"אני בדיכאון. אני שונאת להיות אימא"

אני אימא. אני לא שונאת להיות אימא. לא הייתי מחזירה את הילד שלי לשום מקום. הוא יצא בדיוק כמו שהתכוונתי. אבל הוא כבר בן שנתיים, ולפני שנתיים, במשך כמה שבועות ארוכים אחרי שהוא נולד, הייתי בטוחה שעשיתי את טעות חיי והרסתי לעצמי את החיים. ובשום מקום, אבל שום מקום, לא מדברים על התחושה האיומה הזאת. וזאת תחושה איומה. ממש. והיא לא כל כך נדירה, כך מסתבר.
אז תרגמתי מאמר של ג'סיקה ולנטי, שהופיע במגזין אטלנטיק ב-2012, והוא חלק מספר שעוד לא קראתי (אבל דגמתי לקינדל): Why Have Kids?: A New Mom Explores the Truth About Parenting and Happiness


 

ב-2008 נברסקה הפכה נטישת ילדים לחוקית. הצעד הזה היה חלק מחוק "חוף מבטחים" [חוקים בארצות-הברית שנועדו להסדיר נטישה של ילדים לגורמים חוקיים שיאפשרו המשך טיפול בהם, במקום לנטוש אותם על המדרגות], שנועד לטפל במספר ההולך וגדל של נטישת ילדים במדינה. כמו חוקי חוף מבטחים אחרים, הורים בנברסקה שחשו לא מוכנים לטיפול בתינוקות יוכלו להביא אותם למיקום שנקבע מראש, ללא חשש ממעצר ותביעה. אבל המחוקקים עשו טעות לוגיסטית חמורה אחת: הם שכחו לציין את הגבול המקסימלי לגיל הילדים הננטשים.
בתוך שבועות לאחר כניסת החוק לתוקף, הורים החלו להביא את הילדים שלהם. אבל הייתה בעיה: אף אחד מהילדים הננטשים לא היה בגילאי ינקות. אחרי כמה חודשים התברר כי בבתי חולים ממשלתיים ובתחנות משטרה במדינה ננטשו 36 ילדים. 22 מהילדים היו בני 13 ויותר. סבתא בת 51 הביאה ילד בן 12. אבא אחד הביא את כל המשפחה שלו – תשעה ילדים בגילאי שנה עד 17. אחרים נסעו ממדינות שכנות כדי להביא את הילדים ברגע ששמעו כי יוכלו לנטוש אותם ללא כל השלכה.
ממשלת נברסקה, שהבינה את הטעות האיומה שעשתה, כינסה מושב מיוחד של המחוקקים כדי לכתוב מחדש את החוק ולהוסיף לו מגבלת גיל. המושל דייב היינמן אמר כי השינוי "יחזיר את הפוקוס למטרה המקורית של החוקים האלו, שהיא להציל תינוקות שזה עתה נולדו ולפטור את ההורים מתביעה בגין נטישת ילד. הנוסח החדש גם אמור למנוע מהורים מחוץ למדינה להביא את הילדים שלהם לנברסקה בניסיון להבטיח להם טיפול".
ב-21 בנובמבר 2008, היום האחרון שבו הנוסח המקורי של החוק, שתקף לכל הגילאים, היה בתוקף, אימא אחת ממחוז יולו בקליפורניה נסעה יותר כ-2000 קילומטרים לבית החולים של מחוז קימבל בנברסקה, שם היא הותירה את בנה בן ה-14.

Milan Paštéka | Slovakia | Oravská galéria v Dolnom Kubíne
Milan Paštéka | Slovakia | Oravská galéria v Dolnom Kubíne

