מאי 31 2013
תעוקת המון
jamescridland, Flickr. CC BY 2.0
בחודשים האחרונים גיליתי סוג חדש של מיזנטרופיה. נתתי לה שמות, האשמתי בה אחרים, מצאתי עשרות ליקויים חברתיים קטנים ומגרדים בכל מה שדיבר סביבי. כותרת מדויקת עבור המצב הזה היא . יש לה יתרונות. ראשית, היא ניתנה על ידי אדם אחר, ולכן מציעה את הנחמה הברורה שבשנאה משותפת. שנית, היא מטילה אחריות על העולם, וזה תמיד משמח. לומר "די עולם" אפילו הספיק לזמן מה, ארוך מהמשוער, אבל רק לזמן מה. אחר כך נשבר משהו, והייתי חייב לצאת מטוויטר ופייסבוק. הפסקה, לכל הפחות.
כתבתי "" ויצאתי. זה החזיק שבוע, שבוע מוזר, רווי בכל התסמינים של גמילה. הדבר הראשון שמופיע הן כמויות זמן אבסורדיות, גדולות מכדי לנגוס בהן. הן מופיעות מיד. אני לא חושב שאני מצליח להדגיש את זה כראוי. כתבתי "איני יכול עוד" וחתיכת זמן נתקעה לי בגרון וזימרה "מה עכשיו". אוהבים לדבר על הפרעת הקשב של הדור הזה, שהפכה לבדיחה את דור הזיפזופ של שנות השמונים והתשעים. הפרעת הקשב אכן שם, אבל לא הבנתי קודם את סוג הנחמה שהיא מציעה. משהו תמיד קורה, והמשהו הזה, עבורי, בדרך כלל לא היה ויכוח או דיון או שיחה, אלא הטפטוף המצטבר של פיבורטים ולייקים לסטטוסים וטוויטים שלי. לצד זה, כמובן, היתה גם חלוקת הפיברוטים והלייקים והשיירים והריטוויטים, שתופסת נתח משוגע ממה שאנו מכנים אינטראקציה.
פיברוט זו פעולה מוזרה, כשחושבים על זה12. גם קצת מגוחכת. כמו, נניח, אדם שבודק עבודות קצרות במיוחד. כל התהליך מתרחש באיזה תת-תדר של המודע, קרוב מספיק כדי שאפשר יהיה לנמק אותו מפעם לפעם, מספיק רחוק כדי שיעשה בהיעדר מחשבה. אני מניח שזה חסר לי מכיוון שהפעולה הזו, חוזרת שוב ושוב, היתה עיקר הפעילות שלי בטוויטר, וקריאה בלעדיה נראתה תלושה, חסרת משמעות. דברים קרו, הפיד המשיך, אבל לא קרה כלום, לא במובן שבו התרגלתי לחשוב על ציוץ כמשהו ש"קורה".
המשכתי להיכנס לטוויטר ולרפרף על ציוצים לכל אורך שבוע ההפסקה הראשון3, קצת כמו מי שהפסיק לעשן ואוסף מיד סביבו את כל חבריו המעשנים. מתתי לפברט. אבל בלי פיברוטים ובלי הציפיה לפיברוטים, זה כמעט שלא לקח זמן. קראתי, פה ושם התדאמתי עם אנשים, ומדי פעם נכנעתי לסדרת חיפושים מביכה ובלתי מספקת על השם שלי4, וזהו. זה הדבר הראשון שגיליתי – רוב הזמן אתה מרפרש. לא יותר.
די מהר אחרי שנוצר לי עודף בזמן פנוי, צפה כמות עצומה של טינה וחיפשה לאן להתפרץ. כל גמילה – מעישון, מהרגל, מאישה – מלווה בהתחזקות פתאומית של הדיאלוג הפנימי. אתה מתווכח עם עצמך, מנסה לשכנע, מטיף כמו טמבל. דיבור מתמיד נוצר או נעשה נוכח מאוד, אולי כדי לפצות על ההיעדר החדש בחייך. יש בזה משהו משכר, בחשיבה בווליום גבוה, ומנוגד מאוד ללחש ההרגלי שמלווה הצתת סיגריה או פיברוט. ויש להודות: הקול הפנימי שלי היה טיפוס מגעיל. בהתחלה חשבתי לכתוב את הפוסט הזה כתיעוד לאורך זמן של תהליך הגמילה. מילאתי דפי וורד במשפטים כמו "החתול עשה משהו חמוד. לא אכתוב על זה", שאחסוך מכם. אבל השפרצתי לפחות שלושה עמודים של חרא כזה וגרוע מכך עד שאפילו לקול הפנימי שלי נמאס, ועכשיו קצת מביך להיזכר בזה.
חלק מהסיפור, מן הסתם, הוא הטקס שמלווה כל ניסיון לקטוע באחת משהו שהיה מרכזי מספיק בחייך. אבל זה רק חלק מהסיפור. כי אפשר לראות אנשים באים עם הטינה הזו לטוויטר כל הזמן, עם איזה שק מיאוס שפחות ופחות מנסים להסתיר ושכבר די מקובל להניח על השולחן.
