלישאות הסופרים (וכו') השני. כאן, המחבר כבר לא מסתפק בתפקיד העניו של האמן. לא הוא. הוא דן. הקלישאות הללו נובעות מן התפיסה הבעייתית, לכל הפחות, שאמנים זכו להביט עמוק יותר משאר האדם, ולכן יש לדעתם סמכות גדולה יותר. יש בכך היגיון מסוים, כמובן, אבל מסוים בלבד. עזרא פאונד, לואי פרדינן סלין, א.ב. יהושע, למען השם.
נרטולוגיה:
you use that word a lot, I don’t think it means what you think it means
תורכם.
סבור.
הניו אייג’ לדוגמא מספק מילים ריקות, והרבה. לזרום להתחבר ל, להיות אחד עם, וכו’
איפה? מה? תגידי ואתקן
אכן, אבל זה קל מדי. ראה לדוגמא:
http://news.nana.co.il/Article/?ArticleID=368073&sid=128 Target=_BLANK class=msg>http://news.nana.co.il/Article/?ArticleID=368073&sid=128>
אה, אז הנה תוספת חדשה:
זה קל מידי. פירוש: אני עשיתי את זה כבר.
(למה אין כאן את האווטאר חורץ הלשון כמו בג’ורנל?)
אכן, חסר האווטר
מה לתקן, רק הוספתי מילה נתעבת לרשימה.
אה, ואללה. פשוט לא כתבתי את הפוסט ברצף, ומיהרתי להעלות אותו לפני שהגעתי למשמרת, כך שהוא לא ממש עבר עריכה.
מה, לא תכתבי לנו פוסט?
עם השיעול הזה אני בקושי מקלידה שתי מילים רצופות…
השתעלי והקלידי, הקלידי והשתעלי. זה נשמע כמו קטע של חנוך לווין.
פלצנות
האמת היא שחשבתי על זה, אבל אז החלטתי שאני מחבב את המילה הזו יותר ויותר.
למה?
פלצני=יומרני
קביעה מבטלת, שהשימוש בה מאפשר לחמוק ממתן נימוקים תקפים (ע"ע ’סוף הדרך’).
יש שני סוגי ’פלצני’, לדעתי -
ה’פלצני’ הטוב -קריאה שבאה ממקום של אומץ אינטלקטואלי, הילד הרע שזועקהמלך עירום ומתיר את הקשר הגורדי באיבחה לשונית חדה אחת, אני מניחה שזוהפלצנות החביבה עליך
לעומת ה’פלצני’ הרע, שנובע מתוך אימפוטנציה אינטלקטואלית. התיוג כפלצני מעודד רדידות ושטחיות.
חוץ מזה שזו מילה מאוסה כי היא מתגססת על השפה.
את ללא ספק צודקת. הקביעה "זה פלצני" היא התחמקות קלה מאוד ממתן נימוקים. אבל זו גם דרכם של שמות תואר רבים אחרים.
התחלתי לרכוש סימפטיה למילה הזו לאחר שקראתי מאמרים, שאין דרך נאה יותר להגדירם מלבד איזכור ניחוחו העדין של נאד אפוי היטב.
מה פירוש "מתגססת על השפה"?
נצרכת לנקבים
יש עוד קטגוריה, של מילים מתנצלות, סלחניות מראש -
"רצח על רקע כבוד המשפחה"
"רצח על רקע רומנטי"
"קטטה המונית"
"בני טובים" (כאן השימוש בש"ת ’טוב’ אמנותי ממש)
וכד’
אוליגרכים
אח, "בני טובים" זה מעולה
גם "כבוד" ו"רומנטיקה" הם לא קטלא קניא
כבוד ויקר. הגדלת לעשות.
במיוחד אהבתי את המילה חתרני, לה שמורה אצלי גומחה חמימה ממיצי קיבה בשיפולי כרסי השעירה.
בקיצור, יפה אמרת
תודה
עוד! עוד!
כאמור, תורכם.
יום אחד אני לא באינטרנט, וזה מה שאני מוצאת כשאני חוזרת? איזה כיף.
לגמרי הברקת.
