יולי 24 2010

אטומשקוף

מאת מיטל שרון נושאים כללי

אחד הדברים הכי טובים שאתם יכולים לעשות כדי לנוח מהחום ומהמילים, זה לנסוע למוזיאון העיצוב בחולון.

בגלל המבנה
אתם יוצאים מהאוטו (כן, מאיפה שאני מגיעה רצוי מאד להשיג אוטו כדי להגיע לשם), ומביטים סביבכם. בניינים על גבי בניינים, ישנים על גבי טרם גמורים, וכולם מעולפים מחום. עיר ישראלית מצויה. ואז אתם מסתכלים קדימה ורואים את המוזיאון. מבנה באדום שהולך ומחמיר לחום, ונראה כמו משהו בין ספינה לספינת חלל למוזיאון הגוגנהיים בניו-יורק לבניין מסרט של טים ברטון.
אתה מתקרב והולך וכל צעד שלך מגלה עד כמה המבנה הזה מושלם. העיגולים מושלמים. הצבע מושלם, כי הוא מתחיל מצבע שיכול להיות מתאים למבנה ציבור ומאמיר לכדי צבע של גן ילדים. ואפילו החומר, שבטח יש הרבה דברים מדעיים להגיד עליו, נראה מושלם, כי הוא לא חלק ולא לא-חלק, ונראה כמו משהו מהעתיד.
והקטע איתו שהוא לא נראה רברבני כמו כל כך הרבה מהבניינים שבונים במדינה הזאת. הוא לא גבוה במיוחד. הוא לא צר במיוחד. הוא לא כולל זכוכית חלבית בחלונות ענקיים וגם לא פרזולי מתכת מיופיפים. מצד שני, הוא לא בדיוק משתלב בסביבה שלו, כי אגדות לא משתלבות בראש שלי עם שיכונים, אבל הוא נראה כמו משהו שילד מאחד השיכונים חלם עליו בלילה. וזה כל כך מהמם.

בגלל הסידור
מוזיאונים נוטים להעדיף את המוצגים שמציגים בהם על פני האדם המטייל בהם. אנד איטס סאקס. אני, בנאדם שכמוני, עדיפה פי כמה על כל יצירת אמנות, ואם אני, בתאדם שכמוני, לא יכולה לראות כלום כי המוזיאון גדול מדי או צפוף מדי או חשוך מדי או משעמם מדי, אז החוויה שלי נפגמת, גם אם ראיתי במוזיאון יציאת אמנות שהעיפה לי את הראש. אבל לא ככה במוזיאון העיצוב בחולון. במוזיאון יש כרגע תערוכה אחת שמחולקת לשני חללים: החלל המוצלל/חשוך והחלל הלבן/בהיר. בכל חלל יש בדיוק את כמות המוצגים שמספיקה כדי להתעכב על כל מוצג בנחת וכדי לראות מזווית העין את המוצג המסקרן הבא.
ואם זה לא מספיק, יש קטע כזה, שאתה יכול ללכת מאחורי התערוכה, ולהקיף את העיגול. העיגול הוא בזווית המדוייקת כך שאתה הולך ויכול לראות רק שני צעדים קדימה, את השאר אתה צריך לדמיין. אז אתה במוזיאון, ואתה כבר אדם מבוגר, אז אתה לא חושב שמסתתרות שם פיות העיצוב, שידברו איתך על חומרים ויציגו בפניך יצורים שמעולם לא הכרת שהמציא מעצב יפני חובב חמידוּת, אבל אתה כן יכול לחשוב שבעוד שני צעדים אתה תגלה שחסמו בפניך את הדרך כדי לפנות מקום למשרדי ההנהלה או למחסן, אבל זה לא קורה. אתה יכול פשוט לצאת מחלל הכניסה, לפנות אל העיגול, להתייחד איתו, להרגיש את החומר ממנו עשויה השכבה החיצונית שלו, לצעוד, להרגיש את העיגול סביבך, ולהקיף את כל העיגול, בחזרה אל חלל הכניסה.

