על פלירטוטים, הטרדה מינית והמנגנון החוקי-מוסרי

יעל ישראל כתבה בבלוגה קטע יפה על הפלרטטנות הנעימה שבאמצעותה מתנהלים פעמים רבות יחסים בין אנשים לגברים, ועל מידת האחריות שאנחנו צריכים לקחת על מעשינו. כל זה בהקשר של פרשת רמון והנשיקה (ולכן, ובהתחשב באווירה הפמיניסטית-מיליטנטית שאופפת אותנו בזמן הזה, אני חושב שפרסום הקטע הוא מעשה אמיץ). הנה:

http://www.notes.co.il/yael/27765.asp?p=0

היא כותבת על שיגרה של פלירטוטים במשרד (או בכלל), כלומר אווירה בה היחסים בין אנשים שאינם ממש מכירים זה את זה מבוססים פחות או יותר על פלירטוט הדדי, לאו דווקא עם כוונה רצינית להגיע למשהו מעבר לכך. הנה:

"בגיל 35 מצאתי את עצמי מפלרטטת עם ילדון בן 17 שחיזר אחריי. אומנם הרגשתי כמו שודדת עריסות, אבל פלירטטתי בחזרה, בלי להתכוון לשום דבר מעבר לזה. ולהפך. בהיותי בדיוק בגיל של החיילת התובעת את רמון, פלירטטתי עם גברים מבוגרים בגילו של רמון שפלירטטו איתי. סתם פלירטטתי – ×›×™ הם פלירטטו איתי, ×›×™ ×”×™×” משעמם מאוד במשרד העבודה בו שירתי בצבא, וגם ×›×™ גברים ונשים, ולא משנה באיזה גיל, נוהגים לפלרטט. אנחנו פשוט בנויים ×›×›×”."

אבל אז היא שואלת על מידת האחריות שאמורה לבוא עם הפלירטוט, או בעצם למנוע אותו במקרים מסויימים. אחריות שרבים מאיתנו שוכחים, או משכיחים מעצמנו: "לא מן הנמנע שבחורות צעירות כאלה, שגברים מבוגרים אוהבים לקרוא להן "מיידעלעך", נסחפות לפלירטוט תמים עם גבר מבוגר, כי הוא חביב ונעים הליכות, ולא לוקחות אחריות על הצד שלהן. בא הגבר, ובהיותו מודרך גנטית, הורמונלית או התנהגותית לקחת את החיזור הלאה, ומנשק. ואז את מזעזעת. הרי לא התכוונת לדבר. הרי את תמימה וברה כחמה במילואה. מה עשיתי שזה מגיע לי? את שואלת."

וכו'. כלומר היא קוראת לאחריות גדולה יותר, וחשיבה רבה יותר, מצד הנשים.

אני חייב לומר שאני די מסכים איתה (לא שזה מצדיק אפילו התרדה מינית אחת, חלילה וחס!!!), וכתבתי לה תגובה כזו, שהייתי רוצה להביא כאן:

"אני רוצה להפנות את תשומת לב הקוראים לעוד דבר: לדעתי אם נסרטט גרף שבו על ציר הזמן עמודה אנכית אחת תיצג את כמות העור החשוף שמרשות לעצמן נשים להציג במקום העבודה, ועמודה שנייה את כמות החוקים והנורמות הנוגעות לדיני ניצול והטרדה מיניים, תיווצר חפיפה יפה בין שני קוי התוצאות שיתקבלו.

כלומר ככל שהחברה שלנו הרשתה לעצמה להפוך את מקום העבודה לאתר שבו מותר ולגיטימי לשדר מיניות (ואני לא אומר כרגע שאסור ולא לגיטימי, הירגעו) היא היתה חייבת "לפצות" על זה במנגנון אדיר של איזונים ובלמים חוקיים ומוסריים (שלא לומר מוסרניים).

הדברים האלה באים בד בבד: החופש שניתן לאישה להגיע עם מיני פצפון לעבודה מחייב את הגבלת החופש של הבוס שלה להחמיא לה על הרגליים. החופש שניתן לה להגיע עם מחשוף בגודל הגראנד קניון מחייב את הגבלת החופש של עמיתה למשרד אפילו להביט לאזור הכללי של החזה שלה.
אירוני, מעצבן, אבל ככה זה."

