"כאשר אבין [סוף סוף], אכתוב כאן מדוע אני מתעב [כל כך] ערבי שירה". כתבתי את זה ב-26.5, 2005, ואולי הגיע הזמן למלא אחר ההתחייבות הנ"ל, גם אם עדיין לא הבנתי [סוף סוף] או לא הבנתי לגמרי. היו סלחנים, אם כן, זה רק ניסיון.

בכנס "שירה ואינטרנט" דיבר פרופ' מנחם פרי על הרשת כעל מקום בלי מרכז או שוליים, שכל דבר בו שווה מעמד כמעט לכל דבר אחר. פרי אינו טועה יחיד, הוא נציגה של תפיסה, שלעתים חולקים אותה גם אנשים שהיו ברשת מתחילתה. במובן מסוים הוא צודק, כמובן. אלא שמדובר באותו מובן שבו לשום דבר אין מרכז או שוליים, גם לא לעולם החפצים הבלתי מקוונים. לאינטרנט מרכז ושוליים, שנתפרים בהתאם למידותיהם של המתבונן וקבוצת ההתייחסות שלו. כך גם העולם. בחנויות הספרים לא עומד אדם, מצביע על "יוליסס" ואומר "קאנון" רצוא ושוב; איש גם לא מצביע על "תרבות וספרות הארץ" ואומר שזה שבועון חשוב. אנחנו נחנכים לעולם ×”×–×”, לומדים לאט היכן המרכז והיכן השוליים, מה נחשב ומה לא, מה כדאי לא לדבר עליו ומה תמיד נכון לחשוב. קל מאוד לשכוח את ×”×—× ×™×›×” הזו וקל עוד יותר לשכוח את המסתורין שבה. מסע הקריאה המשונה ×”×–×”, שמתחיל מהרמן הסה אולי ואולי ממשיך דרך ביקורות המוזיקה של גיא אסיף ב"תרבות מעריב" של פעם עד לקריאות המהוססות, שנכונות לקבל כמעט הכל, ב"תרבות וספרות הארץ" – מסע הקריאה המשונה ×”×–×”, כאמור, הוא אקלקטי ומקרי וכמעט תמיד בודד. נדמה לי שאי אפשר לעשות את הדרך הזו לאורך זמן מבלי להניח שהיא שווה את ×–×”. אתה × ×”× ×” מהספרים ונהנה גם מחלק מהביקורות, אבל, בין היתר, מאחורי כל הקריאה הזו עומד הרצון להיעשות לאיש תרבות. ×–×”, אומרים לך, דבר מה שראוי לשאוף אליו. בהתחלה קניתי לגמרי ובלי בושה את המודל הרומנטי. לזמן מה, קצר אמנם, האמנתי ברצינות במשוררים גאונים הספונים בעליות ×’×’. אחר כך האמנתי במודל משוכלל ואבידני, שהוחלף בדבר מה אחר, שעדיין איני יכול לכנות בשם. ×–×” לא משנה. משנה רק שהאמנתי, ועדיין אני מאמין, שכל ×–×” כדאי מאוד.

ערבי שירה הם התגלמות חברתית המרכזית של אמנות פרטית בדרך כלל, אחת ההזדמנויות היחידות שהג'מעה מתכנסת בפומבי. שירה קוראים לבד, אלא אם אתם בערבי זיכרון או קורסים באוניברסיטה. אם ×–×” לא ×–×” ולא ×–×”, כנראה שאתם בערב שירה. ואם אתם בערב שירה, כנראה שאתם משוררים. ואם לא משוררים – עסקני שירה. ערב שירה מסמן אותך, כמו בקבוקי בירה ריקים בחדרו של מתבגר. בגלל ×–×”, בין היתר, הולכים לשם. אחרת איך תדע שאתה ×›×–×”. כולם מתאספים בחלל צר. ערבי שירה נערכים תמיד בחלל צר, קצת בשביל המחתרתיות וקצת בשביל שנרגיש את המינוריות של הסצינה. החלל הצר, מצדו, מספק לכל לחישה הזדמנות להרעים ולכל פיהוק להיעשות מופגן. המינוריות של הסצינה. יש יחס הפוך, פער נורא, בין תחושת החשיבות העצמית של הנוכחים – ערב שירה, כאמור, מסמן אותך – לבין מעמדם בפועל. על הבמה מתאמץ משורר להרשים, ובולע את המלים שכתב. כולם, תמיד תמיד, כולם נראים משועממים. כולם מוחאים כפיים בנימוס. כולם מתלחשים כשמשורר יורד, ואחר עולה אחריו. כולם סולדים ×–×” מזה. כולם מאמינים שהם, הם לא נראים ×›×›×”. כולם, תמיד תמיד, פרחי שירה ועסקניה. והפער הבלתי נסבל בין ×–×” לבין מה שזה אמור להיות. לא כך ×–×” אמור ×”×™×” להיראות.