בגלל התערוכה
במוזיאון מוצגת עכשיו התערוכה "senseware", שאצר קניה הארה היפני. מטרת התערוכה היא לבחון סיבים חדשים והשימושים שלהם. כמו שאומר הארה: "התערוכה נוצרה במרחב הקושר בין טכנולוגיה, חומרים ויכולות אנושיות החוברים יחד לעורר את תהליכי הייצור העתידי". במלים אחרות, מוזיאליות פחות, התערוכה הזאת היא למבוגרים מה שמוזיאון המדע הוא לילדים. חשבת שאתה מכיר את העולם סביבך? תחשוב שוב, כי הטכנולוגיה שוב מקדימה אותך, והמעצבים שמכירים אותה הולכים לרגש אותך.
התערוכה, כאמור, מחולקת לשני חללים והיא כוללת כל מיני רובוטים, מסכות, ריהוט לבית, אביזרים למוצרי מחשב, מנורות ובלוקים, שאפשר לייצר אם משתמשים בחומרים סופר חדישים שעושים דברים שאחיהם החדישים פחות לא הצליחו לעשות. הם יפנים, המעצבים בתערוכה, כך שאפשר לסמוך עליהם שהם לא מדברים על איזה דבר שהמציאו לפני חמישים שנה והם עוד לא שמעו עליו.
את המוצג המדהים ביותר בשבילי יצר קנגו קומה. האיש, אדריכל במקצועו, חשב שיותר מדי זמן אנחנו משתמשים בשיטה ישנה למדי לבנות את הבתים שלנו: בלוקים מבטון. אז הוא לקח סיבים אופטיים גמישים מאד של חברת משהו-משהו והכניס אותם בתוך הבטון. הסיבים האלו יצרו בלוקים שהם חצי חדירים לאור. הם קשים כמו בלוקים, הם עמידים כמו בלוקים, הם מאפשרים יצירת מבנים מורכבים כמו בלוקים, אבל אם מקרינים עליהם אור, אפשר לראות את האנשים שהולכים בחוץ. בדיוק, אגב, כמו שאפשר לראות את האנשים בחוץ במבנים יפניים מסורתיים, שעשויים מנייר. אם חושבים על זה, זה בדיוק הפוסט מודרניזם במיטבו: הלאה הדיכוטומיה בין אטום לשקוף, יחי מצב הכלאיים מעורר המחשבה.

ויש גם את זה, חמוד מאד, לא אכחיש. אני קוראת לו פוקי.

 

6 תגובות

יולי 18 2010

עיר מדינה

[זה הראשון בסדרה של שני פוסטים. את הפוסט השני, על "החלום הישראלי", אני מקווה לכתוב בימים הקרובים. איכשהו, שני הספרים נראים לי קשורים, אבל הפוסט הזה התארך]

מפגינים בוועידת ה-G20. Flickr, velsfi. CC by AC

את "תת-עולם" ו"רעש לבן" קראתי מזמן, לפני האוניברסיטה. דון דלילו התברג אצלי אז לעשירייה הפותחת. מאז, בקביעות, הוא גורם לי להטיל ספק בהערכה ההיא. אני לא זוכר הרבה מ"כלב רץ", כנראה בצדק; ו"אמנית הגוף" ו"מאו II” היו מחורבנים. "קוסמופוליס", האחרון שלו שתורגם לעברית, גרם לי להבין מה אולי הבעיה – דון דלילו הופך לסופר חשוב, וזה הורג אותו.

את "מאו II” הוא הוציא ב-1991, כנראה בהשפעת הפאתווה שהוטלה על רושדי. "אמנית הגוף", נובלה תמוהה ואוורירית, יצאה עשור אחר כך, ב-2001. כל מה שאני זוכר מהנובלה הזו הוא חיבה משונה ל"אינטרנט" (במרכאות, כן), שמזכירה יותר מכל קשקושים צרפתיים על מות המרחב. "קוסמופוליס" יצא ב-2003, שנתיים אחרי פיצוץ בועת ההיי-טק, וכל כולו עוסק בכלכלה ובהמון. זה נראה קצת כאילו דון דלילו בוחר אלו ספרים לכתוב לפי כותרות העיתונים, קצת כאילו הוא מתאמץ להיות זה שמגדיר תקופה. איך כתוב במאחורה? "קוסמופוליס, הרומן ה-13 של דון דלילו, הוא רומן קצבי, מרגש וקשוב להפליא לרגע ההווה".