כלומר למעשה יש כאן דיאלקטיקה מעניינת שבה ככל שגובר החופש (לכאורה, אם אכן זהו "חופש") של צד אחד, קטן החופש של השני. אשה יכולה היום ללבוש בגדים שלא היתה יכולה פעם, ודברים שפעם היה אפשר לומר לאישה, היום אי אפשר מפחד תביעה, וכו'. הפתיחות של האחת גוררת היסגרות (מתוקף חוק ונורמה) של השני. האם זה לא מזכיר מצב הפוך, בו הסגירות של האחת (באירן) באה יחד עם פתיחות (השובניסטית, המעצבנת, ודאי) של השני?

[את הפוסט העלתי ותיקנתי קצת אחרי שעה – ת.פ.]

מסיבה רבת חללים

המופע החדש של להקת ורטיגו, sunny side up, הוא מסיבה. רואים זאת מייד כשנכנסים. הרקדנים עומדים ומדברים בפינה, ליד אמן הפטיפונים, עופר טל, ונגן הקונטרבס, שי רן, ומחכים שהערב יחל. תאורה תזזיתית ממלאת את האולם וכולם לבושים בהתאם. מה שהקהל לא יודע בשלב זה הוא שבמסיבה הזו, כמו במגה-קלאבים אופנתיים, יש כמה חללים, שהמוזיקה בהם אמנם אינה שונה, אולם הם בהחלט נבדלים באיכות האירוע המתרחש בהם.

בחלל הראשון, והמוצלח ביותר, נמצאים הריקוד והמוזיקה. כמו במסיבה נעה החוויה בין לבד לביחד, בין התמסרות לעולם התחום באולם ובין הישארות בחוויות חיצוניות לו. חמישה מרקדני המופע עומדים באחורי הבמה וסופרים בצרחות לאחור. רקדן אחד עומד במרכז, בודד בטירופו, משתדל להספיק לרקוד כמה שיותר עד שייתם הזמן המוקצב לו, ואז נופל על הרצפה; בסצינה אחרת, רקדן אחר, שרק רוצה "לנהוג רגוע", זוכה לטיפול אלים משלושה מחבריו, בזמן שזוג אחר מתחיל בריקוד אינטימי, אדיש לחלוטין לאלימות שמתרחשת בצד האחר של הבמה; ברגעים אחרים מתחלקת הבמה לכמה אירועים שמתרחשים במקביל, ויוצרים משחק אינסופי של צורות יפות שנוצרות ומתפרקות, ביחד ולחוד.

הרקדנים עושים את עבודתם נאמנה. השפה התנועתית של ורטיגו, שמבוססת על תנועה טבעית של הגוף ועל אמנויות כמו הטאי-צ'י מן המזרח והקפוארה מברזיל, ניכרת גם כאן. הכוראוגרף האורח רוברטו אוליבן משתלב היטב עם ריקוד הקונטקט. הביצוע מדויק ומתוזמן ואין לקהל ספק כי הרקדנים נהנים ונשמעים לאחד מחוקי החזון של הלהקה: לא להכריח את הגוף לבצע תנועות שזרות לו.

בחלל השני, הפחות מוצלח, נמצא הניסיון לייצר "אמירות". 'כולנו דומים ועברית וערבית הן שפות מקבילות' מכריז-צורח הקטע שבו שרים ורוקדים חברי הלהקה, בספק פרודיה על תכניות ילדים, כי "בננה היא מוז ותפוח הוא תופאח". 'מיניות היא משחק', מזכיר לנו קטע אחר שבו אחד הרקדנים מנסה שוב את אפקט הדראג-קווין המשומש, לובש את המקטורן המנצנץ ומזיז את שפתיו למילות השיר. כולם יכולים לרקוד, טוענים שני קטעים אחרים, שבהם מצטרפים הנגנים לריקוד, בחינניות כזו או אחרת. ה"אמירות" האלו נתמכות בדיבור, בשירה, ובהקרנת שיקופיות.

