"אני בדיכאון. אני שונאת להיות אימא"

אני אימא. אני לא שונאת להיות אימא. לא הייתי מחזירה את הילד שלי לשום מקום. הוא יצא בדיוק כמו שהתכוונתי. אבל הוא כבר בן שנתיים, ולפני שנתיים, במשך כמה שבועות ארוכים אחרי שהוא נולד, הייתי בטוחה שעשיתי את טעות חיי והרסתי לעצמי את החיים. ובשום מקום, אבל שום מקום, לא מדברים על התחושה האיומה הזאת. וזאת תחושה איומה. ממש. והיא לא כל כך נדירה, כך מסתבר.
אז תרגמתי מאמר של ג'סיקה ולנטי, שהופיע במגזין אטלנטיק ב-2012, והוא חלק מספר שעוד לא קראתי (אבל דגמתי לקינדל): Why Have Kids?: A New Mom Explores the Truth About Parenting and Happiness


 

ב-2008 נברסקה הפכה נטישת ילדים לחוקית. הצעד הזה היה חלק מחוק "חוף מבטחים" [חוקים בארצות-הברית שנועדו להסדיר נטישה של ילדים לגורמים חוקיים שיאפשרו המשך טיפול בהם, במקום לנטוש אותם על המדרגות], שנועד לטפל במספר ההולך וגדל של נטישת ילדים במדינה. כמו חוקי חוף מבטחים אחרים, הורים בנברסקה שחשו לא מוכנים לטיפול בתינוקות יוכלו להביא אותם למיקום שנקבע מראש, ללא חשש ממעצר ותביעה. אבל המחוקקים עשו טעות לוגיסטית חמורה אחת: הם שכחו לציין את הגבול המקסימלי לגיל הילדים הננטשים.
בתוך שבועות לאחר כניסת החוק לתוקף, הורים החלו להביא את הילדים שלהם. אבל הייתה בעיה: אף אחד מהילדים הננטשים לא היה בגילאי ינקות. אחרי כמה חודשים התברר כי בבתי חולים ממשלתיים ובתחנות משטרה במדינה ננטשו 36 ילדים. 22 מהילדים היו בני 13 ויותר. סבתא בת 51 הביאה ילד בן 12. אבא אחד הביא את כל המשפחה שלו – תשעה ילדים בגילאי שנה עד 17. אחרים נסעו ממדינות שכנות כדי להביא את הילדים ברגע ששמעו כי יוכלו לנטוש אותם ללא כל השלכה.
ממשלת נברסקה, שהבינה את הטעות האיומה שעשתה, כינסה מושב מיוחד של המחוקקים כדי לכתוב מחדש את החוק ולהוסיף לו מגבלת גיל. המושל דייב היינמן אמר כי השינוי "יחזיר את הפוקוס למטרה המקורית של החוקים האלו, שהיא להציל תינוקות שזה עתה נולדו ולפטור את ההורים מתביעה בגין נטישת ילד. הנוסח החדש גם אמור למנוע מהורים מחוץ למדינה להביא את הילדים שלהם לנברסקה בניסיון להבטיח להם טיפול".
ב-21 בנובמבר 2008, היום האחרון שבו הנוסח המקורי של החוק, שתקף לכל הגילאים, היה בתוקף, אימא אחת ממחוז יולו בקליפורניה נסעה יותר כ-2000 קילומטרים לבית החולים של מחוז קימבל בנברסקה, שם היא הותירה את בנה בן ה-14.

