החברים של ג'ורג'

פאשיזם? הלוואי

במאמרו היום, המדויק לשם שינוי, מתאונן גדעון לוי על כך שדבריו הוצאו מהקשרם: הוא התייחס לישיבת מרכז הרב כפאשיסטית, אבל מכונת השנאה הימנית, על פורומיה וטוקבקיה, גורמת לכך שיחשבו שהוא התייחס לנרצחים עצמם כפאשיסטים, ולא כך אמר. שיהיה. אבל במה מרכז הרב היא פאשיסטית?

המילה הזו, "פאשיזם", נשחקה כבר מרוב שימוש. דומה שאין לה מובן ממשי עוד, אלא אם הכוונה היא, בצורה הרחבה ביותר, ל"תנועות ימין מהפכניות עם גוון פסוודו-סוציאליסטי בין שתי המלחמות", או ל"תופעות שאני מתעב". האוטומטיות של השימוש במונח, עליו מתפרקים כל אנשי השמאל מאז מלחמת ספרד והנצחון הסובייטי על הנאצים (תוך התעלמות מחלקה האמיתי של ברית המועצות במלחמת האזרחים, ומן העובדה שהיטלר וסטאלין פלשו יחדיו לפולין, כבעלי ברית), לא מאפשרת לנו לראות שהסכנה של מרכז הרב היא אחרת, וכבדה יותר.

פאשיזם, בבסיסו, הוא האלהת המדינה: התפיסה שהמדינה – לא העם, מושג אמורפי מדי – היא הטוב העליון ושהיא מושא השירות של אזרחיה. ואכן, אפשר – בפאתי התנועה הציונית-דתית – למצוא כמה אנשים שדומים לפאשיסטים: הם רואים את המדינה כ"יסוד כס אלוהים בעולם", הם מעריצים את מדי צה"ל ורואים בהם "בגדי כהונה". אבל הם מיעוט קטן, ואפילו הם לא רואים את מדינת ישראל כקדושה בפני עצמה – ומי יאשים אותם? – אלא כשואבת קדושה מן היעוד שלה, מהיותה הגולם שיהפוך לפרפר המשיחי, הגולם שישיר את קליפתו כשיתגשם.

המדינה הפאשיסטית, במודל האיטלקי, היתה יצור לא סימפטי למדי – במיוחד בשנותיה האחרונות, של רפובליקת סאלו – ואין ספק שברלוסוקני הגזים פראית כשטען ש"מוסוליני שלח את יריביו למחנות נופש". אבל, פאשיסטית או לא, איטליה של מוסוליני היתה איטלקית, והאיטלקים חסרים את הלהט הנדרש לרצח המוני כמו שצריך. מוסוליני התקרב מאד לאובדן השלטון כשרצח את הסנאטור הסוציאליסט ג'יאקומו מתאוטי. כדי לשרוד, הוא נאלץ להרחיק את עצמו מהרצח; השוו את הצעד הזה להתרברבות של היטלר בטבח "ליל הסכינים הארוכות" – התרברבות פומבית שלא רק שלא החלישה אותו, אלא חיזקה את שלטונו, זאת למרות שבטבח הזה נרצח גם קנצלר לשעבר.

מוסוליני רחוק מלהתקרב לרשימת המפלצות של המאה ה-20, שלרוע מזלו קשר את שמם בשמו. איטליה לא פתחה בציד אדם בלתי פוסק של מתנגדי משטר, ראשית משום שלא היו רבים מהם ושנית משום שהמשטר שלה היה פתוח יחסית: הכר בעליונותה של המדינה, השבע לה אמונים, והיא תקבל אותך. חוקי הגזע המאוחרים של המשטר היו השפעה גרמנית, והאכיפה שלהם היתה מגוחכת; במלחמת העולם השניה עשה הממסד האיטלקי, יותר מכל ממסד אחר, להצלתם של יהודים נרדפים. גנרל המשטרה הפאשיסטי שהיה אמור לסייע לאייכמן להשמיד את יהודי איטליה עשה הכל כדי להצילם, ורבים אכן ניצלו. ביוון, הודיעו הגנרלים האיטלקים שהפקודה להסגיר את היהודים לידי האס.אס. תהיה "כתם נצחי על כבודו של הצבא האיטלקי" – ובסירוב הפקודה הפעיל מאד הזה העניקו לצבא האיטלקי תהילה נצחית, תהילה שלא יכלו לזכות בה בשדה הקרב.

