מרץ 31 2014

יאללה שיהיה

טוב נו, העליתי גם את התזה שלי לרשת. הנה.

3 תגובות

נוב' 30 2013

Los Hombres que Hablan

מאת קרן נושאים קרן שפי

תיירת ישראלית צעירה הולכת בשדרה רחבה במדריד. היא אחרי שמונה חודשים של טיול ולקראת שיבה הביתה. מאחד הדוכנים קורא אליה ספר. היא ניגשת אל הספר, פותחת אותו, קוראת את השורה הראשונה:
“Vine a Firenze para olvidarme por un tiempo del peru y de los peruanos”
"נסעתי לפירנצה כדי לשכוח לכמה זמן מפרו ומהפרואנים"
היא קונה את הספר, כמובן.
*
אני מושכת את עשרות העמודים האחרונים של El Hablador של מריו ורגס יוסה כבר חודש וחצי, מאז שחזרתי מספרד. אני לא רוצה שהוא ייגמר. כל עוד הוא לא נגמר הוא חבל טבור שקושר אותי למשהו שאני רוצה להישאר קשורה אליו. אם אמשיך לקרוא הוא ייגמר. אבל גם אם אפסיק לגמרי לקרוא הוא ייגמר באופן אחר. אז אני רק קוראת יותר ויותר לאט, מתכנסת כמו אכילס אל הגבול של סוף הספר.

שפה
זיכרון: המורה הצפון-אמריקאית שלי ציטטה לנו שיר של רומי ואמרה, אני שוב ושוב נתקעת על השורה הזאת, I’m standing on the lip of insanity, למה הוא בחר דווקא את המילה הזאת, lip ?
El hablador. המדבר. ההבלדור. בעברית יש בצלילים האלה את ההבל (הבל הפה כשמדברים, הכל הבל).
*
בעברית, ואפילו באנגלית, אני כבר לא קוראת טוב. אני קוראת מהר מדי. לקרוא צריך מספיק לאט כדי שהקריאה תהיה ריקוד משותף של שתיים, הנפש-ספר הזרה והנפש שאת עכשיו, לא ריקוד של אחת מול אחרת שצופה. אבל לא, אין כזה דבר, זה תמיד ריקוד משותף, עם כל סיפור, על אחת כמה וכמה סיפורים כתובים, את בהכרח בוראת אקטיבית את העולם שמסופר לך. כן, אבל צריך לקרוא לאט כדי שהריקוד יתרחש כבר בשפה. בשפה, שהיא, עם נפש-ספר, החומר. כדי שהרווחים בין המילים… כדי שפעולת הבריאה שיוצרות המילים הנסמכות זו על זו תתרחש מובחנת גם בתוך נפשך. מה 'צריך'? לא צריך כלום. אבל יש לי היפותזה שקריאה מספיק איטית היא מה שמאפשר לזכור ספר מאוד, לאהוב ספר מאוד, להיפעל מספר מאוד. שזו אולי הסיבה שספרים כבר לא עושים לנו כמו בילדות. בעברית, ואפילו באנגלית, אני כבר לא קוראת טוב.
אולי שפת אם היא כל שפה שאת קוראת בה מספיק לאט?
אולי שפת אם היא לא השפה המוכרת לך מכל אלא דווקא להפך, כל שפה שאת עדיין ילדה בה, עדיין לומדת. שפה שאת לא לגמרי בתוכה, אלא על שפתה, ושגדולה ממך. שפה שאת כל הזמן רצה לעברה והיא הולכת לאט אחורה, פניה אלייך, זרועותיה פרושות.