הערה אנאלית אחת שמותר לי, כי בכל זאת, הנסיכה הקסומה: אומרים
you keep using that word, i don’t think it means what you think it means.
הערה פרודוקטיבית אחת: "כמו שאמרו גדולים ממני", שפירושו "אני לא חושב שהםגדולים ממני או חכמים ממני, פשוט העולם עוד לא הכיר בגאונותי אבל כן הכירבגאונותם".
זה מהנסיכה הקסומה? לא זכרתי.
ו-LOL היסטרי.
ברור!
כאילו, דה.
אגב, קפקא – ציטוט מביקורת של אורי קליין על הסרט "חיים בין השורות" (The Squid and the Whale לפני ששיסו בו מתרגם), המצטטת מהסרט:
באחת הסצינות ב"חיים בין השורות", שכתב וביים נואה באומבך, מנסה וולטבן ה-16 (ג’סי אייזנברג) להרשים את בת כיתתו סופי (היילי פייפר) בהשכלההספרותית שלו: הוא ממליץ לה לקרוא את "הגלגול" – שהוא עצמו לא קרא מעולם -ומתאר לה את הספר כ"קפקאי" מאוד. אך סופי לא כל כך מתרשמת; מה הפלא שהספרהוא קפקאי, היא אומרת לו, אם כתב אותו פרנץ קפקא…
http://www.haaretz.com/hasite/pages/ShArt.jhtml?contrassID=1&subContrassID=5&sbSubContrassID=0&itemNo=701035
.
"אך כדי להתבסס / אני מוכרח להתגסס", שר יוסי בנאי בגרסה העברית לשיר של ז’ורז’ ברסאנס.
"כל יום א’ בוידוי / אני נשבע בלב גלוי / שלא אומר עוד על במה / מלה גסהכמו ’תחת’ // אך כשאני חושב / על עוד זמר שמת רעב / תיכף אוסיף לחרוזים /קצת עכוזים // בלי גסויות / קשה לחיות / מלה גסה / זו פרנסה."
(הציטוט מהזיכרון; ודאי אינו מדויק)
אגב, אתה ודאי *רוחש* סימפטיה למלה, ולא "רוכש" סימפטיה. רגש רוחשים, ורק אם לא יכולים, מנסים לרכוש.
שזה אירוני, כי אורי קליין, על אף שמעלותיו אינן מועטות, מחרב עצמו לאבדון בארסנל המילים הריקות הקבוע שלו.
וידוי: אני יודעת שנורא אין לצחוק על אורי קליין, אבל הוא היחיד שאמר מילה במילה בדיוק את מה שחשבתי על V FOR VENDETTA.
וואלה.
ואני לא מאמין שטעיתי בזה. שוב.
איך שכתבתי את המילה ’אג’נדה’ בפוסט האחרון שלי, נזכרתי בך ובאתי לתרום אותה למאגר. הנה -
אג’נדה
היופי באג’נדות זה שלא צריך רעיונות חדשים, אלא לוקחים רעיון ישן ונותנים לו שם חדש. חסכוני כזה.
כן, המילה הזו ללא ספק הוזנתה לגמרי. מה גם שהיא החליפה את המושג "סדר יום", הפחות עמום (אולי בגלל עבריותו).
איתמר, רשימה נהדרת. אני כבר מתכנן פוסט תשובה (קורא עכשיו ספר שלליבוביץ’ שמצליח, במה שאי אפשר לכנות אלא "שרירים פילוסופיים" או "פופאיותלוגית", להחזיר מילים לקרקע. קצת מזכיר היאבקות בעפיפונים, אלא שאחרי שאתהמצליח לרתק את העפיפון, אתה גם מפרק אותו ובונה אותו מחדש).