Milan Paštéka | Slovakia | Oravská galéria v Dolnom Kubíne
Milan Paštéka | Slovakia | Oravská galéria v Dolnom Kubíne

מה שקרה בנברסקה מעלה את השאלה: לו לא היו לכך כל השלכות, כמה מאיתנו היו מוותרים על הילדים שלהם? אחרי הכל, נטישת ילדים אינה תופעה חדשה והיא בהחלט אינה נדירה בארצות-הברית. יותר מ-400 אלף ילדים נמצאים במערכת האומנה ומחכים להגיע לבתי אומנה ואלפי הורים מוותרים על הילדים שלהם מדי שנה. אישה אחת אפילו שלחה את בנה המאומץ בחזרה למולדתו ביחד עם מכתב התנצלות שננעץ כמו רשימת קניות לחזהו. לא משנה האם הסיבה היא קשיים, אמריקאים רבים מוותרים על ההורות שלהם.
בפברואר 2009 מישהי שמכנה את עצמה Ann נכנסה לאתר Secret Confessions וכתבה שלושה משפטים: "אני בדיכאון. אני שונאת להיות אימא. אני גם שונאת להיות אימא במשרה מלאה!" יותר משלוש שנים לאחר מכן, שרשור התגובות עדיין פעיל ומלא באלפי תגובות, באתר שמייצר לרוב רק כעשר תגובות לכל "וידוי". אן האנונימית פגעה בנקודה רגישה.
אישה אחת שנכנסה להריון בגיל 42 כתבה "גם אני שונאת להיות אימא. כל יום הוא אותו דבר. ואני חושבת על כך שלא אהיה חופשייה עד שאהיה בת 60 או משהו ואז החיים שלי יגמרו". אחרת, שזיהתה את עצמה רק כ- k'smom, אמרה "אני מרגישה כל כך לכודה, חרדה ומוצפת. אני אוהבת את הבת שלי והיא מטופלת היטב, אבל לא זו הדרך שבה הייתי בוחרת לו הייתה לי הזדמנות שנייה".
ג'יאנה כתבה "אני אוהבת את הבן שלי, אני שונאת להיות אימא. זו מלאכה חסרת הכרת תודה, מונוטונית, מתישה, מעצבנת ודכאנית. האימהות מרגישה כמו עונש מאסר. אני לא יכולה לחכות עד שאזכה לחנינה כאשר הבן שלי יהיה בן 18 ויש לקוות שיילך לקולג'". אישה אחת מוושינגטון אפילו אמרה כי למרות שהתנגדה להפלות לפני שילדה את בנה, עכשיו הייתה "רצה למרפאת ההפלות" לו הייתה נכנסת שוב להריון.
התגובות – בעיקר מנשים שמזהות עצמן כמגיעות מרקע כלכלי יציב – מבהירות משהו מפורש פחות מההסברים השחוקים לאי-נחת הורית כמו עוני וחוסר בתמיכה. הנשים האלו פשוט לא מרגישות כי האימהות מקיימת את כל הבאזז סביבה, ולו הייתה ניתנת להן הזדמנות שנייה, הן לא היו עושות זאת שוב.
כמה מהן ציינו את השעמום באימהות במשרה מלאה. הרבה התלוננו כי הפרטנרים שלהם לא חלקו איתן את האחריות לטיפול בילדים. "כמו רוב הגברים, הבעל שלי לא עושה הרבה – אם בכלל הוא עושה משהו – לטיפול בילדים. אני חייבת לעשות הכל ולתכנן הכל", כתבה אימא אחת. כמה מהן נכנסו להריון בטעות והחברים והבעלים שלהן הפעילו עליהן ללחץ ללדת את התינוק, או ידעו שהן לא רצו ילדים אבל חשו שזה משהו שהם "צריכות" לעשות.

