פרויקט פורנו – סיכום

  • 10 פוסטים.
  • 1,627 כניסות (יוניקים) בתקופת הפרוייקט.
  • 1525 גולשים מישראל בתקופת הפרוייקט.
  • 102 גולשים מארה"ב, מגרמניה, מבריטניה, מצרפת, מטורקיה, מהולנד, מאוסטרליה ומקנדה.
  • 754 (46.34%) גולשים חדשים שהגיעו בפעם הראשונה בתקופת הפרוייקט.
  • 163 גולשים לפוסט של אי\לונ\ית – הפוסט הנצפה ביותר בפרוייקט.
  • 278 גולשים ששהו בבלוג בין דקה לעשר דקות בתקופת הפרוייקט.
  • 432 גולשים שהגיעו מתנועה אורגנית בתקופת הפרוייקט (כלומר, מחיפושים בגוגל)
  • 16 גולשים מהתנועה האורגנית הגיעו אחרי שחיפשו "פורנו" ו-15 הגיעו אחרי שחיפשו "לסביות".
  • 80 אחוז מהגולשים בבלוג באותה תקופה גולשים בפס רחב.
  • 61.2% גולשים בפיירפוקס לעומת 37.37% גולשים באקספלורר בתקופת הפרוייקט. אחת תחושה מעט קשה שלי.

 

באחטין, כנראה התיאורטיקן הכי אהוב על איתמר, אומר:

אבל כל דיבר חי אינו עומד אותה עמידה עצמה מול המושא שלו: בין הדיבר לבין המושא, בין הדיבר לבין האישיות המדברת, יש סביבה גמישה ולא תמיד עבירה: סביבה של דיברות זרים על אותו המושא עצמו, על אותו העניין עצמו. ואפשר שילבש הדיבר את סגנונו ואת צורתו האינדיבידואליים דוקא בתהליך של השפעת גומלין חיה עם הסביבה המיוחדת הזאת" (באחטין 1989: 66).

כלומר, שההתייחסות שלנו לפורנו (כמשל, כמובן) היא תמיד דרך דיבורים אחרים שכבר נעשו עליו ודרך התייחסויות אחרות.

 

במובן הזה, אני חושבת שהפרוייקט יצר פשוט קונדום עבה, בלתי גמיש ומסריח. כלומר, הוא יצר שכבה נוספת של דיבור בינינו לבין הפורנו, שדרכה ניסינו לנווט את דרכנו לעבר השימוש בפורנו, שהוא, אולי יותר מכל שימוש אחר במדיה, שימוש גופני. ועל כך, התנצלותי.