מכל מקום, רציתי להוסיף מלה וביטוי שאני יודע שאתה דווקא מחבב, אבל אני לאמוסיף אותם דווקא, ולא מוסיף למרות-שאתה-מחבב, אלא פשוט משום שאני לא-מחבבאותם, ולא משום שאני לא-מחבב אותך, כי זה פשוט לא נכון:
ראוי: האמירה המחייבת (מלשון חיובי) "ראוי" היא מעין אישור שבע ש-x מוצאחן בעינינו. מעין מחיאת כף יחידה, שנים אחרי שההצגה נגמרה (למשל: "בקובץהשירים הראוי של בוים"). המלה הזו עומדת כמו עוד נקודה בסוף הטקסט, או כמועוד שניה של חושך בסוף סרט. כל המוסיף גורע, והמלה הזו מכערת בדיעבד,לטעמי, את מה שהיא נוגעת בו.
הביטוי השני, עליו לא ארחיב, משום שהוא מסמל את אותו הדבר כמו "ראוי", הוא "יפה אמרת".
ופתאום אני חושב שההערה הזו היא יותר על אסתטיקה מאשר על רטוריקה.
אני באמת אוהב את "ראוי". אבל פחות בשימוש שעליו הצבעת (הספר הראוי של),ויותר כמצביע על פעולה. כלומר, לא "X מוצא חן בעיני" כי אם "פעולה X הולמתאת המערכת המוסרית שבה אני מאמין". ואני, אבוי, מאמין במערכת מוסרית.
ולגבי "יפה אמרת", דווקא יש לי מה לומר, אבל אני גונב זמן מהעבודה, אז אולי אח"כ.
וכתוב את הפוסט. כתוב!
מתי אחר כך כבר יגיע?
ני, כבר חשבתי שאצליח להתחמק.
אז כך – אני מאוד בעד משוב, שלילי או חיובי. ולפעמים, בעיקר כשפוסט מסויםמוצא חן בעיניך, אין לך משהו נבון לומר עליו. אני מעדיף שיאמר "יפה אמרת",גם אם הוא סתם מחיאת כף, מאשר לא לומר כלום. זהו.
אני מסכימה. הביקורת שלו על "קשת" היתה בדיוק מה שחשבתי על הסרט.
טוב לדעת. וגם: יפה אמרת.
תודה
לא קראתי אותה, ולא הצלחתי למצוא אותה עכשיו.
מאז "להרגיש בבית" אני מחרימה את קים קי דוק.
וואלה!
(ועכשיו שאני חושבת על זה, גם "וואלה" יכולה להיכנס לרשימה הזו, למרות שהיא קצת מסיפור אחר)
מעבר לעובדה שהוא קטל מכל וכל, הוא גם כתב ש"קשת" גורם לו להביט אחורה בזעם על סרטיו הקודמים של קינקי דוק ולראות את הזיוף שבהם.
קינקי דוק! מבריק!
(אין סמיילי של תודה נבוכה)
לפעמים אפילו קינקי דוג
אירוע לרגל הופעת הספר "מתחת לאף שלך" – מבחר מאמרים מאת ג’ורג’ אורוול
יום שישי, 21.7.06, 11:00
סינמטק תל-אביב מציג ביום שישי 21.7.06 את הסרט 1984 (בריטניה 1984) עפ"י הרומן המפורסם של ג’ורג’ אורוול.
ההקרנה היא לרגל הופעת הספר "מתחת לאף שלך" – מבחר מאמרים של ג’ורג’ אורוול בהוצאת דביר.
לפני ההקרנה יינתנו הרצאות קצרות ע"י מתרגם הספר, יועד וינטר-שגב, והעורך המדעי שלו, דר’ גיורא גודמן.
יועד וינטר-שגב יסקור את תולדות חייו של ג’ורג’ אורוול ואת הקשר שלהםלרומן ולסרט 1984. תחנות עיקריות: התבגרות בפנימייה אנגלית, שירות במשטרתהאימפריה בבורמה, דפוק וזרוק בין העניים באנגליה ובפריז, לחימה עםהטרוצקיסטים במלחמת ספרד, כתיבה והגות שמאלית באנגליה לפני ובמשך מלה"עהשנייה.
גיורא גודמן יספר על מעורבות ה-CIA במימון ובהפקת סרט האנימציה הנודע"חוות החיות" (1954) והגרסה הקולנועית הראשונה (1956) של הרומן "1984".שני הסרטים נועדו לשמש כתעמולה אנטי-קומוניסטית בתקופת המלחמה הקרה, וכללו