hate
הרגש המכריע היה תחושת אובדן העצמי, המציאות המבעיתה שבה החיים שלהן צומצמו למילוי צרכי הילדים שלהן. DS כתבה "אני מרגישה שאיבדתי את כל מה שהיה אני. מעולם לא דמיינתי כי הילדים שלי והעובדה שאצטרך לשים את עצמי בצד ירגישו כל כך רע". הציפיה לאימהות טוטאלית היא גרועה מספיק, והצורך לחיות איתה כל יום יכולה למוטט את הנפש. כל מה שבנה את האישיות שלנו, שהפך אותנו לייחודיות, לא משנה יותר. התפקיד שלנו כאימהות מגדיר אותנו. לא הרבה השתנה.
"המסתורין הנשי מאפשר, ואפילו מעודד, נשים להתעלם משאלת הזהות שלהן", כתבה בטי פרידן. "המסתורין אומר כי הן יכולות לענות על השאלה 'מי אני?' בתשובה 'אשתו של טום, אימא של מארי'. האמת היא – ואני לא בטוחה כמה זמן זו האמת, אבל זה נכון בדור שלי וזה נכון בדור שגדל היום – שלאישה אמריקאית כבר אין דימוי פרטי שאומר לה מי היא, או מי היא יכולה להיות, או מי היא רוצה להיות".
בזמן שפרסמה את "המסתורין הנשי" פרידן טענה כי הדימוי הציבורי של נשים היה בעיקרו דימוי של ביתיות – "שטיפת כלים, תערובות לעוגה… חומרי ניקוי" – שנמכר באמצעות פרסומות ומגזינים. כיום, לנשים אמריקאיות יש דימוי פומבי של עצמן שהוא גדול יותר מתפקידן כעקרת בית. אנחנו רואות את עצמנו מוצגות בטלוויזיה, במודעות, בסרטים ובמגזינים (שלא להזכיר את ההקלה) כפוליטיקאיות, בעלות עסקים, אינטלקטואליות, חיילות ועוד. אבל זה מה שהופך את הדימוי הפומבי של האימהות הטוטאלית לכל כך ערמומי. אנחנו רואות את הדימויים המגוונים האלו של עצמנו ומאמינות כי הסטנדרט הדכאני עליו כתבה פרידן כבר מת, כאשר למעשה הוא פשוט השתנה. משום שלא משנה עד כמה רחב הדימוי הפומבי שנשים מזדהות איתו, הוא עדיין מוגבל. הדימויים הם עדיין של נשים לבנות, סטרייטיות מהמעמד הבינוני עליון, וכל הדימויים האלו מזהים נשים כאימהות או כלא-אימהות.
התרבות האמריקאית לא יכולה לקבל את המציאות של אישה שלא רוצה להיות אימא. המציאות הזאת מנוגדת לכל מה שלימדו אותנו לחשוב על נשים ועל כמה הן נואשות לתינוקות. אם היינו צריכות להאמין למדיה ולתרבות הפופ, נשים – אפילו נערות – הן לנצח נואשות לתינוק. זו התשוקה הגדולה ביותר שלנו.
האמת היא שרוב הנשים מבלות את מרבית חייהן בניסיון שלא להיכנס להריון. לפי מכון גוטמאכר, אישה עם שני ילדים שהגיעה לשנות ה-40 בחייה בילתה רק חמש שנים בניסיון להיכנס להריון, בהיותה בהריון ובהיותה בסיכון להיכנס להריון בעקבות לידה. אבל כדי להימנע מהריון לפני שתי הלידות שלה, היא התנזרה מסקס או השתמשה באמצעי מניעה בממוצע 25 שנה. כמעט כל הנשים האמריקאיות (99 אחוז), בגילאים 15-44, שחוו מגע מיני השתמשו באמצעי מניעה כלשהו. אמצעי המניעה הנפוץ ביותר אחרי הגלולה? עיקור. ועכשיו, יותר מתמיד, יותר ויותר נשים בוחרות אמצעי מניעה לטווח הארוך. מאז 2005, למשל, השימוש בהתקן תוך רחמי זינק ב-161 אחוזים. זהו חלק נרחב מהחיים ומאמץ גדול כדי להימנע מהורות!
ייתכן כי הסטטיסטיקות האלו מצביעות על כך שנשים מודרניות פשוט מפעילות יותר שליטה בנוגע למתי ובאילו נסיבות הן יהפכו לאימהות. במידה רבה, זה נכון. אבל הטענה הזאת אינה עולה בקנה אחד עם מציאות יותר מדהימה: חצי מההריונות בארצות-הברית הם בלתי מתוכננים. ברגע שמשקללים פנימה את שיעור ההפלות ואת שיעור ההריונות שמסתיימים בהפלה טבעית, אנחנו נשארים עם עובדה מפתיעה למדי ולפיה שליש מהתינוקות בארצות-הברית הם בלתי מתוכננים. מה שלא מפתיעה, לעומת זאת, היא העובדה כי הכוונה להוליד ילד בהחלט משפיעה על הרגשות של הורים כלפי הילדים שלהם, ועל האופן שבו הילדים האלו מטופלים, ולפעמים גם על התוצאות המבעיתות של הטיפול הזה.