"כשאני כותב את ×–×” אני מרגיש כמו ילד מטופש", כתבתי למיטל בג'ימייל. – "למה? אני חושבת שזו ×”×›×™ תובנה של גיל 30". – "לא נכון. זו תובנה של גיל 20. היא פשוט לא תובנה שמפנימים". – "זו פשוט תובנה הרסנית. ואני חושבת שאפשר להתמודד איתה רק בגיל 30. ×›×™ אם תבין אותה בגיל 20, לעולם לא תוכל להמשיך בדרך האקדמית והמעשית של איש ספרות. לכאורה, זהו התגמול היחיד ללימוד ספרות. בטח לא עושים את ×–×” בשביל הכסף והתהילה. וכשלוקחים לך גם את ×–×”, אתה נותר רק עם נוסטלגיה. או שאתה יכול להדחיק את התובנה, ולחזור אליה מאחורה רק כשאתה כבר יודע שאתה ×›×–×” – אתה כבר איש תרבות – ×›×™ אז אתה כבר יכול להתמודד איתה. בגיל 20, הכל פשוט עוד רוטט מדי".

אחד הדברים שמאפיינים בצורה הטובה ביותר את בנות משפחת שרון הוא כפות הרגליים. מהאימא ועד אחרונת הבנות, לכולם יש בדיוק את אותו זוג. יש במחזה ×”×–×” משהו מבעית; ארבע נשים פושטות את רגליהן על שולחן הסלון, והכל נראה בדיוק אותו דבר, עם הבדלים קטנים של פגעי הזמן. ולכן, השער של הגיליון האחרון של "מסמרים" הוא הברקה. שניים מסדרת הצילומים "אמא ואבא, אחי, אחותי, אחותי הקטנה, אני והבן שלי…” של שפי בלייר, מעטרים את השער הקדמי והאחורי, וממסגרים היטב, בלי מילים ועם פגיעה ישירה במציאות, את הדיון בגיליון: משפחתי.

שער הגיליון הנוכחי, מתוך האתר

לא במסמרים אחת הבעיות הקשות ביותר מבחינתי בכתבי-עת היא הברורות מאליה. פתחו כל גיליון של "מטעם”, עברו על כל דף ועל כל כותרת, על כל איור ועל כל הערת שוליים, וברור לכם ×›×™ היא מתיישבת ישוב היטב עם האידיאולוגיה שמנחה את שולחן העורכים. כשאני מדמיינת את המערכת של "מטעם”, אני מדמיינת שולחן גדול עמוס במאפרות, שלטי חד"ש מההפגנה האחרונה זרוקים בפינה, ואת יצחק לאור – בזכרוני, תמיד לבוש במכנסי ×’'ינס בגוון ורוד. אין לי מושג למה – מוסיף את המילים כיבוש/צה"ל/אפרטהייד במקומות אסטרטגיים בטקסט. לעומת זאת, במסמרים, העולם רחב יותר. ×–×” כמובן לא אומר שאין העדפות אידיאולוגיות, ושאי אפשר לעשות רשימת מכולת של מותר ואסור, אבל ×–×” אומר שהבחירה הברורה ביותר שעולה מן הגיליון היא ניקיון. אין טעויות ×”×’×”×”. מעט מאד משפטים מסורבלים יתר על המידה. הטקסט מסודר על הדף בצורה נעימה, והצילומים עושים חסד עם הטקסטים. כמה פשוט לכאורה, ×›×›×” נדיר המציאות. כן במסמרים הטקסט ×”×–×” של צבי טריגר (עמ' 159) שבה מייד את לבי: "אבות הם דבר מדכא. הם קונים מכשירי חשמל, הם מחברים מכשירי חשמל, הם מפעילים מכשירי חשמל ובסוף הם חוזרים לעבודה. מכל הטיפוסים האנושיים, אבות הם הדבר ×”×›×™ מדכא". והיתר? יש טובים יותר, יש טובים פחות. המוסד התרבותי ושמו המשפחה מפורק, לפי אופנת השנים האחרונות, פרוק וחזור. גבולות המוסד מתרחבים ומתכווצים; ציונות לצד רוחניות וכלבים לצד אימהות חסרות שיער. אבל ריח האקונומיקה של הניקיון חריף יותר מריח הקפה ההפוך של הברנז'×”. ועל כך – תודותיי.