איטליה היא שהעניקה לפאשיזם את שמו, "אחדות" בלטינית, אבל בין הפאשיזם האיטלקי ובין מה שמלמדים במרכז הרב אין ולו דבר. היה, עם זאת, מודל מתאים יותר: מה שנהוג לכנות, לדעתי בטעות, הפאשיזם הגרמני, הנאציזם.

במוקד השקפת העולם הנאצית לא עמדה המדינה. היטלר שאף ככל כוחו להשמיד את המדינה הגרמנית, ולאורך כל שנות שלטונו העמיד מדינה-כנגד: המפלגה הנאצית עצמה, ששאבה יותר ויותר מסמכויותיה של המדינה והעבירה אותן לעצמה. ממשלי המדינות הגרמניות עברו בפועל לידי הגאולייטרים, נציבי-המחוזות של המפלגה, והאס.אס. יצר העתק נגדי ומדוקדק למדי של המדינה הגרמנית. ככל שנותרה עדיין 'מדינה' גרמנית ב-1939, הרי ששרידיה היוו התנגדות – קלושה, אמנם, אבל התנגדות – לנאציזם. התנגדות רווחה גם בשורות הצבא, שסלד מוולגריות הנאצית אם גם לא ממכלול דעותיהם. גנרל פרוסי מהזן הישן התפרץ פעם בזעם בנוכחות בתו: "מתי כבר ילכו הנאצים האלה ונוכל לחזור להיות אנטישמים מהוגנים?".

הנאציזם התבסס על תפיסה מיסטית של הפולק, ותפיסת הפולק היתה נסיגה מודעת מן המודרניות ומתפיסת האזרחות. כל אזרחי המדינה הפאשיסטית היו שווים בעיניה, תיאורטית, כל עוד היו נאמנים לה, יהא מוצאם אשר יהיה; לתפיסה זו היה יתרון, משום שהיא לא יצרה אוטומטית קבוצה של אויבי-משטר. אדם הפך לאויב המשטר כאשר החל לפעול נגדו.

רעיון הפולק קיטב את גרמניה מיידית לבני הפולק ולכל השאר. הפרדה גזעית היתה אחד הדברים הראשונים שהחל המשטר הנאצי לבצע. הפולק, חשוב להדגיש, לא היה רק "קבוצת שארים", ולא נשען רק על תפיסה דארוויניסטית של "גזעים" עליונים ונחותים: הוא היה מושג מיסטי, שהגיע אל הנאצים באמצעות השרלטנית מדאם בלוואטסקי וחסידיה השוטים, חברי
"אגודת תולה", שרבים מהם יהיו ממייסדי המפלגה הנאצית. אחד מהם – רודולף הס – אף יהיה סגנו של היטלר.

על פי תפיסתה של בלוואטסקי, העולם נחלק לחמישה גזעים, כאשר הגזע התחתון – המכיל יהודים ושאר יצורים לא סימפטיים – איננו סתם גזע נפרד, אלא גזע "מחבל", הפועל מתוך שנאה וקנאה ומטרתו להפיל ארצה את הגזע העליון, הארי. התכונות העוברות בירושה בקרב הגזעים, בערבוביה שיצרו בלוואטסקי והיטלר, אינן רק תכונות פיזיות כגון צבע שיער או אינטליגנציה, אלא גם תכונות "נפשיות", כגון יושר או נוכלות, אומץ לב או פחדנות. ותכונות אלה מקובעות מימים ימימה, הן אינן אבולוציוניות; אילו היו, ניתן היה, באמצעות אאוגניקה ("השבחת הגזע"), לדלל תכונות שליליות או לחזק תכונות חיוביות; התכונות נקבעו מימים ימימה, על ידי איזושהי ישות עליונה. גם תיאוריות פילוסופיות – סוציאליזם, למשל – נתפסו כנובעות מתוך חשיבה גזעית. היטלר לקח את ה"גזע העליון" של בלוואטסקי, קרא לו פולק, והמשיך הלאה.