לכתבה המקורית

בכל רגע, קיץ בטרם חשכה

אני אוהבת לקרוא ביקורות ספרים, כי אני אוהבת שאנשים שאני מעריכה אומרים לי מה דעתם על ספרים.
אני שונאת לקרוא ביקורת ספרים, כי הן מלאות במלים מיותרות, עסוקות בעיקר בסיכום העלילה ורוב הזמן די משעממות.
אז חשבתי לי איך אפשר לעשות את זה טוב יותר?
וישר חשבתי, פורמט! צריך פורמט חדש!
ולמה פורמט חדש, כשאפשר פורמט ישן: שאלון פרוסט, רק שבמקום בנאדם, יענה עליו הספר.
מה אתם אומרים?

book

שם הספר

קיץ בטרם חשכה

 

המחברת

דוריס לסינג

 

מס' עמודים

269 עמודים

 

על מה הספר

גיבורת הספר היא קייט בראון, אם לארבעה ורעיה למופת שגרה בלונדון, ומבינה יום אחד, למרבה הזוועה, שהילדים שלה גדלו והם כבר לא צריכים אותה. גם הבעל שלה, בעל אהוב ואוהב ומפרנס ומכובד, יכול להסתדר טוב מאד בלעדיה למשך קיץ שלם אחד. קייט, שהייתה עקרת בית מהיום שהילדים נולדו, צריכה עכשיו, כשהיא ממש בקצוות של גיל העמידה, להמציא את עצמה מחדש. היא מקבלת על עצמה תפקיד של מתורגמנית באומות המאוחדות, ומתברר לה שהיא ממש טובה בתפקיד הזה. מתברר לה גם שלמרות השנים הארוכות בבית היא לא הפסיקה להיות אישה: המיניות שלה עדיין מתפקדת, היכולת שלה לחוות הרפתקאות ולהתבונן על העולם מזוויות חדשות עדיין במקומה, והיא לא מקובעת למקומה בעולם במסמרות ברזל, היא עדיין יכולה לשחק עם מה שחושבים עליה, להתנסות. וקייט הולכת על כל הקופה: היא משנה את חייה מקצה לקצה, באופן זמני, כדי שתוכל להרגיש, ולו לרגע, בחזרה בת 20.

 

באופן מפתיע, ככה הוא נראה
באופן מפתיע, ככה הוא נראה

אם הספר היה בן אדם, מי הוא היה?

זה ספר מעולה והמעלה העיקרית שלו היא בכך שהוא מזדהה עם הגיבורה שלו באופן מושלם. כך שלפנינו לא ספר שמספר על אישה בגיל העמידה, אלא אישה בגיל העמידה ששותה איתנו תה בסלון המסודר שלה, עם התמונות של הילדים על הקירות ועם מזכרות קטנות מחופשות של בורגנים ברחבי העולם, ומספרת לה על הקיץ ההוא שבו גילתה שהיא עדיין לא מתה, ומצליחה להפתיע אותנו בכמה המזג שלה סוער מתחת לסמלי המעמד הקטנים. למעשה, כשמסתכלים על הספר, מתפלאים שהוא לא לבוש בחוטיני נועז, ומעליו שמלה ומגוהצת, ומצליח להתהלך בעולם בלי נעלי עקב בגובה בינוני אבל עם שפיצים חדים.

 

איך הספר נשמע?

