הספרות וחיי

captain

יש ימים כאלה, שבהם הלב שלך מסונכרן עם העולם. אין לדעת מה מוביל לימים כאלו, או מה גורם להם לעבור הלאה, אבל יש ימים שבהם הכל בסדר והחיים שלך הם בדיוק אלו שמתאימים לך. מה שיש לך הוא מה שהשגת ביושר, ומה שאין לך עוד יגיע אליך ביושר, ויש עוד מלא חיים לפנייך כדי להתמודד עם קשיים ולנצח אותם, ויש לך מלא חיים מאחורייך, כדי להתענג על זכרונות עבר. ועדיין מאתיים תשעים אחוזי לחות בחוץ, ומלא זבובים בכל פינה בעיר מוכת החרא על המדרכות, ועדיין לא עשית אקזיט ולא זכית בפרס נובל לספרות, אבל את יודעת שעוד תגורי במקומות אחרים, ושבסוף הרחוב שלך יש ים, בו הילד שלך אוהב לרוץ ערום ועוד לפני הים יש בר שתמיד יהיה שם בשבילך.
ובחורה רוצה להודות למישהו על המזל הטוב שנפל בחלקה בכך שחייה מתאימים לה בול, אבל אין לה למי להודות. אז קודם כל היא קמה בבוקר וחופרת לבעלה על כמה אסירי תודה לעולם הם צריכים להיות ומפרטת לו למה כל דבר שיש להם הוא מה שצריך להיות להם ואיך הם בדרך לעוד אלף חוויות ומיליון רגעי נחת. הבעל מהנהן בסלחנות ואהבה, כי הוא יודע שיש ימים כאלו, שבהם הלב שלה מסונכרן עם העולם.

אחר כך הבחורה הולכת ברחוב, מאריכה את דרכה ככל האפשר למקום עבודתה, כי בימים שהלב שלך מסונכרן עם העולם, הוא לעולם לא מסונכרן עם העבודה, ורואה הרבה אנשים נחמדים והרבה חפצים נחמדים והרבה הדים של זיכרונות נחמדים. והיא חושבת: אבל מה אעשה עם כל הטוב הזה? לאן אוליך את הכרת התודה? והיא מרגישה קוצים קטנים של פנים שדוקרים אותה מבבפנים של העור, מרוב שהיא רוצה לאחד בין התוך שלה לבין העולם.

ואז, תמיד תמיד היא מוצאת את עצמה בספרייה ציבורית או בחנות ספרים. איכשהו, הדמויות הבדיוניות, המקומות הזרים או הבדיוניים, העובדה כי הכל ידוע מראש, והביטחון בכך שיש סופר שיודע מה קורה ומוליך את העלילה קדימה, תמיד מצליח להכניס קצת שקט ללב הסוער מהתרגשות.

ופתאום חשבתי: יכול להיות שזה קורה רק לי?

ג'סטה

אינג'יריה מבפנים
אינג'יריה מבפנים

1.

את Infinite Jest (להלן IJ) של פוסטר וואלאס אני קורא בקינדל. אני קורא את זה כבר הרבה מאוד זמן, כי הרבה מאוד זמן אני גם לא קורא את זה, כך שכבר כמה חודשים טובים אני קורא את הספר והשלמתי רק 17 אחוז ממנו. אין לי מושג כמה מהספר השלמתי באמת. אני די בטוח שבקינדל הקודם שלי, שהתפגר בנסיבות חשודות ושבו התחלתי את IJ, אפשר היה לגלות באיזה עמוד אתה. אני לא מוצא את האופציה הזו בקינדל החדש, למרות מסך המגע המרהיב.

 

הקינדל מאפשר לך למדוד מקום באמצעות אחוזים, דפי קינדל וזמן קריאה משוער. דפי קינדל לא אומרים שיט על שיט. קינדל מספר שעברתי 4282 כאלה עד כה, ויש לי ספקות גם בקשר לזה, בגלל הערות השוליים (אפרט בהמשך). אני גם לא יודע מה זמן הקריאה המשוער אומר. קינדל מספר שיש לי עוד 65 שעות ו-35 דקות לסיום הספר. אני לא יודע – ולמען האמת, מפחד לגלות – אם מדובר בזמן מוערך ביחס לזמן הקריאה הממוצע של אנשים, אם מדובר בזמן הקריאה הממוצע שלי או בווריאציה משוגעת על זה. יכול להיות שמדובר בזמן הקריאה הממוצע שלי בספר הזה, שבעליל מאתגר יותר ג'ון לה קארה, נניח. וגם פה יש את בעיית הערות השוליים.