סיבה אחת היא שכל הבלאגן הזה פשוט קשה לתפעול, ונעשה קשה יותר ככל שגדל מספר העוקבים שלך. אחד הדברים הראשונים שעולים כשאתה מתחיל לקרוא קצת על הרשת הוא המודל התקשורתי שעליו היא מבוססת – רבים לרבים. מאסטרי רשת בדרך כלל אוהבים להנגיד אותו למודל המעטים לרבים שעליו מבוססת תקשורת ההמונים. כלומר, בניגוד לקריין שמדבר להמון השותק, הרשת מאפשרת שיחה. הם מאוד אוהבים לדבר על שיחה. פתאום ההמון יכול לענות, וזה מעצים ומהפכני ושונה מאוד מכל מה שהכרנו עד כה. הכל נכון, אגב, ועושה כאבי ראש נהדרים למנהלי השיווק של בורגראנץ' והסופרלנד. אבל הטענות הללו (או, למצער, זיק העונג ששזור בהן) מבוססות עדיין על התפיסה שנושא הדיון המרכזי כאן הוא עדיין מנהלי השיווק של בורגראנץ' והסופרלנד, תפיסה שלא שונה כל כך מזו של תקשורת ההמונים שמציפורניה היינו אמורים להיחלץ. מנהלי השיווק הם חלק מהעניין, בלי ספק, ואני שמח בכאב הראש שלהם כמעט כפי שמאסתי בשלי. אבל לא רק מנהלי שיווק צריכים להתמודד כעת עם ההמון, כולנו צריכים. כולנו בורגראנץ', אלוהים ישמור.
יש . היא שקרית, כולם יודעים את זה, אבל בלעדיה, כנראה, אי אפשר לכתוב. אנשים כותבים וידויים נוראיים ומדהימים, שהם לא היו מעזים לחשוב אפילו על לצעוק אותם בחדר (כי, תכלס, זו פחות או יותר המקבילה התקשורתית למה שקורה בטוויטר). קל להתעלם מזה. גם כי קל להדחיק את כל המוכר והיומיומי וגם כי קל מאוד לשכוח את כל האנשים שעוקבים אחריך מבלי לומר מילה. אפילו אם מספר העוקבים שלך מתחיל להיות רציני, רוב האנשים זוכים עדיין למספר תגובות ופיברוטים מצומצם יחסית. אדם צועק בחדר, ואותם עשרים אנשים מפנים מבט. אחרי מספיק זמן, זה אתה פשוט שוכח את המסה הגדולה והשתקנית שעוקבת אחריך וקוראת חלק גדול ממה שכתבת. ואז זה נפרץ.
פרשת דניאל עוז היא הקצה הפחות נעים של קריסת האשליה הזו. כמו שטרחו כל תומכיו להדגיש, הוא כתב את מה שכתב בקבוצת פייסבוק, במהלך שיחה, וזו לא היתה קבוצה סגורה אבל56. הקצה האחר מופרע פחות, אבל מתרחש יותר ומתיש כמו בוקר יום ראשון: תגובות מוזרות, תלושות, לציוצים שלך; וכחנים פדנטיים שמחפשים מריבה; בדחנים גרועים שכופים עליך להגיב בפיברוט לא מחייב, כי נו, בכל זאת, לא נעים7. אם הרכבת לעצמך פיד פוליטי, אתה חשוף גם לאסכולות הכיתתיות משמאל או מימין, שהייתי מונה כאן כמה מפגעיהם לולא החשש שהם יגיעו גם הנה.
יש בזה היגיון סטטיסטי. אי אפשר לכתוב לאנשים רבים כל כך מבלי להיות חשוף לאי הבנות, תפלות ורשעות סתם. אבל עקומת הגאוס הפרשנית הזו לא ממש מנחמת, גם אם יש בה משהו מרהיב. משלב מסוים, נהיה פשוט קשה מדי, עבורי, להחזיק במינימום החמלה הדרוש לתקשורת אנושית. אם מנסים, אפשר לזכור שהאיש שניסה להתחכם בתגובה לציוץ הלא נכון, אולי קרא אותך עייף או באחד מאותם מצבי רוח משונים שבהם הכל עולץ ולגיטימי, או שהכתיבה בטוויטר, על כל הנורמות הקטנות שלה, לא טבעית לו עדיין, והוא מנסה, נואש, להבין תוך כדי שיחה. ממילא קל מדי לשכוח את זה, , והחזרה השוחקת, תגובה אחר תגובה, על קצרי התקשורת הקטנים, והצורך להגיב לכל אלה, גם אם בסמיילי, הופכים את המשא הזה לבלתי אפשרי כמעט.