"היא התבוננה באשה צעירה שהלכה ברחוב עם עגלה. הנערה הזאת, כבת תשע-עשרה – בת גילה בערך, כשנולד ילדה הראשון – לבשה חצאית קצרצרה, היו לה שערות אדומות כהות ופראיות, עינים ירוקות, מרץ שלו. עם זאת, היא נראתה כילדה קטנה המשחקת ב"להיות אמא". היא דחפה את עגלת התינוק ביד אחת, וביד האחרת נשאה שקית ענקית מלאת מצרכים. צעדה כאשת ויקינגים. אחרי שראתה את הנערה הזאת, החלה קייט מתבוננת בנערות אחרות. פתאום התמלא הרחוב בנשים צעירות לא נשואות או בנערות עם תינוקות, וכולם נעו – כן, בכך התבטא הדבר: בדרך שבה נעו – בחן שלו, כלאחר יד, בחרות נפלאה. זה היה הבטחון. זה היה כל מה שהיא, קייט, איבדה מרוב התודעה העצמית, המודעות לתוצאות מעשיה.
אחר-כך, לאחר שקלטה בקפידה את האמת של נשים צעירות אלה – כל-כך כאב להשוותן אליה – החלה מתבוננת בתנועותיהן של בנות גילה ובפרצופיהן הבדל של עשרים שנה, זה היה כל הדרוש כדי להפוך את הפרצופים האמיצים האלה לזהירים, לחשדניים. או שהיה שפוך עליהם מזג טוב ומטופש, מזג של קרבן, ואותה נחמדות איומה וחסרת-ישע, כמו הצחוק החלוש הנשמע כעומד להפוך לבכי בכל רגע. הן התנועעו כאילו האטו את אבריהן, מפני שחששו להילכד, להיתקל במשהו; הן התנועעו כאילו הם מוקפות אויבים.
קייט בילתה את הבוקר בהליכה איטית לאורכו של הרחוב המלא אנשים, קולטת את האמת הזאת – שרוב הנשים בגיל-העמידה נראות או מתנועעות כמו אסירים או כמו עבדים" (עמ' 102-103).

 

עם איזה ספר אחר, הספר הזה היה מסתדר הכי טוב?

מצד אחד, מפתה לזווג את הספר הזה עם ספרים אחרים שמדברים על משבר גיל העמידה של נשים, על הרגע שבו הן מבינות שהיותן אימהות מושלמות לא הופך אותן לחסינות מפני פגעי הטבע האנושי. ספרים כמו "סודו של הבעל" (ליאן מוריארטי) או "מועדון הקריאה של ג'יין אוסטין" (קארן ג'יי פאולר), שבמרכזם אישה והטרגדיה שמביאה לחורבן החיים שחיה עד אותו רגע.
ומצד שני, הספר שכתבה לסינג הוא נועז ופראי. הוא לא מסתפק בקביעה הכמעט-בנאלית ולפיה חיים מסודרים ונחמדים מובילים לשיממון ולהרס. הטענה שלו היא שהבחירה בחיים מכובדים היא בחירה יומיומית, ואנחנו יכולים להפסיק אותה בכל רגע שנרצה, ולחזור אליה אחרי ששבענו מהרפתקאות. ולכן, הספר הזה היה מסתדר נהדר עם ספרי הרפתקאות שבנפש אחרים כמו "גטסבי הגדול" (פ. סקוט פיצ'ג'רלד) או "בדרכים" (ג'ק קרואק), שלא במקרה מעמידים במרכזם גברים, שלהם תמיד הייתה החרות לנוע בעולם ולספק את תאוות החיים שלהם.

 

מה כוח-העל של הספר?

זה ספר עם חדוות חיים עצומה, ואם מקשיבים לו בנחת, הוא יכול לעורר מתים מרבצם. הייתי קונה עותק שלו לכל אישה שמרגישה שנותר לה מרווח נשימה צר מדי, לכל אישה שמרגישה שהיא עושה את המוטל עליה בהצלחה מרובה, והעולם לא גומל לה באותו מטבע של טוב-לב וסבלנות שהיא מרעיפה על קרוביה. ואם אותה אישה הייתה קוראת אותו בנחת ומאזינה לו ברוב קשב, היא הייתה מביטה קדימ ורואה שלפתע נפער בקיר שחנק עליה איזה סדק לעולם אחר.