*

אני קוראת ברצף ומבינה הכל, ואז אני עוצרת על איזו מילה, תוהה מה המשמעות שלה בנפרד, מגלה שאני לא יודעת, מגלה שיש במשפט עוד שלוש מילים שאני לא יודעת, ובבת אחת, כמו דמות בסרט מצויר, כל השפה קורסת תחתי.
מה זה אומר בכלל, להבין? בשנה הראשונה באוניברסיטה, יושבת ושותקת בקורסים שדיברו בהם בשפה שלא ידעתי, ראיתי בבהירות שהפירוש בעל המשמעות היחיד של 'להבין' הוא 'להיות מסוגלת לענות למי שמדבר איתך דברים שישמעו לו הגיוניים ושהוא יהיה מסוגל לענות להם'. אחר כך האקדמית הפכה לשפת אמי. אחר כך היא שוב הפכה זרה לי.

*

בספר אחר, ילד ששפת אימו היתה הונגרית ושכח אותה לגמרי חוזר בבגרותו להונגריה. ופתאום כל המילים, שהוא לא מבין, מצלצלות נכון באופן עמוק יותר מהבנה (במקור זה כתוב יותר יפה ואולי לגמרי אחרת).
סבא וסבתא שלי היגרו בשנות העשרים המוקדמות לחייהם מפולין לספרד. עשרים שנה אחר כך לקחו את הילדים, אמי היתה בת שנה, והיגרו שוב למדינת ישראל הצעירה. ספרדית היא בשבילי השפה של מי? (של המשפחה המורחבת, אבל אנחנו לא כל כך בקשר)
לכתוב פוסט בסיפור האמיתי והמזעזע של, כמו לחזור לדבר בשפת אם שכוחה. אחד הדברים שאני צריכה לעשות כדי לחזור הביתה.
אני כותבת את זה על מרפסת בגליל בשמונה בבוקר. פעם בכמה דקות קם משק כנפיים גדול מבין העצים.