פוסט אורגזמה

אחרי האורגזמה כל שנותר לעשות הוא לפלוט צחוק חרישי, ספק מתגלגל ספק מדרדר, ובסיומו להוסיף אנחה מחויכת. צחוק אדיוטי וחיוך עגום, ×–×” באמת כל מה שנותר מאיתנו ומבני האדם שהיינו פעם – פעם לפני עשרים שניות. עתה נותר רק להיזכר ביצורים האחרים כל-כך שהיו אנו; להיזכר ולהתבייש. כן, אך לפני רגע היינו לחלוטין שונים: מלאי להט ותשוקה, אש בוערת כחום השמש בקרבנו, מבריקי עיניים ונוטפי ריר של ניצחון, אז היינו בשלמותנו אלים. כל כולנו במעשה ההזדווגות, העולם מסביב נעלם וידענו רק את ההווה – אך, ההווה החמקמק. הו אז, אז היינו בתוך קפסולת-זמן אטומה, עולם ומלואו של מטרה ותכלית, וכל-כך ברור ×”×™×” לנו הכל: מי אנחנו ומה אנחנו רוצים. כן ×–×” כל מה ש"הכל" היווה באותן דקות ממימד אחר, באותו נתח-זמן ששייך למציאות שונה. אבל ידענו, הו כמה ידענו. לא ×”×™×” דבר אחר שרצינו, ואת ×–×” שאכן רצינו – כל-כך, כל-כך רצינו. אוזנינו היו אטומות ועינינו עצומות לכל השאר; אפינו שואף אויר בתזזיתיות בהולה, חמצן חיוני מאי פעם ותערובת ריחות חריפה; פינו נזרק לכל אבר, ולכל איבר נרקק ונדבק; בלוטות הרוק מתקשות לעמוד בדרישות ההספקה, בניסיונות הלחלוח ובניקיונות הלכלוך; והלב? הלב העדין והשברירי הפסיק להרגיש ולהתרגש: מרוץ הפעימות נטל ממנו כל אפשרות להמתין ולחוש והוא פורץ בשרשרת דפיקות כפויה ונמהרת. וכמוהו גם אנו כפאנו שד, ×”×—×™×” שבעומקנו ×”×’×™×¢ זמנה, מר הייד שבנו לקח את ד"ר ×’'קיל שבוי, בוצע פוטש אלים ומפלצת יום הדין, האנטיכריסט, ×”×’×™×—×” ממשכנה בקץ ההסטוריה וצבעה את העולם באדום ×›×”×”. אין אלה אנו, אלה יצורים שונים, אותם נפילים חסרי זמן ומימד, חסרי עומק ורוחב, המושלמים בהוויתם שכולה טלאולוגיה גולמית. אנו איננו שם, מחוקים מהעולם ומכל קיום, ואת מקומנו ממלא עד תום אותו כוח עיוור הנמתח למרוץ מטורף אל תוך האינסוף, אותה הוויה שונה כל-כך וכל-כך משונה, מגונה כל-כך וכל-כך חד-גונית, אחידה כל-כך וכל-כך מפחידה. עד תום ממלאת – ואכן סופה מגיע, אף במהירות-יתר לרוב, ובאחת נעלמת ופסה לה זו. בת אחת כל אותה מלאות, אחידות, שלמות ומושלמות, וודאות והתכוונות – בת אחת היא נגוזה. מתפוררת ונושרת מתעופפת הרחק-הרחק ומסתתרת. אינה ואיננה וכל שנותר, כאמור, הוא גיחוך דבילי. צחוק מבוייש של יצור מובס ומושפל, אדם שגמר את עצמו, שהגיע לעולמות אחרים, שמצא מציאות שונה, שהשתנה, שנברא מחדש – ושאיבד הכל. יובש בפה, עפיצות מסונוורת בראש, חוסר בהירות ותשישות כללית. "איפה הייתי?" הוא שואל את עצמו. "מה בדיוק קרה פה?". הוא מאוכזב, הוא מדוכא. מה שהובטח לו לא קוים, הוגנבו ללבו אשליות והוויות שווא, הוא חשב שתפס דבר-מה אך לא ×”×™×” ×–×” יותר מערפל צבוע. אין לו דבר כעת, הוא אבוד, שכן תמורת העולם החדש שחשב שאוחז בו הוא הרפה מכל נכסיו. מכר הכל בכדי לקנות בלון אויר חם – והנה ×–×” התפוצץ והתיז על הכל חתיכות גומי וטיפות רוק. אדם מרוסק, כבוי, חולה ונכלה. קליפת אדם נבובה. הוא כועס עליה. כועס על עצמו. כועס על העולם שכך הוליך אותו שולל. הוא עצוב ומיואש. "מתי אלמד?" הוא שואל את עצמו – ובו ברגע נשבע "לא עוד!". זהו, הוא גמר עם כל העסק ×”×–×”. אף אחד לא ישתלט עליו, לא יתפוס את כל מהותו בצורה כזו, לא ×™×§×— את גופו ויתעלל בו כך ללא כל בקרה. החלטה נחושה זו מחזיקה מעמד בערך עשרים דקות.

אך מה שמעניין ומשומם הם השינויים הקיצוניים במציאות בין הלפני והאחרי. ותופעה הרי מוכרת וידועה: לפני אותם חלקיקי שניות קטסטרופליים הרי כל העולם כולו ×”×™×” שונה. רצונותינו היו שונים, רגשותינו אחרים, יחסינו כלפיה מובדלים בתכלית – הרי כל סדר העדיפויות שלנו ×”×™×” זר: היתה בהילות נוראה, דחיפות ופזיזות, היתה נחישות עצומה ודבקות במטרה, חפצים שהפריעו בדרכינו הועפו, בגדים קומתו ואף נקרעו, משקפיים ללא התחשבות הופלו, נעליים בלי דין על המיטה ננטשו… הכל הכל ×”×™×” מותר, ×›×™ המטרה קידשה את האמצעים, והאמצעים כולם, החיים עצמם, היו למענה ורק למענה. ועתה? עתה אנו מתבוננים סביבנו כבתוך שדה קרב, הרס ואי-סדר בכל, תוהו ובוהו שמזכיר בית-כנסת בזוז ומווּנדל. מסתכלים סביב ואיננו מאמינים: מי עשה את כל ×–×”? מי נכנס כסערה וכסופה קרע מעל כל האזור את כבודו? מי עירטל את כסות החדר, הפשיטו מזהותו ומסדרו הטוב, והותיר אותו חבול ומעוך, פצוע ועלוב?

אבל החידה הרי היא יותר גדולה, היא נוגעת בנפשנו, בהכרתנו הפרטית והאינטימית ביותר, במו הווייתנו הרוטט והמסריח. ×”× ×” היא: איך ×–×” ייתכן שדבר שנראה כל-כך רצוי וטוב יראה כעת כבזוי ורע? כיצד מעשה שלפני דקות מספר נחווה כדבר הנכון ביותר, המושלם ביותר, היפה והנשגב והראוי והנעלה והמתוק והנעים והפלאי והאדיר ו… והטוב, פשוט כל-כך טוב, במובן ×”×›×™ עמוק, ×”×›×™ מלא של המילה; יבוטל עכשיו כאדיוטי, אינפנטילי אפילו, כבזבוז של אנרגיה וזמן, כהרפתקה מיותרת שאינה אלא טרדה ומועקה, ×›… כדבר פשוט רע? איך ×–×”, איך ×–×” שטוב, שהכי טוב, הופך לרע? איך דבר ×›×–×” קורה? איך ×–×” שמשתנה המציאות? כיצד משתנים ביעף סדרי עולם? ואיפה ×–×” משאיר אותנו אחרי חמשת אלפים שנות ציביליזציה?