לא מזמן כולם עפו על איזה שדיבר על הזמן החברתי. לא ממש הבנתי מה הוא רוצה, ואני חושד שהוא נשאר עמום במכוון. הבעיה שלי עם רשתות חברתיות פשוטה בהרבה: יותר מדי אינטראקציות חברתיות, יותר מדי אנשים.
לזמן מה הייתי בטוח שבזה מסתכם הסיפור, אבל אז נכנסתי לטוויטר ונתקלתי בציוץ פוליטי שנון. הוא היה מדויק וחד, והוא עצבן אותי. אני לא יודע אם "עצבן" זו המילה המדויקת. התגובה דמתה יותר לעייפות, כמו הצליל ששומעים בסוף של "דחילק". כי התגובות, הזמן האבוד, הסטטיסטיקה של האגו – כל אלה תופסים חלק יפה מהמיאוס, אבל למיזנטרופיה אחראי ההמון.
אחרי מספיק זמן, אתה מתחיל לראות ציוצים כחלק מז'אנר. ברמה מסוימת, זה אפילו מקודד לתוך השפה של טוויטר: פידהורים, פידפוליטי, פידפואטי. לאחר שהתרגלת לקרוא עשרות ציוצים ביום, קל לגלוש למבט מכליל, סוציולוגי. קל מאוד. אתה רואה אירוע חדשותי הופך לנושא שיחה ויכול כבר לראות את כל סוגי הטיעונים שיתקפלו החוצה ממנו, לנחש לפעמים מי יאמר אותם. הטוויט ההוא הכעיס אותי כי הוא היה חלק מז'אנר ה"נאמר משהו שנון על החדשות", ז'אנר שלקחתי בו חלק בעצמי, לא פעם, ופתאום הוא נראה מעייף ורקוב כמו .
משהו מעניין קורה בפיד כשמם דלקתי משתלט עליו. וריאציות על צירוף לשוני רודפות וריאציות, והתבנית הלשונית שנפלה קורבן נפתחת ומשתכללת מציוץ לציוץ. זה יפה נורא לפעמים, ומצליח להיות לא יציב או צפוי עד שנראה שלא יהיה לזה סוף. ותמיד בשלב הזה מגיעים אנשים שעוד לא הספיקו לבקר היום בפיד, ומנסים גם. אבל הם לא ראו את כל הדרכים שבהן המם הזה עוּבָּד וגדל, אז הם כותבים משהו שווריאציה שלו כבר הופיעה לפני שעתיים, ומתחילים לפתוח את התבנית הלשונית הזו בעצמם, עוברים בכל הנתיבים שכבר עברו בהם; והמם מת.
אותו תהליך, מואץ אפילו, מתרחש תמיד ברשתות חברתיות, גם כשהמם הוא סתם נושא חדשותי. זה לא בדיוק דיון, שבו נושאים מתפתחים לאט, תגובה אחר תגובה, אלא יותר וריאציות על נושא. כתבה נזרקת לפיד וכולם מעירים עליה משהו. חלק מההערות האלה הופכות לשיחות, חלק לא, אבל כקורא כל התהליך נראה כמו שיחה ענקית ואוטיסטית, שתוך מעט מאוד זמן כולם בה אומרים פחות או יותר את אותם הדברים. יהיה מי שינסה לומר משהו שנון, ואת מי שיתעצבן, ואת זה שיכתוב תמיד סיסמה מהפגנה8, ואת הבעד והנגד, ומישהו יגיד כיבוש ואני אלחץ על האיקס של הכרום ואלך לקרוא משהו. לבד.
זה לא מגיע לאנשים, צורת המבט הזו, שמוציאה אותם מהקשר והופכת אותם לז'אנר. זה לא הוגן, ואיכשהו הצלחתי גם לקחת בזה חלק וגם לשנוא את זה ישר מהקיבה. אני חושב ש"תעוקת המון" זה שם טוב. עכשיו לפרסם ועראק. באלוהים, אני מפחד שיתפתח דיון.
- וסלחו לי אם אתעלם מעתה מפייסבוק, ומההכפלות המסורבלות שהוא כופה על הפוסט הזה. ↩
- כן, קראתי המון פוסטר וואלאס. זדיינו. ↩
- עשיתי שתי הפסקות. אחת נמתחה על שבוע וארבע דקות והשניה, שהחלה יומיים, שעה ושבע דקות אחר כך, אולי תסתיים אחרי שאפרסם את הפוסט. אם ארצה. ↩
- מסתבר שלא מענג להשתתף בלוויה של עצמך. לא בשלי, לכל הפחות. ↩
- אין באמור לעיל כדי להוות מוכנות לכניסה לדיון על פדופיליה, דניאל עוז דיון ככלל. ↩
- מעניין כמה מהכעס על אב"ד קשור לניפוץ אשליית הפרטיות שכרוכה בכל הפרקטיקה המחורפנת של שיימינג ברשת. ↩
- אני חייב המון מהפסקה הזו לעדיה. ↩
- למה אתם עושים את זה, בעצם? ↩