*

דה סוסיר אני עדיין אוהבת אותך אבל כבר לא מבינה מה אתה מנסה להגיד לי. מה אתה מנסה להגיד לי, שהמילה mariposa לא מוסיפה בכלום להבנה שלך מה זה פרפר?
השפה, רשת של מסמנים כן? אי אפשר להחליף פתאום את פרפר בmariposa. מכל השפה הספרדית נובע באופן הכרחי שפרפר יהיה mariposa ומכל השפה העברית נובע באופן הכרחי שmariposa יהיה פרפר.
מה זה משמעות של מילה? המורה הישראלית שלי אמרה: היה לי מורה טיבטי שאמר: הבודהה אמר שכל הדברים, אפילו הפשוטים ביותר, היומיומיים, הסתמיים, הם כמו לוטוס. בפנים הכי פנימי שלהם יש פתאום מנהרה חלולה שנפתחת החוצה.
וראסל אמר, אם אני זוכרת נכון, משהו כמו: השפה היא רשת של מסמנים שקשורים זה לזה, ומה שקושר אותה חזרה אל העולם זו המילה "זה" – עם אצבע שמצביעה על הזה – דווקא בגלל שזו המילה הכי ריקה.
(ראסל אחראי גם לפרדוקס של תורת הקבוצות: הקבוצה שהאיברים שלה הם כל הקבוצות שאינן איברים של עצמן, האם היא איבר של עצמה או לא? הפיתרון (המאכזב): נגדיר מחדש מה זה קבוצה ככה שהיא לא תוכל להכיל את עצמה כאיבר)
*
יש בספר סיפור קצר על אדם שצד את החיה האסורה, venado. הם אסורים כי פעם גם הם היו בני אדם. ההוא מהסיפור בהתחלה הרג venado אחד בטעות ואז, כשלא קרה כלום, התחיל לצוד אותם בכוונה. היוהרה שלו הלכה וגדלה. הוא שכנע גם אחרים שזה בסדר לצוד venado. סדרי העולם התחילו להשתבש. יום אחד הוא הלך בעקבות ה venado אל המקום שלהם, הכי פנימי, שאליו הם הולכים לשתות, לנוח. אגם מכוסה כולו בעצים, מכוסה בערפל חלבי. האוויר עמד. הזמן כאילו עמד. אולי המצאתי את כל הפרטים האלו. האיש הסתתר על העץ וחיכה. הגיעו עוד ועוד venado והוא התכוון להרוג את כולם. אבל בזה הוא טעה. עוד ועוד venado הגיעו. הם הקיפו אותו. הם מתחו את צוואריהם הארוכים. וכשירד הלילה הם התחילו להכות בעץ שלו במשהו שלהם. הוא החזיק כל עוד יכול, ומתישהו הבין שזה הגורל שלו, וקיבל אותו, ונפל, ומת, והפך ל venado.
לא ידעתי מה זה venado. המילה הריקה הזאת עמדה לי בפנים הכי פנימי של הסיפור כמו שלפעמים אדם זר בא ונעמד פתאום באמצע העולם שלך. הייתי צריכה להבין אותה מתוך הסיפור. כמו שאת לומדת להכיר אדם. ולאט לאט הבנתי איכשהו ש venado זה חסידות, או אולי אנפות. אולי בגלל הצווארים הארוכים. ראיתי אותן שותות מן האגם. מקישות על הגזע במקורים שלהן.
רק ימים אחר כך, כשכבר התכוונתי לכתוב על זה, הלכתי וכתבתי venado בגוגל אימג'ז. ופתאום ראיתי קרן, עוד קרניים, קרניים מסועפות מפוארות ותחתיהן עיניים גדולות וצווארים הארוכים של איילים. עוד ועוד איילים. venado.
ואף על פי כן אני חושבת שהפסקה הלפני-קודמת נכונה.
*
שמות. את יושבת בתוך העולם בין הדברים. בין הדברים, על מסך הטלפון שלך, מופיעות אותיות שמתחברות לשם של מישהו. מה הוא מסמן השם הזה? לא יודעת. מתחתיו מופיעות עוד אותיות שמתחברות למלים. מה הן מסמנות המלים האלה? לא יודעת.
בני האדם בספר מכנים את עצמם האנשים שהולכים. לכל האנשים שהולכים הם קוראים באותו שם, Tasurinchi, שהוא גם השם של אלוהים.
השם של הספר, El Hablador, שפירושו המדבר, הוא תרגום של המספר-הדמות של הספר ל Speaker, שהיא תרגום של שתי דמויות אחרות, מסיונרים נוצרים צפון-אמריקניים שחיים בין האנשים שהולכים, למילה 'מדבר' בשפתם של האנשים שהולכים, שלא מובאת לנו.

*

זיכרון: מבנה אבן חשוך, עשן רטוב עולה מאבנים לוהטות, סביבן אנשים. את הטקס מנחה באנגלית אינדיאני מאריזונה. אינדיאני ממקסיקו מתרגם אותו בשביל שאר הנוכחים, דוברי הספרדית. איך אומרים עשן בשפה שלך, שואל האינדיאני מאריזונה את האינדיאני ממקסיקו. פתאום נפל עלי כל המופרך שבפסטיבל הניו אייג'י הזה: מנושלי כל הארצות באו לפה ללמד את הכובשים לשעבר את החוכמה החוץ-קפיטליסטית שלהם תמורת 85 יורו לכרטיס.
"אבל זה לא אנחנו הכובשים לשעבר, אלה הספרדים. אנחנו לא ספרדים, אנחנו קטלונים. הם עושים לנו את אותו דבר." "זה לא בדיוק אותו דבר, לא הורגים אתכם, לא לוקחים אתכם לעבודת כפייה, לא מגרשים אתכם מהבתים שלכם כדי ליישב שם מתנחלים ולוקחים את כל מה…" "אולי לא בדיוק, אבל גם השפה שלנו בסכנה."

בלילה השלישי של הפסטיבל רקדנו קונטקט. פתאום נזכרתי איך מדברים.

מה זה הדבר הזה, ללמוד שפה של מישהו אחר?