על כן היה הרייך השלישי חייב להפוך למדינה רודפת. בניגוד למדינה הפאשיסטית, שהיא נייטרלית מוסרית – הפאשיזם הכיר בלאומיותם של עמים אחרים, ואם פרצה מלחמה בינו וביניהם, לא היה זה בשל רשעתם אלא בשל ניגוד אינטרסים או בשל הרצון לגדולה של הפאשיסטים – מדינת-הפולק היתה חלק ברור מאד ממלחמה של בני אור בבני חושך, כאשר רבים מבני החושך מצויים בתוך גבולות המדינה, מדברים בשפתה ומקיימים את תרבותה. הנאציזם היה חייב לטהר את העולם, או למצער את גרמניה, מבני הגזעים הנחותים, השואפים לחלל את הגזע העליון; הפאשיזם יצא לכמה מלחמות הרפתקניות, אבל לא התייחס אליהן כאל משהו שנלקח מאופרה של וואגנר. הדרך ל'פקודת הלילה והערפל' ולאושוויץ היתה מפותלת, אבל הפוטנציאל אליה היה שם מן ההתחלה.

ועכשיו נחזור לישיבת מרכז הרב, ונבחן איזה מן המודלים מתאים יותר. תפיסה של מדינה שהיא "יסוד כס אלוהים"; חלוקה איומה בין יהודים ולא יהודים, כשעל פי מייסד הישיבה "ההבדל בין יהודי וגוי עולה על ההבדל שבין אדם ובהמה"; יניקה ממקורות הקבלה, הרואים בלא יהודים "צאצאי שדים"; תפיסה של האויב כ"עמלק", יסוד מיסטי קדום שמתנגד אינהרנטית לאל היהודי, לתוכניותיו ולבניו; ראייתם של מתנגדים מקרב בני העם עצמו כ"ערב רב" – היינו לא יהודים המתחזים ליהודים – או כצאצאיהם של לא יהודים, אולי גרים; קידומו של מה שמכונה "מוסר יהודי", היינו דחיית המוסר הבינלאומי, הרואה את כל בני האדם כשווים בזכויותיהם, ובמקומו העמדת מוסר הגורס שהיהודים הם הטוב העליון, שמלחמה איננה בין לוחמים אלא מאבק בין עמים ומשכך אין חפים מפשע ואין כל אפשרות לפגוע בהם; ולאחרונה – אף אימוץ תורת התעמולה הנאצית על קרביה, וקריאה "להשתלבות בתקשורת השקרית".

הלוואי, הלוואי שמרכז הרב היתה פאשיסטית. אז היו ההרפתקות שהיא גררה אותנו אליהן הרפתקות גרידא; אבל היא רואה בהן את בניית המדינה האלוהית, מדינה שלבני אדם אין הרבה לומר עליה. אז היתה רואה את הפלסטינים כבני אדם, יריבים אמנם, המגינים בעקשנות על אדמתם, וככאלה היתה מעריכה אם לא אותם, אז את מאבקם; אבל היא רואה בהם שדים בדמות אדם, צאצאי עמלק הנלחמים מלחמת מאסף כנגד הגאולה. אז היתה רואה את אנשי השמאל כטועים, כיריבים רעיוניים; כרגע היא רואה בהם "ערב רב", וחלק מרבניה התירו את שפיכת דמם של חיילים ישראלים המסיגים את הגאולה, היינו מפנים התנחלויות.