שללינג: הוראות שימוש

פרוייקט ההתלהבות באנר לפרויקט

פוסט זה הוא חלק מטבעת בלוגים שחוגגת את יציאתו לאור של ספר הילדים 'נונה ומחק האויר'. ספר על ילדה ג'ינג'ית שמחה שיודעת להתלהב."

את נונה אפשר למצוא בכל חנויות צומת וסטימצקי, וגם כאן

1.

זה מה שידעתי עליו בתחילת המסע הזה:
ידעתי שהוא עבר את השואה בתור ילד, ואימא שלו מתה, ועל כן הוא אוהב לדבר על שואה ועל אימהות מתות – שני נושאים שתמיד נראים לי מעניינים.
ידעתי שהוא אוהב לדבר על הנושאים האלו בצורה מיוחדת – לא פורנו מחנות, ולא פורנו שכול. אין אצלו התפרצויות בכי חסר שליטה שבהן הדמעות והנזלת מרטיבות את כל הפרצוף (לא שיש לי התנגדות לכאלו, כתבתי ספר שלם מלא בכאלו, אבל זה פשוט לא הוא), ואפילו לא התפרצויות של בכי כבוש שבהן העיניים נשארות מנצנצות והסנטר מרטיט (תמיד רציתי לכתוב סנטר מרטיט). אצלו הכל עובר דרך השכל ומעובד לסיפור שכיף להקשיב לו: הוא יספר לך על מחנה התעמלות רחוק רחוק, ועל החוקים שהיו נהוגים בו, ועל סוג ההתעמלות שהיו עושים בו, ואם יש לך מזל ואתה יודע להקשיב, ואם במקרה אתה מכיר מחנות ריכוז, אתה תבין ישר על מה הוא מדבר.
ידעתי גם שחוץ מלחיות בעבר של השואה והאימא המתה הוא גם חי בהווה – בחיי היומיום שבו כל הזמן אנחנו עושים בחירות שמשפיעות על החיים שלנו, וכל הזמן אנחנו עומדים מול חנות הכלבו ומחליטים האם אנחנו חייבים את החפץ הזה או לא חייבים אותו. ומה יקרה לנו אם נרכוש אותו ומה יקרה לנו אם נשאיר אותו בחנות. ואיך הרכישה הזאת קשורה לספר שנקרא אחר כך, או לחברים שנפגוש, ואיך החשיבות שאנחנו מייחסים לחפצים, לדברים, היא גדולה, והאם אנחנו יכולים כבר להשתחרר מהשליטה הזאת של הדברים בנו כדי שנוכל להיות יותר נוכחים בפגישה עם החברים שלנו. זה נושא שאני יכולה לא להפסיק לדבר עליו לנצח.
ככה שבגדול, למרות הבדלי הגילאים בינינו, הייתי כבר די מאוהבת בו.
אבל היה לו פרוייקט גדול אחד, פרוייקט החיים שלו, שממש התנגדתי אליו. ידעתי שהוא רוצה לספר את סיפור הבניין שלו, ושל כל דירה ודירה בו, מתוך מחשבה שסיפור הבניין שלו היא דרך טובה כמו כל דרך אחרת לספר את הסיפור של כולם, ה-סיפור ה-אחד שיכלול את החיים כולם. ידעתי שהוא עשה איזה חישוב מתמטי מסובך שיאפשר לו לספר את הסיפור הזה בדרך שהוא רוצה לספר אותו (כמו שהוא אוהב. וגם אני), וידעתי שהוא פאקינג כתב ספר של 600 עמודים שהם רשימות על גבי רשימות של חפצים ומצבים. אני לא בעד 600 עמודים של רשימות. אני לא בעד ספרים של 600 עמוד, אני בטוחה שהם תמיד תמיד זקוקים לעריכה. ויש לי דברים חשובים יותר בחיים לקרוא, בעולם שבו כל 30 שניות יוצא ספר. ועל כן, למרות שקראתי את כל הספרים של ז'ורז' פרק, את "החיים הוראות שימוש" לא קראתי.

 

2.