הליכה

הכריכה הפנימית של הספר אומרת:
Mario Vargas Llosa nacio en Arequipa, Peru… Se licencio en Letras en la Universidad de San Marcos de Lima y se doctore por la de Madrid. Ha residido durante algunos anos en Paris y posteriormente en Londres y Barcelona…
ורגס יוסה הוא פרואני לבן מהאליטה אבל מהפרובינציה, שעשה את כל הדרך למרכז, מארקיפה ללימה למדריד לפריז לפרס נובל לספרות. המספר הראשון בספר, זה שבורח לפירנצה כדי לשכוח לכמה זמן מפרו ומהפרואנים, הוא בן דמותו הביוגרפית. המספר הזה מספר בפרקים האי-זוגיים על החבר היהודי שהיה לו כשלמד בלימה, מסקריטה, שמגיל צעיר נמשך אל שבט אינדיאני אחד שחי בג'ונגלים ליד פוקלפה. הם הופכים למשהו מרכזי מאוד בחיים שלו. במקום לרצות לאירופה הוא רוצה אליהם. ואחר כך הוא נעלם. עם הזמן הבחור הזה, והשבט שלו, הופכים למשהו מרכזי אם כי סמוי גם בחיים של המספר, בן דמותו של ורגס יוסה.
המספר השני בספר, זה שבפרקים הזוגיים, הוא בן השבט הזה, האנשים שהולכים. הוא הבלדור. מדבר. הוא מספר בעל פה לבני השבט, סיפורים על העבר המיתי שלהם ועל אחיהם בהווה. ועל עוד דברים.
הם עם פזור מאוד, האנשים שהולכים. כל משפחה חיה בנפרד, רחוקות מאוד מן האחרות. מה ששומר על הקשר ביניהם, על הזהות שלהם, הוא ההבלדור, שהולך ממשפחה למשפחה, ימים ארוכים בכל פעם, ומספר לכל אחת על האחרות. זה מה שהמספר בן דמותו של ורגס יוסה אומר שקוסם לו בהם: היחס המיוחד שלהם אל הדיבור, אל סיפור הסיפורים, שהוא בעצם כפיל מזוקק של היחס שלו, בתור סופר, אל דיבור וסיפור סיפורים.
*
אבל אני חושבת שמה שקוסם לו בהם זו (גם? דווקא?) התכונה השניה, שמתבטאת בשם שבו השבט מכנה את עצמו, Los Hombres que Andan. כשנהיה רע במקום שבו הם נמצאים, כשמשהו משתבש באופן עמוק, הם משאירים הכל וקמים והולכים למקום אחר.
הם קוראים לעצמם האנשים שהולכים כי מבחינתם הישיבה במקום אחד היא תמיד זמנית. אין תקווה למצוא את המקום הטוב, את המקום שבו יהיה אפשר להישאר. תמיד יהיה צריך לקום וללכת הלאה.
הם מאמינים שזה שהם הולכים מונע מהשמש לרדת. שומר על סדר העולם.
*