 

האחוזים גם לא אומרים הרבה. ראשית, אני נמצא באחוז 17 של הספר כבר לפחות שבועיים ואלו לא היו השבועיים העצלים ביותר שלי, מבחינה קריאתית. זה פשוט ספר ארוך. הדיבור הוא שהספר מחזיק משהו כמו 1,000 עמוד. לפי זה, קראתי בערך 170 עמודים. לא נורא, אבל לא מאוד מכובד. בדקתי באמזון. נכנסתי לעמוד של הספר, לחצתי על תמונת הכריכה וגללתי את ה-PDF עד למטה. 1,079 עמודים, לפני שמקבלים המלצות על ספרים אחרים באותה הוצאה ומגיעים לכריכה האחורית. 1,079 עמודים כולל הערות השוליים.

 

אבל הערות השוליים הן בעיה. ראשית, ברור מעיון ב-PDF שהן כתובות בגופן קטן יותר מאשר שאר הספר. גם הרווחים בין השורות צפופים יותר. ברור שמשקלו הסגולי של עמוד הערות שוליים גדול בהרבה ממשקלו הסגולי של עמוד רגיל בספר. הוא פשוט נחשב יותר. ברור גם שיש המון הערות שוליים. הערות על הערות, דחוסות בעמודים על עמודים, מרוכזות כמו סוכריות מלאות קלוריות שנותנים לאסטרונאוטים ושווים ארוחה שלמה. או שלא נותנים. שמעתי את זה איפשהו. זה לא משנה. מה שכן משנה הוא שהערות השוליים דופקות לגמרי את המתמטיקה. זה נכון לא רק לגבי העמוד של הספר באמזון, אלא גם לקינדל. ואת זה אני זוכר מקריאת ספרים אחרים של פוסטר וואלאס. אתה קורא, שמח ב-80 האחוזים שלך, והספר נגמר. הקינדל מאפשר לך לגשת להערות השוליים במהלך הקריאה, אבל הוא דוחף אותן לסוף. בגלל גם שאין שום בעיה של מקום, הערות השוליים לא נדחסות לטקסטים קטנטנים לחדי העין. אין שום דרך להשוות בין עמוד הערות שוליים בהוצאה שנמכרת באמזון, נניח, לעמוד הערות שוליים בקינדל, כך שגם אם הייתי מחטט בספר עצמו וסופר כמה עמודי הערות שוליים, עדיין הייתי נשאר עם כלום ביד.

 

הבעיה מחריפה כשמבינים שאני גם במקום די טוב בהערות השוליים עצמן. אני מתקדם בקריאת הערות השוליים בערך כפי שאני מתקדם בקריאת הספר, ואמנם אין לי מושג כמה זה בדיוק, אבל זה מרגיש כמו שנים. הבעיה, בתמצית: הקינדל מספר שאני ב-17 אחוז. אני ב-17 אחוז כבר מלא זמן, ואין לי מושג באיזה קצה של ה-17 אחוז אני נמצא. אני יודע שאני נמצא ב-17 אחוז של הטקסט+הערות השוליים, אבל למעשה את חלק מהערות השוליים כבר קראתי, כך שאני כנראה במקום הרבה יותר טוב והרבה יותר נחשב. כבר מותר לי לכתוב פוסט על פוסטר וואלאס. אני פרקטיקלי מסיים.

 

2.

כבר איזו תקופה שאני הולך למוזיאונים. אני מבין בזה בקושי, קצת כמו להיות בן עשרה ולקרוא ספרים בלי אבחנה, כי זה קאנוני וזה חייב להיות טוב, וללמוד על סופרים חדשים מהכריכה האחורית ולקרוא מבקרי ספרות כי הם בטח יודעים. אתה בערפל ענק ומנסה ללכת בהתאם להוראות הסותרות שנמסרו לך. אני חובבן מעצבן. זה נחמד.