מה שקרה בנברסקה מעלה את השאלה: לו לא היו לכך כל השלכות, כמה מאיתנו היו מוותרים על הילדים שלהם? אחרי הכל, נטישת ילדים אינה תופעה חדשה והיא בהחלט אינה נדירה בארצות-הברית. יותר מ-400 אלף ילדים נמצאים במערכת האומנה ומחכים להגיע לבתי אומנה ואלפי הורים מוותרים על הילדים שלהם מדי שנה. אישה אחת אפילו שלחה את בנה המאומץ בחזרה למולדתו ביחד עם מכתב התנצלות שננעץ כמו רשימת קניות לחזהו. לא משנה האם הסיבה היא קשיים, אמריקאים רבים מוותרים על ההורות שלהם.
בפברואר 2009 מישהי שמכנה את עצמה Ann נכנסה לאתר Secret Confessions וכתבה שלושה משפטים: "אני בדיכאון. אני שונאת להיות אימא. אני גם שונאת להיות אימא במשרה מלאה!" יותר משלוש שנים לאחר מכן, שרשור התגובות עדיין פעיל ומלא באלפי תגובות, באתר שמייצר לרוב רק כעשר תגובות לכל "וידוי". אן האנונימית פגעה בנקודה רגישה.
אישה אחת שנכנסה להריון בגיל 42 כתבה "גם אני שונאת להיות אימא. כל יום הוא אותו דבר. ואני חושבת על כך שלא אהיה חופשייה עד שאהיה בת 60 או משהו ואז החיים שלי יגמרו". אחרת, שזיהתה את עצמה רק כ- k'smom, אמרה "אני מרגישה כל כך לכודה, חרדה ומוצפת. אני אוהבת את הבת שלי והיא מטופלת היטב, אבל לא זו הדרך שבה הייתי בוחרת לו הייתה לי הזדמנות שנייה".
ג'יאנה כתבה "אני אוהבת את הבן שלי, אני שונאת להיות אימא. זו מלאכה חסרת הכרת תודה, מונוטונית, מתישה, מעצבנת ודכאנית. האימהות מרגישה כמו עונש מאסר. אני לא יכולה לחכות עד שאזכה לחנינה כאשר הבן שלי יהיה בן 18 ויש לקוות שיילך לקולג'". אישה אחת מוושינגטון אפילו אמרה כי למרות שהתנגדה להפלות לפני שילדה את בנה, עכשיו הייתה "רצה למרפאת ההפלות" לו הייתה נכנסת שוב להריון.
התגובות – בעיקר מנשים שמזהות עצמן כמגיעות מרקע כלכלי יציב – מבהירות משהו מפורש פחות מההסברים השחוקים לאי-נחת הורית כמו עוני וחוסר בתמיכה. הנשים האלו פשוט לא מרגישות כי האימהות מקיימת את כל הבאזז סביבה, ולו הייתה ניתנת להן הזדמנות שנייה, הן לא היו עושות זאת שוב.
כמה מהן ציינו את השעמום באימהות במשרה מלאה. הרבה התלוננו כי הפרטנרים שלהם לא חלקו איתן את האחריות לטיפול בילדים. "כמו רוב הגברים, הבעל שלי לא עושה הרבה – אם בכלל הוא עושה משהו – לטיפול בילדים. אני חייבת לעשות הכל ולתכנן הכל", כתבה אימא אחת. כמה מהן נכנסו להריון בטעות והחברים והבעלים שלהן הפעילו עליהן ללחץ ללדת את התינוק, או ידעו שהן לא רצו ילדים אבל חשו שזה משהו שהם "צריכות" לעשות.