ככה הם הצליחו לשרוד עד היום, אומר המספר, ופחות או יותר לשמר את התרבות שלהם, ששוב ושוב המספר ואחרים מדגישים עד כמה היא שונה לעומק מן התרבות הגלובלית או הקפיטליסטית או האירופית או הלבנה, עד כמה היא קיחוטית לעומתה, נאיבית ונפלאה, עד כמה אין לה סיכוי ובכל זאת היא איכשהו שורדת: כי כל פעם שהלבנים מגיעים לאיפה שהם חיים ומתחילים להתנחל שם, הם קמים והולכים למקום אחר. יותר פנימה ליער, כלומר יותר החוצה מן המרכז.
הם תמיד יבואו בעקבותינו, אחד מהאנשים שהולכים מסביר להבלדור, לאן שלא נלך, אנחנו מביאים אותם איתנו. אבל אנחנו נלך הלאה. כל עוד יש לאן ללכת. עד שלא יהיה.
*
גם המספר בן דמותו של ורגס יוסה, זה שבורח לפירנצה כדי לשכוח מפרו ומהפרואנים ונכשל עוד באותו עמוד, וגם החבר היהודי שלו, שעוזב את לימה ואומר שהוא נוסע לארץ ישראל לחיות בקיבוץ אבל בעצם הולך אל חוץ אחר, גם הם אנשים שכשרע להם, כשיש שיבוש, הם קמים והולכים למקום אחר.
וגם היהודים בכלל, כפי שהוא מעיר בכבדות מסויימת, המספר הזה, מתישהו במהלך הספר.
וגם האחרים, כל האנתרופולוגים האלה, המסיונרים האלה, הסוחרים האלו, כל הלבנים; אלה שתמיד יבואו בעקבותיהם של האינדיאנים, לאן שלא ילכו; כל הקולוניאליזם הישן והחדש, הקפיטליזם שזקוק תמיד לשווקים חדשים, שמשתקם מן המשברים האינהרנטיים לו על ידי ההתרחבות לשווקים חדשים – הרי גם אנחנו כל הזמן קמים והולכים למקום אחר. זה אנחנו, זה הלב של מי שאנחנו. התנועה של הלבנים לא הפוכה לתנועה של השבט, זו אותה תנועה.
וגם לנו מתישהו לא יהיה יותר לאן ללכת. האופן שבו העולם עומד להיגמר לשבט של האנשים שהולכים, זה גם האופן שבו העולם עומד להיגמר לנו. האופן שבו הניסיון שלהם להמשיך להתקיים, קטנים ושבירים ונאיביים כל כך, בתור העולם הדורסני של הקפיטליזם הגלובלי, הוא ניסיון מופרך – הוא גם האופן שבו העולם הזה עצמו מופרך.
*
הקבוצה שמכילה את עצמה, האחר המוחלט שמתגלה ככפיל של האני, סיפור ישן. במה הספר הזה הפוך בכל זאת ל"לב האפלה" (שהוא מרפרר לו בין השאר באנקדוטה הסטורית, אמיתית כנראה, שמוזכרת כמה פעמים, על בן-דמות פרואני של קולונל קורץ)? כי מה שמתגלה הוא לא הברברי שבתוך הקפיטליסט אלא הקפיטליסט שבתוך הברברי? זה לא בדיוק זה. זה משהו אחר. זה זה שיש משהו צלול מאוד …..