 

זה גם אפקטיבי נורא. אחרי מספיק זמן במוזיאון נכון, אתה יוצא לעולם שלדברים בו יש נפח וצבע. רחמו עלי רגע. קשה ממילא לכתוב את זה בלי להרגיש שאתה חורג ממה שמותר לאדם בוגר לומר, אבל זה באמת ככה. כלומר, ראיתי איזה קשקוש של אריה ארוך על שולחן ואיזה סדין ורוד ענק של רפי לביא, ופתאום כל העולם מלא בדברים עם מרקם: פח גלי במקום דלת בחנויות הסגורות של סלומון. זכוכית שבורה על תחנת האוטובוס. בד. צמר. אספלט מטולא על הכביש ועל המדרכות בלוינסקי. מתכת, בכל מקום. קירות העץ הצבועים בסלומון, לקראת החיבור עם רחוב הרכבת. פיתה על המדרכה ליד שווארמה ראש העיר.

 

אני יודע שזו כנראה הדרך השטוחה והפחות מעניינת ביותר לדבר על רפי לביא או אריה ארוך או אמנות. אני לא הראשון שנזכר לשמוע את רחש הגלים. אבל זו המטפורה הקרובה ביותר שיש לי כדי לדבר על IJ, שבאמת נכתב על סדינים ומתכות וזכוכית שבורה. כמה דוגמאות לסוגי הטקסטים בו: תיאור-ניתוח של עלייתו ונפילתו של שוק שיחות הווידיאו; ניתוח ההבדל בין דמות השוטר בסדרה מהאייטיז לסדרה מהסבנטיז; מונולוגים; מונולוגים של דמויות שמחקות דמויות אחרות בעודן מחקות דמויות מסרטים מצוירים; רשימה כרונולוגית של הסרטים שיצר במאי אוונגרד אחד; תיאור מפורט של סוגי הסמים שמשמשים את החניכים באקדמיית טניס אחת; ורשימת הדברים שלומדים במרכז גמילה. יכול להיות שאיפשהו באחוז ה-18 של הקריאה הספר מתיישר [עדכון: הגעתי ל-19 אחוז. בינתיים לא], אבל זה המצב כרגע. למרות שבחלק מהטקסטים יש משהו מאוד קומי, אלו לא פרודיות. בין היתר כי קומיות היא באמת רק אפקט צדדי, טעם לוואי. מעצבן אותי גם לקרוא לזה פסטישים, למרות שאולי זה תיאור מדויק. יותר מהכל, נראה שהוא פשוט נהנה לשים מלים בתבניות, ולראות אותן מקבלות את צורת התבנית; לראות איך מלים ששמים ברשימות מסתדרות על הדף אחרת מההדרך שבה הן מתנפחות בחיקוי של מסה ספרותית; ואיך שמונולוג של נרקומן נחתך אחרת ממונולוג של אב בסקיסטיז.

 

זה לא דומה אולי לפני השטח של כביש – אתה צריך לקרוא כדי לראות איך טקסט מתחספס – אבל זו המטאפורה שיש לי. מה גם שטקסטים באמת מתחספסים. הם מגיבים לתבנית שנכפית עליהם, והתבנית מגיבה להם. יש לפוסטר וואלאס מונולוגים רוברט בראונינגים כאלה, שבהם התופעה הזו ניכרת במיוחד. הדובר מדבר עם מישהו, ונאלץ להסביר לנמען מה הסיטואציה שבתוכה הנמען ממילא נמצא. זה יוצר משפטים קצת מעצבנים כמו "תניח את הבקבוק. לא ככה, ככה" וכאלה, אבל יש בזה גם חן מוזר, בעיקר כי בחלק מהמקרים אין שום צורך אמיתי להסביר את הסיטואציה לקורא, ונראה שפוסטר וואלאס פשוט נהנה מההתפתלות הטקסטואלית הזו. אז נוצר לך טקסט שפוסטר וואלאס מרוח על כולו, אבל גם יש לו צורה משלו, עם חוקיות וסדירויות. זה מעצבן וטרחני לפעמים ומישהו בטח בועט בו בגיהנום על ההתעקשות על ראשי תיבות, אבל זה לגמרי פוסטר וואלאס. כלומר, המעצבן והטרחני זה כמעט חלק מהעניין כולו.