hate
הרגש המכריע היה תחושת אובדן העצמי, המציאות המבעיתה שבה החיים שלהן צומצמו למילוי צרכי הילדים שלהן. DS כתבה "אני מרגישה שאיבדתי את כל מה שהיה אני. מעולם לא דמיינתי כי הילדים שלי והעובדה שאצטרך לשים את עצמי בצד ירגישו כל כך רע". הציפיה לאימהות טוטאלית היא גרועה מספיק, והצורך לחיות איתה כל יום יכולה למוטט את הנפש. כל מה שבנה את האישיות שלנו, שהפך אותנו לייחודיות, לא משנה יותר. התפקיד שלנו כאימהות מגדיר אותנו. לא הרבה השתנה.
"המסתורין הנשי מאפשר, ואפילו מעודד, נשים להתעלם משאלת הזהות שלהן", כתבה בטי פרידן. "המסתורין אומר כי הן יכולות לענות על השאלה 'מי אני?' בתשובה 'אשתו של טום, אימא של מארי'. האמת היא – ואני לא בטוחה כמה זמן זו האמת, אבל זה נכון בדור שלי וזה נכון בדור שגדל היום – שלאישה אמריקאית כבר אין דימוי פרטי שאומר לה מי היא, או מי היא יכולה להיות, או מי היא רוצה להיות".
בזמן שפרסמה את "המסתורין הנשי" פרידן טענה ×›×™ הדימוי הציבורי של נשים ×”×™×” בעיקרו דימוי של ביתיות – "שטיפת כלים, תערובות לעוגה… חומרי ניקוי" – שנמכר באמצעות פרסומות ומגזינים. כיום, לנשים אמריקאיות יש דימוי פומבי של עצמן שהוא גדול יותר מתפקידן כעקרת בית. אנחנו רואות את עצמנו מוצגות בטלוויזיה, במודעות, בסרטים ובמגזינים (שלא להזכיר את ההקלה) כפוליטיקאיות, בעלות עסקים, אינטלקטואליות, חיילות ועוד. אבל ×–×” מה שהופך את הדימוי הפומבי של האימהות הטוטאלית לכל כך ערמומי. אנחנו רואות את הדימויים המגוונים האלו של עצמנו ומאמינות ×›×™ הסטנדרט הדכאני עליו כתבה פרידן כבר מת, כאשר למעשה הוא פשוט השתנה. משום שלא משנה עד כמה רחב הדימוי הפומבי שנשים מזדהות איתו, הוא עדיין מוגבל. הדימויים הם עדיין של נשים לבנות, סטרייטיות מהמעמד הבינוני עליון, וכל הדימויים האלו מזהים נשים כאימהות או כלא-אימהות.
התרבות האמריקאית לא יכולה לקבל את המציאות של אישה שלא רוצה להיות אימא. המציאות הזאת מנוגדת לכל מה שלימדו אותנו לחשוב על נשים ועל כמה הן נואשות לתינוקות. אם היינו צריכות להאמין למדיה ולתרבות הפופ, נשים – אפילו נערות – הן לנצח נואשות לתינוק. זו התשוקה הגדולה ביותר שלנו.
האמת היא שרוב הנשים מבלות את מרבית חייהן בניסיון שלא להיכנס להריון. לפי מכון גוטמאכר, אישה עם שני ילדים שהגיעה לשנות ה-40 בחייה בילתה רק חמש שנים בניסיון להיכנס להריון, בהיותה בהריון ובהיותה בסיכון להיכנס להריון בעקבות לידה. אבל כדי להימנע מהריון לפני שתי הלידות שלה, היא התנזרה מסקס או השתמשה באמצעי מניעה בממוצע 25 שנה. כמעט כל הנשים האמריקאיות (99 אחוז), בגילאים 15-44, שחוו מגע מיני השתמשו באמצעי מניעה כלשהו. אמצעי המניעה הנפוץ ביותר אחרי הגלולה? עיקור. ועכשיו, יותר מתמיד, יותר ויותר נשים בוחרות אמצעי מניעה לטווח הארוך. מאז 2005, למשל, השימוש בהתקן תוך רחמי זינק ב-161 אחוזים. זהו חלק נרחב מהחיים ומאמץ גדול כדי להימנע מהורות!
ייתכן כי הסטטיסטיקות האלו מצביעות על כך שנשים מודרניות פשוט מפעילות יותר שליטה בנוגע למתי ובאילו נסיבות הן יהפכו לאימהות. במידה רבה, זה נכון. אבל הטענה הזאת אינה עולה בקנה אחד עם מציאות יותר מדהימה: חצי מההריונות בארצות-הברית הם בלתי מתוכננים. ברגע שמשקללים פנימה את שיעור ההפלות ואת שיעור ההריונות שמסתיימים בהפלה טבעית, אנחנו נשארים עם עובדה מפתיעה למדי ולפיה שליש מהתינוקות בארצות-הברית הם בלתי מתוכננים. מה שלא מפתיעה, לעומת זאת, היא העובדה כי הכוונה להוליד ילד בהחלט משפיעה על הרגשות של הורים כלפי הילדים שלהם, ועל האופן שבו הילדים האלו מטופלים, ולפעמים גם על התוצאות המבעיתות של הטיפול הזה.

לכתבה המקורית

3 תגובות “"אני בדיכאון. אני שונאת להיות אימא"”

  1. למה הגבילו גיל? עדיף היה שהילדים ישארו בבית ויסבלו? שההורים יהיו הורים גרועים? מה זה הצדקנות הזאת? אם ההורים לא רוצים שימסרו ללא עונש

  2. אני לא יכול להתחיל לתאר כמה הכתבה הזו הגיעה לי בזמן הנכון, את הדרך המשונה שבה זה מתאים לי עכשיו, וכמה מפחיד נראה לי כל עניין הלהביא ילדים הזה, כמו קעקוע או קריאת תיגר מול הזמן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>