לחשוב שזה שנישאר בתנועה ימנע מהשמש לרדת ולכן חובתנו להישאר בתנועה: מה ההבדל בין לחשוב שאתה מרכז העולם ללחשוב שכל הדברים קשורים אליך ואתה קשור לכל הדברים?

[פסקה על כל הדרכים המשונות שבהן הספר הזה קשור לחיים שלי, של המשפחה שלי ושל הארץ שלי: .... ]

התנועה של היהודי הנודד ושל הישראלי הכובש היא אותה תנועה?

שפהליכה

מה הדבר הצלול? האפשרות של כל אחד ללמוד את השפה של האחר, האפשרות לספר את אותו סיפור בשפות שונות? משהו על זה שכולם גם אותו דבר וגם לא אותו דבר וזה בדיוק מה שמאפשר להמשיך ללכת מאיפה שאת, אם לא לתוך העולם הלא-אנושי, אז אל אנשים אחרים? (לאאאאאא)
*
בקטע שבו אני עומדת בדיוק עכשיו, סמוך לסוף הפרק הלפני אחרון של הספר, הההבלדור מספר איך משהו ארסי נשך אותו ברגל כשהלך לבד ביער, והוא נאלץ לשבת ימים רבים ולחכות לרגל שתחלים. להקה גדולה של תוכים התקבצה מעליו ולא הלכו. עוד ועוד תוכים. יש אנלוגיה הפוכה, אני שמה לב רק עכשיו, לסיפור על הvenado, אבל אולי זה נדמה לי רק כי קראתי אותו בטעות בתור סיפור על ציפורים (זה בטח במקרה, אלה רק שני סיפורים מבין עשרות שהוא מספר ברצף לאורך הפרקים שלו).
אבל לא, זו חייבת להיות אנלוגיה מכוונת. כי ההיפוך מושלם: ההבלדור, שכמו ההוא, הצייד עם ההיבריס, תקוע שם, בין החיות, ולא יכול לקום וללכת, אז במקום שההוא לא ראה שהאיילים הם בני אדם, מתחיל, להפך, לנסות לראות את עצמו כתוכי:
Tratando de sentirme loro, pues.. זה היה קשה. אבל המאמץ גרם לי לשכוח את הכאב ברגל.imite sus chillidos, sus gargaras; sus murmullos imite. ומעט מעט, a poquitos, קפצו מילים קטנות, אורות קטנים בחשכה, התחלתי לשמוע.
"calmate, Tasurinchi", "no te asustes, hablador", "אף אחד פה לא עומד להזיק לך". הבנתי את מה שהם אמרו, כנראה.

מתרחש לו נס קטן, כנראה.
*
אולי מה שמתגלה בסיפור על ההבלדור והתוכים זה האבטיפוס של הנס היומיומי, שנפשות שונות מצליחות לפעמים לדבר זו עם זו? (כבר כתבתי על כל זה פה לפני שנים?)
*
המספר בן השבט אומר כל הזמן אומר כל הזמן tal vez, parece, quizas. אולי, כנראה, יכול להיות. ומסיים כל סיפור במילים הצנועות: Esto es, lo menos, lo que yo he sabido
הרבה שנים ניסיתי לשווא לכתוב על האנשים שהולכים, אומר באמצע הספר המספר השני, בן דמותו של ורגס יוסה, ובסוף ויתרתי. מאיפה יש לי החוצפה לנסות בכלל, חשבתי. איך אני יכול לברוא את הסיפורים שלהם? אני לא יודע את השפה שלהם, איך אפשר לכתוב סיפור כזה בספרדית?
אבל הרי בסוף הוא כתב עליהם. בספרדית.
*
ורגס יוסה כותב באהבה וכבוד וקשב עמוקים אל האנשים שהולכים. אבל הספר שלו, של הסופר המפורסם זוכה הנובל הזה, הוא דבר נורא בשבילם, אולי. אם הם באמת קיימים כמו שהוא מתאר אותם, הוא יזיק להם מאוד, כנראה.

[ ]
מלא מילים ומה? תקשיב, ספר-נפש-זרה, אני רוצה לחבק אותך
Para que tu me oigas, mis palabras se adelgazan a veces como las huellas de las gaviotas sur las playas (נרודה)
לפעמים את מסתכלת בציפור עפה ולרגע, לפני שאת נזכרת, אַת התנועה המהירה הזאת

5 תגובות

אוק' 16 2013

פוסט פוליטי

בעמוד הבית של NGO מוניטור תמצאו מאמרים על המנהרה מרצועת עזה (וכיצד היא "מפריכה את הטענות של ארגונים לא ממשלתיים בנוגע לעזה" 1), על הדו"ח האחרון של "יש דין" ("וקידום חקיקה במימון האיחוד האירופי") ועל מימון אירופי לארגון "זוכרות". אני לא מצאתי בו מילה על חקירת קטינים פלסטינים, על תג מחיר בירושלים, על "עבודה עברית" ועל כל שאר האירועים הקטנים, המכוערים, שהם חלק בלתי נפרד משגרת החיים כאן.

הקורא החשדן יכנס עכשיו לאתר "גישה", ארגון זכויות האדם שאני מועסק בו 2, ויתחיל לחפש את הגינוי של "גישה" למנהרה מעזה. אני יכול לחסוך לכם את הטרחה. כפי ש-NGO מוניטור מציינים, לא תמצאו גינוי כזה.