 

לא מזמן מיטל אמרה לי על איזשהו סופר שהוא "משלם לגברת ספרות", שזה ביטוי מושלם. אז המעצבן והטרחני ב-IJ סוג של מוכיח שהוא לא משלם כלום לגברת ספרות, פוסטר וואלאס, הוא פשוט מדבר את השריטה שלו, וזה הכי קרוב שאתה יכול להגיע ללגעת במישהו אחר דרך מלים.

 

3.

מהזמן שבו התחלתי לכתוב את הפוסט ועד עכשיו כבר הגעתי ל-19 אחוז. גיליתי במקרה שזמן הקריאה המשוער של הקינדל פשוט מקצה דקת קריאה אחת לכל עמוד קינדל, הערכה שנמוכה בעליל מזמן הקריאה הממשי שלי, ושגרמה לי לקרוא במהירות גבוהה יותר, שלא מרצון ובאופן בלתי נשלט, ולכן גם לעיכובים בקריאה, כי אני צריך לחזור לקרוא טקסט שכבר קראתי.

 

4.

זו, כמובן, פרודיה, כנראה.

 

5.

ובעניין האפטר-אפקט של מוזיאונים, מילה לנשים לובשות הסארי, לתולים כביסה צבעונית, לתולי הכביסה הלבנה, לסבון הכלים שזורח בירוק, לילד שחור בחליפת שלושה חלקים, לחצילים שהונחו ליד הכרובית, ללימון מעוך על האספלט, לאספלט, לתולי העציצים על המרפסות, למשקפיים שמחזירות את השמש, לנעליים בצהוב זוהר, לעץ עם הפריחה האדומה ליד התחנה המרכזית – אני לב אתכם.

הספרות והחיים! מסרבים להיות אויבים!

שנים שלא פרסמתי כאן כלום. אתמול נברתי במייל שלי עוד יותר שנים אחורה כדי לשחזר את שם המשתמש ואת הסיסמא שלי כאן. יצא לי לראות לרגע את רשימת הפוסטים שלי כאן, האחרון היה "עשור לבורגנות הקצף ובורגנות ובורגנות הדל", אחד לפניו היה פוסט קצרצר במסגרת "כך הרסה הספרות את חיי", שניהם בני חמש שנים בערך.
הפוסט הזה פורסם במקור שם, אבל עם כותרת אחרת.

המינגוויי פיצג'רלד

ביקום מקביל, כך נודע לי, ארנסט המינגוויי הוא מתווך נדל”ן בפאריז שאחרי מלחמת העולם הראשונה, מציג דירות ציוריות בפני מהגרים אמריקאים, סקוט פיצג’ראלד הוא סוחר תכשיטים באותה עיר.

“הסופרים”, נאנח סקוט בייאוש, “הם שונים מאיתנו”.

“כן!”, משיב לו המינגוויי בנחרצות גסה, “יש להם יותר הון סימבולי!”.

*****

יש באותו יקום מקביל גם יצירה גנוזה, המינגוויי משרבט אותה בדפי פנקס המולסקין שלו, בשעות המתות בהן הוא ממתין ללקוחות שמבוששים לבוא בפתחה של דירה פאריזאית קטנה.

“איך הרסה הספרות את חייך?” שאל ביל.

“בשתי דרכים”, השיב מייק, “לאט לאט ואז בבת-אחת”.

******

התחבולה

יש ברוקולי שאתם לא מאמינים כמה הוא פריך וטרי ומרענן באנטיפסטי שלנו!

התחבולה המעורטלת

קח ברוקולי צעיר ורענן, עטוף אותו בשמן זית ובמיץ לימון, השלך אותו לתנור בחום גבוה, המתן עד שניחוח משכר יתפשט בכל הבית.