חשבתי שהחיים (כפי שאקרא לו מעתה והלאה בפוסט זה. יש גבול עם כל העניין של המרכאות) יישאר כתם שחור ביחסים שלנו לנצח, כמו שקורה לעיתים קרובות עם חברים טובים, שיש נושאים שהעימות בהם גדול יותר מהקרבה ועל כן משאירים אותם בצד, אבל אז מוטי פוגל, שלו אני מסכימה לכל דבר שהוא מציע לי לעשות, אמר: בואי נצא למסע של קריאת הספר. אני אדריך אותך. מוטי הוא מדריך הקריאה הטוב בעולם כנראה, והוא אסף קבוצה של אנשים שאת חלקם הכרתי קודם לכן, והם חברים טובים לסוג המסע הזה, כי הם יודעים לקרוא ויודעים להקשיב ויודעים להביא זוויות אחרות משלי לתוך הקריאה הזאת. אז בערב אחד מהביל של קיץ 2015 יצאנו לדרך. עשרה מפגשים של קריאת 99 הפרקים של החיים (פרק אחד ילדה אחת מהספר אכלה).
זה התחיל לא טוב. כי באמת, בעמוד 24, מופיע העמוד הזה שנמצא על מגש באחת הדירות:

1

ואני, כמה כוח יש לי לדבר על מורפיזם הומוגני ועל מטריצות? מה אני? ג'ון נאש?
אבל קראתי כמה שיכולתי מתוך העשרה פרקים הראשונים, ובאתי לשיעור. ובאמת, כולם היו במצב שלי: מה הוא רוצה? למה אנחנו פה? מוטי, מוטי, תגיד לנו, למה אנחנו פה? ומוטי, שהוא כאמור מדריך הקריאה הטוב בעולם, רק משך בכתפיו בחיוך של אחד שיודע ואמר: אתם פה כי אתם תיהנו. אתם יכולים לכעוס. זה טוב לכם.

[3.

מילים על כתיבת פוסט על החיים:
החיים מספר על חיים של המון אנשים, ומהרבה בחינות הוא כמו החיים עצמם. חלק מהאנשים חשובים יותר וחלק פחות. אבל אין בהכרח התאמה בין הספר והקורא: אדם הולך ברחוב ורואה תאונת דרכים. חלק מהאנשים יסתכלו על התאונה עצמה וחלק יתמקדו דווקא בתגובת השוטרים אליה. אני, למשל, אוהבת נורא סיפורים שוליים מאד בתוך הספר. ובגלל שאין דרך לדעת באיזה חוט מישהו אחר יאחז, אין דרך לכתוב על הספר בלי לעשות ספויילרים. מצד שני, אין שום ספויילר שאפשר לעשות שיהיה משמעותי. גם אם אגלה כאן ועכשיו את כל פרטי העלילה המרכזית, עדין יהיו כ-934 בריבוע סיפורים אחרים. ובכל זאת, אני רוצה לומר כמה מלים בלי לפחד מפרצופים זועמים, אז עשיתי איתכם הסכם שבדימיון: אני לא אגלה את פרטי העלילה המרכזית, ותסתפקו בזה.]

4.

אז כעסתי. כעסתי על ז'ורז' שככה הפליג במלים ורשימות וחפצים וחפצים וחפצים. וכעסתי על מוטי שהוא לא אומר למה. וכעסתי על עצמי שאני ממשיכה. אבל המשכתי.
השינוי מבחינתי התחיל בסטודיו של הטינג. הטינג הוא צייר נודע שגר בבניין. למרות יש לו בית קיץ במקום אחר והוא איש עשיר שנהנה להראות את עושרו. ואז כתוב ככה:

2

שזה פרודיה על אמנות. ועל ספרות. ועל ז'ורז' עצמו. ועל היפסטרים. וחובבי אמנות. והיא כתובה בכזאת מיומנות אגבית, שקלטתי שאני הולכת לגחך בהנאה עוד הרבה פעמים בשבועות הקרובים.
והגעתי לבית שבו נערכה הפגישה באותו יום, והיו עוד אנשים שם שהתרגשו מהטינג. והבנתי עוד משהו: הולך לקרות עוד משהו. אני לא רק הולכת לגחך בהנאה מספר, אני הולכת לגחך בהנאה מספר בחברת אנשים אחרים. שזה דבר שלא קרה מאז שלמדתי באוניברסיטה.
ומוטי? הוא גיחך איתנו.