ואלוהים, זה כל כך מעייף. אתם מכירים את המשחק הזה. אני רמזתי בפסקה הראשונה שלאנשים הטובים ב-NGO מוניטור לא אכפת מאירועי תג מחיר, מגזענות והפרות זכויות אדם ישראליות. הם רמזו שלאנשים הטובים ב"גישה" לא אכפת מטרור שמופנה כלפי ישראלים. זה המקום שבו אנחנו נמצאים כרגע בשיחה. בפוסט הזה, בדיון הציבורי בישראל וגם בדיון בחו"ל אודות הסכסוך.

היה יכול להיות נחמד אם שני הצדדים היו מודים שכל העסק מבוסס על הכפשה קטנונית ומפגרת של הצד השני, וממשיכים הלאה. אבל האמת היא שיש לפחות גרעין של אמת בטענות האלה, וחשוב להודות בו. יש לא מעט ימנים גזענים ואלימים, וחלקם היו שמחים אם אנשים כמוני באמת היו מוצאים את עצמם חיים תחת משטר האימים של חמאס. ויש גם די הרבה אנשי שמאל שעברו מזמן מדאגה לזכויות אדם ללאומנות פלסטינית. גם לא צריך לחפש יותר מדי בשביל לאתר אותם.

בנקודה הזו הוויכוח בדרך כלל נסוב על כמויות. למי יש יותר חארות. אפשר ללכת לשם, ויש סיכוי שזה אפילו יהיה מעניין 3. אבל מאוחר ואני עייף ולא מי יודע מה אכפת לי כרגע. כי סביר להניח שכולנו קצת חארות מפעם לפעם, ושקל לנו מאוד להפוך לבניזונות חסרות רגישות מדי פעם, ובמיוחד כשנראה שהעמדה הפוליטית שלנו חוטפת אחת בלקקן 4 מהעובדות.

דוגמא: לפני יותר משנתיים נכנסו שני פלסטינים להתנחלות איתמר שבגדה ורצחו משפחה שלמה. כתבתי אז בטוויטר משהו כמו "תזכורת: איתמר זו התנחלות", ואני לא זוכר אבל ממש מקווה שהיה שם קישור לכתבה שבה דובר על "יישוב איתמר". מישהו בטוויטר נכנס בי על זה ואני הגבתי וכל הסיפור נהיה מתוק ופרחוני בשניות. מה שהתכוונתי לו אז לא היה "הם מתנחלים, אז זה בסדר", אלא איזו התקטננות על האופן שבו פיגועים מכשירים רטרואקטיבית התנחלויות כיישובים. אבל ההבדל בין שתי הטענות לא גדול כמו שהייתי רוצה שיהיה, לא כמה דקות אחרי שאתה שומע על משפחה שנרצחה. לא בגלל ש"זה לא הזמן" לומר משהו כזה – גם אם, אכן, זה לא היה הזמן – אלא בעיקר בגלל שזה לא הזמן לחשוב משהו כזה. כי מה שעשיתי היה לקחת בני אדם, שאני מפחד לדמיין איך נראו רגעיהם האחרונים, ולהכניס אותם לתוך התפלפלות פוליטית על ניסוח עיתונאי. כי זה היה קל וכי זה נתן לי משהו משלי לומר וכי באותו הרגע נראה שכל אחד צריך לומר משהו, ועדיף שזה יהיה משהו משלו.

זה לא קורה לי מעט. הייתי רוצה שזה יקרה לי פחות. אני מניח שזה קשור להזדהות שלנו עם העמדות הפוליטיות שאנחנו מחזיקים בהן, ושההזדהות הזו חזקה לפעמים יותר מאירועים קונקרטיים שנראים כמתרחשים רק על דפי עיתונים ומסכים שטוחים. סביר להניח שזה קשור גם לדינמיקה המיוחדת לכל עמדה פוליטית, שמטבעה מדגישה עובדות מסוימות ומצניעה אחרות, ושקל, מרגע שהתחייבת לעמדה כזו, להסתחרר בה ולחיות מתוכה ומתוכה בלבד.

