יולי 24 2010
אטומשקוף
אחד הדברים הכי טובים שאתם יכולים לעשות כדי לנוח מהחום ומהמילים, זה לנסוע למוזיאון העיצוב בחולון.
בגלל המבנה
אתם יוצאים מהאוטו (כן, מאיפה שאני מגיעה רצוי מאד להשיג אוטו כדי להגיע לשם), ומביטים סביבכם. בניינים על גבי בניינים, ישנים על גבי טרם גמורים, וכולם מעולפים מחום. עיר ישראלית מצויה. ואז אתם מסתכלים קדימה ורואים את המוזיאון. מבנה באדום שהולך ומחמיר לחום, ונראה כמו משהו בין ספינה לספינת חלל למוזיאון הגוגנהיים בניו-יורק לבניין מסרט של טים ברטון.
אתה מתקרב והולך וכל צעד שלך מגלה עד כמה המבנה הזה מושלם. העיגולים מושלמים. הצבע מושלם, כי הוא מתחיל מצבע שיכול להיות מתאים למבנה ציבור ומאמיר לכדי צבע של גן ילדים. ואפילו החומר, שבטח יש הרבה דברים מדעיים להגיד עליו, נראה מושלם, כי הוא לא חלק ולא לא-חלק, ונראה כמו משהו מהעתיד.
והקטע איתו שהוא לא נראה רברבני כמו כל כך הרבה מהבניינים שבונים במדינה הזאת. הוא לא גבוה במיוחד. הוא לא צר במיוחד. הוא לא כולל זכוכית חלבית בחלונות ענקיים וגם לא פרזולי מתכת מיופיפים. מצד שני, הוא לא בדיוק משתלב בסביבה שלו, כי אגדות לא משתלבות בראש שלי עם שיכונים, אבל הוא נראה כמו משהו שילד מאחד השיכונים חלם עליו בלילה. וזה כל כך מהמם.
בגלל הסידור
מוזיאונים נוטים להעדיף את המוצגים שמציגים בהם על פני האדם המטייל בהם. אנד איטס סאקס. אני, בנאדם שכמוני, עדיפה פי כמה על כל יצירת אמנות, ואם אני, בתאדם שכמוני, לא יכולה לראות כלום כי המוזיאון גדול מדי או צפוף מדי או חשוך מדי או משעמם מדי, אז החוויה שלי נפגמת, גם אם ראיתי במוזיאון יציאת אמנות שהעיפה לי את הראש. אבל לא ככה במוזיאון העיצוב בחולון. במוזיאון יש כרגע תערוכה אחת שמחולקת לשני חללים: החלל המוצלל/חשוך והחלל הלבן/בהיר. בכל חלל יש בדיוק את כמות המוצגים שמספיקה כדי להתעכב על כל מוצג בנחת וכדי לראות מזווית העין את המוצג המסקרן הבא.
ואם זה לא מספיק, יש קטע כזה, שאתה יכול ללכת מאחורי התערוכה, ולהקיף את העיגול. העיגול הוא בזווית המדוייקת כך שאתה הולך ויכול לראות רק שני צעדים קדימה, את השאר אתה צריך לדמיין. אז אתה במוזיאון, ואתה כבר אדם מבוגר, אז אתה לא חושב שמסתתרות שם פיות העיצוב, שידברו איתך על חומרים ויציגו בפניך יצורים שמעולם לא הכרת שהמציא מעצב יפני חובב חמידוּת, אבל אתה כן יכול לחשוב שבעוד שני צעדים אתה תגלה שחסמו בפניך את הדרך כדי לפנות מקום למשרדי ההנהלה או למחסן, אבל זה לא קורה. אתה יכול פשוט לצאת מחלל הכניסה, לפנות אל העיגול, להתייחד איתו, להרגיש את החומר ממנו עשויה השכבה החיצונית שלו, לצעוד, להרגיש את העיגול סביבך, ולהקיף את כל העיגול, בחזרה אל חלל הכניסה.
בגלל התערוכה
במוזיאון מוצגת עכשיו התערוכה "senseware", שאצר קניה הארה היפני. מטרת התערוכה היא לבחון סיבים חדשים והשימושים שלהם. כמו שאומר הארה: "התערוכה נוצרה במרחב הקושר בין טכנולוגיה, חומרים ויכולות אנושיות החוברים יחד לעורר את תהליכי הייצור העתידי". במלים אחרות, מוזיאליות פחות, התערוכה הזאת היא למבוגרים מה שמוזיאון המדע הוא לילדים. חשבת שאתה מכיר את העולם סביבך? תחשוב שוב, כי הטכנולוגיה שוב מקדימה אותך, והמעצבים שמכירים אותה הולכים לרגש אותך.
התערוכה, כאמור, מחולקת לשני חללים והיא כוללת כל מיני רובוטים, מסכות, ריהוט לבית, אביזרים למוצרי מחשב, מנורות ובלוקים, שאפשר לייצר אם משתמשים בחומרים סופר חדישים שעושים דברים שאחיהם החדישים פחות לא הצליחו לעשות. הם יפנים, המעצבים בתערוכה, כך שאפשר לסמוך עליהם שהם לא מדברים על איזה דבר שהמציאו לפני חמישים שנה והם עוד לא שמעו עליו.
את המוצג המדהים ביותר בשבילי יצר קנגו קומה. האיש, אדריכל במקצועו, חשב שיותר מדי זמן אנחנו משתמשים בשיטה ישנה למדי לבנות את הבתים שלנו: בלוקים מבטון. אז הוא לקח סיבים אופטיים גמישים מאד של חברת משהו-משהו והכניס אותם בתוך הבטון. הסיבים האלו יצרו בלוקים שהם חצי חדירים לאור. הם קשים כמו בלוקים, הם עמידים כמו בלוקים, הם מאפשרים יצירת מבנים מורכבים כמו בלוקים, אבל אם מקרינים עליהם אור, אפשר לראות את האנשים שהולכים בחוץ. בדיוק, אגב, כמו שאפשר לראות את האנשים בחוץ במבנים יפניים מסורתיים, שעשויים מנייר. אם חושבים על זה, זה בדיוק הפוסט מודרניזם במיטבו: הלאה הדיכוטומיה בין אטום לשקוף, יחי מצב הכלאיים מעורר המחשבה.
ויש גם את זה, חמוד מאד, לא אכחיש. אני קוראת לו פוקי.