"קוסמופוליס" מתאר את מסעו הארוך של מיליארדר צעיר וגאון ברחובות העיר, לרקע שאונה המרצד של קריסת הבורסה. לא לחינם המיליארדר, אריק פקר, הוא גאון. זה נותן לדלילו הזדמנות לתאר את שלל התובנות המרעישות שלו לגבי העולם שבו אנחנו חיים. למען השם, יש לו אפילו "קצינת תיאוריה", שדנה עמו בהשלכות התיאורטיות של המרחב הכלכלי. הנה שיחה לדוגמא:

"אתה יודע מה מייצר הקפיטליזם. לפי מרקס ואנגלס."

"את קברניו," הוא אמר.

"אבל אלה אינם קברנים. זהו השוק החופשי עצמו. האנשים האלה הם פנטזיה שהשוק יצר. אין להם קיום מחוצה לו. אין שום מקום שאליו הם יכולים ללכת כדי להיות מחוץ לשוק. אין חוץ".

המצלמה איתרה שוטר רודף אחרי גבר צעיר בתוך ההמון, תמונה שנראתה כמתקיימת באיזשהו מרחק גדול מן הרגע.

"תרבות השוק היא מוחלטת. היא מולידה את הגברים והנשים האלה. הם הכרחיים לשיטה שהם מתעבים. הם נותנים לה מרץ, והגדרה. השוק הוא שמניע אותם. הם נסחרים בשוקי העולם. לכן הם קיימים, כדי לדרבן ולהנציח את השיטה" (קוסמופוליס, עמ' 81)

הגעתי לציטוט הזה בדפדוף אקראי. לא שמרתי אותו במיוחד. כל הספר נראה כך, כשהמחשבות של פקר נשמעות בדיוק כמו התיאורים של דלילו. עמודים על עמודים שנראים כמו שיעור אמורפי בגילמן. ואין טעם להתווכח. אין טעם לשאול למה מפגינים הם "נסחרים בשוקי העולם". ככה זה. דלילו אמר.

לכן אני גם לא יכול סתם להניח שדלילו סתם התדרדר קצת, ואני לא יכול אלא להטיל ספק בהתלהבות הישנה שלי מספריו הקודמים. כאמור, קראתי אותם לפני האוניברסיטה. אני יכול לדמיין את עצמי נהנה גם מהספר הזה, אם הייתי קורא אותו לפני עשור. דווקא היתרון הגדול שיש לדלילו – היכולת לאתר קטגוריות חברתיות – עוברת כאן קריקטוריזציה. והיכולת הזו היא נהדרת, גם בספרים גרועים. באחד הרגעים ב"קוסמופוליס" עובר פקר ליד מפגין שמצית את עצמו. דון דלילו לא מניח לזה לרגע. הוא מקדיש פסקאות על פסקאות להפגנה התמוהה הזו, אדם יושב בוער. זה מרתק אותו, כמו שזה צריך לרתק כל אדם, לולא הקלות שבה אנחנו מסווגים דברים לתיקיית הספאם של האיזוטרי. אבל כאן, ב"קוסמופוליס", הספר הוא רק תירוץ לעשרות אבחנות כאלה, טובות יותר או פחות, כמו יומן של תיאורטיקן חברתי מתחיל. המסע, דמות הגאון של אריק פקר, העיר, הכל בספר נועד כדי לשמש במה לאבחנות האלה. והן מפרקות אותו מבפנים.

15 תגובות

יולי 04 2010

"אחר": המודל העסקי

"'אחר' הוא מגזין מקוון, כזה שפועל אך ורק באינטרנט, ומתעדכן מדי יום. "אחר" הוא אתר שהמודל העיסקי שלו מבוסס על מנויים בתשלום משום שאינו נתמך על ידי בעלי הון: אנחנו נמכור את מיטבנו, איכות, ידע, פרשנות, עומק וכל מה שראוי, עבור תשלום שיאפשר לנו להתקיים. אנחנו לא נתעשר והקורא לא יתרושש. "אחר" יספק לקוראיו המשלמים תכנים שלא ניתן ליהנות מהם בעברית ללא תשלום; עיתונות אמיצה, מקצועית, מעמיקה, חכמה. עיתונות מן הסוג שהיה ואינו עוד". (מגזין אחר, אודות)

הדבר המעניין ביותר ב"אודות" הזה הוא המילה "אנחנו". אנחנו נמכור את מיטבנו, עבור תשלום שיאפשר לנו להתקיים. זה אמנם לא נכתב בשום מקום, אבל הנחתי שאותו "אנחנו" אינו כולל את רון מיברג בלבד. טעות.