ובכל זאת, רובנו בדרך כלל קצת יותר בני אדם, ולכל הפחות ראוי שנהיה. וזה מה שכל כך מאכזב לגבי NGO מוניטור. אני יכול לדמיין שלפחות חלק מהאנשים שעובדים שם מאוד רציניים לגבי העבודה שלהם; שהם יכולים להעלות כמה טיעונים טובים מאוד נגד המימון שמקבלים ארגוני זכויות אדם מהאיחוד האירופי ושבאמת מכעיס אותם לראות ארגוני זכויות אדם ישראליים מתעלמים מהפרות פלסטיניות של זכויות אדם. יותר מכך, אני יכול גם לנחש איך פחות או יותר יראה הטיעון שלהם בנושא: בהתעלמות מהפרות זכויות אדם כלפי ישראלים, ארגוני ז"א יוצרים מצג שווא לפיו ישראל היא הצד האלים והברוטלי היחיד בסכסוך הזה, תפיסה שהולכת ומחלחלת לציבורים בחו"ל ויש לה השלכות לא רק על האופן שבו ישראל נתפסת בעולם, אלא גם על מידת הלגיטימציה שלה לפעול כנגד הפרות זכויות אדם פלסטיניות.

אני לא מסכים עם הטיעון הזה, אבל אני יכול להבין איך אדם יכול להחזיק בו מבלי להיות גזען או פאשיסט. אלא שמעולם לא ראיתי את הארגון הזה מעלה את הטיעון הנ"ל, וממרדף הגינויים שהוא פעילותו העיקרית של הארגון עולה בעיקר הרושם של דמוניזציה מהסוג הנחות ביותר. אתם שם, ב"גישה", מעדיפים חומרי בנייה לפלסטינים על פני ביטחון לישראלים. יכול להיות שבזה באמת גם מאמינים רבים ב-NGO מוניטור, ואני מתקשה להסביר כמה זה מעציב. לא משמח במיוחד להיתפס כחתיכת חרא, זה נכון, אבל גם בגלל שיש לזה השלכות של ממש על הדרך שבה אנחנו חושבים כאן, בארץ הזו. כי אם נמשיך לרדוף אחר גינויים, הדיון על עזה, למשל, ישאר מטומטם ורדוד לנצח, והדיון הזה חשוב הן עבור תושבי עזה והן עבור תושבי הדרום. כשאתה מחפש גינויים, אתה לא שואל אם יש דרכים ביטחוניות טובות יותר לעצור את המנהרות מלעצור מעבר של חומרי בניין לרצועה; אתה לא תוהה כמה זמן עזה תמשיך להיות רסיס בישבן – שאלוהים ימחל לי על הביטוי הזה – ועד כמה המדיניות הנוכחית של ישראל לגבי הרצועה אפקטיבית. אני חושב שהיא לא אפקטיבית ולא מוסרית, אבל גם אם אתם משוכנעים שכן, ודאי הדיון בנושא הזה חשוב יותר מטבלאות אקסל של מספר הגינויים שהופרח מכל צד. די עם זה כבר. בואו נתבגר. בואו נהיה בני אדם.

  1. תמיד נחמד לגלות שעם כל המרחק בין הימין לשמאל בישראל, שני הצדדים מתפלשים בהנאה בכתיבה טרחנית.
  2. הפוסט הזה, לתוהים, נכתב מהבית. לא משלמים לי עליו. אני גם שומע עכשיו בק, אם כבר אנחנו נפתחים.
  3. ולו משום שלמספר החארות בכל אידיאולוגיה יש השפעה ישירה על החיים שלנו כאן.
  4. לא התאפקתי.

6 תגובות

הבא »

kitchens adelaide | kratom bitcoin | Private Krankenversicherung Vergleich