ערטול התחבולה

זה בסך הכל ראש ברוקולי בתנור, אבל אתם תשלמו עליו המון כסף כשאגיש לכם אותו בפיתה!

תקשיב לברוקולי שלך! תקשיב!

******

אני זוכר את היום שזה התחיל, יום רגיל, מקרי, אקראי, מזדמן. שום דבר, לצורך העניין, לא קרה ולא עמד להתרחש, ואז, ברגע, כל האנשים שהיו סביבי קמו והתחילו לפרסם ספרים; במהירות, בטירוף; ההוא וההיא וההיא וההוא, בספיד, בקצב! רצתי החוצה, הכי החוצה שיכולתי, צעקתי: “הלפ! הלפ!!!” אנשים התעלמו ממני, מה זה התעלמו – התעלמו בפרנציפ! צעקתי “הלפ, קרה משהו!” מישהו צעק: “מה, מה קרה?” “מפרסמים שם ספרים,” צרחתי, “מפרסמים.” "איפה?" שמעתי צעקה. “שם, שם!" מיתרי הקול שלי הלכו להתפקע. "תקראו למישהו, שם ,שם!" תוך כמה אנשים התיישבו לידי, ביקשו שאני אראה להם. לקחתי אותם והראיתי להם. לא האמינו! עמדו שם ולא האמינו- או שהם עשו את עצמם- אבל לדעתי, הם לא האמינו, כי זה היה לא יאומן בכמה רמות, לא רק באחת. בחורה בלונדינית- ואני מדגיש, משום מה, בלונדינית- אמרה בקול מתוח: "צריך לעשות ערב השקה או משהו". "כן, צריך לפתוח איוונט בפייסבוק!", שמעתי קול מאחורי, "צריך להגיד משהו. שמישהו יגיד משהו, יגיד משהו, יגיד משהו". אנשים צחקו. צחקו, ולא סתם: צחקו שיניים, צחקו עיניים, צחקו גוף. גם אלה שפרסמו וגם אלה שלא. הרגשתי שעובדים עלי. שאלתי: "עובדים עלי? מה קורה?" צעקתי. צחקו; צחקו שיניים, צחקו עיניים, צחקו רעידות- צחקו בקשת, בצבע, בלחץ. שאלתי את עצמי באופן כללי, אם זאת בדידות. ידעתי שאם אני אשאל מישהו אחר…

טוב, המונולוג הזה למכירה! זה מתוך תסריט שנקרא "כותב במחשב" והוא עוסק ברגע המנטלי-חברתי שמתשתרע בין הפוסטים בבבלוגים ובפייסבוק לספרות. אני מאמין שזה יכול להצליח מכיוון שזה נושא משותף לכולם.
עכשיו, זה שש מאות דולר אם רוצים להשתמש רק במונולוג ואם רוצים את כל התסריט אז יש חוזה ותנאים ואנחנו נהיה שותפים באחוזים…

*******

ראינו את מיטב המוחות של דורנו…

שישבו לכתוב ועפו על זה כל הלילה, וחיברו מניפסטים מופלאים שהפכו בבוקר הצהבהב למחרוזות של ג'יבריש. שניסו להוציא את ספר שירתם פעם אחר פעם ולשווא, וויתרו ונאלצו לפתוח חנות בגדים יד שניה וחשבו שזהו הם מזדקנים ובכו.

*******

יש כאן איזו קנאה שקשה לי להסתיר אותה או להתמודד איתה, ברור שיש. ויש כאן רצף של מחוות ורפורים, כי זה מה שאני יודע לעשות.

ויש כאן גם איזה זנב הכרה שהאנשים האלה, כלומר אנחנו, כלומר הם, כלומר “ההם”, בגרו והבשילו, שאין איזה המינגוויי ופיצג’רלד שמחכים מעבר לפינה כדי לשים את הכל ללעג ולעוף על עצמם עם “הרומן הישראלי הגדול” שישאיר מאחוריו אבק.

וזה מוזר ומפחיד באותה מידה שזה מעודד.

לא. לא נכון. ממש לא באותה מידה, דווקא הרבה הרבה יותר.

*******

אין לינקים.

מי שצריך לדעת יודע.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.