הסיפור האמיתי והמזעזע של הפורנו

פורנוגרפיה היא הטאבו האחרון שמאפשר להגן על הפרטיות. תחשבו על זה, הפורנוגרפיה היא המאחז האחרון בו אנשים עוד מתביישים. אנשים כבר לא מתביישים להודות שהם אוהבים מין, שהם מהמרים, שהם צופים בדודו טופז ואפילו שהם קוראים דן בראון למען השם. הפורנוגרפיה היא המפלט הפרטי האחרון שיש לאדם. בלא הפורנוגרפיה היו נעלמות הסיבות (והתירוצים) לפרטיות אמיתית. הרי מה יש לאנשים כבר להסתיר במחשבים מלבד אוסף הפורנו.

פורנו הוא מצרך, כמו כל דבר אחר בשוק, והוא נצרך עקב הביקוש. עד כאן כלכלה. פורנו נצרך על ידי גברים ונשים כאחד, בלי הבדלה. רוב הבנות שאני מכיר ברמה קרובה מאוד צורכות פורנו, עם שאר הבנות לא הגעתי לרמת שיחה כה מעמיקה. האהבה שלהן לפורנו היא אותה אהבה גברית, הן אוהבות לראות בנות "נטחנות" ובנים "מזיינים". בעצם, אם נהיה פמיניסטים לרגע, הדיכוי הגברי השתלט עליהן כל כך שהן מוכנות להתגרות מאותם דברים שנועדו לגרות גברים.

אבל בפורנו, או בעיסוק בו, יש משהו קוסם. אם יש מקצועות שאותם אתה מעריך על עבודתם אך בחיים לא היית מוכן לעשות אותם, כמו נניח עבודה בנקיון (והכבוד שמור לאלו שכן עובדים שם, לדעתי לפחות) או שליח, ויש מקצועות שאתה מעריך על עבודתם ומקנא באורח החיים המעניין שלהם (נניח עורך דין, רופא, סופר או עיתונאי אפילו), יש מקצוע שאותו אתה מעריך, מקנא ולא מוכן שילדייך יעבדו בו לעולם.

הפורנוגרפיה היא מיוחדת כי קשר השתיקה מסביב לתעשיה הוא הסוד הגדול ביותר שלה, והפיתוי האולטימטיבי. כולם רוצים את החברה כוכבת פורנו במיטה, אבל לא מוכנים לדעת מאיפה היא יודעת למצוץ כל כך טוב. כולם רוצים חברה שתהיה מלוכלכת ותביא חברה, אבל לא היו מוכנים לחלוק את החברה שלהם עם אף אחד אחר.

הפורנו הוא הקסם כאן. שמעתי שיש זוגות שאפילו צופים בפורנו יחדיו כדי להתגרות. אולם, הפורנו נותר התחום האחרון בו אדם יכול לקיים את הפנטזיות המיניות שלו מבלי לפחד (כמעט) מלהחשף בהן. מי שאוהב אותם גדולות יכול לעשות זאת בביתו מבלי שאף אחד ידע, ללא ההשלכות החברתיות של הנושא; מי שבסתר אוהב גברים יכול להגשים את הפנטזיה ללא הסטיגמה.

לכן, מגני הפרטיות כל כך קנאים כשהדבר נוגע לאתרי פורנוגרפיה. אלו מכילים את המידע הסודי ביותר על אדם, מידע שבמקרה הטוב היחידי שיודע פרט אליו הוא בן זוגו למיטה. הצרכן קנאי מכך שאתר הפורנו שלו, או המחשב האישי, יתחיל לדבר כמו חברה לשעבר שגילתה שבגדו בה, ישפוך הכל על מה ההעדפות, מה התכיפות וחס וחלילה אילו תמונות הגולש העלה.

הטאבו שנוגע לפורנוגרפיה (ואולי גם לאוננות) הוא של מין עצמי, לכן לא מדברים עליו. בעוד ש"לזיין" מכיל אפקט כוחני, של יכולת, לצפות בסרט שמישהו אחר "מזיין" בו אינו כיבוש גדול, ולכן אין שיח בנושא. העדר השיח מבטא את המפלט עצמו, 'אני לא צריך אף אחד לספק אותי מינית, ולכן אני גם לא צריך אף אחד לדבר על זה איתו', חושב הצרכן.