הלוואי, הלוואי שמרכז הרב היתה פאשיסטית. למרבה הצער, היא פולקיסטית.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

המדינה המסוכנת ביותר בעולם, הפרובוקציות של המשיח, הפרובוקציות של המשיחיסטים, והבגידה בכורדיסטאן: ארבע הערות על המצב

המדינה הלא יציבה ביותר: הכותרת העלובה של היום שייכת, ללא עוררין, לנרג, שהכתירו את רציחתה של ראש האופוזיציה הפקיסטנית בנזיר בוטו כ"חיסול". נו, היא – טוב, לא בדיוק ערביה, אבל מוסלמית, ולכן זה חיסול.

יש עדיין ויכוח אם במקום הפיגוע היו מחבל מתאבד ויורה, או שהיורה גם פוצץ את עצמו לאחר מכן. יש גם דיווח על מחבל מתאבד בן 15 שנתפס כשהוא מנסה להכנס לעצרת של בוטו – אבל לא ברור מהתאריך האם מדובר בעצרת שנערכה היום או כזו שנערכה אתמול. כך או כך, שני מחבלים מתאבדים, גם ביומיים – זה לא מקרה וכנראה לא פעולה של איזה ארגון חאפלאפי. רצוי לזכור שגם חזרתה של בוטו לארצה לוותה בפיגוע המוני.

אין צורך לקשור לבוטו כתרים שלא הגיעו לה: בניגוד לאביה, דמוקרטית גדולה היא לא היתה. היא בלטה בשחיתותה במדינה רקובה עד העצם, ובשנות שלטונה היא פלירטטה עם האיסלמיסטים ואיפשרה להם גישה לשירותי הבטחון – אירונית, זה בדיוק השילוב שהביא למותה היום.

החיסול עצמו בוצע, להערכתי הזהירה, על ידי שירותי הבטחון הפאקיסטניים – האנשים שכבר נתנו לנו את הטאליבאן ואת רשת הברחת הנשק הגרעיני של א.ג. חאן, האנשים שיתכן שעמדו מאחורי רצח דניאל פרל, האנשים שכרגע נוח להם לעמוד מאחורי פרווז מושארף. מושארף עוד עשוי להתגלות כרע במיעוטו, במיוחד אם ממשלתו תקרוס והסלפיסטים הסונים ישימו יד על הנשק הגרעיני הפקיסטני.

עוד יום מוצלח, מהסוג שהורגלנו בו, למדיניות החוץ של ממשל בוש. ימים יגידו אם הוא יהיה גרוע מהרגיל.

משיח פרובוקטור: נרג ניו-אייג' חשף היום קשר מעניין בין "המשיח" מן המודעות ובין אחד, דוד גולדנר. גולדנר, שהתחרפן עוד בשנות השמונים ונפל ברשתה של הקבלה, מצא שיטת פעולה מעניינת מאד.

בשנות השמונים, הוא ואדם אחר חיללו בית קברות יהודי, וגרמו לדבר להיראות כאילו בוצע על ידי ערבים. מאוחר יותר, הוא נחשד – אם כי לא הורשע – בהצתת יערות הכרמל. מי שהיה חי ומודע בשנות התשעים, יזכור ודאי היטב שבדמיון העממי הצתת היערות נתפסה כפעולת חבלה של ערביי ישראל.

כמו ברוך גולדשטיין, כמו אלירן גולן, כמו אשר וייזגן, כמו הבוגד עדן נתן-זאדה, כמו רבים אחרים מדגם "המשוגע התורן", ניסה גולדנר להביא את המשיח על ידי ארגון איזה ארמגדון קטן. ומאחר והוא לא היה מאושיות המתנחלים, כמו זמביש והטרוריסט המורשע חגי סגל, ומאחר ולא היה ציבור שהתגייס מאחוריו, הוא נשאר בתודעתנו כ"משוגע". ההבדל העיקרי בינו ובינם הוא שהם משתמשים בפחות סימני פיסוק, ומשתמשים בהם נכון. המשיחיות והתפיסות – הפריצות והדקדנטיות של הציבור החילוני, הצורך להשמיד או לגרש את הערבים – זהות למדי.