עד כה, כתבתי עבור "אחר" עשרה טורים. עד כה, קיבלתי תשלום על ארבעה מהם. בחודש הראשון, לאחר שלא שילם על כל הטורים שנכתבו לאותו חודש, שאלתי מה קרה. הוא ענה שהמגזין נמצא בקשיים כרגע, ושהוא ישלם את שאר הסכום בעתיד. הסכמתי. על החודש השני כבר לא קיבלתי תשלום בכלל. שלחתי אימייל, הוא לא הגיב. אימייל נוסף, הוא לא הגיב. אימייל שלישי, שבועיים אחר כך, הוא לא הגיב.

ואני לא היחיד, אם תהיתם. פזית בנימין, שעצבה את "אחר" (וגם את "מצית", בזמנו), לא קיבלה עד כה את אלפי השקלים שמגיעים לה. חצי שנה לאחר העבודה. לדבריה, כשהתעקשה על התשלום הוא השתלח בה במיילים וניתק לה בפנים. אני אפילו לא זכיתי לאיזה "לך תזדיין" אחד. סתם להתעלמות. ומה תעשה, תתבע מישהו שיושב במיין?

אני לא יודע אם זה קרה גם עם כותבים נוספים, אם כי בהתחשב בדלילות הכותבים האחרונה במגזין, לא אתפלא אם כן. לא כל כך רציתי לכתוב את זה. גם בגלל שכך קטן הסיכוי שאקבל אי פעם את התשלום המובטח, וגם בגלל שאני מרגיש כמו טרחן. אבל רבאק. אז דעו, למקרה שתרצו לכתוב גם אתם ב"אחר", למקרה שתרצו לעשות מנוי, לתמוך ב"עיתונות אמיצה, מקצועית, מעמיקה, חכמה [...] מן הסוג שהיה ואינו עוד". וזהו.

עדכון - תגובת רון מיברג, כפי שניתנה לוולווט:

צודק איתמר שאלתיאל בטענה כי טרם קיבל את שכר הסופרים המגיע לו מ"אחר". לצד שאלתיאל הממתין לכספו, קיבלו עשרות כותבים אחרים את שכר הסופרים המגיע להם מדי חודש בחודשו בהיקף ובעלות שאינם מקובלים ברשת.

את "אחר" אני מממן מכיסי הפרטי וממנו בלבד. העלות כבדה והאתר טרם הגיע למצב של איזון כלכלי. לכן אני נאלץ לקיים רוטציה חלקית בין הכותבים. לשלם חלק ולהשלים חודש מאוחר יותר. הכותבים קיבלו עידכון על כך. גם שאלתיאל. הוא יקבל את הכסף המגיע לו במועד התשלום הבא.

מגיעה לו התנצלות על שלא הייתי איתו בקשר מסיבות אישיות ופרטיות לגמרי, שאין להן קשר לאתר. בעוד עשרה ימים יוקרן סרט שביימתי על אדם ברוך בפסטיבל ירושלים, ורוב החודש האחרון הייתי עסוק בהשלמתו ובמילוי חובותיי לאנשים ולגופים שמימנו אותו. כמו כן הייתי בנסיעות, כך שקרה שכמה מיילים הוזנחו.

עיסוקיי אינם מצדיקים את העובדה ששאלתיאל וכמה אחרים מהכותבים שאני נהנה לעבוד איתם, לא שמעו ממני בשבועות האחרונים.

אני בטוח שעם תשלום כספו בשבוע הבא, במועד התשלום, יהיה העניין סגור.

לגבי מקרים ושמות אחרים, לא רשאי שאלתיאל לייצג אותם. לא כל הפרטים נמצאים בידיו.

רון מיברג

עדכון: אתמול, ה-21 ביולי 2010, קיבלתי את 200 הדולר האחרונים שמיברג היה חייב לי. הצ'ק התקבל 17 ימים אחרי פרסום הפוסט, שהתפרסם בעצמו כשבועיים-שלושה לאחר שההמחאות הללו היו אמורות להגיע במקור.

116 תגובות

הבא »