5.

והמשכנו לקרוא. והכרנו עוד אנשים. ועוד אנשים. חלקם כבר היו מכרים רחוקים. חלקם יותר קרובים. וכל הזמן הסתובבנו סביב ברטלבות', וינקלר וסרז' וולן. כל שאני יכולה להגיד בשלב זה שברטלבות' הוא עשיר תמהוני שיש לו פרוייקט חיים מפורט ומדוקדק. וינקלר הוא איש פאזלים שעוזר לו להגשים את חלומו. על וולן כתוב בכריכה האחורית:

3

ולאט לאט, היחס שלנו אליהם השתנה. כי פתאום לא היה טוב, רע ומכוער. אלא היה טוב שהוא גם רע. ומכוער שהוא יפה מבפנים. כמו החיים.
וכל פעם חזרתי מבית אחר בתל אביב בשלישי בערב, והיו לי בראש מלא אנשים דמיוניים, ואמירות מעניינות של אנשים חיים, והרבה צחוקים והרבה אי הבנה והרבה חיים, שקיימים באופן חד פעמי רק אצלי בראש ואצל האנשים האחרים בסדנה. ולא יכולתי לדבר על זה עם אף אחד, פשוט כי היו יותר מדי חפצים ויותר מדי פרטים שהז'ורז' המשוגע הזה החדיר לראש שלנו, והבנתי שיצא לנו Dead Poets Society, והתרגשתי כאילו אני חיה שוב את גיל 17 ואני מרדנית משהייתי!

6.

ואז הגיע המפגש האחרון. כבר היינו חברים למועדון. ונסענו לירושלים, לפגישה בבית של המדריך. והשארנו את הפרק האחרון לקריאה משותפת.
זו ההזדמנות להתוודות: לא התאפקתי. אני זונה סוציומטית. קראתי לפני. מה אני אעשה. לא התאפקתי.
וז'ורז' ארגן לנו כזאת מסיבת סיום, כזה פרק מדהים שסוגר את החיים, את הנקמה, את החברות, את האהבה, את חלוף הזמן, את האמנות, את הקיום האנושי, בכזאת הרמטיות נאה שקיימת רק רק רק בספרות, שלא יכולנו אלא להתרגש עד צמרור העור ולמלמל: ז'ורז' פרק הוא חבר. הוא חבר.

7.

ולמה אני נזכרת בכל זה? כי לפני כמה שבועות אורית גידלי, שהיא חברה שלי וסופרת ילדים וקראפטרית (היא גרמה לי לקנות דבק חם!) ומשוררת ומנחת סדנאות כתיבה ומרצה מצויינת, וגם האישה שהמציאה את נונה, שהיא כנראה הילדה החמודה בעולם הספרות של היום, נתנה לי לקרוא את נונה ומחק האוויר, שזה הספר החדש בסדרה.
ונונה היא ילדה מתלהבת יותר מדי. כל כך מתלהבת שהיא מסבכת את עצמה בצרות, בעולם הציני של ימינו. אז אימא שלה נותנת לה מחק שמוחק מלים, כדי שתוכל לרסן את עצמה. והמילה שהיא מוחקת ראשונה היא מילת התלהבות אולטימטיבית: שללינג! שללינג!
ואז הבנתי, אם הייתי יודעת קודם, הייתי משכנעת את כולם לעמוד בבית של מוטי ולצעוק: שללינג!

***

לפוסטים נוספים על התלהבות משותפים לדרך:

מיספטלקול אנד בלוקיפודיםג'ינג'. בפרויקט ההתלהבות משתתפות 17 בלוגריות מובחרות.פעם ביומיים עולים פוסטים חדשים על התלהבות. גלריית כל הפוסטים תתעדכן מדי יום גם פהוגם פה.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.