הפרובוקטורים של המשיח: בית דין רבני עשה את הדבר הנכון, מבחינתו, וסירב לקבל את גיורו של חב"דניק מן הזרם המשיחיסטי, היינו חב"דניק שנחשב מטורלל מהרגיל, כלומר חב"דניק שמוכן לומר שמנחם מנדל היה המשיח גם לכלי התקשורת ולא רק בבית הכנסת, אחרי התפילה.

אפשר להתפלפל על הרבה דברים, אבל התפיסה שיכול להיות משיח מת פשוט מוציאה אדם מכלל היהדות. לא פשוט להפוך למין יהודי, אבל הסתירה הזו של י"ג העיקרים של הרמב"ם עושה את זה – במיוחד על רקע ההיסטוריה הטעונה של המונחים הללו.

הדר' הרב דיוויד ברגר קרא, מאז אמצע שנות התשעים, לנידויה של תנועת חב"ד בשל סירובה לענות באופן חד משמעי על השאלה האם הם רואים בפגר מברוקלין משיח. עד עכשיו, קולו היה קול אמיץ ובודד, וראוי בית הדין לברכה על החלטתו.

לעזרתו של המטורלל הדחוי יצא – ראו זה פלא – ח"כ יולי אדלשטיין (ליכוד), שהודיע שאם בית הדין לא יחזור בו מהחלטתו, הוא יעתור לבג"צ. מה לבג"צ ולדיון הלכתי בנושאי מינות, אלוהים יודע.

מותר לחשוד שההתערבות הזו של אדלשטיין נובעת מפוליטיקה רוסית ולאו דווקא פוליטיקה ישראלית: שליט רוסיה, ולדימיר פוטין, נוקט במפגיע בקו של העדפת חב"ד על פני יהודים אחרים. החב"דניקים גמלו לו: לאחרונה, התבטא הרב הראשי של רוסיה, החב"דניק ברל לזר, בעד הכתרתו של פוטין כראש ממשלה.

הבגידה הגדולה: אם היה הישג כלשהו למלחמת עיראק, הרי זה כורדיסטאן הדמוקרטית-ביחס, הנטולה השפעות איסלמיסטיות. עכשיו ישראל – ויתכן שגם ארה"ב – פועלות כנגד הישג זה.

"הארץ" דיווח הבוקר כי ישראל מספקת לטורקיה מל"טים, שהשימוש המפורש המיועד להם הוא כנגד הכורדים שבצפון עיראק. מסתבר שלא רק מל"טים: עקב עיכוב במשלוחי המל"טים, צוותים ישראליים מפעילים את כלי הטיס, המשמשים לציד מורדים.

טורקיה מנהלת מדיניות רשמית של דיכוי כנגד הכורדים שבשטחה, והיא אוכלת את לוחמת הגרילה שבישלה. פעם, יש ביננו הזוכרים זאת, ישראל היתה בצד השני וסיפקה ציוד ואימון דווקא ללוחמים הכורדים – אלו שנלחמו בסדאם חוסיין. אחר כך בגדה בהם, בהוראה אמריקנית.

ויתכן שהוראה אמריקנית ניתנה גם הפעם: תת מזכיר ההגנה לענייני מדיניות, אריק אדלמן, אמר בתדרוך חשאי בחודש יולי כי לכוחות המיוחדים האמריקניים יש תכנית "לערוף" את הנהגת הפק"ק, ארגון הגרילה הכורדי. האם ארה"ב מוכנה להקריב את כורדיסטאן למען שמירה על יחסים טובים עם טורקיה? יכול להיות שמל"טים ישראלים המכוונים את תקיפות חיל האוויר הטורקי הם התשובה. אפשר, כמובן, לשאול למה אנחנו דוחפים ראש לא בריא ממילא למיטת המגפה הזו, אבל כנראה שאין טעם: אחרי הכל, עבור ידידותנו עם טורקיה, אנחנו מוכנים גם להכחיש שואה.

מה תהיה תגובתה של כורדיסטאן, של עם נרדף, נטול מדינה, שחש שבגדו בו בפעם המי-יודע-כמה? ימים יגידו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)