ובדיוק העושר הרב הזה הוא שנמצא בעוכרי המופע. שישה רקדנים מצוינים נמצאים על הבמה. לרשותם שפה תנועתית שלמה ומורכבת, אשר יודעת לייצר אמירות סבוכות, שנלחשות מעל הבמה בדיוק וברגישות. לא ברור מדוע התעקש אוליבן שלא להאמין בשפה הזו עד הסוף ובחר לתמוך בה בקביים שונים, שאמורים לסייע לה להעביר מסר "קומניקטיבי" וברור יותר.

התוצאה מזכירה סצנה נפוצה באותם מגה-קלאבים עתיקי דציבלים: אדם מתקרב לאוזן חברו כדי לומר לו דבר מה מבעד לרעש המוזיקה, אולם הוא אינו בטוח כי ההתקרבות מספיקה, ובמקום ללחוש הוא צורח. "לא צריך לצעוק", אומר לו חברו ומגרד באוזנו במצוקה.

להקת ורטיגו, 'sunny side up'. כוריאוגרפיה: רוברטו אוליבן. מוסיקה: להקת התפוחים. תלבושות: שירה וויז. תאורה: דני פישוף. עיצוב גראפי: דורית טלפז. רקדנים: מיטל בלנרו, כרמי זיסאפל, רינה ורטהיים, אלעד שכטר, נמרוד חירורג, ירון שמיר

(נכתב במקור עבור ifeel)

רצנזיה, יוזר

שיטוטיי בפליקר הביאו אותי ליוזר שנקרא בפשטות דומם פעיל. מדובר באוסף של תמונות של אקטיביסטים מפעולות שונות: הפגנות בבילעין נגד הגדר, הפגנות נגד תקציב המדינה, הפגנות נגד אוכלי בשר חיות, הפגנות נגד המלחמה בלבנון וכו' וכו'. הידד, חשבתי לעצמי. תמונה הלא שווה אלף מילים ואלף תמונות של אקטיביסטים שקולות לטריליון מילים של אנשים שמדברים על עוולות. כאן אוכל סוף סוף לראות את מה שמסתירים מפניי כל השנים. לא עוד תמונות ערוכות בידי עורך "מבט לחדשות". הבו לי את החיים האמיתיים, החיים מבעד לעדשת מצלמתו של הלוחם בממסד.

אבל דבר משונה קרה. התמונות נראו בדיוק אותו דבר. אפקט "אה, הנה דנה והנה ההוא, מסלון מזל" אמנם פעל, אבל לזה הייתי מוכנה. התמונות עצמן, לעומת זאת, נראו בדיוק כמו כל התמונות שנראות בכל העיתונים. גם התבוננות פרטנית יותר בתמונות גילתה את אותו מאבק ידוע: אקטיביסטים נלחמים בחיילי מג"ב וחיילי מג"ב נלחמים בכולם.

חשבתי לעצמי מדוע כך קורה. את האפשרות הראשונה שהעליתי בדעתי, לפיה אני פשוט מכירה טוב מדי את הסיפור, פסלתי מיד. הלא הייתי אולי בהפגנה וחצי מבין שלל אירועי המחאה המתועדים שם. ואז העליתי אפשרות אחרת, סבירה יותר: הכותרת משתלטת על הטקסט. ואני אסביר: הדבר היחיד שבאמת נקלט בראש מכל התמונות האלו, של הממסד ושל האקטיביסטים כאחד, היא האלימות. "אני רואה מאבק", מציין לעצמו המוח, ואז עושה עם ×–×” מה שעושה. פרטי הטקסט עצמו – האם הגיבור הוא החייל או האקטיביסט, האם האקטיביסט יפה יותר מהאקטיביסטית או ההיפך, האם הערבי מצולם מן הזווית המנמיכה או המאדירה – מטשטשים בפני העובדה הקשה שאתה צופה באלימות. וזו בעיה של היוזר activestills ושל היוזרים הצופים בו כאחד.

לו אני הייתי האחראית על היוזר – ואני לא, ומסיבה טובה – הייתי משתדלת להשאיר את "חיילי צה"ל ירו לעבר המפגינים כדורי מתכת מצופי גומי, למרות שהייתה זו הפגנה שקטה ולא אלימה" לחדשות, וכאן נצמדת לסיפורים המעניינים יותר, לאותו נרטיב שהופך יוזרים בפליקר ללהיט – הרגעים הקטנים הניתנים להזדהות.